העובדה שהמפגש הראשון שלי עם מיטְקו ב' נגמר בבגידה, ואפילו קלה, הייתה צריכה לאותת לי כבר אז על גודל הסכנה, וזה כשלעצמו היה אמור להפחית מהתשוקה שלי כלפיו, אם לא להעלים אותה לגמרי. אבל במקומות כמו השירותים של ארמון התרבות הלאומי, ששם נפגשנו, הסכנה היא יסוד שקול לאוויר, קבוע ובלתי נמנע, והיא כבר מוטמעת במי שמסתובבים שם, כרוכה בטבורה לתשוקה שמושכת אותנו לשם. כשירדתי במדרגות כבר שמעתי את קולו, שכמו כולו היה גדול מדי לחדרים המרתפיים האלה וגלש מהם כאילו ביקש לעלות בחזרה אל אחרי צהריים בהירים שגם באמצע אוקטובר לא היה בהם זכר לסתיו, ענבים בשלים השתלשלו מגפנים בכל רחבי העיר ועדיין התפקעו בחמימות בפה. הופתעתי לשמוע מישהו מדבר בחופשיות כזאת במקום שבו, כמו על פי נוהל סמוי, כמעט לא נשמעו קולות רמים מלחישה. בתחתית המדרגות שילמתי כנדרש חמישים סְטוֹטינְקי לזקנה, והיא הרימה אליי מבט מהתא שלה ולקחה את המטבעות בהבעה חתומה; בידה האחרת אחזה בצעיף בגלל הצינה השוררת שם תמיד, בלי קשר לעונה. רק כשהתקרבתי לקצה המסדרון שמעתי קול אחר, שלא היה רם כמו הראשון אלא השיב לו במלמול חרישי. הקולות עלו מתא השירותים השני מהשלושה שהיו שם, ואפשר היה לחשוב שאלה קולות של גברים ששוטפים ידיים, אילו התלווה אליהם צליל של מים. חיכיתי בחלל המשותף, סקרתי את עצמי במראות שחיפו את קירותיו והקשבתי לשיחה שלהם, אף על פי שלא הבנתי מילה. רק סיבה אחת יש לִגברים לעמוד שם: השירותים של האֵן־דֶה־קָה (כך מכונה המוזאון) נסתרים מספיק והמוניטין שלהם מוכר מספיק כדי שבקושי ישתמשו בהם למטרה אחרת; ובכל זאת כשנכנסתי לשם ההסבר הזה נראה מנוגד להתנהלות של האיש שמשך את תשומת ליבי, התנהלות שהייתה לבבית וגם מחוצפת, גלויה לחלוטין במקום של פרטיות קיצונית.
הוא היה גבוה, דק אך רחב כתפיים, בתספורת הצבאית הקצוצה שנפוצה אצל צעירים מסוימים בסופיה, שמאמצים לעצמם סגנון גברי מוקצן והילה עבריינית. בקושי הבחנתי באיש שאיתו, שהיה נמוך יותר, מבויש, בשיער בלונדיני מחומצן וז'קט ג'ינס עם כיסים שלא הוציא מהם את ידיו אף לרגע. הגבר הגבוה יותר פנה אליי, בעניין שנראה ידידותי, משוחרר מכל תוקפנות או פחד, ואפילו שהייתי נבוך מצאתי את עצמי מחייך אליו. הוא בירך אותי בשטף גדוש של מילים, ובתגובה יכולתי רק לנענע בראשי בתימהון, לאחוז בכף היד הגדולה שהושיט ולמלמל להגנתי התנצלות רצוצה במשפטים הקבועים שתרגלתי עד כדי קהות חושים. כשהבין שאני זר התרחב החיוך שלו וחשף שן קדמית סדוקה שבשוליה המשוננים (כפי שגיליתי לימים) התעסק בלי הרף באצבעו ברגעים של פיזור נפש. גם מהמרחק הזה הרחתי את ריח האלכוהול, שעלה לאו דווקא מפיו אלא מהבגדים שלו ומשערו; זה הסביר את ההתנהגות הנינוחה שלו במקום כזה, שלמרות כל הפריצוּת שבו, היה כבול בעכבות מחמירות כל כך, והסביר גם את סוג התמימות המשונה במבט שלו, שהיה דרוך אך לא מאיים. הוא לכסן אליי מבט ודיבר שוב, ובבליל של בולגרית, אנגלית וגרמנית הבהרנו שאני אמריקאי, שאני נמצא בעירו כבר כמה שבועות ואישאר בה לפחות שנה, שאני מורה בבית הספר האמריקאי, ושאי אפשר באמת להגות את שמי בשפתו.
במשך כל השיחה המגומגמת שלנו לא הייתה שום הכרה במיקום המשונה של המפגש שלנו וגם לא בשימוש הכמעט בלעדי שלו, ובזמן ששוחחתי איתו הרגשתי חרדה שהייתה מורכבת במידה שווה מתשוקה ומאי־שקט אשר לנוכחותו שם ולתכליתה. היה שם גם גבר שלישי, בתא המרוחק ביותר, הוא נכנס אליו ויצא ממנו כמה פעמים והביט בנו בכוונה רבה, אך לא התקרב לרגע ולא אמר אף מילה. לבסוף, כשגמרנו להציג את עצמנו ואחרי שהגבר השלישי הזה נכנס שוב לתא שלו וסגר אחריו את הדלת, מיטקו (שכבר ידעתי את שמו) הצביע עליו, הביט בי במבט רב־משמעות ואמר איסְקָה, הוא רוצה, ואז עשה תנועה מגונה שמשמעותה הייתה ברורה. זה הצחיק גם אותו וגם את החבר שלו, שאותו כינה בְּרָאט מִי, ושלא דיבר מרגע שהגעתי. הם הסתכלו עליי כאילו רצו לשתף אותי בבדיחה, אם כי היה ברור שהלעג שלהם מופנה כלפיי בדיוק באותה מידה שהופנה לגבר שהאזין להם מתוך התא. הייתי להוט כל כך להיות חלק מהחבורה שלהם שכמעט בלי לחשוב חייכתי ונענעתי את ראשי מצד אל צד, בתנועה שמשמעה כאן גם הסכמה או אישור וגם פליאה מסוימת על תהפוכות עולמנו. אבל לפי המבט שעבר ביניהם ראיתי שהניסיון הזה לחבור אליהם רק הגדיל את המרחק בינינו. בשאיפה לבסס שוב את מעמדי, ולאחר שהתעכבתי לסדר בראשי את ההברות הנחוצות (שלעיתים נדירות, למרות המאמצים האלה, עולות מפי כראוי, אפילו עכשיו כשאומרים לי שאני מדבר חוּבּאבוֹ וגם פְּרָבִילְנוֹ, ואני רואה כמה מופתעים מהשליטה שלי בְּשפה שכמעט אין מי שיטרח ללמוד אותה אם לא למד אותה באופן טבעי) שאלתי אותו מה הוא עושה שם, בחדר הצונן והטחוב הזה. מעלינו עוד שררה תחושה של קיץ, הכיכר הייתה מוצפת אור ואנשים, שחלקם, בני גילו, רכבו על סקייטבורדים ורולרבליידים ואופניים מאובזרים ומשוכללים.
מיטקו הביט בחבר שלו, שאותו כינה אחיו אם כי לא היו אחים, וההוא הלך לעמוד ליד דלת היציאה. אחר כך שלף מיטקו ארנק מהכיס האחורי שלו, פתח אותו והוציא חפיסה מרובעת קטנה של נייר מבריק, דף שנתלש ממגזין וקופל פעמים רבות. הוא פרש אותו בזהירות, ובידיים רועדות מעט איזֵן אותו כדי שתכולתו לא תתפזר על הרצפה הרטובה והמטונפת. ניחשתי מה יתגלה כמובן; הופתעתי רק מהכמות המועטה שהייתה לו, פירורי עלים בסך הכול. עשרה לֵב, אמר, ואז הוסיף שהוא והחבר שלו ואני, שלושתנו, יכולים לעשן ביחד. הוא לא נראה מאוכזב כשסירבתי; הוא פשוט קיפל שוב בזהירות את הנייר שלו והחזיר אותו לכיס. אבל למרות החשש שלי, הוא גם לא הלך משם. רציתי שיישאר, אם כי במשך השיחה בינינו, שהייתה מקרטעת כל כך ולא נמשכה בשום אופן יותר מחמש או עשר דקות, התקשיתי מאוד לדמיין שהתשוקה הגוברת שלי כלפיו תבוא על סיפוקה. אף על פי שהיה ידידותי כל כך, היה נדמה שהוא נסוג ממני באיזה אופן משונה בזמן שדיברנו; ככל שהמשכנו לדבר בלי שתעלה שום הצעה ארוטית, הוא נראה לי בלתי מושג באופן נחרץ יותר, לאו דווקא בגלל היופי שלו, אם כי היה יפהפה בעיניי, אלא בגלל איזו תכונה מרתיעה עוד יותר, מעין נינוחות או ביטחון גופני שרימזו על חופש מִספק ומחיטוט פנימי, מכל אנינות ביחס לקיום. משהו בו שידר קבלה פשוטה של זכותו למידה כלשהי מטובו של העולם, גם אם היה ברור לגמרי שלא זכה בה. הוא הביט בחבר שלו, שלא התכוון להצטרף אלינו לאחר שמיטקו הסתיר את מעט החומר שהיה לו, ואחרי שהחליפו ביניהם עוד מבט הפנה אלינו את גבו, כבר לא כדי לשמור על הדלת, חשבתי, אלא כדי לאפשר לנו מעט פרטיות. מיטקו שוב הסתכל אליי, במבט שעדיין היה ידידותי אך הרבה יותר ממוקד, ואז הטה מעט את ראשו והעביר יד על המפשעה שלו. לא יכולתי שלא להביט לשם כמובן, וגם לא יכולתי לרסן את הריגוש, והוא ודאי זיהה אותו כשהסתכלתי לו שוב בעיניים. הוא חיכך זו בזו את שלוש האצבעות הראשונות של ידו האחרת, בסימן האוניברסלי לכסף. בגינונים שלו לא היה שום מרכיב של פיתוי, שום מפגן של תשוקה; הוא הציע עסקה, וגם הפעם לא ניכרה בו שום אכזבה כשאמרתי לו, באוטומטיות ובלי שום היסוס, שלא. זו הייתה התשובה הקבועה שלי להצעות כאלה (שאי אפשר להימנע מהן במקומות שאני מסתובב בהם), לא בגלל איזו עמדה מוסרית אלא מתוך גאווה, גאווה שהתרופפה בשנים האחרונות, ככל שהבנתי שהזמן החולף מעביר אותי מקטגוריה אחת של אובייקט ארוטי לקטגוריה אחרת לגמרי. אבל ברגע שהשמעתי את המילה התחרטתי עליה, כשמיטקו משך בכתפיים, שמט את ידו מהמפשעה וחייך כאילו הכול היה רק בדיחה. ואז, כיוון שפנה סוף־סוף ללכת עם חברו והנהן לשלום, קראתי צָ'קַאי־צ'קאי־צ'קאי, חכה־חכה־חכה, חזרתי על המילה במהירות ובאותה נימה בדיוק ששמעתי באחד הימים מפי זקנה בצומת, כשכלב משוטט תעה אל בין המכוניות הנוסעות. מיטקו הסתובב מיד, בצייתנות, כאילו העסקה בינינו כבר נחתמה; אולי כבר ראה בה עניין סגור, כמוני, אם כי ניסיתי להפגין שליטה כלשהי בריגוש שהציף אותי והעמדתי פנים שאני ספקן לגבי הסחורה המוצעת, הסתכלתי למטה אל המפשעה שלו ואז שוב לעיניים שלו ואמרתי קוֹלְקוֹ טִי אֶה, מה הגודל שלך, המשפט המקובל, זו תמיד השאלה הראשונה בצ'טים שאני נכנס אליהם. מיטקו לא ענה, הוא חייך ונכנס אל אחד התאים ופתח את הרוכסן שלו, וההיסוס המעושה שלי התמוסס כשקלטתי שאשלם כל מחיר שיבקש. התקרבתי אליו צעד אחד, הושטתי יד אחת כאילו לדרוש את הסחורה מיד, תמיד הייתי איום ונורא במשא ומתן ובהתמקחות, התשוקה שלי ניכרת מיד, אבל מיטקו סגר בחזרה את המכנסיים והרים יד כדי להרחיק אותי. חשבתי שהוא רוצה תשלום, אבל הוא עבר על פניי, אמר לי לחכות וחזר לשורת כיורי החרסינה הסדוקים והמוכתמים. ואז, בישירות גופנית שייחסתי לשכרות אך בהמשך למדתי לזהות כתכונה מהותית שלו, שחרר את הזין הארוך שלו מהג'ינס ורכן מעל הכיור לשטוף אותו, מתח לאחור את העור, ופניו התכווצו למגע המים שתמיד קרים כאן. עבר זמן־מה עד שנחה דעתו — סימן ראשון לאסטניסות שלא חדלה להפתיע אותי בהמשך, בהתחשב בעוני שלו ובתנאים המפוקפקים שחי בהם.
כשחזר שאלתי אותו כמה הוא גובֶה על מה שרציתי, המחיר היה עשרה לב עד שפתחתי את הארנק שלי ומצאתי רק שטרות של עשרים, והוא דרש בלהיטות אחד מהם. זה לא שינה לי, למען האמת, מבחינתי הסכומים היו חסרי משמעות כמעט באותה המידה; הייתי משלם כפליים, וגם כפול מכך, ולא משום שהייתי משופע במשאבים, אלא משום שהגוף שלו נראה לי יקר לאין שיעור. הדהים אותי שכמות כלשהי של השטרות המרובבים האלה יכולה בכלל להפוך את הגוף הזה לזמין, שאחרי חילופין מהסוג הפשוט ביותר הוא יהיה בהישג ידי. הנחתי את ידיי מתחת לחולצה הצמודה שלבש, והוא הדף אותי לאחור בעדינות כדי שיוכל לפשוט אותה, פתח כל אחד מהכפתורים ואז תלה אותה בקפדנות על וו בדלת התא מאחוריו. הוא היה רזה יותר, משורטט פחות מכפי שציפיתי, והחזה שלו היה מגולח ומכוסה זיפים. רק אז, כשעמד לפניי נערי וחשוף, הבנתי כמה הוא צעיר (בהמשך התברר לי שהוא בן עשרים ושלוש). הוא סימן לי לשוב ולהתקרב, באותה אדיבות מוגזמת שמאמצים לעצמם שיכורים מסוימים, אדיבות שיכולה גם — ולמרות הריגוש לא שכחתי את זה לרגע — לבשר על התפרצויות זעם מוגזמות לא פחות. ואז הפתיע אותי מיטקו; הוא רכן לפנים והצמיד את הפה שלו לפה שלי, נישק אותי בנדיבות, בלי שום מעצורים, ואפילו שלא עשיתי כלום כדי להזמין מגע כזה קיבלתי אותו בברכה ומצצתי בלהיטות את הלשון שלו, המחוטאת בשפע אלכוהול. ידעתי שהוא מציג תשוקה שאינו מרגיש, ולמען האמת אני חושב שהיה שתוי מעבר לכל אפשרות של תשוקה. אבל בכל המגעים האינטימיים שלנו הרי יש משהו תיאטרלי, נדמה לי, אנחנו מודדים את התגובות שלנו בהתאם לאלו שאנחנו מזהים אצל האחר או משליכים עליו; תמיד אנחנו משתוקקים יותר מדי או מעט מדי, ומפצים בהתאם. וגם אני הצגתי, כאילו אני מאמין שמפגן הלהט שלו הוא תגובה אמיתית לתשוקה שלי, שלא הייתה מדומה כלל וכלל. הוא הצמיד אותי אליו חזק יותר, כאילו חש במחשבות האלה, ולראשונה קלטתי, מאחורי ריח האלכוהול החזק, שהיה כמעט מחניק, את ניחוחו שלו, שהיה לימים מקור העונג הגדול ביותר שהפקתי ממנו, ניחוח שאחריו גיששתי (בצוואר ובמפשעה שלו, בבתי השחי שלו) בכל אחד מהמפגשים שלנו. זה שם קץ לכל המחשבות שלי, הרמתי את אחת מידיו מעל ראשו, התנתקתי מהנשיקה והצמדתי את פניי לבית השחי שלו (גם שם הוא היה מגולח, ועורו היה מחוספס על הלשון שלי), ינקתי את הניחוח שלו כמי שמבקש תזונה חיונית במקור אכזב. ואז צנחתי על הברכיים והכנסתי את הזין שלו לפה.
כעבור כמה דקות, הרבה לפני שנתן לי את מה שהגיע לי, את מה שהתחייב לתת כשלקח מידי שטר מלוכלך של עשרים לֵב, השמיע מיטקו קול רם משונה וגופו נדרך, ושתי כפות ידיו נצמדו אל קירות התא. זו הייתה הצגה עלובה של אורגזמה, אם אמנם לכך התכוון, בעיקר משום שבדקות המעטות שמצצתי לו לא ניכרה אצלו שום תגובה. צ'קאי, מחיתי כשנסוג מהפה שלי, איסְקָם אוֹשְטֶה, אני רוצה עוד, אבל הוא לא ויתר, הוא חייך אליי וסימן לי להתרחק, אדיב גם בעת שלבש את החולצה שתלה קודם בקפדנות כזו מאחוריו. הבטתי בו בחוסר אונים, עדיין על הברכיים, כשקרא לחבר שלו, ששוב כינה אותו בראט מי, לחזור פנימה. אולי ראה שאני כועס ורצה להזכיר לי שהוא לא לבד. הוא סידר את הבגדים שלו, החליק עליהם בידיו כדי שינוחו כמו שצריך על גופו, ובתוך כך חייך חיוך שלא הייתה בו שום עורמה, כאילו ייתכן שבאמת עולה על דעתו שנתן לי מה שהיה חייב. ואז פתח את הדלת וסגר אותה מאחוריו. נשארתי שם על הברכיים, ובפי עדיין טעם הלוואי המתכתי של מי הברז על עורו, אך הרגשתי שהכעס שלי מתפוגג כי קלטתי שההיעדרות שלו לא מפחיתה מהעונג שלי, שמה שהיה בלי ספק בגידה (היה לנו חוזה, גם אם לא נחתם ולא נוסח במילים) רק זיקק את המפגש שלנו, מאפשר למיטקו להיות נוכח באופן מוחשי יותר גם כשנשארתי לבדי על הברכיים המוכתמות שלי, ומאפשר לי, בכל החירות של הפנטזיה, לדמיין אותו כרצוני.
