חבורת האחווה - חרב הבדולח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חבורת האחווה - חרב הבדולח

חבורת האחווה - חרב הבדולח

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 186 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 6 דק'

תקציר

היוצר הגדול ברא את חרב הבדולח כדי להביא אחווה ושלום בארץ העליונה, ואולם טיליין, מלך פומור, נשבה בכוחה, והפך ממלך אדיב לעריץ נורא. שלטון פומור הנורא שלט בארץ העליונה כאלף שנים. השומרים, עושי דברו של היוצר, החליטו ליצור חידות ומכשולים רבים, כך שרק אדם בעל תכונות נעלות יוכל לאחוז בחרב ולהשליט אחווה ושלום בארץ.
התחרות למציאת החרב ופתרון החידות החלה מיד. כל המלכים, בכל הממלכות, מינו צוותים של חוקרים מנוסים למציאת החרב. כל מלך חשש שמישהו אחר ייגע בחרב ושוב יבואו ימי חושך ושעבוד בארץ.
הנסיך פינדר החליט לנסות ולפתור את הבעיה. הוא ניסה ליצור ברית בין ממלכת אוריה לממלכת פומור. שתי הממלכות החזקות ביותר יוכלו ביחד לפתור את החידות, ולבטל את הסכנה שאדם יחיד ייגע בחרב. פנייתו לא התקבלה יפה על ידי מלך פומור, אבל ילדיו כן התרשמו, וכל הנסיכים משתי הממלכות הקימו חבורה שנקרא "חבורת האחווה". המטרה הייתה למצוא את החרב, לנטרל את הסכנה, ולהביא שלום ואחווה לארץ העליונה.
אהרן אקסלרוד, ממקימי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, במאי, מפיק ומוזיקאי, השתתף בעבר במסדר הבונים החופשיים, שדוגל בשלושה עקרונות: אהבת אחים, עזרה ואמת. רעיונות אלה, המשקפים זכויות אדם ושוויון, הם לב ליבו של ספר זה.

פרק ראשון

הסערה באה
 
 
גשם הטורדני שמילא את חלל האוויר חדר מבעד לגלימות 
 הרוכבים. הכול היה רטוב, אפילו הבגדים התחתונים היו רוויי מים, אבל הרוכבים לא שמו ליבם לקטנות שכאלה. הם היו לוחמי אוריה היפה, ארץ הגאיות המוריקים, הנחלים והאגמים, ארץ האושר והשמחה. 
הדרך התפתלה בין הגבעות הרכות שבשפלת ציליאן. ארץ שפע היא ציליאן, אף על פי שהיא פרוצה לכל עבר ואין לה גבול ומחסום טבעיים. החורש משני צידי הדרך היה בעיקר שיחים ועצים נמוכי קומה, והירוק שלט בכול. מולם התנשאו הגבעות הגבוהות שחסמו את הגישה אל העיר אוריה. רק דרך אחת, דרך המלך, התפתלה בין הגבעות הללו וירדה מטה אל עמק אוריה היפה. בראש חבורת הלוחמים החוזרים הביתה רכב פינדר, נסיך אוריה האמיץ. הוא ישב זקוף על אוכפו, בז לגשם ולרטיבות. 
אחריו רכב סיבור הזקן, שר הצבא, שומר הראש הראשי של בית המלוכה. גופו הצנום, מלא החבורות והצלקות, העיד על שירותו הנאמן במשך עשרות שנים לבית המלכות של סורין, מלך אוריה. השלישי בחבורה היה איש ללא גיל. כה זקן היה עד שסיפרו עליו שהוא זוכר עדיין את ימי החושך הנוראים לפני כמה מאות שנים. זה היה לנקיס, האורקל של אוריה ושומר החותם המלכותי. לנקיס רכב על פרד עתיק יומין, כמעט כמוהו. בכל זאת לא פיגר הפרד אחר סוסי הרוכבים שהיו מבכירי סוסי אוריה המצוינים. 
הנסיך פינדר רכב בשקט, שקוע בהרהוריו. למעשה הוא לא ציפה שאנשי פומור ייעתרו להצעתו להשכין שלום ולחפש יחד את חרב הבדולח. ואכן, טוליוס מלך פומור לא התלהב מהרעיון. בזיכרונו עדיין שלטה פומור בכל הממלכות כאשר החרב הייתה בידיה. חכמים רבים עמלו על פתרון החידה הראשונה. הוא קיווה שהם יפתרו אותה, ולכן לא שעה להצעתו של הנסיך פינדר.
כדי לכבד את הרוכבים בראש, רכבו ארבעה לוחמים במרחק קצר מאחוריהם. הם הגנו על כל החבורה. אלה היו לוחמים נבחרים מתוך מאות לוחמים שביקשו את הכבוד ללוות את המשלחת בדרכה לשיחות השלום בפומור. הרוכבים ידעו שהדרך חזרה תהיה מסוכנת ביותר, כי השיחות לא הובילו לפתרון הבעיות שבין שתי הממלכות. אומנם היו בטוחים מפני לוחמי פומור, כי עדיין הם בשליחות שלום. אבל הגורדים, בני בריתם של אנשי פומור, אותם יצורים בעלי ראש חולדה וזנב שעיר וגדול, לא שמרו על חוקי היוצר הגדול. הם היו מסוגלים לתקוף בכל רגע. אף אחד לא זלזל בכוחם של הגורדים. אומנם, אם נפצעו הגורדים, לא נקרש דמם, והם היו מתים לאיטם. אבל בכל פעם ילדו הגורדיות עשרה ילדים או יותר בבת אחת, כך שאפילו שרבים מהם מתו, נשארו המונים רבים למלא את מקומם. למעשה ששו הגורדים למלחמה מטבעם. לולא כן היו מתרבים מאוד ומזיקים לעצמם.
פינדר משך ברסן סוסו ונעצר. סיבור מיהר לצידו. “מדוע עצרת, נסיך שלי?״ 
“אני חש במשהו מבשר רעות הנובע מהגבעות שמולנו״, ענה בלחש.
“לנקיס!״ קרא סיבור, ולנקיס התקרב עם פרדו ועצר לידם. “לנקיס, גם אתה חש במשהו רע?״ שאל פינדר.
“אכן! רוע גדול מחכה לנו ליד הגבעות הללו״, ענה, “אבל אני חש במישהו אחר המתקרב אלינו מעבר לעקומת הדרך״. 
הרוכבים שלפו את חרבם. מיד דהרו ארבעת הלוחמים קדימה וחסמו את הדרך לרוחבה. האדם הגיח במהירות עצומה מעקומת הדרך ונעצר. ענני מים ובוץ ניתזו לכל עבר בעצירה הזאת. הוא היה לבוש גלימה אדירה, אבל לא נראה כי נרטבה בגשם, או הפריעה לו בריצתו המהירה. רעמת שערו הערמונית גלשה מאחורי גבו ופניו קרנו הילה רכה. לא ניכר בו כי רק עכשיו עצר את ריצתו המהירה. הוא נשם בקלילות והישיר מבטו אל החבורה בכובד ראש.
“מה זה, ומי זה?״ שאל פינדר.
“זהו אחד הצופים״, ענה סיבור, “הם אינם רוכבים לעולם, אבל מסוגלים להשיג בריצתם את הסוסים המהירים ביותר״.
“מי אתה ומה רצונך?״ שאל פינדר בקול מצווה.
“חשבתי לתומי שזאת היא דרך המלך ושכל אחד יכול להשתמש בה״, ענה הזר בנחת ובקול צלול.
“אכן, זה נכון. אני הוא פינדר, נסיך אוריה, ומי אתה?״ שאל.
“אם כך, אותך אני מחפש!״ ענה הזר ונראה כי הוקל לו מאוד, “שמי לוריאן, ואני ראש הצופים. באתי להזהירך, כמה מאות גורדים אורבים לכם ליד הגבעות. אבל אל דאגה, יש דרך אחרת שבה תוכלו להגיע לאוריה בלי להילחם בגורדים הללו״.
“אין אנו פוחדים מכמה מאות גורדים, אבל כיצד נדע אם לבטוח בך?״ שאל סיבור.
“לנקיס יערוב לי. האין זה כך, לנקיס?״ שאל הזר.
“תמיד ולעולם, לוריאן!״ ענה לנקיס, “אלך אחריך בכל ליבי. ואתה, נסיכי היקר, שמע נא ללוריאן, כי אין אמין, חכם, אמיץ וישר ממנו״.
“אכן, גם אני חש כך! ידידי לוריאן, האם תרשה לי לכנותך ידידי?״ שאל פינדר.
“בוודאי, כי זאת האמת. תמיד הייתי ידידך גם אם מעולם לא נפגשנו״, אמר לוריאן, ובלי לחכות לתשובה הסתובב על עקביו ופנה אל קיר הסלע של הגבעה הקרובה. הוא פסע במהירות והרוכבים מיהרו להשיגו. נראה היה כאילו הם דוהרים ישירות אל קיר הסלע, והנה ברגע האחרון נגלה להם פתח מערה גדול והם פרצו לתוכו בדהרה. רק כשהיו בתוכה הבינו עד כמה גדולה היא. לאחר כמה עשרות מטרים הם נעצרו. לוריאן הוציא מתחת גלימתו כדור בדולח שהפיץ אור כחול בחלל הגדול. “זאת היא מערת הנקרות״, אמר לוריאן, “היא מובילה מתחת לגבעות ויוצאת לעמק אוריה. כאן אנו בטוחים, כי הגורדים פוחדים להיכנס לכאן״.
“כולם ידעו שרבים וטובים ניסו לעבור במערה זאת ומעולם לא הצליחו. רבים אבדו לעד וחלקם חזרו שבורים ורצוצים מניסיון זה״, טען סיבור.
“התדע את הדרך?״ שאל פינדר את לוריאן.
“כן, ועברתי בה עשרות פעמים בעבר״.
פינדר רצה לשאול מדוע היה צריך לוריאן לעבור במערת הנקרות כשדרך המלך הייתה פתוחה, אבל התאפק ושתק.
“ננוח כאן מעט, ואחר כך נצא לדרך״, אמר לוריאן ונשכב על החול הרך שהיה מפוזר על רצפת המערה. מיד עצם עיניו ונרדם.
כולם ירדו מסוסיהם, התירו את האוכפים ונשכבו על הקרקע כאשר האוכפים משמשים להם כר. כך נהגו תמיד אנשי אוריה לנוח. סאל, הלוחם בעל בלורית הזהב, נעמד בצד בתנוחת לוחם, חרבו בידו והוא מאזין לכל רחש ומביט בכל תנועה בשום לב. אף יצור חי לא היה יכול לחמוק מתשומת ליבו.
החבורה נרדמה.
 
**
 
שאגתו של בור, השואג הראשי, עדיין חזרה והדהדה במערה הגדולה. הגורדים הופיעו מכל שלוחה ומכל נִקבה והתאספו בהמוניהם. נהמותיהם ושיחתם העילגת החרישה אוזניים והמהומה הייתה גדולה. 
סור, הסגן, הרים את ידו וההמונים החלו לנהום בקצב: “הווום, בום בום — הוום דום בום — הוום דום דום״. גופיהם נעו לפי קצב הנהמה. זו הייתה שירת הגורד. כך החלו כל אסיפה חשובה.
“חי — חי — הגורד!״ קרא סור בקול גדול.
“חי חי הגורד״, ענו הכול בנהמה אדירה. 
הכול השתתקו.
“סור בא פה לדבר! —ני מדבר — גורד שומע! כן?!״ נהם סור.
“כן — שומע!״ ענו כולם בנהמה.
“סוף בא מהר. אוריה אין! לנו אוריה יש!״ נהם סור.
“כן, לנו אורייייהההה!״ שאגו כולם.
“מי לא רוצה גורד יהיה גדול? זה בול שרוצה אוריה טוב יהיה!״ המשיך סור, “בול מסכים גורד מות, אוריה חי?!״
“ללללאאאא!״ שאגו כולם.
“מה יעשה בול?״ שאל סור.
“מות!״ שאגו כולם.
שלושה גורדים חמושים ועטופים בשריון הובילו את בול הזקן למרכז.
“לשמוע! לשמוע!״ צעק בול.
“כן, לשמוע!״ קרא סור.
“בול אוהב גורד!״ קרא בול וכרע על ברכיו: “אם יוצר רוצה, חרב הבדולח יש לאוריה, אז גורד מות!״ ניסה להסביר. “אם גורד שלום עם אוריה, אולי אוריה לא מות כל גורד״, הסביר. והוסיף: “סור רוצה דם! דם אוריה נקי! אם ייקח דם אוריה נקי — אוריה מות כל גורד!״ 
בול ניסה לשחרר את ידיו הקשורות בחבל, ואולם הקשר היה חזק מדי:.
“בול חבר סלים מלך ציליאן הוא חבר יוליאן נסיך אוריה. אם בול מת — אז אין פֶּה וקול לגורד באוריה. מי אומר הדברים לאוריה? מי מדבר בשביל גורד?״ בול השתתק והרכין ראשו. 
בקהל הרב החלו להישמע נהמות הסכמה וחלק מהזקנים החלו לדחוק עצמם אל מרכז הבמה.
“גורד חבר גולצור. גורד נותן אבן טוב לציליאן, גולצור נותן רשות לגורד למכור. אבל גורד כבר אמר בול מווות!״ שאג סור, “בול מווווות עכשיו!״ 
מיד ניגשו הלוחמים לבול ואחד מהם פצע בסכינו את אצבעו. “אם יוצר רוצה בול חי — אז הוא חי!״ צחק סור בלעג למראה הדם הסמיך והכהה שפרץ מאצבעו של בול.
“הקשר לפתוח״, נאנק בול, “גורד מות בחופש!״ 
הלוחמים ניגשו ומיד פתחו את הקשר על ידיו. בול קם, הוציא מגלימתו סרט אדום וקשר את הפצע באצבעו. “בול עוד לא מות. בול חי!״ אמר ופנה אל היציאה.
“בול מות היום, מחר, אולי עוד שבוע, אבל בול מות!״ ענה בארסיות סור, וצחוקו עקב אחר בול שיצא את המערה בריצה מתנדנדת. 
על מדף סלע, גבוה מעל הגורדים הנאספים, קם מטריס, צופה ההרים הגבוהים, וגלש בשקט אחרי בול הפצוע. 
 
**
 
עוד בטרם פקח את עיניו, הריח סיבור את ריחה הטוב של המדורה. סביבה ישבו לוריאן, סאל ופינדר. השלושה היו שקועים בשיחה, אבל לוריאן הבחין מיד בסיבור ורמז לו להצטרף אליהם.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 186 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 6 דק'
חבורת האחווה - חרב הבדולח אהרן אקסלרוד
הסערה באה
 
 
גשם הטורדני שמילא את חלל האוויר חדר מבעד לגלימות 
 הרוכבים. הכול היה רטוב, אפילו הבגדים התחתונים היו רוויי מים, אבל הרוכבים לא שמו ליבם לקטנות שכאלה. הם היו לוחמי אוריה היפה, ארץ הגאיות המוריקים, הנחלים והאגמים, ארץ האושר והשמחה. 
הדרך התפתלה בין הגבעות הרכות שבשפלת ציליאן. ארץ שפע היא ציליאן, אף על פי שהיא פרוצה לכל עבר ואין לה גבול ומחסום טבעיים. החורש משני צידי הדרך היה בעיקר שיחים ועצים נמוכי קומה, והירוק שלט בכול. מולם התנשאו הגבעות הגבוהות שחסמו את הגישה אל העיר אוריה. רק דרך אחת, דרך המלך, התפתלה בין הגבעות הללו וירדה מטה אל עמק אוריה היפה. בראש חבורת הלוחמים החוזרים הביתה רכב פינדר, נסיך אוריה האמיץ. הוא ישב זקוף על אוכפו, בז לגשם ולרטיבות. 
אחריו רכב סיבור הזקן, שר הצבא, שומר הראש הראשי של בית המלוכה. גופו הצנום, מלא החבורות והצלקות, העיד על שירותו הנאמן במשך עשרות שנים לבית המלכות של סורין, מלך אוריה. השלישי בחבורה היה איש ללא גיל. כה זקן היה עד שסיפרו עליו שהוא זוכר עדיין את ימי החושך הנוראים לפני כמה מאות שנים. זה היה לנקיס, האורקל של אוריה ושומר החותם המלכותי. לנקיס רכב על פרד עתיק יומין, כמעט כמוהו. בכל זאת לא פיגר הפרד אחר סוסי הרוכבים שהיו מבכירי סוסי אוריה המצוינים. 
הנסיך פינדר רכב בשקט, שקוע בהרהוריו. למעשה הוא לא ציפה שאנשי פומור ייעתרו להצעתו להשכין שלום ולחפש יחד את חרב הבדולח. ואכן, טוליוס מלך פומור לא התלהב מהרעיון. בזיכרונו עדיין שלטה פומור בכל הממלכות כאשר החרב הייתה בידיה. חכמים רבים עמלו על פתרון החידה הראשונה. הוא קיווה שהם יפתרו אותה, ולכן לא שעה להצעתו של הנסיך פינדר.
כדי לכבד את הרוכבים בראש, רכבו ארבעה לוחמים במרחק קצר מאחוריהם. הם הגנו על כל החבורה. אלה היו לוחמים נבחרים מתוך מאות לוחמים שביקשו את הכבוד ללוות את המשלחת בדרכה לשיחות השלום בפומור. הרוכבים ידעו שהדרך חזרה תהיה מסוכנת ביותר, כי השיחות לא הובילו לפתרון הבעיות שבין שתי הממלכות. אומנם היו בטוחים מפני לוחמי פומור, כי עדיין הם בשליחות שלום. אבל הגורדים, בני בריתם של אנשי פומור, אותם יצורים בעלי ראש חולדה וזנב שעיר וגדול, לא שמרו על חוקי היוצר הגדול. הם היו מסוגלים לתקוף בכל רגע. אף אחד לא זלזל בכוחם של הגורדים. אומנם, אם נפצעו הגורדים, לא נקרש דמם, והם היו מתים לאיטם. אבל בכל פעם ילדו הגורדיות עשרה ילדים או יותר בבת אחת, כך שאפילו שרבים מהם מתו, נשארו המונים רבים למלא את מקומם. למעשה ששו הגורדים למלחמה מטבעם. לולא כן היו מתרבים מאוד ומזיקים לעצמם.
פינדר משך ברסן סוסו ונעצר. סיבור מיהר לצידו. “מדוע עצרת, נסיך שלי?״ 
“אני חש במשהו מבשר רעות הנובע מהגבעות שמולנו״, ענה בלחש.
“לנקיס!״ קרא סיבור, ולנקיס התקרב עם פרדו ועצר לידם. “לנקיס, גם אתה חש במשהו רע?״ שאל פינדר.
“אכן! רוע גדול מחכה לנו ליד הגבעות הללו״, ענה, “אבל אני חש במישהו אחר המתקרב אלינו מעבר לעקומת הדרך״. 
הרוכבים שלפו את חרבם. מיד דהרו ארבעת הלוחמים קדימה וחסמו את הדרך לרוחבה. האדם הגיח במהירות עצומה מעקומת הדרך ונעצר. ענני מים ובוץ ניתזו לכל עבר בעצירה הזאת. הוא היה לבוש גלימה אדירה, אבל לא נראה כי נרטבה בגשם, או הפריעה לו בריצתו המהירה. רעמת שערו הערמונית גלשה מאחורי גבו ופניו קרנו הילה רכה. לא ניכר בו כי רק עכשיו עצר את ריצתו המהירה. הוא נשם בקלילות והישיר מבטו אל החבורה בכובד ראש.
“מה זה, ומי זה?״ שאל פינדר.
“זהו אחד הצופים״, ענה סיבור, “הם אינם רוכבים לעולם, אבל מסוגלים להשיג בריצתם את הסוסים המהירים ביותר״.
“מי אתה ומה רצונך?״ שאל פינדר בקול מצווה.
“חשבתי לתומי שזאת היא דרך המלך ושכל אחד יכול להשתמש בה״, ענה הזר בנחת ובקול צלול.
“אכן, זה נכון. אני הוא פינדר, נסיך אוריה, ומי אתה?״ שאל.
“אם כך, אותך אני מחפש!״ ענה הזר ונראה כי הוקל לו מאוד, “שמי לוריאן, ואני ראש הצופים. באתי להזהירך, כמה מאות גורדים אורבים לכם ליד הגבעות. אבל אל דאגה, יש דרך אחרת שבה תוכלו להגיע לאוריה בלי להילחם בגורדים הללו״.
“אין אנו פוחדים מכמה מאות גורדים, אבל כיצד נדע אם לבטוח בך?״ שאל סיבור.
“לנקיס יערוב לי. האין זה כך, לנקיס?״ שאל הזר.
“תמיד ולעולם, לוריאן!״ ענה לנקיס, “אלך אחריך בכל ליבי. ואתה, נסיכי היקר, שמע נא ללוריאן, כי אין אמין, חכם, אמיץ וישר ממנו״.
“אכן, גם אני חש כך! ידידי לוריאן, האם תרשה לי לכנותך ידידי?״ שאל פינדר.
“בוודאי, כי זאת האמת. תמיד הייתי ידידך גם אם מעולם לא נפגשנו״, אמר לוריאן, ובלי לחכות לתשובה הסתובב על עקביו ופנה אל קיר הסלע של הגבעה הקרובה. הוא פסע במהירות והרוכבים מיהרו להשיגו. נראה היה כאילו הם דוהרים ישירות אל קיר הסלע, והנה ברגע האחרון נגלה להם פתח מערה גדול והם פרצו לתוכו בדהרה. רק כשהיו בתוכה הבינו עד כמה גדולה היא. לאחר כמה עשרות מטרים הם נעצרו. לוריאן הוציא מתחת גלימתו כדור בדולח שהפיץ אור כחול בחלל הגדול. “זאת היא מערת הנקרות״, אמר לוריאן, “היא מובילה מתחת לגבעות ויוצאת לעמק אוריה. כאן אנו בטוחים, כי הגורדים פוחדים להיכנס לכאן״.
“כולם ידעו שרבים וטובים ניסו לעבור במערה זאת ומעולם לא הצליחו. רבים אבדו לעד וחלקם חזרו שבורים ורצוצים מניסיון זה״, טען סיבור.
“התדע את הדרך?״ שאל פינדר את לוריאן.
“כן, ועברתי בה עשרות פעמים בעבר״.
פינדר רצה לשאול מדוע היה צריך לוריאן לעבור במערת הנקרות כשדרך המלך הייתה פתוחה, אבל התאפק ושתק.
“ננוח כאן מעט, ואחר כך נצא לדרך״, אמר לוריאן ונשכב על החול הרך שהיה מפוזר על רצפת המערה. מיד עצם עיניו ונרדם.
כולם ירדו מסוסיהם, התירו את האוכפים ונשכבו על הקרקע כאשר האוכפים משמשים להם כר. כך נהגו תמיד אנשי אוריה לנוח. סאל, הלוחם בעל בלורית הזהב, נעמד בצד בתנוחת לוחם, חרבו בידו והוא מאזין לכל רחש ומביט בכל תנועה בשום לב. אף יצור חי לא היה יכול לחמוק מתשומת ליבו.
החבורה נרדמה.
 
**
 
שאגתו של בור, השואג הראשי, עדיין חזרה והדהדה במערה הגדולה. הגורדים הופיעו מכל שלוחה ומכל נִקבה והתאספו בהמוניהם. נהמותיהם ושיחתם העילגת החרישה אוזניים והמהומה הייתה גדולה. 
סור, הסגן, הרים את ידו וההמונים החלו לנהום בקצב: “הווום, בום בום — הוום דום בום — הוום דום דום״. גופיהם נעו לפי קצב הנהמה. זו הייתה שירת הגורד. כך החלו כל אסיפה חשובה.
“חי — חי — הגורד!״ קרא סור בקול גדול.
“חי חי הגורד״, ענו הכול בנהמה אדירה. 
הכול השתתקו.
“סור בא פה לדבר! —ני מדבר — גורד שומע! כן?!״ נהם סור.
“כן — שומע!״ ענו כולם בנהמה.
“סוף בא מהר. אוריה אין! לנו אוריה יש!״ נהם סור.
“כן, לנו אורייייהההה!״ שאגו כולם.
“מי לא רוצה גורד יהיה גדול? זה בול שרוצה אוריה טוב יהיה!״ המשיך סור, “בול מסכים גורד מות, אוריה חי?!״
“ללללאאאא!״ שאגו כולם.
“מה יעשה בול?״ שאל סור.
“מות!״ שאגו כולם.
שלושה גורדים חמושים ועטופים בשריון הובילו את בול הזקן למרכז.
“לשמוע! לשמוע!״ צעק בול.
“כן, לשמוע!״ קרא סור.
“בול אוהב גורד!״ קרא בול וכרע על ברכיו: “אם יוצר רוצה, חרב הבדולח יש לאוריה, אז גורד מות!״ ניסה להסביר. “אם גורד שלום עם אוריה, אולי אוריה לא מות כל גורד״, הסביר. והוסיף: “סור רוצה דם! דם אוריה נקי! אם ייקח דם אוריה נקי — אוריה מות כל גורד!״ 
בול ניסה לשחרר את ידיו הקשורות בחבל, ואולם הקשר היה חזק מדי:.
“בול חבר סלים מלך ציליאן הוא חבר יוליאן נסיך אוריה. אם בול מת — אז אין פֶּה וקול לגורד באוריה. מי אומר הדברים לאוריה? מי מדבר בשביל גורד?״ בול השתתק והרכין ראשו. 
בקהל הרב החלו להישמע נהמות הסכמה וחלק מהזקנים החלו לדחוק עצמם אל מרכז הבמה.
“גורד חבר גולצור. גורד נותן אבן טוב לציליאן, גולצור נותן רשות לגורד למכור. אבל גורד כבר אמר בול מווות!״ שאג סור, “בול מווווות עכשיו!״ 
מיד ניגשו הלוחמים לבול ואחד מהם פצע בסכינו את אצבעו. “אם יוצר רוצה בול חי — אז הוא חי!״ צחק סור בלעג למראה הדם הסמיך והכהה שפרץ מאצבעו של בול.
“הקשר לפתוח״, נאנק בול, “גורד מות בחופש!״ 
הלוחמים ניגשו ומיד פתחו את הקשר על ידיו. בול קם, הוציא מגלימתו סרט אדום וקשר את הפצע באצבעו. “בול עוד לא מות. בול חי!״ אמר ופנה אל היציאה.
“בול מות היום, מחר, אולי עוד שבוע, אבל בול מות!״ ענה בארסיות סור, וצחוקו עקב אחר בול שיצא את המערה בריצה מתנדנדת. 
על מדף סלע, גבוה מעל הגורדים הנאספים, קם מטריס, צופה ההרים הגבוהים, וגלש בשקט אחרי בול הפצוע. 
 
**
 
עוד בטרם פקח את עיניו, הריח סיבור את ריחה הטוב של המדורה. סביבה ישבו לוריאן, סאל ופינדר. השלושה היו שקועים בשיחה, אבל לוריאן הבחין מיד בסיבור ורמז לו להצטרף אליהם.