בית מלאכה לכתיבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית מלאכה לכתיבה
מכר
מאות
עותקים
בית מלאכה לכתיבה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בית מלאכה לכתיבה

5 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    רוני גלבפיש נולדה בקיבוץ ברור-חיל. לאחר שירות צבאי למדה שנה אחת באוניברסיטה העברית, ואחר כך עבדה בין השאר כטכנאית הקלטות, לולנית, פועלת ייצור במפעל אריגה, מתכנתת, קוטפת דובדבנים ומוכרת בחנות ספרים. במהלך השנים כתבה בעיתונים: "דבר", "על המשמר", "טלגרף", "מעריב" ו"גלובס", ובאתרי האינטרנט וואלה, nrg ו-ynet. ברוב העיתונים כתבה כתבות מגזיניות וביקורות ספרים. ב-ynet הייתה שליחה האתר בניו יורק, וב"גלובס" סיקרה את תחומי ההיי-טק, התיירות והאנרגיה. בשנת 2001 עזבה את העיתונות לטובת עבודה כלקטורית, מתרגמת ועורכת תרגום עצמאית במספר הוצאות ספרים, ובמקביל סקירת ספרים בתכנית "חדש על המדף" ברשת א'. רוני גלבפיש נשואה ואמא לשלושה.

    תקציר

    אנחנו אוהבים לכתוב, אבל זה קשה. אין לנו רעיונות, אין לנו השראה, אין לנו כוח או זמן, אין לנו כוח רצון… ואולי אין לנו בכלל כישרון?
    השאלות האלה מייסרות כותבים צעירים וותיקים כאחד.
     
    בית מלאכה לכתיבה הוא ספר עבודה למבקשים להתמודד עם השאלות הפשוטות והמשמעותיות ביותר: באיזו שעה ביום הכי מתאים לכם לכתוב? מה כותבים כשאין שום רעיון? האם אתם מעדיפים לכתוב ברצף או במקטעים קצרצרים? בבית או במקומות אחרים? ואיך מתמודדים עם הביקורת הפנימית הנוקבת?
     
    בית מלאכה לכתיבה מפרק את קשיי היומיום ומציע פתרונות פשוטים וישימים. מותר לקפל את קצות העמודים של הספר הזה, לרשום הערות והארות, ולקרוא בו בכל סדר שתבחרו.
     
    אם אתם כותבים פרוזה או שירה, עיון או דוקטורט, כתבות או פוסטים – המדריך הידידותי שלפניכם יהיה לכם חבר למסע ויסייע לכם למצוא את הדרך הפרטית, הייחודית והחד־פעמית שלכם אל הכתיבה. בפעם הזו, אולי אפילו תצליחו ליהנות.
     
    רוני גלבפיש היא סופרת ומסייעת לכותבים בסדנאות כתיבה, הרצאות ומפגשים אישיים. בית מלאכה לכתיבה – מדריך ידידותי לחיי יצירה הוא תמצית ועיקר השיעורים שלמדה בדרך: מהכישלונות, וגם מסופרות מנוסות, מעמיתים חכמים, מתלמידים אמיצים ומתלמידות רבות תושייה.

    פרק ראשון

    »«»«»«
    לקרוא, ללמוד, לתרגל
    »«»«»«
     
     
    אם אנחנו מבקשים לכתוב,
    עלינו לקרוא.
    אי אפשר לדעת מה ניתן לעשות באמצעות כתיבה בלי לקרוא מגוון רחב של ספרים. חשוב במיוחד לא להגביל את עצמנו למה שנמצא בחנויות, ולחפש תרגומים משפות זרות, מתקופות אחרות, בסגנונות וז'אנרים רבים. לקרוא על פי טעמנו, לחרוג ממנו מדי פעם. לקרוא כמו כותבים, בסקרנות. אחרי שמזהים את היופי ביצירה, לפתוח את המנוע וללמוד את החוטים והחיבורים והחומרים, לזהות איך קרה הדבר הזה שגרם לנו לכעוס בפרק אחד, להתרגש באחר, לבכות בסיום. מה הסעיר אותנו וממה התאכזבנו. מה עובד, מה לא עובד.
     
    אבל לא להסתפק בקריאה. בדיוק כפי שהמוזיקאי אינו יכול לשבת באולמות הקונצרטים או באצטדיונים, להאזין למוזיקה ומתוך כך לדעת איך יוצרים ומבצעים אותה, כך גם אנחנו לא יכולים להסתפק רק בקריאה.
     
    אם אנחנו מבקשים לכתוב,
    עלינו ללמוד.
    אנחנו צריכים להתאהב בשפה. לחזר אחריה. לפתח טעם. לגלות את המילים שהן חלק מנפשנו. אולי שמענו אותן ברגע בלתי נשכח מפי אהוב, אולי המוזיקה של האותיות והתנועות מתנגנת בנו בטבעיות מפתיעה, ואולי אפילו כי אנחנו צוחקים מהאופן המוזר שבו המילה הזו דווקא מתגלגלת בחלל הפה, מקפצת אל הלשון.
     
    ואילו מילים אי אפשר לכתוב בשום פנים. איזו מילה מעצבנת כי המורה מכיתה א' השתמשה בה נגדנו, ואיזו מכאיבה לנו בזיכרונות. למה מילה מסוימת מעוררת בנו כעס מיידי, ואנחנו לא מצליחים להקשיב אחריה לשאר המשפט, וגם לא רוצים.
     
    איזה פיתוי יש בנחש המשפט הארוך, ואיזה ריקוד מציע המקצב המהיר של המשפט הקצר.
     
    איך אפשר לקצוב נשימה של אדם בפסקאות. לתת לו אוויר מדי כמה שורות או לענות את נפשו בשורות עמוסות, דחוסות.
     
    סימני שאלה וסימני קריאה. לשחק עם נקודה־פסיק המושמץ, השנוא, הנערץ. נקודתיים. פסיק. נקודה. כל אלה הם תווים. אנחנו מכירים אותם באופן שטחי ומשתמשים בהם בצורה אינסטרומנטלית. כשנלמד לכתוב, הם יהפכו לידידים, ואז לקרובים, ואם יתמזל מזלנו, אם הסקרנות והסבלנות ישלבו ידיים, הם יהיו לחלק מגופנו ממש.
     
    השפה היא ראשית הכול. מוטב לנו להתאהב בה, לחזר אחריה. כותבים מסורים מכירים היטב את השדרות הרחבות במרכזה אבל גם את הסמטאות הנסתרות והדרכים העקלקלות סביבה. אחריה עלינו ללמוד את יסודות אמנות הסיפור. דמויות, תיאור, יחסים, דיאלוג, מבנה, עלילה, קונפליקט, התרה, מקום, זמן, תמה, נקודות מבט. נצטרך ללמוד את עצמנו, את הזיכרון והניסיון, את העומק העצום שהם מעניקים לנו ואת המגבלות שהם גוזרים עלינו. במה אנחנו טובים באופן טבעי, ומה דורש מאיתנו מאמץ. מה חשוב לנו שיופיע בכתיבה שלנו, ומה פחות חשוב ומעניין.
     
    בין שאנחנו מעדיפים שיטת למידה מסודרת ומובנית ובין שאנו נוטים ללמידה עצמאית, אינטואיטיבית ואסוציאטיבית, מוטב שנמצא דרך להכיר את הכלים האלה. כך נוכל לבחור אילו מהם ישמשו יסודות לעבודה שלנו ובאילו נבגוד בלי היסוס. מתוך ההיכרות עם הכללים נגלה איך אפשר לשבור אותם, לא מרד ילדותי וחסר דעת אלא פירוק מנומק ומודע.
     
    אם אנחנו מבקשים לכתוב,
    עלינו לתרגל.
    קשה להגזים בחשיבותו של התרגול, וקשה במיוחד להסביר לכותבים צעירים עד כמה הוא המבדיל בין כתיבה טובה לכתיבה נפלאה. בין מי שעושה שימוש חלקי, גם אם מרשים, בכישרון שניתן לו, למי שמצמיח אותו למלוא הפוטנציאל שלו.
     
    תרגול כתיבה הוא מה שמבדיל בין חובבים לכותבים רציניים. התרגול מבטא מחויבות עמוקה לתהליך השלם – כתיבה תכופה היא נועזת, ניסיונית, מלאה כישלונות ומחיקות ורגעים מביכים. כתיבה גרועה ממש, עד כדי ייאוש. כתיבה שמצמיחה קול ושפה ואמירה. תרגול כתיבה הוא דרך מופלאה למצות את מלוא הפוטנציאל שלנו כיוצרים ולבטא אותו במלואו בעולם.
     
    כדי לכתוב טוב באמת צריך לעבוד קשה, ולכתוב המון.

    רוני גלבפיש נולדה בקיבוץ ברור-חיל. לאחר שירות צבאי למדה שנה אחת באוניברסיטה העברית, ואחר כך עבדה בין השאר כטכנאית הקלטות, לולנית, פועלת ייצור במפעל אריגה, מתכנתת, קוטפת דובדבנים ומוכרת בחנות ספרים. במהלך השנים כתבה בעיתונים: "דבר", "על המשמר", "טלגרף", "מעריב" ו"גלובס", ובאתרי האינטרנט וואלה, nrg ו-ynet. ברוב העיתונים כתבה כתבות מגזיניות וביקורות ספרים. ב-ynet הייתה שליחה האתר בניו יורק, וב"גלובס" סיקרה את תחומי ההיי-טק, התיירות והאנרגיה. בשנת 2001 עזבה את העיתונות לטובת עבודה כלקטורית, מתרגמת ועורכת תרגום עצמאית במספר הוצאות ספרים, ובמקביל סקירת ספרים בתכנית "חדש על המדף" ברשת א'. רוני גלבפיש נשואה ואמא לשלושה.

    עוד על הספר

    בית מלאכה לכתיבה רוני גלבפיש
    »«»«»«
    לקרוא, ללמוד, לתרגל
    »«»«»«
     
     
    אם אנחנו מבקשים לכתוב,
    עלינו לקרוא.
    אי אפשר לדעת מה ניתן לעשות באמצעות כתיבה בלי לקרוא מגוון רחב של ספרים. חשוב במיוחד לא להגביל את עצמנו למה שנמצא בחנויות, ולחפש תרגומים משפות זרות, מתקופות אחרות, בסגנונות וז'אנרים רבים. לקרוא על פי טעמנו, לחרוג ממנו מדי פעם. לקרוא כמו כותבים, בסקרנות. אחרי שמזהים את היופי ביצירה, לפתוח את המנוע וללמוד את החוטים והחיבורים והחומרים, לזהות איך קרה הדבר הזה שגרם לנו לכעוס בפרק אחד, להתרגש באחר, לבכות בסיום. מה הסעיר אותנו וממה התאכזבנו. מה עובד, מה לא עובד.
     
    אבל לא להסתפק בקריאה. בדיוק כפי שהמוזיקאי אינו יכול לשבת באולמות הקונצרטים או באצטדיונים, להאזין למוזיקה ומתוך כך לדעת איך יוצרים ומבצעים אותה, כך גם אנחנו לא יכולים להסתפק רק בקריאה.
     
    אם אנחנו מבקשים לכתוב,
    עלינו ללמוד.
    אנחנו צריכים להתאהב בשפה. לחזר אחריה. לפתח טעם. לגלות את המילים שהן חלק מנפשנו. אולי שמענו אותן ברגע בלתי נשכח מפי אהוב, אולי המוזיקה של האותיות והתנועות מתנגנת בנו בטבעיות מפתיעה, ואולי אפילו כי אנחנו צוחקים מהאופן המוזר שבו המילה הזו דווקא מתגלגלת בחלל הפה, מקפצת אל הלשון.
     
    ואילו מילים אי אפשר לכתוב בשום פנים. איזו מילה מעצבנת כי המורה מכיתה א' השתמשה בה נגדנו, ואיזו מכאיבה לנו בזיכרונות. למה מילה מסוימת מעוררת בנו כעס מיידי, ואנחנו לא מצליחים להקשיב אחריה לשאר המשפט, וגם לא רוצים.
     
    איזה פיתוי יש בנחש המשפט הארוך, ואיזה ריקוד מציע המקצב המהיר של המשפט הקצר.
     
    איך אפשר לקצוב נשימה של אדם בפסקאות. לתת לו אוויר מדי כמה שורות או לענות את נפשו בשורות עמוסות, דחוסות.
     
    סימני שאלה וסימני קריאה. לשחק עם נקודה־פסיק המושמץ, השנוא, הנערץ. נקודתיים. פסיק. נקודה. כל אלה הם תווים. אנחנו מכירים אותם באופן שטחי ומשתמשים בהם בצורה אינסטרומנטלית. כשנלמד לכתוב, הם יהפכו לידידים, ואז לקרובים, ואם יתמזל מזלנו, אם הסקרנות והסבלנות ישלבו ידיים, הם יהיו לחלק מגופנו ממש.
     
    השפה היא ראשית הכול. מוטב לנו להתאהב בה, לחזר אחריה. כותבים מסורים מכירים היטב את השדרות הרחבות במרכזה אבל גם את הסמטאות הנסתרות והדרכים העקלקלות סביבה. אחריה עלינו ללמוד את יסודות אמנות הסיפור. דמויות, תיאור, יחסים, דיאלוג, מבנה, עלילה, קונפליקט, התרה, מקום, זמן, תמה, נקודות מבט. נצטרך ללמוד את עצמנו, את הזיכרון והניסיון, את העומק העצום שהם מעניקים לנו ואת המגבלות שהם גוזרים עלינו. במה אנחנו טובים באופן טבעי, ומה דורש מאיתנו מאמץ. מה חשוב לנו שיופיע בכתיבה שלנו, ומה פחות חשוב ומעניין.
     
    בין שאנחנו מעדיפים שיטת למידה מסודרת ומובנית ובין שאנו נוטים ללמידה עצמאית, אינטואיטיבית ואסוציאטיבית, מוטב שנמצא דרך להכיר את הכלים האלה. כך נוכל לבחור אילו מהם ישמשו יסודות לעבודה שלנו ובאילו נבגוד בלי היסוס. מתוך ההיכרות עם הכללים נגלה איך אפשר לשבור אותם, לא מרד ילדותי וחסר דעת אלא פירוק מנומק ומודע.
     
    אם אנחנו מבקשים לכתוב,
    עלינו לתרגל.
    קשה להגזים בחשיבותו של התרגול, וקשה במיוחד להסביר לכותבים צעירים עד כמה הוא המבדיל בין כתיבה טובה לכתיבה נפלאה. בין מי שעושה שימוש חלקי, גם אם מרשים, בכישרון שניתן לו, למי שמצמיח אותו למלוא הפוטנציאל שלו.
     
    תרגול כתיבה הוא מה שמבדיל בין חובבים לכותבים רציניים. התרגול מבטא מחויבות עמוקה לתהליך השלם – כתיבה תכופה היא נועזת, ניסיונית, מלאה כישלונות ומחיקות ורגעים מביכים. כתיבה גרועה ממש, עד כדי ייאוש. כתיבה שמצמיחה קול ושפה ואמירה. תרגול כתיבה הוא דרך מופלאה למצות את מלוא הפוטנציאל שלנו כיוצרים ולבטא אותו במלואו בעולם.
     
    כדי לכתוב טוב באמת צריך לעבוד קשה, ולכתוב המון.