המיליונרים 2 - אהבה ישנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המיליונרים 2 - אהבה ישנה
מכר
מאות
עותקים
המיליונרים 2 - אהבה ישנה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המיליונרים 2 - אהבה ישנה

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

המראה של נטשה פלגריני בהלווייתו של בעלה מחזיר את מתאו מנאסרו אל הימים לפני שנטשה ניפצה כליל את האמון שלו בה, ותחת השפעתה של מערבולת רגשית עזה הם נכנעים לתשוקתם היוקדת.
נטשה, שלא היתה מסוגלת להתוודות על נישואיה הריקים מתשוקה, מתענגת על מגעו של מתאו, וכשנודע לה שליחסים ביניהם נוסף מרכיב משמעותי נוסף, היא מבינה שעכשיו היא שייכת לו אפילו יותר. 
מתאו, מצידו, מרגיש שלעולם לא יוכל לבטוח בנטשה, אך הוא לא מביא בחשבון את המשיכה החזקה והעוצמתית, חסרת השובע, שמאחדת אותם, וגם לא את הגורל... 
 
ספר 2 (מתוך 3) בסדרת המיליונרים: אהבה ישנה – מישל סמארט
ספר 1 בסדרה הוא אבטחה אקזוטית – מישל סמארט

פרק ראשון

1
 
בלסתות קפוצות, וכשליבו הולם בחזהו במקצב בלתי יציב, מתאו מנאסרו התבונן בארון המורד אל תוך הקרקע המקודשת של בית הקברות הפרטי של קסטלו מיניאטו.
מסביב לבור הקבר נאספו מאות ממוקיריו של פייטה פלגריני, בני משפחתו, חבריו, עמיתיו לעבודה, ואפילו כמה ראשי מדינה עם צוותי האבטחה שלהם שנותרו מאחור, במרחק דיסקרטי. כולם היו שם כדי להיפרד לשלום מאדם שכל העולם העריך בזכות מפעליו הפילנתרופיים.
ונסה פלגריני, אמו של פייטה, שנאלצה לקבור את פאביו, בעלה, בקבר הסמוך, רק שנה אחת קודם, צעדה קדימה כשהיא נתמכת על ידי בתה פרנצ'סקה. שתי הנשים החזיקו בידיהן שושנים אדומות. פרנצ'סקה הסתובבה לאחור ושלחה יד לעבר נטשה, אלמנתו של פייטה, שבהתה בארון העץ בחוסר הבעה, כאילו הייתה פסל עגמומי. הבריזה שנשבה באוויר היום הזה של תחילת הסתיו פסקה כעת, מה שהעצים את מראה הפסל של נטשה. אף שערה משיער הבלונד-דבש שלה לא נעה.
היא הרימה את עיניה, היבשות מדמעה, ומיצמצה, והתנועה כאילו הבהירה את מחשבותיה, והיא תפסה את ידה של פרנצ'סקה והצטרפה אל הנשים הבוכיות.
ביחד, שלוש הנשים לבית פלגריני השליכו את השושנים שלהן על הארון.
מתאו פלט במאמץ את האוויר שעמד בריאותיו ומיקד את מבטו בכל מקום שהוא, מלבד באלמנה.
זה היה יום של פרידה, יום של יגון ויום שנועד לציון כל מפעליו והשגיו של האיש שראוי ליחס של כבוד ואבל. זה לא יום לנעיצת מבטים באלמנה תוך מחשבות על כמה נפלא היא נראית, אפילו באבלה. או למחשבות על כמה הוא רוצה לאחוז בכתפיה ו...
דניאֶלֶה, אחיו של פייטה, נע לצדו. תורם הגיע.
היה שלום פייטה, בן-דודי, חברי הטוב. תודה לך על הכל. אתה תחסר לי עד מאוד.
אחרי שבני המשפחה הקרובה – שגם מתאו נמנה עליה – השליכו את הפרחים שלהם אל תוך הקבר, הגיע תורם של שאר המתאבלים לנהוג כמותם.
בהשתדלו לשמור על הבעת פנים ניטרלית, הוא התבונן בהוריו שפסעו קדימה כדי להביע את הכבוד האחרון שלהם לאחיינם. הם לא הביטו לעברו, לעבר בנם, אך הוא ידע שאביו מודע לכך שהוא מביט בו.
מתאו לא החליף איתם מילה אחת מאז שהחליף את שם המשפחה שלו באופן רשמי, חמש שנים לפני כן, בשבועות שלאחר מות אחיו.
כל כך הרבה מוות.
כל כך הרבה לוויות.
כל כך הרבה יגון.
כל כך הרבה כאב.
אחרי תום הקבורה והטקס, כשהכומר הוביל את קהל המתאבלים אל  הקסטלו, כדי לנהל שם את ליל השימורים לכבוד המת, מתאו השתהה מאחור כדי לבקר גם את הקבר שבשורה הסמוכה.
כתובת פשוטה נחקקה במצבת השיש.
 
רוברטו פלגריני
בן אהוב
 
שום התייחסות להיותו גם אח אהוב.
דורות של בני משפחת פלגריני וצאצאיהם נקברו כאן לאורך שש מאות השנים האחרונות. ובגיל עשרים ושמונה, רוברטו היה הצעיר ביותר שנקבר שם זה חמישים שנה.
מתאו כרע ונגע במצבה. "שלום, רוברטו. מצטער שלא יצא לי לבקר אותך לאחרונה. הייתי קצת עסוק." הוא השמיע צחוק קשה. בחמש השנים שמאז המוות של אחיו הוא ביקר את קברו רק פעמים ספורות. לא חלף יום שבו הוא לא חשב עליו. לא חלפה שעה שבה הוא לא חש בחסרונו.
"תראה איך שוב אני מוצא לעצמי תירוצים. אתה יודע כמה אני שונא לראות אותך שוכב פה. אני אוהב אותך ומתגעגע אליך. רק רציתי להגיד לך את זה."
תוך שהוא ממצמץ כדי לבלום את הלחלוחית בעיניו, בלב כואב ובראש הולם, מתאו גרר את עצמו אל הקסטלו, להצטרף אל כל השאר.
בר ענקי הוצב בטרקלין הראשי לכבוד ליל השימורים. מתאו הזמין לעצמו חדר מלון בפיזה, למשך היומיים הקרובים, אך הוא החליט שכוסית קטנה של בורבון לא תמנע אותו, מבחינה חוקית, מלהיות מסוגל לנהוג לשם. ובחדר המלון שלו המתין לו מיני-בר שאותו הוא יוכל לרוקן כליל אחרי שהוא יגיע לשם. הוא החליט להישאר כמה זמן שיהיה נחוץ מבחינה חברתית, ואז ללכת.
הוא הספיק לקחת רק לגימה אחת מהמשקה שלו כשפרנצ'סקה הופיעה לצדו.
הוא העניק לה חיבוק אמיץ. "איך את מחזיקה מעמד?" הוא היה בן שלוש-עשרה כשוונסה ופאביו, דודתו ודודו, קיבלו אותו אל ביתם. פרנצ'סקה הייתה אז רק תינוקת. הוא היה שם כשהיא עשתה את צעדיה הראשונים, היה בקהל ברסיטל המוזיקלי הראשון שלה בבית הספר – היא ניגנה נורא בחצוצרה – ופניו קרנו בגאווה של אח גדול רק לפני חודשים אחדים, כשהיא סיימה את לימודיה.
היא משכה בכתפיה ושיפשפה את זרועותיה. "אני צריכה שתבוא איתי רגע. יש משהו שאנחנו צריכים לדסקס."
הוא הלך אחריה לאורך מסדרון צונן – הקסטלו העתיק נזקק להון לצורך שיפוצו והבאתו אל העידן המודרני – והם נכנסו אל חדר שהיה משרדו הישן של פאביו פלגריני. על פי הריח הטחוב שעמד בו, איש לא השתמש בחדר מאז שמחלת ה-ALS גברה עליו, עד שהוא מת ממנה לבסוף.
רגע לאחר מכן, גם דניאֶלֶה הופיע בפתח, עם נטשה בעקבותיו.
עיניים כחולות, מבוהלות, מצאו את עיניו מיד, ומיהרו להסיט את מבטן בעת שפרנצ'סקה סגרה את הדלת והחוותה לכולם להתיישב סביב השולחן האובלי.
מתאו לקח נשימה עמוקה וקילל את עצמו בליבו.
זה הדבר האחרון שהוא היה צריך, להיות תקוע בחלל צר ביחד איתה, עם האישה ששיחקה בו כאילו היה איזה צעצוע קטן, גרמה לו להאמין שהרגשות שלה כלפיו היו אמיתיים ושהיא רואה להם עתיד משותף, בשעה שלאורך כל אותו הזמן היא שיחקה את אותו משחק גם עם הבן-דוד שלו.
זה היה כאילו היא הייתה איתו לאורך כל שעות היום, תמיד בשוליים של שדה הראייה שלו, אפילו כשהוא מיצמץ כדי לגרש מראשו את מראה דמותה. וכעת היא ישבה ממש מולו, מעבר לשולחן, קרוב מספיק כדי שאילו היה שולח יד הוא היה יכול ללטף את פניה היפהפיים.
היא לא הייתה צריכה ללבוש שחורים. היא הייתה צריכה ללבוש בגדי ארגמן.
הוא שנא את העובדה שהיא הייתה עדיין האישה היפה ביותר שהוא ראה אי-פעם, ושהשנים שחלפו רק הוסיפו ליופייה.
הוא בחן את העיניים הכחולות, הבוהקות, שהסתכלו לכל כיוון מלבד אליו. הוא בחן את הפנים עם המבנה האובלי הקלאסי וגוון העור הצחור, השזוף קמעה בדרך כלל, אבל אפור היום. הוא חיפש בהם פגמים. אפה היה מעט ארוך מדי, שפתיה רחבות מדי, אבל במקום שאלו יהיו פגמים הם רק הוסיפו אופי לפנים שפעם הוא חלם להתעורר אליהם מדי בוקר.
וכעת?
כעת הוא תיעב את עצם האוויר שהיא נשמה.
 
"לסיכום, אני אטפל בצד המשפטי, דניאֶלֶה יטפל בבנייה ומתאו ידאג לצד הרפואי. מה איתך, נטשה? את רוצה לטפל ביחסי הציבור של הפרויקט?"
המילים של פרנצ'סקה חדרו אל אוזניה של נטשה, אבל לקח עוד זמן מה עד שמוחה הצליח לפרש אותן.
היא נאבקה לעקוב אחר התנהלות הפגישה שפרנצ'סקה כינסה, ופרצי הזעם בין פרנצ'סקה ודניאֶלֶה היו הדבר האחד שהצליח להחזיק אותה די ערנית.
"אני יכולה לעשות את זה," היא לחשה בבולעה את ההיסטריה שהלכה והצטברה בתוך בטנה.
תתעלמי ממתאו. אל תתפרקי לי עכשיו, היא אמרה לעצמה נואשות.
אלוהים, ההבנה שלה ביחסי ציבור הייתה אפסית לגמרי.
היא ידעה שפרנצ'סקה בטוחה שהיא עשתה את הדבר הנכון בהזמינה אותה להשתתף בפגישה הזאת של האחים – ובני משפחת פלגריני התייחסו אל דודנם מתאו כאל אחד מהם – ושפרנצ'סקה גם מניחה שהיא תרצה להיות מעורבת.
כל אלמנה ראויה והגונה הייתה רוצה ליטול חלק בהקמת יד הנצחה לבעלה האהוב.
והיא רצתה להיות מעורבת. למרות כל מגרעותיו הנוראות כבעל, פייטה היה אכן נדבן מסור ורב פעלים. הוא הקים את הקרן שלו לפני עשור, כדי לשקם אזורים מוכי אסון; לבנות בהם בתי מגורים, בתי ספר ובתי חולים, כל מה שהיה נחוץ. האי קבאלרוס שבקאריביים נפגע על ידי סופת ההוריקן הגרועה ביותר שנרשמה אי-פעם, שבוע לפני מותו של פייטה, ורוב המרפאות ברחבי האי נהרסו כליל. פייטה הבין מיד שהוא חייב לבנות שם בית חולים, אבל לפני שתוכניותיו גובשו כליל הוא מצא את מותו באופן טרגי, בהתרסקות מסוק.
הוא היה ראוי להיות מונצח בצורה כזאת. סבלם של האנשים בקבאלרוס הצדיק את הקמת בית החולים שפרנצ'סקה נזעקה להקים בשבילם.
אז נטשה התאמצה להקדיש לשיחה תשומת לב, לא לאכזב את האחים פלגריני האוהבים שהיו חלק מחייה מאז שהיא יכלה לזכור את עצמה, מאחר שאביה ופאביו פלגריני היו חברים לספסל הלימודים. לה עצמה לא היו אחים או אחיות, ומיד אחרי שהוכרז על חתונתה עם בן המשפחה, החמימות שבה היא התקבלה גברה עוד יותר, ולא חדלה מלהתגבר לאורך שש שנות האירוסים שלה ושל פייטה.
אם רק מתאו לא היה שם, היא הייתה מצליחה להתרכז הרבה יותר.
לא היה מקרה אחד בנוכחותו, במשך שבע השנים האחרונות, שבו היא לא הרגישה את המשא הכבד של הטינה שלו. חביב ומנומס ככל שהוא דאג להיות, כך שאיש לא יבחין בעומק הסלידה שלו, כל פעם שעיניהם נפגשו זה היה כמו להחליף מבטים עם לוציפר, ונשמתה נצרבה בלהט השינאה שבערה בעיניים הירוקות שפעם נהגו להביט בה רק ברוך.
היא יכלה לחוש בזה כעת, קודח את עורה כמו סיכות.
איך זה שפרנצ'סקה ודניאֶלֶה לא מרגישים בזה? איך זה לא משפיע על כל האווירה בחדר?
חלק בתוכה הבין מדוע הוא מתעב אותה עד כדי כך, ואלוהים עדהּ שהיא ניסתה להתנצל על מה שקרה. אבל זה היה לפני שבע שנים. כל כך הרבה השתנה מאז. היא השתנתה. גם הוא השתנה, היפנה את גבו לתחום של ניתוחי השחזור שבו הוא התאמץ כל כך להתמחות, והחליף אותו בתחום של ניתוחים קוסמטיים. עם עשרים ושמונה קליניקות ברחבי תבל, ופטנטים על סדרת מוצרי טיפוח-עור שהוא עצמו פיתח, ושממש הצליחה לצמצם את הצלקות ואת אותות הגיל, הוא הפך ממנתח מקצועי מסור ליזם מסחרי שמוצא זמן לניתוח לעתים נדירות בלבד. מתאו גם צבר לעצמו הון שהיה יכול להתחרות בכל נכסי משפחת פלגריני ובהון שפייטה בעצמו צבר.
הוא אפילו שינה את שם המשפחה שלו.
הוא הפך למפורסם עם שמו החדש. גבה-קומה, בעל יופי גברי קודר, עור שחום, סנטר חזק ושיער שחור ומתולתל שאותו הוא סיפר קצר לאחרונה, זה היה בלתי נמנע. "הדוקטור השווה" קראו לו בעיתוני הרכילות. נראה היה שהיא לא יכולה לעבור ליד דוכן של עיתונים או להיכנס לאינטרנט בלי שתיתקל בפרצופו המפתה בוהק מולה. בדרך כלל כשאיזו דוגמנית של הלבשה תחתונה תלויה לו על זרועו.
היום, יהירותו הרגילה נטשה אותו. אפילו כשקרני הלייזר של שינאתו כלפיה לא חדלות מלהכאיב לה, היא יכלה לראות עד כמה הוא עצמו סובל.
פייטה היה יותר מדודנו ואחיו המאמץ. הוא היה גם חברו הטוב ביותר של מתאו.
ליבה רצה לבכות עליו.
ליבה רצה לבכות עליהם, על כולם.
 
מתאו עצר את מכוניתו לצד המדרכה וכיבה את המנוע. בית המגורים העירוני המפואר שמולו הוא חנה היה חשוך לגמרי.
הוא השעין את ראשו קדימה על ההגה ועצם עיניים.
מה לעזאזל הוא עושה פה בכלל?
הוא היה אמור להיות בחדרו שבמלון, עסוק בחיסול המיני-בר. הוא דאג לסידור הזה בצאתו מנקודת ההנחה שנטשה תישאר ללון בקסטלו, עם יתר בני המשפחה. הוא עצמו לא ישן תחת אותה קורת גג איתה, מאז שהיא השיבה בחיוב להצעת הנישואים של פייטה.
אבל היא לא נותרה ללון שם. כשעתיים אחרי הפגישה שבה הם דנו בהנצחת פועלו של פייטה, היא החלה להיפרד בחיבוקים מכל הנוכחים. כולם מלבדו. כמו בהסכמה אילמת – אילמת מאחר שהוא לא החליף איתה יותר מכמה מילים של נימוס בשבע השנים האחרונות – הוא שמר על מרחק פיזי מספיק גדול ממנה, כדי שאף אחד לא יבחין בעובדה שהם לא נפרדו לשלום זה מזה.
הוא היטה את ראשו לאחור כעת ושאף עמוקות, השתדל לאלץ את ליבו לחדול מהלמותו הלא-סדירה.
מה לעזאזל הבעיה שלו? למה דווקא היום, מכל הימים, הוא לא מסוגל להוציא אותה מהראש שלו? למה היום, כשהוא מתאבל על דודנו, ועל החבר הכי טוב שהיה לו מעולם, הזיכרונות הנושנים הללו שבים להטרידו?
הוא היה מסוגל לראות הכל בצורה כל כך חדה; איך הוא יצא מחדרו בקסטלו, כדי להצטרף אל כל שאר בני המשפחה, תחת המרקיזה, לרגל חגיגת יום הנישואים השלושים של דודו ודודתו. נטשה עזבה את החדר שאותו היא חלקה עם פרנצ'סקה, קצת הלאה בהמשך המסדרון, בדיוק בעת שהוא יצא מחדרו. ליבו החמיץ פעימה בראותו אותה, והוא שמח מאוד לראות שהיא עונדת על צווארה הענוג את השרשרת שהוא שלח לה ליום הולדתה השמונה-עשר. הוא הצטער שלא עלה בידו להגיע לאנגליה, למסיבה שלה, אבל הוא היה רופא מתמחה בבית חולים בפלורידה, לא הרחק מהאוניברסיטה שבה הוא למד רפואה. מקרה חירום צץ בתום המשמרת שלו, תאונת דרכים גדולה, רבת נפגעים, וכל אנשי הצוות נזעקו לטפל בהם, כך שהוא החמיץ את הטיסה שלו.
הוא בחר להתקדם איתה לאט-לאט, חיכה עד שימלאו לה שמונה-עשרה לפני שיעשה צעד ממשי. ואז, במסדרון הצונן הזה של הקסטלו, כשנטשה הופיעה מולו בשמלה הכחולה והבוהקת, התגלמות האישה הסטייליסטית והאלגנטית, הוא הבין שהוא כבר לא צריך להמתין עוד.
כל המכתבים ושיחות הטלפון של שעות הלילה המאוחרות שהם החליפו ביניהם במשך חודשים, החלומות והתקוות לעתיד שהם יחלקו יחדיו, הכל הוביל לקראת זה, לרגע הזה בזמן. הגיע הזמן שהעתיד שלהם יתחיל כמו שצריך, והוא נגע באצבעות בשרשרת, לפני שלקח את פניה בשתי ידיו ונשק לה בפעם הראשונה.
זאת הייתה הנשיקה המתוקה, המסחררת ביותר שהוא חווה אי-פעם, במשך עשרים ושמונה שנות חייו, והיא נקטעה רק כשפרנצ'סקה הגיחה מהחדר וצעדה לאורך המסדרון כדי להצטרף אליהם. אילו היא הייתה מקדימה רק בשלוש שניות, היא הייתה מוצאת אותם ביחד.
שלוש שניות.
מה היא הייתה עושה, הוא תהה, אילו היא הייתה מוצאת אותם בעיצומה של הנשיקה?
כי כעבור שעתיים בלבד, פייטה התייצב על רגליו, לפני שלוש מאות ומשהו האורחים במסיבה, וביקש מנטשה להינשא לו. והיא השיבה בחיוב.
מתאו שיפשף את עיניו, כאילו היה יכול למחות בכך את כל הזיכרונות מתוך ראשו.
אסור היה לו לחשוב על זה כעת.
למה הוא בכלל הגיע הנה, אל הבית שבו היא התגוררה עם פייטה?
אור נדלק בקומה השנייה.
האם היא התעוררה פתאום? או שמא היא ישבה בחשיכה מוחלטת עד עתה?
והאם היה יסוד לחששה של פרנצ'סקה בנוגע אליה?
פרנצ'סקה תפסה אותו כשהוא החל לעשות את דרכו החוצה, לעזוב את ליל השימורים, וביקשה ממנו להשגיח על נטשה בזמן שהיא, פרנצ'סקה, תהיה בקבאלרוס. היא חששה לשלומה, אמרה שהיא הולכת לאיבוד, שהיא הפכה לרוח רפאים אילמת.
למרות שנטשה ופייטה היו נשואים רק שנה בערך, הם היו יחדיו במשך שבע שנים. יכול להיות שהיא באמת רק כלבה חסרת לב ורודפת בצע, אבל ברור לגמרי שבמהלך כל הזמן הזה היא פיתחה איזשהם רגשות כלפיו.
הוא העדיף שרגשותיה כלפי פייטה יהיו אמיתיים, בגלל אהבתו לבן-דודו. אך איך הם יכולים להיות אמיתיים אם היא נהגה להתרועע עם שניהם, האחד מאחורי גבו של השני?
פרט לכמה אירועים משפחתיים שמהם לא עלה בידו להתחמק, הוא הצליח להוציא אותה לחלוטין מתוך חייו. הוא חסם את מספר הטלפון שלה, מחק כל מייל וכל הודעת טקסט שהיא שלחה לו ושרף את כל המכתבים שהיא כתבה לו על נייר. במקרים שבהם הוא הרגיש שהוא חייב להימצא בקרבתה, הוא בחר להתעלם ממנה כליל באופן שלא משך שום תשומת לב מאיש מלבדה.
היה עליו פשוט לסרב לפרנצ'סקה. לשקר ולהגיד שהוא חוזר הביתה, למיאמי, מוקדם מכפי שתכנן מראש.
אלא שהוא הינהן קצרות, והבטיח לה לעבור אצל נטשה במהלך הימים הקרובים, אם יהיו לו כמה רגעים פנויים.
אז איך זה שהוא נהג לפה, אחרי שעזב את הקסטלו בכוונה מלאה לנסוע ישר אל המלון שלו?
 
נטשה פתחה את דלת חדר העבודה של פייטה ובלעה במאמץ, לפני שמצאה את היכולת להיכנס. כעבור רגע, היא הדליקה את האור. אחרי שעברה בחשיכה מוחלטת, מחדר לחדר בכל רחבי הבית, שהיה ביתה במשך השנה האחרונה, לקח לעיניה כמה שניות להתרגל לאור העז.
היא לא ידעה מה היא מחפשת בדיוק, מה היא עושה. שום דבר היא לא ידעה. היא הייתה לגמרי אבודה. לגמרי לבד.
היא נשארה בליל השימורים זמן רב ככל שהרגישה שנדרש ממנה, אבל כל התנחומים של שאר המתאבלים החלו כבר להעיק עליה יותר מדי. וזה שהיא ראתה את מתאו בכל מקום שאליו היא הסתכלה היה קשה באותה מידה. ואז אמהּ לקחה אותה הצדה, לשאול אותה אם יש איזה סיכוי שהיא בהיריון, וזה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל.
היא הייתה חייבת להסתלק משם לפני שתתחיל לצרוח צרחות שימוטטו את הקסטלו, לפני שהיא תאבד את השליטה בלשונה ותגיד דברים שהיא לא תוכל לקחת בחזרה.
כל שאר בני פלגריני עמדו להישאר ללון בקסטלו, והם קיבלו בהבעות פנים מודאגות אך מלאות הבנה את ההסבר שלה שהיא רוצה להיות לבד.
היא גם עמדה על כך שכל אנשי צוות הבית שלה יישארו לציין את ליל השימורים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא לבד בבית, מאז שהיא קיבלה את הבשורה הנוראה.
בהרגישה כמו פולשת בחדר שהיה התחום של בעלה, היא העבירה את מבטה על הקירות שהיו מכוסים במדפי הספרים שהוא קרא. ערימת מסמכים שהוא הביא הביתה לעיון, או ממשרד עורכי הדין שלו או מהקרן שבה הוא היה כל כך גאה, נחה על שולחן הכתיבה. לצדה, בכריכה של עור, היה מונח הספר העבה על מפגשם של סטנלי וליווינגסטון, אשתו היא זו שקנתה לו ליום הולדתו האחרון. סימנייה ביצבצה מבין הדפים, בערך בשליש הספר.
בגרון נשנק, היא הרימה את הספר וחיבקה אותו אל חיקה, ואז, ביבבה שהגיעה כאילו משום מקום, היא נשכבה על הרצפה ובכתה על האיש ששיקר במשך שנים לה ולכל השאר, אך גם עשה כל כך הרבה דברים טובים למען העולם.
פייטה כבר לא יסיים את הספר הזה. הוא לא יזכה לראות את בית החולים שאחיו יבנו לזכרו. הוא לא יזכה לקבל את המכונית החדשה שהוא הזמין רק יום אחד לפני שנהרג.
לעולם לא תהיה לו ההזדמנות לספר למשפחתו את האמת על מי שהוא באמת היה.
"הו, פייטה," היא לחשה בין היבבות והדמעות. "אני מקווה שאתה שלם עם עצמך, היכן שלא תהיה."
קול צלצול הפעמון של דלת הכניסה הידהד פתאום.
היא הצטנפה כמו כדור וכיסתה את האוזניים.
המצלצל לא ויתר, שב ולחץ על כפתור הפעמון בהפסקות, עד שהיא לא יכלה כבר להמשיך להתעלם ממנו. בנגבה את הדמעות, היא גררה את עצמה מעל רצפת חדר העבודה וירדה אל קומת הקרקע בהיאחזה במעקה המדרגות, ובתוכה היא כבר חשבה מה להגיד כדי להיפטר מהאורח הלא צפוי.
הלוואי שאלו לא יהיו הוריי. הלוואי שאלו לא יהיו הוריי. הלוואי-הלוואי שאלו לא יהיו הוריי.
היא חיזקה את נפשה ושיחררה את הבריח של הדלת כדי לפתוח אותה כדי סדק ולהציץ החוצה.
מאחר שהיא הייתה בטוחה שהיא חולמת בהקיץ, היא פתחה את הדלת לרווחה.
היא הרגישה כאילו ליבה נעצר ואז שב לחיים ביתר שאת.
מתאו ניצב שם, מאיר כמו רוח רפאים באורו של הירח.
הוא הסיר את עניבתו השחורה, צווארון חולצתו הלבנה היה לא מכופתר, עיניו היו ריקות מהבעה, לסתותיו מהודקות, נשימתו כבדה.
עיניהם נפגשו.
איש משניהם לא דיבר.
משהו התפוצץ לה בתוך החזה, אחז אותה בעוצמה רבה כל כך שריאותיה נאטמו.
הזמן עמד מלכת.
כך הם עמדו במשך זמן ארוך מאוד, מדברים בעיניהם בלבד. היא קראה מאות דברים בתוך עיניו; סוגים שונים של כאב, יגון, כעס ודבר מה נוסף, משהו שהיא לא ראתה מאז חלקיק השנייה לפני שהוא משך אותה לזרועותיו, לנשיקה היחידה שהם חלקו אי-פעם, לפני שבע שנים.
זאת גם הייתה הפעם הראשונה שבה היא ראתה אותו לבד מאז הנשיקה ההיא.
לעולם היא לא תשכח את המבט שהוא נתן בה, מצדו השני של המרקיזה, כשהיא השיבה בחיוב להצעת הנישואים של פייטה, שעתים לאחר מכן. זה ירדוף אותה עד יום מותה. והחרטה על כל מה שאבד תחיה עמה לעד.
רגליה נעו כאילו מעצמן כשהיא עשתה צעד אחד לכיוונו והניחה את כף ידה על לחיו החמימה.
הוא לא הגיב. לא הניע אפילו שריר.
מתאו הביט אל תוך עיניה, שהיו תפוחות מבכי אך בהקו אליו, כמעט בתחינה.
כל המילים שהוא הכין נמוגו.
הוא לא היה מסוגל לזכור אפילו איך הוא יצא מהמכונית שלו.
ידה הרועדת הייתה כה עדינה על לחיו, חמימותה חדרה אל מתחת לעורו וכל שהוא הצליח לעשות היה רק ללגום את מראה הפנים הללו, שפעם הוא היה חולם להתעורר אליהם מדי בוקר.
כוח שהיה חזק מכדי שניתן יהיה להילחם בו לפת אותו, כאילו שאגרוף התהדק בתוכו, מוחץ בכוח את קרביו.
פתאום הוא כבר לא זכר למה הוא שונא אותה. כל מחשבה בהירה התנדפה מתוך ראשו. הוא לא ראה דבר מלבדה, מלבד נטשה, האישה שבה הוא נתן מבט אחד, שמונה שנים לפני כן, וידע שלעולם הוא לא ישוב עוד להיות כשהיה.

עוד על הספר

המיליונרים 2 - אהבה ישנה מישל סמארט
1
 
בלסתות קפוצות, וכשליבו הולם בחזהו במקצב בלתי יציב, מתאו מנאסרו התבונן בארון המורד אל תוך הקרקע המקודשת של בית הקברות הפרטי של קסטלו מיניאטו.
מסביב לבור הקבר נאספו מאות ממוקיריו של פייטה פלגריני, בני משפחתו, חבריו, עמיתיו לעבודה, ואפילו כמה ראשי מדינה עם צוותי האבטחה שלהם שנותרו מאחור, במרחק דיסקרטי. כולם היו שם כדי להיפרד לשלום מאדם שכל העולם העריך בזכות מפעליו הפילנתרופיים.
ונסה פלגריני, אמו של פייטה, שנאלצה לקבור את פאביו, בעלה, בקבר הסמוך, רק שנה אחת קודם, צעדה קדימה כשהיא נתמכת על ידי בתה פרנצ'סקה. שתי הנשים החזיקו בידיהן שושנים אדומות. פרנצ'סקה הסתובבה לאחור ושלחה יד לעבר נטשה, אלמנתו של פייטה, שבהתה בארון העץ בחוסר הבעה, כאילו הייתה פסל עגמומי. הבריזה שנשבה באוויר היום הזה של תחילת הסתיו פסקה כעת, מה שהעצים את מראה הפסל של נטשה. אף שערה משיער הבלונד-דבש שלה לא נעה.
היא הרימה את עיניה, היבשות מדמעה, ומיצמצה, והתנועה כאילו הבהירה את מחשבותיה, והיא תפסה את ידה של פרנצ'סקה והצטרפה אל הנשים הבוכיות.
ביחד, שלוש הנשים לבית פלגריני השליכו את השושנים שלהן על הארון.
מתאו פלט במאמץ את האוויר שעמד בריאותיו ומיקד את מבטו בכל מקום שהוא, מלבד באלמנה.
זה היה יום של פרידה, יום של יגון ויום שנועד לציון כל מפעליו והשגיו של האיש שראוי ליחס של כבוד ואבל. זה לא יום לנעיצת מבטים באלמנה תוך מחשבות על כמה נפלא היא נראית, אפילו באבלה. או למחשבות על כמה הוא רוצה לאחוז בכתפיה ו...
דניאֶלֶה, אחיו של פייטה, נע לצדו. תורם הגיע.
היה שלום פייטה, בן-דודי, חברי הטוב. תודה לך על הכל. אתה תחסר לי עד מאוד.
אחרי שבני המשפחה הקרובה – שגם מתאו נמנה עליה – השליכו את הפרחים שלהם אל תוך הקבר, הגיע תורם של שאר המתאבלים לנהוג כמותם.
בהשתדלו לשמור על הבעת פנים ניטרלית, הוא התבונן בהוריו שפסעו קדימה כדי להביע את הכבוד האחרון שלהם לאחיינם. הם לא הביטו לעברו, לעבר בנם, אך הוא ידע שאביו מודע לכך שהוא מביט בו.
מתאו לא החליף איתם מילה אחת מאז שהחליף את שם המשפחה שלו באופן רשמי, חמש שנים לפני כן, בשבועות שלאחר מות אחיו.
כל כך הרבה מוות.
כל כך הרבה לוויות.
כל כך הרבה יגון.
כל כך הרבה כאב.
אחרי תום הקבורה והטקס, כשהכומר הוביל את קהל המתאבלים אל  הקסטלו, כדי לנהל שם את ליל השימורים לכבוד המת, מתאו השתהה מאחור כדי לבקר גם את הקבר שבשורה הסמוכה.
כתובת פשוטה נחקקה במצבת השיש.
 
רוברטו פלגריני
בן אהוב
 
שום התייחסות להיותו גם אח אהוב.
דורות של בני משפחת פלגריני וצאצאיהם נקברו כאן לאורך שש מאות השנים האחרונות. ובגיל עשרים ושמונה, רוברטו היה הצעיר ביותר שנקבר שם זה חמישים שנה.
מתאו כרע ונגע במצבה. "שלום, רוברטו. מצטער שלא יצא לי לבקר אותך לאחרונה. הייתי קצת עסוק." הוא השמיע צחוק קשה. בחמש השנים שמאז המוות של אחיו הוא ביקר את קברו רק פעמים ספורות. לא חלף יום שבו הוא לא חשב עליו. לא חלפה שעה שבה הוא לא חש בחסרונו.
"תראה איך שוב אני מוצא לעצמי תירוצים. אתה יודע כמה אני שונא לראות אותך שוכב פה. אני אוהב אותך ומתגעגע אליך. רק רציתי להגיד לך את זה."
תוך שהוא ממצמץ כדי לבלום את הלחלוחית בעיניו, בלב כואב ובראש הולם, מתאו גרר את עצמו אל הקסטלו, להצטרף אל כל השאר.
בר ענקי הוצב בטרקלין הראשי לכבוד ליל השימורים. מתאו הזמין לעצמו חדר מלון בפיזה, למשך היומיים הקרובים, אך הוא החליט שכוסית קטנה של בורבון לא תמנע אותו, מבחינה חוקית, מלהיות מסוגל לנהוג לשם. ובחדר המלון שלו המתין לו מיני-בר שאותו הוא יוכל לרוקן כליל אחרי שהוא יגיע לשם. הוא החליט להישאר כמה זמן שיהיה נחוץ מבחינה חברתית, ואז ללכת.
הוא הספיק לקחת רק לגימה אחת מהמשקה שלו כשפרנצ'סקה הופיעה לצדו.
הוא העניק לה חיבוק אמיץ. "איך את מחזיקה מעמד?" הוא היה בן שלוש-עשרה כשוונסה ופאביו, דודתו ודודו, קיבלו אותו אל ביתם. פרנצ'סקה הייתה אז רק תינוקת. הוא היה שם כשהיא עשתה את צעדיה הראשונים, היה בקהל ברסיטל המוזיקלי הראשון שלה בבית הספר – היא ניגנה נורא בחצוצרה – ופניו קרנו בגאווה של אח גדול רק לפני חודשים אחדים, כשהיא סיימה את לימודיה.
היא משכה בכתפיה ושיפשפה את זרועותיה. "אני צריכה שתבוא איתי רגע. יש משהו שאנחנו צריכים לדסקס."
הוא הלך אחריה לאורך מסדרון צונן – הקסטלו העתיק נזקק להון לצורך שיפוצו והבאתו אל העידן המודרני – והם נכנסו אל חדר שהיה משרדו הישן של פאביו פלגריני. על פי הריח הטחוב שעמד בו, איש לא השתמש בחדר מאז שמחלת ה-ALS גברה עליו, עד שהוא מת ממנה לבסוף.
רגע לאחר מכן, גם דניאֶלֶה הופיע בפתח, עם נטשה בעקבותיו.
עיניים כחולות, מבוהלות, מצאו את עיניו מיד, ומיהרו להסיט את מבטן בעת שפרנצ'סקה סגרה את הדלת והחוותה לכולם להתיישב סביב השולחן האובלי.
מתאו לקח נשימה עמוקה וקילל את עצמו בליבו.
זה הדבר האחרון שהוא היה צריך, להיות תקוע בחלל צר ביחד איתה, עם האישה ששיחקה בו כאילו היה איזה צעצוע קטן, גרמה לו להאמין שהרגשות שלה כלפיו היו אמיתיים ושהיא רואה להם עתיד משותף, בשעה שלאורך כל אותו הזמן היא שיחקה את אותו משחק גם עם הבן-דוד שלו.
זה היה כאילו היא הייתה איתו לאורך כל שעות היום, תמיד בשוליים של שדה הראייה שלו, אפילו כשהוא מיצמץ כדי לגרש מראשו את מראה דמותה. וכעת היא ישבה ממש מולו, מעבר לשולחן, קרוב מספיק כדי שאילו היה שולח יד הוא היה יכול ללטף את פניה היפהפיים.
היא לא הייתה צריכה ללבוש שחורים. היא הייתה צריכה ללבוש בגדי ארגמן.
הוא שנא את העובדה שהיא הייתה עדיין האישה היפה ביותר שהוא ראה אי-פעם, ושהשנים שחלפו רק הוסיפו ליופייה.
הוא בחן את העיניים הכחולות, הבוהקות, שהסתכלו לכל כיוון מלבד אליו. הוא בחן את הפנים עם המבנה האובלי הקלאסי וגוון העור הצחור, השזוף קמעה בדרך כלל, אבל אפור היום. הוא חיפש בהם פגמים. אפה היה מעט ארוך מדי, שפתיה רחבות מדי, אבל במקום שאלו יהיו פגמים הם רק הוסיפו אופי לפנים שפעם הוא חלם להתעורר אליהם מדי בוקר.
וכעת?
כעת הוא תיעב את עצם האוויר שהיא נשמה.
 
"לסיכום, אני אטפל בצד המשפטי, דניאֶלֶה יטפל בבנייה ומתאו ידאג לצד הרפואי. מה איתך, נטשה? את רוצה לטפל ביחסי הציבור של הפרויקט?"
המילים של פרנצ'סקה חדרו אל אוזניה של נטשה, אבל לקח עוד זמן מה עד שמוחה הצליח לפרש אותן.
היא נאבקה לעקוב אחר התנהלות הפגישה שפרנצ'סקה כינסה, ופרצי הזעם בין פרנצ'סקה ודניאֶלֶה היו הדבר האחד שהצליח להחזיק אותה די ערנית.
"אני יכולה לעשות את זה," היא לחשה בבולעה את ההיסטריה שהלכה והצטברה בתוך בטנה.
תתעלמי ממתאו. אל תתפרקי לי עכשיו, היא אמרה לעצמה נואשות.
אלוהים, ההבנה שלה ביחסי ציבור הייתה אפסית לגמרי.
היא ידעה שפרנצ'סקה בטוחה שהיא עשתה את הדבר הנכון בהזמינה אותה להשתתף בפגישה הזאת של האחים – ובני משפחת פלגריני התייחסו אל דודנם מתאו כאל אחד מהם – ושפרנצ'סקה גם מניחה שהיא תרצה להיות מעורבת.
כל אלמנה ראויה והגונה הייתה רוצה ליטול חלק בהקמת יד הנצחה לבעלה האהוב.
והיא רצתה להיות מעורבת. למרות כל מגרעותיו הנוראות כבעל, פייטה היה אכן נדבן מסור ורב פעלים. הוא הקים את הקרן שלו לפני עשור, כדי לשקם אזורים מוכי אסון; לבנות בהם בתי מגורים, בתי ספר ובתי חולים, כל מה שהיה נחוץ. האי קבאלרוס שבקאריביים נפגע על ידי סופת ההוריקן הגרועה ביותר שנרשמה אי-פעם, שבוע לפני מותו של פייטה, ורוב המרפאות ברחבי האי נהרסו כליל. פייטה הבין מיד שהוא חייב לבנות שם בית חולים, אבל לפני שתוכניותיו גובשו כליל הוא מצא את מותו באופן טרגי, בהתרסקות מסוק.
הוא היה ראוי להיות מונצח בצורה כזאת. סבלם של האנשים בקבאלרוס הצדיק את הקמת בית החולים שפרנצ'סקה נזעקה להקים בשבילם.
אז נטשה התאמצה להקדיש לשיחה תשומת לב, לא לאכזב את האחים פלגריני האוהבים שהיו חלק מחייה מאז שהיא יכלה לזכור את עצמה, מאחר שאביה ופאביו פלגריני היו חברים לספסל הלימודים. לה עצמה לא היו אחים או אחיות, ומיד אחרי שהוכרז על חתונתה עם בן המשפחה, החמימות שבה היא התקבלה גברה עוד יותר, ולא חדלה מלהתגבר לאורך שש שנות האירוסים שלה ושל פייטה.
אם רק מתאו לא היה שם, היא הייתה מצליחה להתרכז הרבה יותר.
לא היה מקרה אחד בנוכחותו, במשך שבע השנים האחרונות, שבו היא לא הרגישה את המשא הכבד של הטינה שלו. חביב ומנומס ככל שהוא דאג להיות, כך שאיש לא יבחין בעומק הסלידה שלו, כל פעם שעיניהם נפגשו זה היה כמו להחליף מבטים עם לוציפר, ונשמתה נצרבה בלהט השינאה שבערה בעיניים הירוקות שפעם נהגו להביט בה רק ברוך.
היא יכלה לחוש בזה כעת, קודח את עורה כמו סיכות.
איך זה שפרנצ'סקה ודניאֶלֶה לא מרגישים בזה? איך זה לא משפיע על כל האווירה בחדר?
חלק בתוכה הבין מדוע הוא מתעב אותה עד כדי כך, ואלוהים עדהּ שהיא ניסתה להתנצל על מה שקרה. אבל זה היה לפני שבע שנים. כל כך הרבה השתנה מאז. היא השתנתה. גם הוא השתנה, היפנה את גבו לתחום של ניתוחי השחזור שבו הוא התאמץ כל כך להתמחות, והחליף אותו בתחום של ניתוחים קוסמטיים. עם עשרים ושמונה קליניקות ברחבי תבל, ופטנטים על סדרת מוצרי טיפוח-עור שהוא עצמו פיתח, ושממש הצליחה לצמצם את הצלקות ואת אותות הגיל, הוא הפך ממנתח מקצועי מסור ליזם מסחרי שמוצא זמן לניתוח לעתים נדירות בלבד. מתאו גם צבר לעצמו הון שהיה יכול להתחרות בכל נכסי משפחת פלגריני ובהון שפייטה בעצמו צבר.
הוא אפילו שינה את שם המשפחה שלו.
הוא הפך למפורסם עם שמו החדש. גבה-קומה, בעל יופי גברי קודר, עור שחום, סנטר חזק ושיער שחור ומתולתל שאותו הוא סיפר קצר לאחרונה, זה היה בלתי נמנע. "הדוקטור השווה" קראו לו בעיתוני הרכילות. נראה היה שהיא לא יכולה לעבור ליד דוכן של עיתונים או להיכנס לאינטרנט בלי שתיתקל בפרצופו המפתה בוהק מולה. בדרך כלל כשאיזו דוגמנית של הלבשה תחתונה תלויה לו על זרועו.
היום, יהירותו הרגילה נטשה אותו. אפילו כשקרני הלייזר של שינאתו כלפיה לא חדלות מלהכאיב לה, היא יכלה לראות עד כמה הוא עצמו סובל.
פייטה היה יותר מדודנו ואחיו המאמץ. הוא היה גם חברו הטוב ביותר של מתאו.
ליבה רצה לבכות עליו.
ליבה רצה לבכות עליהם, על כולם.
 
מתאו עצר את מכוניתו לצד המדרכה וכיבה את המנוע. בית המגורים העירוני המפואר שמולו הוא חנה היה חשוך לגמרי.
הוא השעין את ראשו קדימה על ההגה ועצם עיניים.
מה לעזאזל הוא עושה פה בכלל?
הוא היה אמור להיות בחדרו שבמלון, עסוק בחיסול המיני-בר. הוא דאג לסידור הזה בצאתו מנקודת ההנחה שנטשה תישאר ללון בקסטלו, עם יתר בני המשפחה. הוא עצמו לא ישן תחת אותה קורת גג איתה, מאז שהיא השיבה בחיוב להצעת הנישואים של פייטה.
אבל היא לא נותרה ללון שם. כשעתיים אחרי הפגישה שבה הם דנו בהנצחת פועלו של פייטה, היא החלה להיפרד בחיבוקים מכל הנוכחים. כולם מלבדו. כמו בהסכמה אילמת – אילמת מאחר שהוא לא החליף איתה יותר מכמה מילים של נימוס בשבע השנים האחרונות – הוא שמר על מרחק פיזי מספיק גדול ממנה, כדי שאף אחד לא יבחין בעובדה שהם לא נפרדו לשלום זה מזה.
הוא היטה את ראשו לאחור כעת ושאף עמוקות, השתדל לאלץ את ליבו לחדול מהלמותו הלא-סדירה.
מה לעזאזל הבעיה שלו? למה דווקא היום, מכל הימים, הוא לא מסוגל להוציא אותה מהראש שלו? למה היום, כשהוא מתאבל על דודנו, ועל החבר הכי טוב שהיה לו מעולם, הזיכרונות הנושנים הללו שבים להטרידו?
הוא היה מסוגל לראות הכל בצורה כל כך חדה; איך הוא יצא מחדרו בקסטלו, כדי להצטרף אל כל שאר בני המשפחה, תחת המרקיזה, לרגל חגיגת יום הנישואים השלושים של דודו ודודתו. נטשה עזבה את החדר שאותו היא חלקה עם פרנצ'סקה, קצת הלאה בהמשך המסדרון, בדיוק בעת שהוא יצא מחדרו. ליבו החמיץ פעימה בראותו אותה, והוא שמח מאוד לראות שהיא עונדת על צווארה הענוג את השרשרת שהוא שלח לה ליום הולדתה השמונה-עשר. הוא הצטער שלא עלה בידו להגיע לאנגליה, למסיבה שלה, אבל הוא היה רופא מתמחה בבית חולים בפלורידה, לא הרחק מהאוניברסיטה שבה הוא למד רפואה. מקרה חירום צץ בתום המשמרת שלו, תאונת דרכים גדולה, רבת נפגעים, וכל אנשי הצוות נזעקו לטפל בהם, כך שהוא החמיץ את הטיסה שלו.
הוא בחר להתקדם איתה לאט-לאט, חיכה עד שימלאו לה שמונה-עשרה לפני שיעשה צעד ממשי. ואז, במסדרון הצונן הזה של הקסטלו, כשנטשה הופיעה מולו בשמלה הכחולה והבוהקת, התגלמות האישה הסטייליסטית והאלגנטית, הוא הבין שהוא כבר לא צריך להמתין עוד.
כל המכתבים ושיחות הטלפון של שעות הלילה המאוחרות שהם החליפו ביניהם במשך חודשים, החלומות והתקוות לעתיד שהם יחלקו יחדיו, הכל הוביל לקראת זה, לרגע הזה בזמן. הגיע הזמן שהעתיד שלהם יתחיל כמו שצריך, והוא נגע באצבעות בשרשרת, לפני שלקח את פניה בשתי ידיו ונשק לה בפעם הראשונה.
זאת הייתה הנשיקה המתוקה, המסחררת ביותר שהוא חווה אי-פעם, במשך עשרים ושמונה שנות חייו, והיא נקטעה רק כשפרנצ'סקה הגיחה מהחדר וצעדה לאורך המסדרון כדי להצטרף אליהם. אילו היא הייתה מקדימה רק בשלוש שניות, היא הייתה מוצאת אותם ביחד.
שלוש שניות.
מה היא הייתה עושה, הוא תהה, אילו היא הייתה מוצאת אותם בעיצומה של הנשיקה?
כי כעבור שעתיים בלבד, פייטה התייצב על רגליו, לפני שלוש מאות ומשהו האורחים במסיבה, וביקש מנטשה להינשא לו. והיא השיבה בחיוב.
מתאו שיפשף את עיניו, כאילו היה יכול למחות בכך את כל הזיכרונות מתוך ראשו.
אסור היה לו לחשוב על זה כעת.
למה הוא בכלל הגיע הנה, אל הבית שבו היא התגוררה עם פייטה?
אור נדלק בקומה השנייה.
האם היא התעוררה פתאום? או שמא היא ישבה בחשיכה מוחלטת עד עתה?
והאם היה יסוד לחששה של פרנצ'סקה בנוגע אליה?
פרנצ'סקה תפסה אותו כשהוא החל לעשות את דרכו החוצה, לעזוב את ליל השימורים, וביקשה ממנו להשגיח על נטשה בזמן שהיא, פרנצ'סקה, תהיה בקבאלרוס. היא חששה לשלומה, אמרה שהיא הולכת לאיבוד, שהיא הפכה לרוח רפאים אילמת.
למרות שנטשה ופייטה היו נשואים רק שנה בערך, הם היו יחדיו במשך שבע שנים. יכול להיות שהיא באמת רק כלבה חסרת לב ורודפת בצע, אבל ברור לגמרי שבמהלך כל הזמן הזה היא פיתחה איזשהם רגשות כלפיו.
הוא העדיף שרגשותיה כלפי פייטה יהיו אמיתיים, בגלל אהבתו לבן-דודו. אך איך הם יכולים להיות אמיתיים אם היא נהגה להתרועע עם שניהם, האחד מאחורי גבו של השני?
פרט לכמה אירועים משפחתיים שמהם לא עלה בידו להתחמק, הוא הצליח להוציא אותה לחלוטין מתוך חייו. הוא חסם את מספר הטלפון שלה, מחק כל מייל וכל הודעת טקסט שהיא שלחה לו ושרף את כל המכתבים שהיא כתבה לו על נייר. במקרים שבהם הוא הרגיש שהוא חייב להימצא בקרבתה, הוא בחר להתעלם ממנה כליל באופן שלא משך שום תשומת לב מאיש מלבדה.
היה עליו פשוט לסרב לפרנצ'סקה. לשקר ולהגיד שהוא חוזר הביתה, למיאמי, מוקדם מכפי שתכנן מראש.
אלא שהוא הינהן קצרות, והבטיח לה לעבור אצל נטשה במהלך הימים הקרובים, אם יהיו לו כמה רגעים פנויים.
אז איך זה שהוא נהג לפה, אחרי שעזב את הקסטלו בכוונה מלאה לנסוע ישר אל המלון שלו?
 
נטשה פתחה את דלת חדר העבודה של פייטה ובלעה במאמץ, לפני שמצאה את היכולת להיכנס. כעבור רגע, היא הדליקה את האור. אחרי שעברה בחשיכה מוחלטת, מחדר לחדר בכל רחבי הבית, שהיה ביתה במשך השנה האחרונה, לקח לעיניה כמה שניות להתרגל לאור העז.
היא לא ידעה מה היא מחפשת בדיוק, מה היא עושה. שום דבר היא לא ידעה. היא הייתה לגמרי אבודה. לגמרי לבד.
היא נשארה בליל השימורים זמן רב ככל שהרגישה שנדרש ממנה, אבל כל התנחומים של שאר המתאבלים החלו כבר להעיק עליה יותר מדי. וזה שהיא ראתה את מתאו בכל מקום שאליו היא הסתכלה היה קשה באותה מידה. ואז אמהּ לקחה אותה הצדה, לשאול אותה אם יש איזה סיכוי שהיא בהיריון, וזה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל.
היא הייתה חייבת להסתלק משם לפני שתתחיל לצרוח צרחות שימוטטו את הקסטלו, לפני שהיא תאבד את השליטה בלשונה ותגיד דברים שהיא לא תוכל לקחת בחזרה.
כל שאר בני פלגריני עמדו להישאר ללון בקסטלו, והם קיבלו בהבעות פנים מודאגות אך מלאות הבנה את ההסבר שלה שהיא רוצה להיות לבד.
היא גם עמדה על כך שכל אנשי צוות הבית שלה יישארו לציין את ליל השימורים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא לבד בבית, מאז שהיא קיבלה את הבשורה הנוראה.
בהרגישה כמו פולשת בחדר שהיה התחום של בעלה, היא העבירה את מבטה על הקירות שהיו מכוסים במדפי הספרים שהוא קרא. ערימת מסמכים שהוא הביא הביתה לעיון, או ממשרד עורכי הדין שלו או מהקרן שבה הוא היה כל כך גאה, נחה על שולחן הכתיבה. לצדה, בכריכה של עור, היה מונח הספר העבה על מפגשם של סטנלי וליווינגסטון, אשתו היא זו שקנתה לו ליום הולדתו האחרון. סימנייה ביצבצה מבין הדפים, בערך בשליש הספר.
בגרון נשנק, היא הרימה את הספר וחיבקה אותו אל חיקה, ואז, ביבבה שהגיעה כאילו משום מקום, היא נשכבה על הרצפה ובכתה על האיש ששיקר במשך שנים לה ולכל השאר, אך גם עשה כל כך הרבה דברים טובים למען העולם.
פייטה כבר לא יסיים את הספר הזה. הוא לא יזכה לראות את בית החולים שאחיו יבנו לזכרו. הוא לא יזכה לקבל את המכונית החדשה שהוא הזמין רק יום אחד לפני שנהרג.
לעולם לא תהיה לו ההזדמנות לספר למשפחתו את האמת על מי שהוא באמת היה.
"הו, פייטה," היא לחשה בין היבבות והדמעות. "אני מקווה שאתה שלם עם עצמך, היכן שלא תהיה."
קול צלצול הפעמון של דלת הכניסה הידהד פתאום.
היא הצטנפה כמו כדור וכיסתה את האוזניים.
המצלצל לא ויתר, שב ולחץ על כפתור הפעמון בהפסקות, עד שהיא לא יכלה כבר להמשיך להתעלם ממנו. בנגבה את הדמעות, היא גררה את עצמה מעל רצפת חדר העבודה וירדה אל קומת הקרקע בהיאחזה במעקה המדרגות, ובתוכה היא כבר חשבה מה להגיד כדי להיפטר מהאורח הלא צפוי.
הלוואי שאלו לא יהיו הוריי. הלוואי שאלו לא יהיו הוריי. הלוואי-הלוואי שאלו לא יהיו הוריי.
היא חיזקה את נפשה ושיחררה את הבריח של הדלת כדי לפתוח אותה כדי סדק ולהציץ החוצה.
מאחר שהיא הייתה בטוחה שהיא חולמת בהקיץ, היא פתחה את הדלת לרווחה.
היא הרגישה כאילו ליבה נעצר ואז שב לחיים ביתר שאת.
מתאו ניצב שם, מאיר כמו רוח רפאים באורו של הירח.
הוא הסיר את עניבתו השחורה, צווארון חולצתו הלבנה היה לא מכופתר, עיניו היו ריקות מהבעה, לסתותיו מהודקות, נשימתו כבדה.
עיניהם נפגשו.
איש משניהם לא דיבר.
משהו התפוצץ לה בתוך החזה, אחז אותה בעוצמה רבה כל כך שריאותיה נאטמו.
הזמן עמד מלכת.
כך הם עמדו במשך זמן ארוך מאוד, מדברים בעיניהם בלבד. היא קראה מאות דברים בתוך עיניו; סוגים שונים של כאב, יגון, כעס ודבר מה נוסף, משהו שהיא לא ראתה מאז חלקיק השנייה לפני שהוא משך אותה לזרועותיו, לנשיקה היחידה שהם חלקו אי-פעם, לפני שבע שנים.
זאת גם הייתה הפעם הראשונה שבה היא ראתה אותו לבד מאז הנשיקה ההיא.
לעולם היא לא תשכח את המבט שהוא נתן בה, מצדו השני של המרקיזה, כשהיא השיבה בחיוב להצעת הנישואים של פייטה, שעתים לאחר מכן. זה ירדוף אותה עד יום מותה. והחרטה על כל מה שאבד תחיה עמה לעד.
רגליה נעו כאילו מעצמן כשהיא עשתה צעד אחד לכיוונו והניחה את כף ידה על לחיו החמימה.
הוא לא הגיב. לא הניע אפילו שריר.
מתאו הביט אל תוך עיניה, שהיו תפוחות מבכי אך בהקו אליו, כמעט בתחינה.
כל המילים שהוא הכין נמוגו.
הוא לא היה מסוגל לזכור אפילו איך הוא יצא מהמכונית שלו.
ידה הרועדת הייתה כה עדינה על לחיו, חמימותה חדרה אל מתחת לעורו וכל שהוא הצליח לעשות היה רק ללגום את מראה הפנים הללו, שפעם הוא היה חולם להתעורר אליהם מדי בוקר.
כוח שהיה חזק מכדי שניתן יהיה להילחם בו לפת אותו, כאילו שאגרוף התהדק בתוכו, מוחץ בכוח את קרביו.
פתאום הוא כבר לא זכר למה הוא שונא אותה. כל מחשבה בהירה התנדפה מתוך ראשו. הוא לא ראה דבר מלבדה, מלבד נטשה, האישה שבה הוא נתן מבט אחד, שמונה שנים לפני כן, וידע שלעולם הוא לא ישוב עוד להיות כשהיה.