דברי ימי נעמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דברי ימי נעמה
הוספה למועדפים

דברי ימי נעמה

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אריה לב סטולמן

אריה לב סטולמן (נולד ב־1954), רופא וסופר יהודי אמריקאי יליד קנדה.
 
סטולמן נולד בעיירה וינדזור בקנדה במשפחה דתית מודרנית. סבו, הרב יצחק סטולמן, היה אחד מהרבנים החשובים בארצות הברית. אביו, הרב פרופ' שלמה סטולמן, בנו של הרב יצחק סטולמן, היה רב הקהילה בווינדזור, ופרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה המקומית. בתחילת שנות התשעים עלו הוריו והתיישבו בירושלים. סטולמן למד בישיבה ומשם המשיך לבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין. כיום הוא רופא נוירו-רדיולוג בבית החולים הרי סיני בניו יורק, ובמקביל לכך עוסק בכתיבה. את ספרו הראשון, "נהר פרת הרחוק", הוציא בשנת 1997. הספר, שתורגם לעברית על ידי נעמי פריי ויצא בהוצאת מעריב, עוסק בחייו של נער הגדל כבן יחיד בבית רב הקהילה בווינדזור ולומד במשך השנים על זכרונות השואה של הוריו.
 
אחרי "נהר פרת הרחוק" כתב סטולמן ופרסם רומן נוסף בשם "The Illuminated Soul" בשנת 2002 ואוסף סיפורים בשם "The Dialogues of Time and Entropy" בשנת 2003.
 
סטולמן הוא הומוסקסואל, ובן זוגו מאז 1980 הוא המלחין טוביאס פיקר, שהאופרה שלו, "טרגדיה אמריקאית", הוצגה במטרופוליטן אופרה בסוף 2005.
 
סטולמן מרבה לבקר בישראל. מאז שנות השישים הספיק לבקר בישראל יותר מארבעים פעמים. במשך השנים התרחק מחיי הדת, אך לא מן היהדות. הרקע היהודי שלו איתן והוא משתדל לשמר את הקשר עם החיים היהודיים.

תקציר

"לא יכולתי לדעת שביום מן הימים אהיה מלכת ירושלים ואמו של מלך, ושמה שהייתי פעם יימחה כליל ואני אהיה חלק ממשהו שונה. הייתי כמו האלה אֲשֵׁרָה שנולדה בים וצעדה על הגלים אל חייה החדשים ביבשה, שם זרעה את הזרעים של כל העצים." בגיל ארבע־עשרה נשלחת אֲניגָר, בתו של מלך עמון, לירושלים כדי להינשא לשלמה, בנו של המלך דוד. שלמה מעניק לה את השם נעמה, שבשתי השפות פירושו הוא טובה ורצויה. היא נעשית לאשתו האהובה, ויולדת את בתם טפת ובנם רחבעם. מעמדה של נעמה מתערער כאשר שלמה נושא לאישה את בת פרעה ומכריז שהיא אשתו הראשונה, העליונה והנצחית. אך זמן קצר לאחר מכן בת פרעה שבה למצרים על מנת לטפל באביה החולה, ולוקחת עמה את נעמה כבת לוויה. שתי הנשים נאלצות לשתף פעולה על מנת לשרוד את הקנוניות והתככים שאורבים להן בארמונו המפואר של פרעה.
 
מדוע מגרשת בת פרעה את נעמה חזרה לירושלים? מי מהן תהיה אמו של המלך הבא? למה חוזרת נעמה לרבת עמון בערוב ימיה?
על רקע החיים הנוצצים בארמון פרעה והחיים בירושלים אורג אריה לב סטולמן עלילה סוחפת, מרגשת ורווית יצרים המתרחשת באחת התקופות הסוערות בדברי הימים של ממלכת יהודה: מלחמותיו של דוד, ביסוס הממלכה בימי שלמה, ופילוגה בימי רחבעם.
 
אריה לב סטולמן, רופא המתגורר בניו־יורק ועובד כנוירו־רדיולוג בבית החולים מאונט סיני. זהו ספרו הרביעי. ספריו זכו בפרסים חשובים רבים, קיבלו ביקורות מעולות ותורגמו לשפות זרות.

פרק ראשון

פתח דבר: כשל לשון
 
 
בת ארבע־עשרה הייתי כשנשלחתי מביתי בארץ עמון להינשא למלך שלמה.
 
אחרי שלושה ימי מסע הגעתי לירושלים, מותשת ומסוחררת מהעיר שבניינים חדשים הוקמו בה על כל צעד ושעל. לא ניתנה לי שהות לנוח או להתרחץ וללבוש שמלות נקיות. יחד עם מורתי ועם השגריר של דודי, הובהלתי אל הארמון במעלה גרם תלול של מדרגות אבן.
 
הוכנסתי לאולם גדול מלא אנשים שאת פניהם לא הצלחתי לראות באור העמום.
 
הבחנתי בדמותו של אדם זקן. לא ידעתי זאת אז, אבל זמן רב לפני הולדתי, בימים שבהם היה סבי מלך עמון, הזקן הזה שלח את שר צבאו לצור על עיר בירתנו, רבת עמון. שר הצבא הזה הרס את בורות המים שלנו וגנב את כתרו של סבא. ואולי עירנו הייתה נחרבת אז עד היסוד אלמלא שלח המוֹלֶךְ, האל שלנו, מגפה שהכתה בצבא האויב והניסה אותו.
 
השגריר של דודי, שליווה אותי לאורך כל הדרך מרבת עמון, נעץ את מרפקו בצלעותיי — "זה המלך דוד, ילדה טיפשה! תשתחווי לו!" — והדף אותי לפנים.
 
השתחוויתי. הייתי מבועתת. נאמר לי שבעלי לעתיד הוא מלך צעיר! אמי ודודי שיקרו לי!
 
נכשלתי בלשוני. המורה שלי תמיד אמרה, "השפות שלנו הן אחיות," אבל דווקא כששתי שפות דומות כל־כך, הן יכולות להפוך אותנו לשוטים גמורים ולנסות להרוס אותנו.
 
אמרתי, "לאונס לי להכיר אותך."
 
דממה השתררה באולם. המילים נעתקו מפיו של השגריר. במשך כל המסע הוא לא הפסיק לדבר: על העצירוּת שלו, שגרמה לו לצרוח בכל פעם שפרש אל בין העצים הסמוכים לדרך המלך; על הנכסים שקיבל מסבי מצפון לעיר הבירה, באזור מוכה שודדים; ועל ארבע נשותיו, שכל אחת מהן נרגנת יותר מהאחרות.
 
כעת הלבינו פניו של השגריר כמו רגלי השנהב של כיסא המלכות שעליו ישב המלך הזקן. "מפלצת," התיז לעברי בלחישה.
 
הוא היה בטוח שכולנו עומדים למות, והניח את ידו על ניצב חרבו. הוא קרא לאלוהינו, "שמע את תחינתנו, מולך! תהילה למולך!"
 
אנשי המשמר המלכותי נדרכו. למרות הבּוּרות שלי בעברו של עמנו, איש מהנוכחים כאן לא שכח את סכסוך הדמים בין שני העמים, שעליי הוטל לאחות את הקרע שיצר. כולם תלו תקוות גדולות ביכולתי לקרב בין עמי לעמו של שלמה, בעלי המיועד.
 
גם אחרי שנים רבות, עדיין היו אנשים שטענו בתוקף שנכשלתי בלשוני בכוונה, כי אני יצור מרושע ושואף נקם שהשתעשע בחורבן של עצמו ושל עמו. האמת היא שהייתי בסך הכול ילדה, קשת עורף ולא מודעת למשקעי העבר.
 
הדממה הפתאומית ליד כיסא המלכות הייתה כמו חשכה שיורדת פתאום, כמו ליקוי לבנה.
 
ואז בת־שבע, אשתו של דוד המלך ומי שתהיה חמותי בקרוב, צעדה לפנים. היא צחקה.
 
"איזו אפרוחית טיפשונת!"
 
בעלה הראשון של בת־שבע היה חִתי, והיא עצמה, כפי שייוודע לי מאוחר יותר, הייתה יבוסית בחלקה — "אני קצת מזה וקצת מזה," נהגה להתפאר באוזניי כל השנים — כך שהבינה את המלכודות של מבטא והיגוי. היא, שהייתה פעם נאיבית בעצמה, התענגה על תמימותי. היא ניגשה אליי בחיוך, ליטפה את ראשי ומשכה אותי בזרוע אחת כדי להקימני מכריעתי על הרצפה.
 
את זרועה האחרת הרימה כדי לעצור את אנשי משמר המלך. "לאט לכם! אתם מפחדים מהילדה המקסימה הזאת?"
 
המראה היה מצחיק בוודאי, אישה קטנה עוצרת את הגברים החמושים האלה בהינף של זרוע רועדת קלות.
 
הם צייתו לה ונסוגו לאחור.
 
גם בגיל מבוגר הייתה בת־שבע אישה יפה. שערותיה נערמו על ראשה בתסרוקת הגבוהה האופיינית לנשות חוף הים. היא הניפה את זרועותיה בתנועה רשמית, נוקשה, כאילו הייתה כוהנת במקדש של האֲשֵׁרָה, אבל מאז נישואיה לדוד לא סטתה מדרך הישר ולא סגדה לאל אחר מלבד אלוהים, האל האחד של אנשי ירושלים החדשה. אני שיערתי שכמו אמי, גם בת־שבע הייתה פעם רקדנית מסוג כזה או אחר, אולי למדה לרקוד בסגנון המצרי. היא סבלה מכאבי עצמות שלטענתה היו קללה שהטילו עליה מדרגות האבן העתיקות של הארמון. למרות, כך אמרה, "שלא עשיתי להן כל רע ולא התייחסתי אליהן כאל מובן מאליו." בסוף ימיה איבריה נעשו נוקשים כל־כך, עד שכמעט לא יכלה לזוז.
 
היא הביטה בבעלה והכריזה שוב, כפי שעשה הכרוז רגעים אחדים קודם לכן, בקול עמוק ורציני ובזרועות פשוטות לעברי: "נסיכת עמון!" כי הייתי גם בת הממלכה הזאת וגם נסיכתה.
 
ובבת־אחת נחתה עליי ההכרה שאני מייצגת במקום הזה לא את עצמי, אלא דברים רבים אחרים. אני הייתי כל מי וכל מה שהכרתי ואהבתי קודם: ההורים שלי ודודי היקר, הדודניות שלי, בני עמי, הגבעות והיערות המקיפים את עיר הבירה רבת עמון, הדרכים הראשיות שבהן חוצים הנוסעים ארצות וממלכות רבות, והאבנים הענקיות של בורות המים שנחצבו לפני עידן ועידנים — יש אומרים שחצבו אותן הנפילים שהיו בארץ בימים ההם, ויש אומרים כי זה מעשה ידיהם של האלים.
 
כך או כך, עמדתי בין שתי תקופות החיים, הישנה והחדשה.
 
זאת הייתה הרגשה מפחידה.
 
עד אז חייתי רק את חיי היומיום, רקדתי וקראתי ושיחקתי עם הדודניות שלי.
 
לא יכולתי לדעת שביום מן הימים אהיה מלכת ירושלים ואמו של מלך, ושמה שהייתי פעם יימחה כליל ואני אהיה חלק ממשהו שונה. הייתי כמו האלה אֲשֵׁרָה שנולדה בים וצעדה על הגלים אל חייה החדשים ביבשה, שם זרעה את הזרעים של כל העצים.
 
בת־שבע חייכה ואמרה לאט, כשהיא צרה בשפתיה כל מילה ורומזת לי לחזור עליהן, "כן. כן. ונסיכת עמון אומרת שלעונג לה להכיר את המלך."
 
פניי להטו מבושה על איוולתי וחששתי לדבר. הבטתי בבת־שבע והשתחוויתי שוב. הפעם קדתי קידה עמוקה מאוד כדרכו של התור, העוף הצנוע ושפל הרוח ביותר מכל העופות, הידוע בהכרת התודה והנאמנות הקיצונית שלו — יצור מתרפס שלמדתי לבוז לו.
 
כל אנשי החצר צפו בי בשתיקה.
 
לבסוף הצלחתי להוציא מפי ציוץ רפה כמו של ציפור, כשאני מושכת את המילה, "כן, לעווונג לי. לעווונג לי להכיר את המלך."
 
"אתם רואים, סתם אפרוחית טיפשונת, אבל נחמדה מאוד!" אמרה בת־שבע. "לא, לא סתם נחמדה אלא יפהפייה! כבר הרבה זמן לא ראינו יופי כזה!"
 
דוד המלך, שעד כה נראה שקוע בשינה, צחק.
 
הוא היה שופט מהיר ובעל תפיסה חדה.
 
הוא אמר בקול חזק להפתיע, "ולעונג לי להכיר אותך, בת עמון. תזדקפי. את נראית מבוהלת. חשבת שאת עומדת להתחתן איתי? אני בן שבעים ובקרוב אשכב עם אבותיי!" הוא רמז באצבעו המעוקמת. "הנה שלמה בני, שימלוך אחריי ויֵשב על כיסאי. את תתחתני איתו!"
 
שמחתי לראות ששלמה, חתני, אינו מבוגר ממני בהרבה, והוא עדיין נער — גבוה ורזה מאוד, שונה בתכלית מהאיש בעל הגוף הכבד, הבצקי, שנעשה בזקנתו. קולו טרם השתנה לגמרי והיה גבוה למדי. הוא צחק וחזר על דברי אביו, "ולעונג לי להכיר אותך, בת עמון." הוא נעץ מבט חודר באנשי החצר המקיפים אותו וכולם התחילו לצחקק. לא היה להם די בכך שהמלך דוד צחק; כולם חיכו לראות אם גם הנער הצנום יצחק. הוא כבר נבחר מבין כל אחיו למשול לצד אביו, להוריד את העול מכתפיו של האיש החולה ולחסל אחת ולתמיד את כל סכסוכי הירושה. אמו בת־שבע עזרה למלך הזקן להרים את הכתר הכבד שבו הכתיר את בנו.
 
"היא הייתה מגושמת למדי," סיפרה לי כעבור זמן נסיכת צור. "הכתר כמעט נשמט מידיה!"
 
דוד נשאר מלך רק בתוארו, כבר לא היה לו חלק בניהול ענייניה היומיומיים של הממלכה. אמנם היו התלחשויות ששלמה צעיר מדי, אבל הוא היה נבון וסבלני. הוא הלך בדרכי שלום. בימיו הממלכה התעשרה והתחזקה.
 
בו־במקום התחיל שלמה להשתעשע בעיצורים של שם עמי, עמון, שינה את התנועות, ונתן לי שם חדש: "מעתה ייקרא שמך נעמה!"
 
בשתי השפות פירוש השם הזה הוא טובה ורצויה.
 
זאת הייתה מחמאה מפתיעה ונוגעת ללב.
 
בת־שבע מחאה כף, הטתה את ראשה עם מגדל השיער לצד אחד ואמרה, "מושלם! מושלם! המלך הצעיר חכם כל־כך. משורר אמיתי!"
 
חזרתי על שמי פעמיים, תחילה בהקלה ולאחר מכן בחדווה, ניסיתי אותו כאילו היה תכשיט חדש, צמיד או מחרוזת. התכוונתי לומר אותו רק לעצמי, אבל מרוב התרגשות אמרתי אותו בקול רם.
 
"נעמה. שמי נעמה."
 
אצלנו בבית לא היה נהוג לחלק מחמאות לילדים, ולכן החמיאו לי רק לעתים נדירות. כאן התחלתי להאמין בכל המחמאות שקיבלתי ולהתענג עליהן. התרגלתי לחפש אותן, לתור אחריהן בכל מקום שיכלו להסתתר בו. זאת הייתה אחת מחולשותיי המטופשות.
 
השתחוויתי שוב, פעם אחת לכל מלך. צחקתי.
 
"תודה לך על מתנת השם הזה," חזרתי בשינוי קל על דברי האלה אשרה, שאחרי בקיעתה מחלק גופו התחתון של אל עליון הטובל בים אמרה לו, "תודה לך על מתנת החיים שלי!"
 
"השם החדש שלך מתאים לך," אמר שלמה.
 
"כן, הוא מתאים לה," אמר דוד.
 
בת־שבע שוב מחאה כפיים. "כן. כן. זה באמת מתאים לך. לא אמרתי שהבן שלי חכם? כמה נחמד!"
 
ואז לחשה בת־שבע באוזני, "אני יודעת שאת לא אפרוחית טיפשונת. ואני מקווה שתהיי מאושרת כאן."
 
"כן, אני מאושרת להיות בירושלים."
 
"ירושלים החדשה," תיקנה אותי בת־שבע בלחישה. "אנחנו ירושלים החדשה עכשיו. בעלי כבש את המקום הזה מהיבוסים."
 
לאחר מכן היא קירבה אותי ואת שלמה זה אל זה, אחזה בידינו ומשכה אותנו לקרבתו של דוד.
 
"בואו עכשיו. עמדו יחד לפני אביךָ והוא ישיא אתכם במילותיו."
 
שלמה פנה וחייך אליי. היו לו עיניים ירוקות, שכמותן לא ראיתי עד אז. הוא בחור יפה תואר, חשבתי.
 
וכך, אף־על־פי שנכשלתי בלשוני, התחילו בת־שבע, דוד המלך הזקן ושלמה המלך החדש לאהוב אותי.

אריה לב סטולמן

אריה לב סטולמן (נולד ב־1954), רופא וסופר יהודי אמריקאי יליד קנדה.
 
סטולמן נולד בעיירה וינדזור בקנדה במשפחה דתית מודרנית. סבו, הרב יצחק סטולמן, היה אחד מהרבנים החשובים בארצות הברית. אביו, הרב פרופ' שלמה סטולמן, בנו של הרב יצחק סטולמן, היה רב הקהילה בווינדזור, ופרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה המקומית. בתחילת שנות התשעים עלו הוריו והתיישבו בירושלים. סטולמן למד בישיבה ומשם המשיך לבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין. כיום הוא רופא נוירו-רדיולוג בבית החולים הרי סיני בניו יורק, ובמקביל לכך עוסק בכתיבה. את ספרו הראשון, "נהר פרת הרחוק", הוציא בשנת 1997. הספר, שתורגם לעברית על ידי נעמי פריי ויצא בהוצאת מעריב, עוסק בחייו של נער הגדל כבן יחיד בבית רב הקהילה בווינדזור ולומד במשך השנים על זכרונות השואה של הוריו.
 
אחרי "נהר פרת הרחוק" כתב סטולמן ופרסם רומן נוסף בשם "The Illuminated Soul" בשנת 2002 ואוסף סיפורים בשם "The Dialogues of Time and Entropy" בשנת 2003.
 
סטולמן הוא הומוסקסואל, ובן זוגו מאז 1980 הוא המלחין טוביאס פיקר, שהאופרה שלו, "טרגדיה אמריקאית", הוצגה במטרופוליטן אופרה בסוף 2005.
 
סטולמן מרבה לבקר בישראל. מאז שנות השישים הספיק לבקר בישראל יותר מארבעים פעמים. במשך השנים התרחק מחיי הדת, אך לא מן היהדות. הרקע היהודי שלו איתן והוא משתדל לשמר את הקשר עם החיים היהודיים.

עוד על הספר

דברי ימי נעמה אריה לב סטולמן
פתח דבר: כשל לשון
 
 
בת ארבע־עשרה הייתי כשנשלחתי מביתי בארץ עמון להינשא למלך שלמה.
 
אחרי שלושה ימי מסע הגעתי לירושלים, מותשת ומסוחררת מהעיר שבניינים חדשים הוקמו בה על כל צעד ושעל. לא ניתנה לי שהות לנוח או להתרחץ וללבוש שמלות נקיות. יחד עם מורתי ועם השגריר של דודי, הובהלתי אל הארמון במעלה גרם תלול של מדרגות אבן.
 
הוכנסתי לאולם גדול מלא אנשים שאת פניהם לא הצלחתי לראות באור העמום.
 
הבחנתי בדמותו של אדם זקן. לא ידעתי זאת אז, אבל זמן רב לפני הולדתי, בימים שבהם היה סבי מלך עמון, הזקן הזה שלח את שר צבאו לצור על עיר בירתנו, רבת עמון. שר הצבא הזה הרס את בורות המים שלנו וגנב את כתרו של סבא. ואולי עירנו הייתה נחרבת אז עד היסוד אלמלא שלח המוֹלֶךְ, האל שלנו, מגפה שהכתה בצבא האויב והניסה אותו.
 
השגריר של דודי, שליווה אותי לאורך כל הדרך מרבת עמון, נעץ את מרפקו בצלעותיי — "זה המלך דוד, ילדה טיפשה! תשתחווי לו!" — והדף אותי לפנים.
 
השתחוויתי. הייתי מבועתת. נאמר לי שבעלי לעתיד הוא מלך צעיר! אמי ודודי שיקרו לי!
 
נכשלתי בלשוני. המורה שלי תמיד אמרה, "השפות שלנו הן אחיות," אבל דווקא כששתי שפות דומות כל־כך, הן יכולות להפוך אותנו לשוטים גמורים ולנסות להרוס אותנו.
 
אמרתי, "לאונס לי להכיר אותך."
 
דממה השתררה באולם. המילים נעתקו מפיו של השגריר. במשך כל המסע הוא לא הפסיק לדבר: על העצירוּת שלו, שגרמה לו לצרוח בכל פעם שפרש אל בין העצים הסמוכים לדרך המלך; על הנכסים שקיבל מסבי מצפון לעיר הבירה, באזור מוכה שודדים; ועל ארבע נשותיו, שכל אחת מהן נרגנת יותר מהאחרות.
 
כעת הלבינו פניו של השגריר כמו רגלי השנהב של כיסא המלכות שעליו ישב המלך הזקן. "מפלצת," התיז לעברי בלחישה.
 
הוא היה בטוח שכולנו עומדים למות, והניח את ידו על ניצב חרבו. הוא קרא לאלוהינו, "שמע את תחינתנו, מולך! תהילה למולך!"
 
אנשי המשמר המלכותי נדרכו. למרות הבּוּרות שלי בעברו של עמנו, איש מהנוכחים כאן לא שכח את סכסוך הדמים בין שני העמים, שעליי הוטל לאחות את הקרע שיצר. כולם תלו תקוות גדולות ביכולתי לקרב בין עמי לעמו של שלמה, בעלי המיועד.
 
גם אחרי שנים רבות, עדיין היו אנשים שטענו בתוקף שנכשלתי בלשוני בכוונה, כי אני יצור מרושע ושואף נקם שהשתעשע בחורבן של עצמו ושל עמו. האמת היא שהייתי בסך הכול ילדה, קשת עורף ולא מודעת למשקעי העבר.
 
הדממה הפתאומית ליד כיסא המלכות הייתה כמו חשכה שיורדת פתאום, כמו ליקוי לבנה.
 
ואז בת־שבע, אשתו של דוד המלך ומי שתהיה חמותי בקרוב, צעדה לפנים. היא צחקה.
 
"איזו אפרוחית טיפשונת!"
 
בעלה הראשון של בת־שבע היה חִתי, והיא עצמה, כפי שייוודע לי מאוחר יותר, הייתה יבוסית בחלקה — "אני קצת מזה וקצת מזה," נהגה להתפאר באוזניי כל השנים — כך שהבינה את המלכודות של מבטא והיגוי. היא, שהייתה פעם נאיבית בעצמה, התענגה על תמימותי. היא ניגשה אליי בחיוך, ליטפה את ראשי ומשכה אותי בזרוע אחת כדי להקימני מכריעתי על הרצפה.
 
את זרועה האחרת הרימה כדי לעצור את אנשי משמר המלך. "לאט לכם! אתם מפחדים מהילדה המקסימה הזאת?"
 
המראה היה מצחיק בוודאי, אישה קטנה עוצרת את הגברים החמושים האלה בהינף של זרוע רועדת קלות.
 
הם צייתו לה ונסוגו לאחור.
 
גם בגיל מבוגר הייתה בת־שבע אישה יפה. שערותיה נערמו על ראשה בתסרוקת הגבוהה האופיינית לנשות חוף הים. היא הניפה את זרועותיה בתנועה רשמית, נוקשה, כאילו הייתה כוהנת במקדש של האֲשֵׁרָה, אבל מאז נישואיה לדוד לא סטתה מדרך הישר ולא סגדה לאל אחר מלבד אלוהים, האל האחד של אנשי ירושלים החדשה. אני שיערתי שכמו אמי, גם בת־שבע הייתה פעם רקדנית מסוג כזה או אחר, אולי למדה לרקוד בסגנון המצרי. היא סבלה מכאבי עצמות שלטענתה היו קללה שהטילו עליה מדרגות האבן העתיקות של הארמון. למרות, כך אמרה, "שלא עשיתי להן כל רע ולא התייחסתי אליהן כאל מובן מאליו." בסוף ימיה איבריה נעשו נוקשים כל־כך, עד שכמעט לא יכלה לזוז.
 
היא הביטה בבעלה והכריזה שוב, כפי שעשה הכרוז רגעים אחדים קודם לכן, בקול עמוק ורציני ובזרועות פשוטות לעברי: "נסיכת עמון!" כי הייתי גם בת הממלכה הזאת וגם נסיכתה.
 
ובבת־אחת נחתה עליי ההכרה שאני מייצגת במקום הזה לא את עצמי, אלא דברים רבים אחרים. אני הייתי כל מי וכל מה שהכרתי ואהבתי קודם: ההורים שלי ודודי היקר, הדודניות שלי, בני עמי, הגבעות והיערות המקיפים את עיר הבירה רבת עמון, הדרכים הראשיות שבהן חוצים הנוסעים ארצות וממלכות רבות, והאבנים הענקיות של בורות המים שנחצבו לפני עידן ועידנים — יש אומרים שחצבו אותן הנפילים שהיו בארץ בימים ההם, ויש אומרים כי זה מעשה ידיהם של האלים.
 
כך או כך, עמדתי בין שתי תקופות החיים, הישנה והחדשה.
 
זאת הייתה הרגשה מפחידה.
 
עד אז חייתי רק את חיי היומיום, רקדתי וקראתי ושיחקתי עם הדודניות שלי.
 
לא יכולתי לדעת שביום מן הימים אהיה מלכת ירושלים ואמו של מלך, ושמה שהייתי פעם יימחה כליל ואני אהיה חלק ממשהו שונה. הייתי כמו האלה אֲשֵׁרָה שנולדה בים וצעדה על הגלים אל חייה החדשים ביבשה, שם זרעה את הזרעים של כל העצים.
 
בת־שבע חייכה ואמרה לאט, כשהיא צרה בשפתיה כל מילה ורומזת לי לחזור עליהן, "כן. כן. ונסיכת עמון אומרת שלעונג לה להכיר את המלך."
 
פניי להטו מבושה על איוולתי וחששתי לדבר. הבטתי בבת־שבע והשתחוויתי שוב. הפעם קדתי קידה עמוקה מאוד כדרכו של התור, העוף הצנוע ושפל הרוח ביותר מכל העופות, הידוע בהכרת התודה והנאמנות הקיצונית שלו — יצור מתרפס שלמדתי לבוז לו.
 
כל אנשי החצר צפו בי בשתיקה.
 
לבסוף הצלחתי להוציא מפי ציוץ רפה כמו של ציפור, כשאני מושכת את המילה, "כן, לעווונג לי. לעווונג לי להכיר את המלך."
 
"אתם רואים, סתם אפרוחית טיפשונת, אבל נחמדה מאוד!" אמרה בת־שבע. "לא, לא סתם נחמדה אלא יפהפייה! כבר הרבה זמן לא ראינו יופי כזה!"
 
דוד המלך, שעד כה נראה שקוע בשינה, צחק.
 
הוא היה שופט מהיר ובעל תפיסה חדה.
 
הוא אמר בקול חזק להפתיע, "ולעונג לי להכיר אותך, בת עמון. תזדקפי. את נראית מבוהלת. חשבת שאת עומדת להתחתן איתי? אני בן שבעים ובקרוב אשכב עם אבותיי!" הוא רמז באצבעו המעוקמת. "הנה שלמה בני, שימלוך אחריי ויֵשב על כיסאי. את תתחתני איתו!"
 
שמחתי לראות ששלמה, חתני, אינו מבוגר ממני בהרבה, והוא עדיין נער — גבוה ורזה מאוד, שונה בתכלית מהאיש בעל הגוף הכבד, הבצקי, שנעשה בזקנתו. קולו טרם השתנה לגמרי והיה גבוה למדי. הוא צחק וחזר על דברי אביו, "ולעונג לי להכיר אותך, בת עמון." הוא נעץ מבט חודר באנשי החצר המקיפים אותו וכולם התחילו לצחקק. לא היה להם די בכך שהמלך דוד צחק; כולם חיכו לראות אם גם הנער הצנום יצחק. הוא כבר נבחר מבין כל אחיו למשול לצד אביו, להוריד את העול מכתפיו של האיש החולה ולחסל אחת ולתמיד את כל סכסוכי הירושה. אמו בת־שבע עזרה למלך הזקן להרים את הכתר הכבד שבו הכתיר את בנו.
 
"היא הייתה מגושמת למדי," סיפרה לי כעבור זמן נסיכת צור. "הכתר כמעט נשמט מידיה!"
 
דוד נשאר מלך רק בתוארו, כבר לא היה לו חלק בניהול ענייניה היומיומיים של הממלכה. אמנם היו התלחשויות ששלמה צעיר מדי, אבל הוא היה נבון וסבלני. הוא הלך בדרכי שלום. בימיו הממלכה התעשרה והתחזקה.
 
בו־במקום התחיל שלמה להשתעשע בעיצורים של שם עמי, עמון, שינה את התנועות, ונתן לי שם חדש: "מעתה ייקרא שמך נעמה!"
 
בשתי השפות פירוש השם הזה הוא טובה ורצויה.
 
זאת הייתה מחמאה מפתיעה ונוגעת ללב.
 
בת־שבע מחאה כף, הטתה את ראשה עם מגדל השיער לצד אחד ואמרה, "מושלם! מושלם! המלך הצעיר חכם כל־כך. משורר אמיתי!"
 
חזרתי על שמי פעמיים, תחילה בהקלה ולאחר מכן בחדווה, ניסיתי אותו כאילו היה תכשיט חדש, צמיד או מחרוזת. התכוונתי לומר אותו רק לעצמי, אבל מרוב התרגשות אמרתי אותו בקול רם.
 
"נעמה. שמי נעמה."
 
אצלנו בבית לא היה נהוג לחלק מחמאות לילדים, ולכן החמיאו לי רק לעתים נדירות. כאן התחלתי להאמין בכל המחמאות שקיבלתי ולהתענג עליהן. התרגלתי לחפש אותן, לתור אחריהן בכל מקום שיכלו להסתתר בו. זאת הייתה אחת מחולשותיי המטופשות.
 
השתחוויתי שוב, פעם אחת לכל מלך. צחקתי.
 
"תודה לך על מתנת השם הזה," חזרתי בשינוי קל על דברי האלה אשרה, שאחרי בקיעתה מחלק גופו התחתון של אל עליון הטובל בים אמרה לו, "תודה לך על מתנת החיים שלי!"
 
"השם החדש שלך מתאים לך," אמר שלמה.
 
"כן, הוא מתאים לה," אמר דוד.
 
בת־שבע שוב מחאה כפיים. "כן. כן. זה באמת מתאים לך. לא אמרתי שהבן שלי חכם? כמה נחמד!"
 
ואז לחשה בת־שבע באוזני, "אני יודעת שאת לא אפרוחית טיפשונת. ואני מקווה שתהיי מאושרת כאן."
 
"כן, אני מאושרת להיות בירושלים."
 
"ירושלים החדשה," תיקנה אותי בת־שבע בלחישה. "אנחנו ירושלים החדשה עכשיו. בעלי כבש את המקום הזה מהיבוסים."
 
לאחר מכן היא קירבה אותי ואת שלמה זה אל זה, אחזה בידינו ומשכה אותנו לקרבתו של דוד.
 
"בואו עכשיו. עמדו יחד לפני אביךָ והוא ישיא אתכם במילותיו."
 
שלמה פנה וחייך אליי. היו לו עיניים ירוקות, שכמותן לא ראיתי עד אז. הוא בחור יפה תואר, חשבתי.
 
וכך, אף־על־פי שנכשלתי בלשוני, התחילו בת־שבע, דוד המלך הזקן ושלמה המלך החדש לאהוב אותי.