הטהור והטמא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטהור והטמא
מכר
מאות
עותקים
הטהור והטמא
מכר
מאות
עותקים

הטהור והטמא

2 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Le Pur Et L'impur
  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'

קולט

קולט (מצרפתית: Colette) הוא שם העט של הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט (בצרפתית: Sidonie-Gabrielle Colette;‏ 28 בינואר 1873 - 3 באוגוסט 1954).

הקריירה שלה התפתחה בעיקר אחרי פרסופ ספרה "שרי" ב-1920. הסיפור מתרכז בפרשת אהבים בין לאה, פרוצה לשעבר, לבין גבר צעיר בשם שרי. שרי העונד את מחרוזת הפנינים של לאה, והלובש פיג'מה עשויה משי, מהווה את מרכז העלילה. לאה עושה שימוש בכל אמצעי ההישרדות שקולט מייחסת למין הנשי. הסיפור נמשך בספר נוסף בשם "שרי - אחרית דבר" 1926 שבו הניגוד בין עוצמתה של לאה לבין שבריריותו של שרי תופס מקום מרכזי.
קולט נכנסה לעולם השירה והציור המודרניים, ועשתה זאת סביב אישיותו של ז'אן קוקטו. הם כתבו בשיתוף את הספר "הגנים של פלה רויאל" (1930 המתאר את היחסים ביניהם ואת אורח חייהם. הספר זכה להצלחה מרובה ולביקורת אוהדת בכתבי עת לספרות, וקולט נחשבה לסופרת הצרפתייה הגדולה ביותר של תקופתה. היא פרסמה כחמישים נובלות שחלק מהן מהוות את האוטוביוגרפיה שלה. הנושאים עוסקים במאבק הכרוך ביחסים רומנטיים ובאהבה על רקע של יפי הטבע. הנובלה המפורסמת ביותר שלה "ז'יז'י" עובדה למחזה שהוצג בברודוויי ולסרט קולנוע בכיכובו של מוריס שבלייה.

תקציר

״מה השתנה אפוא, בין האהבה לביני? שום דבר, חוץ ממני, חוץ ממנה.״
 
יש אומרים שהספר הטהור והטמא הוא הטוב בספריה של קולט. היא עצמה קבעה ש"זהו הספר הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה שאוכל לכתוב".
 
זהו מסע אל עולם ארוטי נסתר מן העין, אשר הסופרת הצרפתיה הכירה היטב. מסע שנפתח במאורת אופיום אפלולית ומלאת סודות, וממשיך בטרקלינים של לסביות אריסטוקרטיות ובשיחות עם דון ז׳ואנים מזדקנים.
 
הספר הנועז והמיוחד הזה ראה אור בשנת 1932, ומתורגם כאן בפעם הראשונה לעברית. קולט משרטטת בו דיוקנאות מופלאים של נשים וגברים, אחדים היו מאהבות ומאהבים, אחרים ידידות וידידים, אשר חייהם ומותם של כל אחת ואחד מהם הוכתבו בידי כוחה הבלתי נשלט של התשוקה. היא לוקחת את הקוראים לנסיעה ברכבת הרים בנפתוליה של נפש האדם, כשבדרך היא חוקרת בלי מורא את הקשת הרחבה כל כך של העדפות מיניוֹת, זוגיות בין נשים ובין גברים, האהבה והקנאה.
 
"מובן מאליו שתעשו שטויות, אבל עשו אותן בהתלהבות," אמרה קולט בריאיון עיתונאי. היא בהחלט לא נרתעה מלעשות שטויות בחייה, ועשתה אותן בהתלהבות, בחן ובתבונה. ספר זה הוא הוכחה ניצחת לצדקת טענתה. 
 
"תמיד חשבתי שקולט היא  הגיבורה הפמיניסטית האותנטית ביותר בין כל הסופרות."
אריקה ג'ונג
 
 
קולט הוא שם העט של סידוני-גבריאל קולט (1954-1873). היא נולדה וגדלה בכפר באזור בורגונדי, שם ניטעה בה אהבתה לטבע, הבאה לידי ביטוי בכל יצירתה הספרותית. כשהיתה בת עשרים נישאה לסופר אנרי גוטייה-ווילאר, שהיה מוכר בשם העט ״ווילי״. עם נישואיה לווילי, עברה לגור עמו בפריז, שם נחשפה לחוגי הסופרים והעיתונאים ולחיי ההוללות של פריז.
 
ב-1906 התגרשה מווילי והחלה להופיע לפרנסתה כרקדנית קברט, ובכך המשיכה עד שהתבסס מעמדה כסופרת מוערכת. בשנותיה המאוחרות זכתה להכרה כאחת הנשים המשפיעות ביותר על החיים ועל הספרות בצרפת במאה העשרים.
עם מותה סירבה הכנסייה לקבור אותה בשל היותה גרושה, והיא היתה האישה הראשונה שזכתה לטכס קבורה ממלכתי בצרפת.

פרק ראשון

פרק 1
 
בקומה העליונה של בניין חדש נפתח בפָנַי סטודיו, רחב ידיים כמו אולם מקוּרה של שוק, שבמחצית גובהו קומת יציע גדולה ועל קירותיו תלויים בדים סיניים רקומים, מאלה שסין מייצרת עבור המערב, עם מוטיבים גדולים, קצת מרושלים, די יפים. מלבד זאת רק פסנתר כנף, מזרנים יפניים קטנים ושטוחים, פוֹנוֹגרף ואָזָלֵיאוֹת בעציצים. לא הופתעתי ללחוץ את ידו של עמית למקצוע, עיתונאי וסופר, והשבתי בניד ראש לכמה מארחים זרים שלא נראו לי — תודה לאל — להוטים לקשור שיחה יותר ממני. התיישבתי על המזרן האישי הקטן שלי, מוכנה ומזומנה לשעמום. הצטערתי על שעשן האופיום מתבזבז ומיתמר בעצלתיים אל תקרת הזכוכית. הוא עלה בהיסוס, כנמלך בדעתו, וניחוחו השחור, מעורר התיאבון, ניחוח פטריות כמהין טריות וקקאו קלוי, השרה עלי אורך רוח, רעב קלוש, אופטימיוּת. חביבים היו עלי הצבע העמום והאדום של האורות המְאוֹהָלים, ולהבת השקד הלבנה של העששיות לחימום האופיום. אחת מהן נמצאה קרוב מאוד אלי, ושתי האחרות ריצדו במרחק כאורות מתעתעים, במעין כּוּך שמתחת ליציע המוקף מעקה. מעל למעקה רכן ראש צעיר, הואר בקרניהן האדומות של המנורות התלויות, שרוול לבן ריחף ונגוז לפני שהספקתי לנחש אם הראש, השיער הזהוב הדבוק לגולגולת כשְׂערו של טובע, הזרוע העטויה משי לבן, שייכים לאישה או לגבר.
 
״באת מתוך סקרנות?״ שאל עמיתי.
 
הוא היה שרוע על מזרנו הקטן; שמתי לב שהחליף את הסמוקינג שלו בקימונו רקום ובנינוחוּת של מסומם. רציתי רק להתרחק ממנו, כשם שמעבר לגבול אני מתרחקת מצרפתים, שתמיד מופיעים לא בּעִתם.
 
״לא,״ עניתי. ״מתוך חובה מקצועית.״
 
הוא חייך.
 
״כך חשבתי... רומן?״
 
וסלדתי ממנו עוד יותר, על שלא האמין כי אני מסוגלת — ואכן לא הייתי — לטעום מן המותרות הללו: עונג רוגֵע, קצת נחוּת, עונג ששואב את השראתו רק מצורה כלשהי של סנוֹבּיוּת, מרוח של התרסה, מסקרנות מעושׂה יותר מאמיתית...
 
אחד המארחים הלא־מוכּרים קם לתחייה מיצועו והציע לי לעשן אופיום, לנסות קוקאין, לשתות קוקטייל. עם כל סירוב הרים קלות את היד, להביע את אכזבתו. לבסוף הושיט לי קופסת סיגריות, חייך בפה אנגלי והציע:
 
״באמת אין דבר שאוכל לעשות בשבילך?״
 
הודיתי לו, והוא לא המשיך להתעקש.
 
אני עוד זוכרת, ועברו יותר מחמש־עשרה שנים, שהוא היה יפה ונראה בריא, להוציא העובדה שעיניו היו פעורות מדי בין עפעפיו הנוקשים, כעיניהם של הסובלים מנדודי שינה חשוכי מרפא.
 
אישה צעירה, שיכורה למיטב הבחנתי, השגיחה בנוכחותי והכריזה מרחוק שהיא הולכת ״לתקוע בי כזה מבט״. היא חזרה על כך שוב ושוב: ״בדיוק ככה, כזה מבט אני אתקע בה.״ זוהי התקרית המשעשעת היחידה שאני יכולה לספר עליה. כמה מעשנים רציניים, מטושטשים באפלולית האדומה, השתיקו אותה. נדמה לי שאחד מהם נתן לה כדורי אופיום ללעיסה. היא התמסרה לכך בשקידה, במצמוצים של חיה יונקת.
 
לא השתעממתי, שכן האופיום, שאותו איני מעשנת, בישׂם בניחוחו את המקום הסתמי. שני בחורים צעירים, שחיבקו זה את צווארו של זה, עוררו את תשומת לבו של עמיתי העיתונאי, אך הם רק שוחחו מהר ובשקט. אחד מהם משך כל העת באפו וקינח את העיניים בשרוול. האדום האפלולי שבו טבלנו היה יכול לשתק גם את הרצונות הטובים ביותר. הייתי במאורת עישוּן, לא באחת מאותן התכנסויות שבהן הצופה חש על פי רוב שאט נפש ממראה עיניו ומעצם השתתפותו בהן. נהניתי, וייחלתי רק ששום רקדנית, שום רקדן עירום לא יפריעו את ליל השימורים, ששום סכנה של אמריקאים ספוּגי אלכוהול לא תאיים עלינו, ושפונוגרף ה׳קולומביה׳ יִידוֹם... לפתע פצח בשירה קול נשי, סמיך, מחוספס ורך, כאותם אפרסקים שהם קשים וקטיפתיים כאחד. הוא נעם לכולנו כל כך עד שבקושי עצרנו בעצמנו שלא למחוא כפיים או להריע, ולו במלמול.
 
״זו את, שרלוט?״ שאל כעבור רגע אחד משכנַי השׂרועים ללא ניע.
 
״מובן שזאת אני.״
 
״שירי עוד קצת, שרלוט...״
 
״לא,״ קרא בכעס קול גברי. ״לא בשביל זה היא פה.״
 
שמעתי את צחוקה הצרוד והערפילי של ״שרלוט״, ואז שוב לחש הבחור הנרגז, אי שם במרחק האדמדם.
 
בסביבות שתיים לפנות בוקר, כשהצעיר מחוּסר השינה מזג לנו תה סיני חיוור, בניחוח עז של חציר רענן, נכנסו אישה ושני גברים, ועמם נכנס לאוויר הריחני והעכוּר של הסטודיו גם קור הלילה שדבק בפרווֹת מעיליהם. אחד מהם שאל אם ״שרלוט״ נמצאת. ספל התנפץ בירכתי החדר, ושוב נשמע קולו הנזעם של הבחור:
 
״כן, היא נמצאת. היא פה איתי, וזה לא עניינו של אף אחד. עִזבו אותה בשקט.״
 
האורח החדש משך בכתפיו, השליך ארצה את האדרת ואת הסמוקינג כמתכונן לתגרה, אך הסתפק בלבישת קימונו שחור וצנח ליד אחד ממגשי המִקטרוֹת, שם החל לשאוף את העשן ברעבתנות לא נעימה, שעוררה רצון להציע לו כריכים, בשר קר, יין אדום, ביצים קשות, או כל מזון אחר שיתאים יותר להשׂבעת זללנותו. בת־לווייתו עטויית הפרוות חיפשה את הצעירה השיכורה, שלה קראה ״יפתי״, ולא הספקתי להטיל דופי בידידותן שכן תיכף ומיד נרדמו, כשבטנה של האחת ממלאת את שקע מותניה של האחרת, כשתי כפיות במגירת הסכו"ם.
 
למרות החום הכלוא בחדר, ירד קור מתקרת הזכוכית ובישר על קצו הקרב של הלילה. התכרבלתי במעילי וצר היה לי על העצלות, תולדת הניחוח הכבד והשעה המאוחרת, שעצרה בעדי מלקום ולחזור למיטתי. יכולתי להירדם בלי כל חשש, כדוגמת החכמים והזנוּחים שהיו שרועים שם על מזרניהם. אך בעוד שבמרפסת פתוחה או על מצע של מחטי אורן אני ישנה בבִטחה, מקומות סגורים ולא־מוכרים תמיד מעוררים את חשדי.
 
מדרגות העץ הצרות, המשוחות בשעווה, חרקו תחת צעדים ואחריהן חרקה רצפת היציע. שמעתי מעלי רשרוש בדים, צניחת כריות רכות על הרצפה, ואחר כך שבה והשתררה דממה. אך מעומק אותה דממה עצמה בקע חרישית קול מגרונה של אישה, קול שגישש את דרכו בצרידוּת ואז הצטלל, התחזק וחזר על עצמו שוב ושוב, כצלילים המלאים שהזמיר שר ומחבר אלה לאלה עד שהם קורסים ומתגלגלים כאשד... שם למעלה נאבקה אישה בעונג הגואה בה, זירזה אותו אל קִצו וחורבנו, תחילה ברוגע ואז יותר ויותר מהר, בתואם ובקצב, עד שתפסתי את עצמי עוקבת בהנהוני ראש אחר המקצב המושלם, והמלודיה המושלמת לא פחות.
 
הזר שלידי התרומם למחצה ואמר, לעצמו:
 
״זו שרלוט.״
 
אף אחת מהצעירות הישֵנות לא התעוררה; אף אחד מן הגברים הצעירים, המטושטשים והמנוּזלים, לא צחק או הריע לקול שפּקע ביפחה חרישית. למעלה גוועו כל האנחות. והחכמים שלמטה הרגישו, כאיש אחד, את קור השחר החורפי. הידקתי עלי את המעיל העבה, שָכֵן שוכב החזיר לכתפו שמיכת בד רקומה ועצם עיניים. בירכתי החדר, ליד מנורה מחוּפּה משי, נצמדו שתי הנשים הישֵנות זו לזו, בלי להתעורר, והלהבות הקטנות של עששיות השמן הבהבו תחת האוויר הקר היורד מתקרת הזכוכית.
 
קמתי, מכוּוצת שרירים מן הישיבה הממושכת בחוסר תנועה. בעודי סופרת במבטי על כמה מזרנים וגופים אצטרך לדלג, חרקו מדרגות העץ שוב. אישה במעיל כהה ניגשה אל הדלת, נעצרה לרכוס כפפה, משכה בקפידה רעלת רשת קצרה מטה עד לסנטר, פתחה תיק ובו מפתחות מקרקשים.
 
״אני תמיד מפחדת ש...״ פתחה ואמרה בחצי קול...
 
היא דיברה אל עצמה וחייכה אלי בראותה שאני בדרכי החוצה.
 
״גם את הולכת, מדאם? אם את רוצה לנצל את האור בחדר המדרגות... אצא ראשונה, אני יודעת איפה הכפתור.״
 
בחדר המדרגות העלתה ידה אור מכאיב, ויכולתי לראות אותה טוב יותר. היא היתה לא גבוהה ולא נמוכה, ומלאה למדי. באפה הקצר ובפניה הבשׂרניות דמתה לדוגמניות הציור החביבות על רנואר, ליפהפיות משנת 1875, עד שלמרות המעיל בצבע ירוק־זית, הצווארון מפרוות שועל, הכובע הקטן שהיה באופנה אז, לפני שמונה־עשרה שנים — למרות כל אלה היה בה משהו מיושן. בארבעים וחמש שנותיה המשוערות נותרה רעננוּת, ובסיבובי המדרגות הרימה אלי אישונים גדולים ואפורים, רכים, ירוקים קצת, כמו המעיל.
 
עוד היה חושך. האוויר הצח והפתוח הרווה את צימאוני. נהִייה מתמדת לבקרים צלולים, חשק לברוח לשדות וליערות או לפחות ליער בּוּלוֹן הסמוך, גרמו לי להסס על שפת המדרכה.
 
״אין לך מכונית?״ שאלה האישה. ״גם לי לא. אבל כאן בשכונה תמיד אפשר למצוא מונית בשעה הזאת...״
 
בעודה מדברת הופיעה מונית מכיוון יער בולון, האטה, נעצרה, והאישה סרה הצִדה.
 
״בבקשה, מדאם...״
 
״בשום אופן. בבקשה, לעונג יהיה לי שתקחי אותה...״
 
״לא בא בחשבון. אלא אם כן תרשי לי להוריד אותך בדרך בביתך...״
 
היא השתתקה באחת והחוותה תנועת התנצלות, שאותה פירשתי בנקל ומחיתי:
 
״זה בסדר גמור, הדיסקרטיוּת מיותרת. אני גרה לא רחוק, בבולבאר החיצוני....״
 
עלינו, והמונית יצאה לדרך. האור הקלוש של המונה האיר פעם בפעם את פני האישה, שעל אודותיה ידעתי רק את שמה הפרטי, האמיתי או הבדוי: שרלוט...
 
היא החניקה פיהוק ונאנחה: ״יש לי עוד דרך ארוכה, אני גרה ליד ׳האריֵה של בֶּלפוֹר׳... כמה שאני עייפה...״
 
כנראה חייכתי בלי משים, שכן היא הסתכלה עלי בלי מבוכה, בחביבות בורגנית שהלמה אותה יפה:
 
״אה כן... את צוחקת עלי... אני יודעת מה את חושבת.״
 
הנגינה המקסימה של קולה, הדגשה מחוספסת של הברות מסוימות, דרך מובסת וענוגה להישמט לצלילים הנמוכים בסופי משפטים... איזה פיתוי!... מבעד לחלון הפתוח, לימינה של ״שרלוט״, השיבה עלַי הרוח את הבושם שלה, הסתמי למדי, וריח בריא ופעיל של בשר, שהיה נעים אלמלא עיפוש הטבק הקר:
 
״חבל לי עליו...״ פתחה כאילו במקרה. ״המסכן הקטן...״
 
שאלתי בצייתנות:
 
״איזה מסכן קטן?״
 
״לא ראית אותו? לא, בטח לא יכולת... אבל בעצם כבר הגעת כשהוא התכופף מעבר למעקה, שם למעלה... היה לו קימונו לבן.״
 
״ושיער בלונדיני?״
 
״בדיוק,״ קראה ברוך. ״זה הוא. הרבה דאגות יש לי ממנו,״ הוסיפה.
 
הרשיתי לעצמי לחייך בהבנה שובבה, שכל כך לא מתאימה לי:
 
״לא רק דאגות?...״
 
היא משכה בכתפיה.
 
״תחשבי מה שאת רוצה.״
 
״זה הבחור שלא הרשה לך לשיר, נכון?״
 
היא הנהנה, חמורת סבר:
 
״נכון. זה גורם לו לקנא. לא שיש לי קול יפה, אבל אני יודעת לשיר.״
 
״בדיוק עמדתי לומר ההיפך. יש לך קול כל כך...״
 
שוב היא משכה בכתפיה.
 
״נניח. חלק אומרים כך, חלק אומרים אחרת... שאגיד לנהג לעצור קצת לפני ביתך?״
 
עצרתי את ידה המורמת.
 
״לא, לא, זה בסדר.״
 
היא נראתה מעט מאוכזבת מן הדיסקרטיות הלא נחוצה, ומצאה מוצא בשאלה שהיתה בעצם גילוי סוד:
 
״קצת אופיום מפעם לפעם — זה לא מאוד מזיק, נכון, לאיש צעיר עם ריאות רגישות?״
 
״לא,״ המהמתי, ״זה לא מאוד מזיק...״
 
אנחה גדולה הרימה את החזה הגדול והגבוה.
 
״הרבה דאגות,״ חזרה ואמרה. ״נו טוב, הוא לוקח כבר שבועיים את התרופות שלו, אוכל הרבה בשר אדום, ישן עם חלון פתוח כמו ילד טוב, אז אני מניחה שמגיע לו לפעמים קצת פיצוי.״
 
היא צחקה בשקט. צחוקה היה צרוד ונעים:
 
״הוא אומר שזאת אורגיה, תארי לעצמך... הוא גאה בזה... מדאם,״ נחפזה פתאום לומר, ״מנקי הרחובות פה, ממש מול הדלת שלך, לא מפריע לך לרדת לידם? לא? אשרייך. כמה זה יפה, חופש. אני... אני לא חופשייה.״
 
היא נסגרה פתאום בתוך עצמה והושיטה לי את ידה האגבית ואת החיוך הבורגני הקטן שבעיניה הגדולות, המעורפלות ירוק כָּשלוליות שמותיר אחריו הים הנסוג בשעת השפל.

קולט

קולט (מצרפתית: Colette) הוא שם העט של הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט (בצרפתית: Sidonie-Gabrielle Colette;‏ 28 בינואר 1873 - 3 באוגוסט 1954).

הקריירה שלה התפתחה בעיקר אחרי פרסופ ספרה "שרי" ב-1920. הסיפור מתרכז בפרשת אהבים בין לאה, פרוצה לשעבר, לבין גבר צעיר בשם שרי. שרי העונד את מחרוזת הפנינים של לאה, והלובש פיג'מה עשויה משי, מהווה את מרכז העלילה. לאה עושה שימוש בכל אמצעי ההישרדות שקולט מייחסת למין הנשי. הסיפור נמשך בספר נוסף בשם "שרי - אחרית דבר" 1926 שבו הניגוד בין עוצמתה של לאה לבין שבריריותו של שרי תופס מקום מרכזי.
קולט נכנסה לעולם השירה והציור המודרניים, ועשתה זאת סביב אישיותו של ז'אן קוקטו. הם כתבו בשיתוף את הספר "הגנים של פלה רויאל" (1930 המתאר את היחסים ביניהם ואת אורח חייהם. הספר זכה להצלחה מרובה ולביקורת אוהדת בכתבי עת לספרות, וקולט נחשבה לסופרת הצרפתייה הגדולה ביותר של תקופתה. היא פרסמה כחמישים נובלות שחלק מהן מהוות את האוטוביוגרפיה שלה. הנושאים עוסקים במאבק הכרוך ביחסים רומנטיים ובאהבה על רקע של יפי הטבע. הנובלה המפורסמת ביותר שלה "ז'יז'י" עובדה למחזה שהוצג בברודוויי ולסרט קולנוע בכיכובו של מוריס שבלייה.

סקירות וביקורות

מזייפת אורגזמה למרות הדימוי הפרובוקטיבי של קולט, קשה למצוא תובנות מיניות מעניינות בממואר הפטפטני 'הטהור והטמא' קולט הייתה בת ‭ 59‬כשפורסמו ב‭1932-‬ פרקי הממואר האלה, שעוסקים במיניות – עניין מבטיח לכאורה לאור עברה הפרובוקטיבי של הסופרת, מי שחתומה על הרומן הנועז 'שרי'. ואכן, בממוארים, שתורגמו כעת היטב בידי ניר רצ'קובסקי תחת השם 'הטהור והטמא', מציגה קולט שלל נושאים אטרקטיביים כמו דמותו של דון ז'ואן צרפתי; בורגנית מבוגרת שמזייפת אורגזמות בשביל מאהבה הצעיר; מאורות אופיום שבהן אזורים אינטימיים אך לא מוסתרים מדי לקיום יחסי מין; הסצנה הלסבית בפריז של ה"בל אפוק" (סביב תחילת המאה ה-‭20‬) ועוד.

אלא שהטקסט הזה בכללותו הוא טקסט מעצבן. אם לדייק, טקסט מעצבן עם כמה פנינים. הוא עתיר רטוריקה רומזנית ומפותלת (זו בחירה סגנונית אבל גם עניין שנובע מרוח הזמן, שאפשרה לגלות רק אם אתה מסתיר ומצעף, ושניסתה גם לפתות בעזרת הגילוי וההסתרה האלו), והוא גם דל בתובנות מעניינות. קחו לדוגמה את אותו דון ז'ואן, שהיה מכר של קולט. אחרי בניית אווירה ואינסוף מלל, אחרי לשון רמזים "פיוטית" מייגעת, אנחנו נותרים עם התובנות הבאות: הדון ז'ואן בעצם לא אוהב נשים, כלומר לא אוהב באמת; הוא מקנא בנשים על יכולת ההתענגות שלהן, שגדולה כביכול מזו שלו. בשביל תובנות כאלה לא צריך את קולט, מספיק להיכנס להרצאת מבוא בקורס למגדר.

בפרק אחד חריג מבין תשעת פרקי הספר, קולט הופכת למעין מבקרת ספרות. דרך פרקי יומן שהשתמרו, היא מנתחת את חייהן של זוג נשים אנגליות שניהלו מערכת יחסים לסבית במאה ה-‭.19‬ אם הבנתי נכון, מתוך כל המלל עולה אמירה על היעדר מיניות האופייני בעיני קולט ליחסים לסביים ממושכים (לא, כי בני זוג סטרייטים מתנפלים כידוע אחד על השני בכל הזדמנות אחרי ‭ 20‬שנה). כל זה מנוגד לדבריה ליחסים הומוסקסואליים, ולכן היא מעירה - באחת ההערות המעניינות שבכל זאת יש כאן - כי פרוסט, שתיאר ביצירתו את הפריצות הלסבית, פשוט העניק ללסביות את תכונותיהם של ההומואים שהכיר היטב.

אבל מדוע, ישאל השואל, תקדיש הכותבת חלק נכבד מתוך ממואר לניתוח יומן של שתי נשים שחיו מאה שנה לפניה? התשובה לכך קולעת לטעמי ללב חולשתו של הספר: באופן מוזר למדי, קולט לא ממש מכירה את רוב האנשים שהיא מדברת עליהם. או שאולי היא פשוט אינה יודעת לדלות מבחר עשיר של תובנות מהיכרותה איתם. לכן היא חייבת לעבות את הטקסט שלה בטקסט ספרותי. בעצם, ברוב הפרקים, קולט מסמנת מעין "וי" על סצנות חברתיות ועל טיפוסים מסוימים, יותר מאשר מתארת ומנתחת לעומק את חייהם ואת חייהם המיניים. יוצאת דופן בולטת היא המשוררת הלסבית פאולין טארן (‭,(1909-1877‬ שאותה הכירה קולט טוב יחסית, והיא מפעילה כישרון ספרותי לא זניח בהעלאת דמותה לאורך אחד הפרקים כאן.

ועם זאת, בתוך כל ההתחכמויות הסופיסטיות והאמירות המפוצצות, בתוך הטון העולץ, השובב והמרוחק-סקרן באופן מאולץ שיש כאן לעיתים, בתוך ים המלל ("זאת נטייה צרפתית, לדבר על מין בכל הזדמנות בלי לעשות דבר אף פעם", כתב וולבק ב'פלטפורמה') - יש, כאמור, כמה פנינים. "מוצאו היה כנראה צנוע למדי", כותבת קולט למשל על הדון ז'ואן, "הדבר לא עיכב ולא צימצם את הצלחותיו, נהפוך הוא: הרבה נשים חשות סלידה עמומה כלפי גברים רמי יחס". והנה ניסוח יפה על משיכה מינית בין חברים: "מעולם לא חסרו לי ידידים טובים, אבל נדירים היו בחיי הידידים שלא היו טובים, אלה שחושניות גופנית עברה הלוך ושוב בינם לביני, כנישאת באוויר, ועשתה אותם מעט נוטרים, מבריקים, ולבסוף כבויים". וגם הערה מעניינת על החיוניות שמעניקה הקנאה לאהוב, המושווית כאן לאימון כושר (קולט היא מחלוצות תרבות הגוף המודרנית בצרפת): "נכון יותר לומר שהיא [הקנאה] מעין שילוב בין כור מצרף למכון כושר, שבו מאמנים בזה אחר זה את כל החושים, וגם שוררת שם אותה אווירת נכאים כמו במקדשי האימונים".

בצד אלו, הטקסט נמלא כנות וכוח רגשי באותם רגעים מעטים שבהם קולט מתוודה על הקושי שלה לקבל את עצמה כאישה שיש בה צדדים "גבריים": "הכרזתו של דמיאן [שקולט אינה "אישה"] הרגיזה אותי משום שבעת ההיא קיוויתי להיפטר מהדו-משמעות, מן הכתמים וזכויות היתר הבאים עימה, ולהשליכם חמים עדיין לרגליו של גבר, גבר שאעניק לו גוף נשי וטוב".

חבל שכדי לשלות את הפנינים האלה צריך לצלול באוקיינוס של מלל סמיך, של פטפטת מבולבלת וריקה בחלקה, של טקסט מבטיח ולא מקיים. אצל פרוסט הפנינים כבר נשלו מבעוד מועד, ובטקסט הוא רק חורז אותן לשרשרת אחת אחרי השנייה.

עוד 3 ספרים של קולט

1920 > שרי
1933 > חתולה
1944 > ג'יג'י
אריק גלסנר 7 לילות 13/03/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אומרים לנו שיש סקס אחר רותם עטר מעלה 01/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Le Pur Et L'impur
  • תרגום: ניר רצ‘קובסקי
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'

סקירות וביקורות

מזייפת אורגזמה למרות הדימוי הפרובוקטיבי של קולט, קשה למצוא תובנות מיניות מעניינות בממואר הפטפטני 'הטהור והטמא' קולט הייתה בת ‭ 59‬כשפורסמו ב‭1932-‬ פרקי הממואר האלה, שעוסקים במיניות – עניין מבטיח לכאורה לאור עברה הפרובוקטיבי של הסופרת, מי שחתומה על הרומן הנועז 'שרי'. ואכן, בממוארים, שתורגמו כעת היטב בידי ניר רצ'קובסקי תחת השם 'הטהור והטמא', מציגה קולט שלל נושאים אטרקטיביים כמו דמותו של דון ז'ואן צרפתי; בורגנית מבוגרת שמזייפת אורגזמות בשביל מאהבה הצעיר; מאורות אופיום שבהן אזורים אינטימיים אך לא מוסתרים מדי לקיום יחסי מין; הסצנה הלסבית בפריז של ה"בל אפוק" (סביב תחילת המאה ה-‭20‬) ועוד.

אלא שהטקסט הזה בכללותו הוא טקסט מעצבן. אם לדייק, טקסט מעצבן עם כמה פנינים. הוא עתיר רטוריקה רומזנית ומפותלת (זו בחירה סגנונית אבל גם עניין שנובע מרוח הזמן, שאפשרה לגלות רק אם אתה מסתיר ומצעף, ושניסתה גם לפתות בעזרת הגילוי וההסתרה האלו), והוא גם דל בתובנות מעניינות. קחו לדוגמה את אותו דון ז'ואן, שהיה מכר של קולט. אחרי בניית אווירה ואינסוף מלל, אחרי לשון רמזים "פיוטית" מייגעת, אנחנו נותרים עם התובנות הבאות: הדון ז'ואן בעצם לא אוהב נשים, כלומר לא אוהב באמת; הוא מקנא בנשים על יכולת ההתענגות שלהן, שגדולה כביכול מזו שלו. בשביל תובנות כאלה לא צריך את קולט, מספיק להיכנס להרצאת מבוא בקורס למגדר.

בפרק אחד חריג מבין תשעת פרקי הספר, קולט הופכת למעין מבקרת ספרות. דרך פרקי יומן שהשתמרו, היא מנתחת את חייהן של זוג נשים אנגליות שניהלו מערכת יחסים לסבית במאה ה-‭.19‬ אם הבנתי נכון, מתוך כל המלל עולה אמירה על היעדר מיניות האופייני בעיני קולט ליחסים לסביים ממושכים (לא, כי בני זוג סטרייטים מתנפלים כידוע אחד על השני בכל הזדמנות אחרי ‭ 20‬שנה). כל זה מנוגד לדבריה ליחסים הומוסקסואליים, ולכן היא מעירה - באחת ההערות המעניינות שבכל זאת יש כאן - כי פרוסט, שתיאר ביצירתו את הפריצות הלסבית, פשוט העניק ללסביות את תכונותיהם של ההומואים שהכיר היטב.

אבל מדוע, ישאל השואל, תקדיש הכותבת חלק נכבד מתוך ממואר לניתוח יומן של שתי נשים שחיו מאה שנה לפניה? התשובה לכך קולעת לטעמי ללב חולשתו של הספר: באופן מוזר למדי, קולט לא ממש מכירה את רוב האנשים שהיא מדברת עליהם. או שאולי היא פשוט אינה יודעת לדלות מבחר עשיר של תובנות מהיכרותה איתם. לכן היא חייבת לעבות את הטקסט שלה בטקסט ספרותי. בעצם, ברוב הפרקים, קולט מסמנת מעין "וי" על סצנות חברתיות ועל טיפוסים מסוימים, יותר מאשר מתארת ומנתחת לעומק את חייהם ואת חייהם המיניים. יוצאת דופן בולטת היא המשוררת הלסבית פאולין טארן (‭,(1909-1877‬ שאותה הכירה קולט טוב יחסית, והיא מפעילה כישרון ספרותי לא זניח בהעלאת דמותה לאורך אחד הפרקים כאן.

ועם זאת, בתוך כל ההתחכמויות הסופיסטיות והאמירות המפוצצות, בתוך הטון העולץ, השובב והמרוחק-סקרן באופן מאולץ שיש כאן לעיתים, בתוך ים המלל ("זאת נטייה צרפתית, לדבר על מין בכל הזדמנות בלי לעשות דבר אף פעם", כתב וולבק ב'פלטפורמה') - יש, כאמור, כמה פנינים. "מוצאו היה כנראה צנוע למדי", כותבת קולט למשל על הדון ז'ואן, "הדבר לא עיכב ולא צימצם את הצלחותיו, נהפוך הוא: הרבה נשים חשות סלידה עמומה כלפי גברים רמי יחס". והנה ניסוח יפה על משיכה מינית בין חברים: "מעולם לא חסרו לי ידידים טובים, אבל נדירים היו בחיי הידידים שלא היו טובים, אלה שחושניות גופנית עברה הלוך ושוב בינם לביני, כנישאת באוויר, ועשתה אותם מעט נוטרים, מבריקים, ולבסוף כבויים". וגם הערה מעניינת על החיוניות שמעניקה הקנאה לאהוב, המושווית כאן לאימון כושר (קולט היא מחלוצות תרבות הגוף המודרנית בצרפת): "נכון יותר לומר שהיא [הקנאה] מעין שילוב בין כור מצרף למכון כושר, שבו מאמנים בזה אחר זה את כל החושים, וגם שוררת שם אותה אווירת נכאים כמו במקדשי האימונים".

בצד אלו, הטקסט נמלא כנות וכוח רגשי באותם רגעים מעטים שבהם קולט מתוודה על הקושי שלה לקבל את עצמה כאישה שיש בה צדדים "גבריים": "הכרזתו של דמיאן [שקולט אינה "אישה"] הרגיזה אותי משום שבעת ההיא קיוויתי להיפטר מהדו-משמעות, מן הכתמים וזכויות היתר הבאים עימה, ולהשליכם חמים עדיין לרגליו של גבר, גבר שאעניק לו גוף נשי וטוב".

חבל שכדי לשלות את הפנינים האלה צריך לצלול באוקיינוס של מלל סמיך, של פטפטת מבולבלת וריקה בחלקה, של טקסט מבטיח ולא מקיים. אצל פרוסט הפנינים כבר נשלו מבעוד מועד, ובטקסט הוא רק חורז אותן לשרשרת אחת אחרי השנייה.

עוד 3 ספרים של קולט

1920 > שרי
1933 > חתולה
1944 > ג'יג'י
אריק גלסנר 7 לילות 13/03/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אומרים לנו שיש סקס אחר רותם עטר מעלה 01/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
הטהור והטמא קולט
פרק 1
 
בקומה העליונה של בניין חדש נפתח בפָנַי סטודיו, רחב ידיים כמו אולם מקוּרה של שוק, שבמחצית גובהו קומת יציע גדולה ועל קירותיו תלויים בדים סיניים רקומים, מאלה שסין מייצרת עבור המערב, עם מוטיבים גדולים, קצת מרושלים, די יפים. מלבד זאת רק פסנתר כנף, מזרנים יפניים קטנים ושטוחים, פוֹנוֹגרף ואָזָלֵיאוֹת בעציצים. לא הופתעתי ללחוץ את ידו של עמית למקצוע, עיתונאי וסופר, והשבתי בניד ראש לכמה מארחים זרים שלא נראו לי — תודה לאל — להוטים לקשור שיחה יותר ממני. התיישבתי על המזרן האישי הקטן שלי, מוכנה ומזומנה לשעמום. הצטערתי על שעשן האופיום מתבזבז ומיתמר בעצלתיים אל תקרת הזכוכית. הוא עלה בהיסוס, כנמלך בדעתו, וניחוחו השחור, מעורר התיאבון, ניחוח פטריות כמהין טריות וקקאו קלוי, השרה עלי אורך רוח, רעב קלוש, אופטימיוּת. חביבים היו עלי הצבע העמום והאדום של האורות המְאוֹהָלים, ולהבת השקד הלבנה של העששיות לחימום האופיום. אחת מהן נמצאה קרוב מאוד אלי, ושתי האחרות ריצדו במרחק כאורות מתעתעים, במעין כּוּך שמתחת ליציע המוקף מעקה. מעל למעקה רכן ראש צעיר, הואר בקרניהן האדומות של המנורות התלויות, שרוול לבן ריחף ונגוז לפני שהספקתי לנחש אם הראש, השיער הזהוב הדבוק לגולגולת כשְׂערו של טובע, הזרוע העטויה משי לבן, שייכים לאישה או לגבר.
 
״באת מתוך סקרנות?״ שאל עמיתי.
 
הוא היה שרוע על מזרנו הקטן; שמתי לב שהחליף את הסמוקינג שלו בקימונו רקום ובנינוחוּת של מסומם. רציתי רק להתרחק ממנו, כשם שמעבר לגבול אני מתרחקת מצרפתים, שתמיד מופיעים לא בּעִתם.
 
״לא,״ עניתי. ״מתוך חובה מקצועית.״
 
הוא חייך.
 
״כך חשבתי... רומן?״
 
וסלדתי ממנו עוד יותר, על שלא האמין כי אני מסוגלת — ואכן לא הייתי — לטעום מן המותרות הללו: עונג רוגֵע, קצת נחוּת, עונג ששואב את השראתו רק מצורה כלשהי של סנוֹבּיוּת, מרוח של התרסה, מסקרנות מעושׂה יותר מאמיתית...
 
אחד המארחים הלא־מוכּרים קם לתחייה מיצועו והציע לי לעשן אופיום, לנסות קוקאין, לשתות קוקטייל. עם כל סירוב הרים קלות את היד, להביע את אכזבתו. לבסוף הושיט לי קופסת סיגריות, חייך בפה אנגלי והציע:
 
״באמת אין דבר שאוכל לעשות בשבילך?״
 
הודיתי לו, והוא לא המשיך להתעקש.
 
אני עוד זוכרת, ועברו יותר מחמש־עשרה שנים, שהוא היה יפה ונראה בריא, להוציא העובדה שעיניו היו פעורות מדי בין עפעפיו הנוקשים, כעיניהם של הסובלים מנדודי שינה חשוכי מרפא.
 
אישה צעירה, שיכורה למיטב הבחנתי, השגיחה בנוכחותי והכריזה מרחוק שהיא הולכת ״לתקוע בי כזה מבט״. היא חזרה על כך שוב ושוב: ״בדיוק ככה, כזה מבט אני אתקע בה.״ זוהי התקרית המשעשעת היחידה שאני יכולה לספר עליה. כמה מעשנים רציניים, מטושטשים באפלולית האדומה, השתיקו אותה. נדמה לי שאחד מהם נתן לה כדורי אופיום ללעיסה. היא התמסרה לכך בשקידה, במצמוצים של חיה יונקת.
 
לא השתעממתי, שכן האופיום, שאותו איני מעשנת, בישׂם בניחוחו את המקום הסתמי. שני בחורים צעירים, שחיבקו זה את צווארו של זה, עוררו את תשומת לבו של עמיתי העיתונאי, אך הם רק שוחחו מהר ובשקט. אחד מהם משך כל העת באפו וקינח את העיניים בשרוול. האדום האפלולי שבו טבלנו היה יכול לשתק גם את הרצונות הטובים ביותר. הייתי במאורת עישוּן, לא באחת מאותן התכנסויות שבהן הצופה חש על פי רוב שאט נפש ממראה עיניו ומעצם השתתפותו בהן. נהניתי, וייחלתי רק ששום רקדנית, שום רקדן עירום לא יפריעו את ליל השימורים, ששום סכנה של אמריקאים ספוּגי אלכוהול לא תאיים עלינו, ושפונוגרף ה׳קולומביה׳ יִידוֹם... לפתע פצח בשירה קול נשי, סמיך, מחוספס ורך, כאותם אפרסקים שהם קשים וקטיפתיים כאחד. הוא נעם לכולנו כל כך עד שבקושי עצרנו בעצמנו שלא למחוא כפיים או להריע, ולו במלמול.
 
״זו את, שרלוט?״ שאל כעבור רגע אחד משכנַי השׂרועים ללא ניע.
 
״מובן שזאת אני.״
 
״שירי עוד קצת, שרלוט...״
 
״לא,״ קרא בכעס קול גברי. ״לא בשביל זה היא פה.״
 
שמעתי את צחוקה הצרוד והערפילי של ״שרלוט״, ואז שוב לחש הבחור הנרגז, אי שם במרחק האדמדם.
 
בסביבות שתיים לפנות בוקר, כשהצעיר מחוּסר השינה מזג לנו תה סיני חיוור, בניחוח עז של חציר רענן, נכנסו אישה ושני גברים, ועמם נכנס לאוויר הריחני והעכוּר של הסטודיו גם קור הלילה שדבק בפרווֹת מעיליהם. אחד מהם שאל אם ״שרלוט״ נמצאת. ספל התנפץ בירכתי החדר, ושוב נשמע קולו הנזעם של הבחור:
 
״כן, היא נמצאת. היא פה איתי, וזה לא עניינו של אף אחד. עִזבו אותה בשקט.״
 
האורח החדש משך בכתפיו, השליך ארצה את האדרת ואת הסמוקינג כמתכונן לתגרה, אך הסתפק בלבישת קימונו שחור וצנח ליד אחד ממגשי המִקטרוֹת, שם החל לשאוף את העשן ברעבתנות לא נעימה, שעוררה רצון להציע לו כריכים, בשר קר, יין אדום, ביצים קשות, או כל מזון אחר שיתאים יותר להשׂבעת זללנותו. בת־לווייתו עטויית הפרוות חיפשה את הצעירה השיכורה, שלה קראה ״יפתי״, ולא הספקתי להטיל דופי בידידותן שכן תיכף ומיד נרדמו, כשבטנה של האחת ממלאת את שקע מותניה של האחרת, כשתי כפיות במגירת הסכו"ם.
 
למרות החום הכלוא בחדר, ירד קור מתקרת הזכוכית ובישר על קצו הקרב של הלילה. התכרבלתי במעילי וצר היה לי על העצלות, תולדת הניחוח הכבד והשעה המאוחרת, שעצרה בעדי מלקום ולחזור למיטתי. יכולתי להירדם בלי כל חשש, כדוגמת החכמים והזנוּחים שהיו שרועים שם על מזרניהם. אך בעוד שבמרפסת פתוחה או על מצע של מחטי אורן אני ישנה בבִטחה, מקומות סגורים ולא־מוכרים תמיד מעוררים את חשדי.
 
מדרגות העץ הצרות, המשוחות בשעווה, חרקו תחת צעדים ואחריהן חרקה רצפת היציע. שמעתי מעלי רשרוש בדים, צניחת כריות רכות על הרצפה, ואחר כך שבה והשתררה דממה. אך מעומק אותה דממה עצמה בקע חרישית קול מגרונה של אישה, קול שגישש את דרכו בצרידוּת ואז הצטלל, התחזק וחזר על עצמו שוב ושוב, כצלילים המלאים שהזמיר שר ומחבר אלה לאלה עד שהם קורסים ומתגלגלים כאשד... שם למעלה נאבקה אישה בעונג הגואה בה, זירזה אותו אל קִצו וחורבנו, תחילה ברוגע ואז יותר ויותר מהר, בתואם ובקצב, עד שתפסתי את עצמי עוקבת בהנהוני ראש אחר המקצב המושלם, והמלודיה המושלמת לא פחות.
 
הזר שלידי התרומם למחצה ואמר, לעצמו:
 
״זו שרלוט.״
 
אף אחת מהצעירות הישֵנות לא התעוררה; אף אחד מן הגברים הצעירים, המטושטשים והמנוּזלים, לא צחק או הריע לקול שפּקע ביפחה חרישית. למעלה גוועו כל האנחות. והחכמים שלמטה הרגישו, כאיש אחד, את קור השחר החורפי. הידקתי עלי את המעיל העבה, שָכֵן שוכב החזיר לכתפו שמיכת בד רקומה ועצם עיניים. בירכתי החדר, ליד מנורה מחוּפּה משי, נצמדו שתי הנשים הישֵנות זו לזו, בלי להתעורר, והלהבות הקטנות של עששיות השמן הבהבו תחת האוויר הקר היורד מתקרת הזכוכית.
 
קמתי, מכוּוצת שרירים מן הישיבה הממושכת בחוסר תנועה. בעודי סופרת במבטי על כמה מזרנים וגופים אצטרך לדלג, חרקו מדרגות העץ שוב. אישה במעיל כהה ניגשה אל הדלת, נעצרה לרכוס כפפה, משכה בקפידה רעלת רשת קצרה מטה עד לסנטר, פתחה תיק ובו מפתחות מקרקשים.
 
״אני תמיד מפחדת ש...״ פתחה ואמרה בחצי קול...
 
היא דיברה אל עצמה וחייכה אלי בראותה שאני בדרכי החוצה.
 
״גם את הולכת, מדאם? אם את רוצה לנצל את האור בחדר המדרגות... אצא ראשונה, אני יודעת איפה הכפתור.״
 
בחדר המדרגות העלתה ידה אור מכאיב, ויכולתי לראות אותה טוב יותר. היא היתה לא גבוהה ולא נמוכה, ומלאה למדי. באפה הקצר ובפניה הבשׂרניות דמתה לדוגמניות הציור החביבות על רנואר, ליפהפיות משנת 1875, עד שלמרות המעיל בצבע ירוק־זית, הצווארון מפרוות שועל, הכובע הקטן שהיה באופנה אז, לפני שמונה־עשרה שנים — למרות כל אלה היה בה משהו מיושן. בארבעים וחמש שנותיה המשוערות נותרה רעננוּת, ובסיבובי המדרגות הרימה אלי אישונים גדולים ואפורים, רכים, ירוקים קצת, כמו המעיל.
 
עוד היה חושך. האוויר הצח והפתוח הרווה את צימאוני. נהִייה מתמדת לבקרים צלולים, חשק לברוח לשדות וליערות או לפחות ליער בּוּלוֹן הסמוך, גרמו לי להסס על שפת המדרכה.
 
״אין לך מכונית?״ שאלה האישה. ״גם לי לא. אבל כאן בשכונה תמיד אפשר למצוא מונית בשעה הזאת...״
 
בעודה מדברת הופיעה מונית מכיוון יער בולון, האטה, נעצרה, והאישה סרה הצִדה.
 
״בבקשה, מדאם...״
 
״בשום אופן. בבקשה, לעונג יהיה לי שתקחי אותה...״
 
״לא בא בחשבון. אלא אם כן תרשי לי להוריד אותך בדרך בביתך...״
 
היא השתתקה באחת והחוותה תנועת התנצלות, שאותה פירשתי בנקל ומחיתי:
 
״זה בסדר גמור, הדיסקרטיוּת מיותרת. אני גרה לא רחוק, בבולבאר החיצוני....״
 
עלינו, והמונית יצאה לדרך. האור הקלוש של המונה האיר פעם בפעם את פני האישה, שעל אודותיה ידעתי רק את שמה הפרטי, האמיתי או הבדוי: שרלוט...
 
היא החניקה פיהוק ונאנחה: ״יש לי עוד דרך ארוכה, אני גרה ליד ׳האריֵה של בֶּלפוֹר׳... כמה שאני עייפה...״
 
כנראה חייכתי בלי משים, שכן היא הסתכלה עלי בלי מבוכה, בחביבות בורגנית שהלמה אותה יפה:
 
״אה כן... את צוחקת עלי... אני יודעת מה את חושבת.״
 
הנגינה המקסימה של קולה, הדגשה מחוספסת של הברות מסוימות, דרך מובסת וענוגה להישמט לצלילים הנמוכים בסופי משפטים... איזה פיתוי!... מבעד לחלון הפתוח, לימינה של ״שרלוט״, השיבה עלַי הרוח את הבושם שלה, הסתמי למדי, וריח בריא ופעיל של בשר, שהיה נעים אלמלא עיפוש הטבק הקר:
 
״חבל לי עליו...״ פתחה כאילו במקרה. ״המסכן הקטן...״
 
שאלתי בצייתנות:
 
״איזה מסכן קטן?״
 
״לא ראית אותו? לא, בטח לא יכולת... אבל בעצם כבר הגעת כשהוא התכופף מעבר למעקה, שם למעלה... היה לו קימונו לבן.״
 
״ושיער בלונדיני?״
 
״בדיוק,״ קראה ברוך. ״זה הוא. הרבה דאגות יש לי ממנו,״ הוסיפה.
 
הרשיתי לעצמי לחייך בהבנה שובבה, שכל כך לא מתאימה לי:
 
״לא רק דאגות?...״
 
היא משכה בכתפיה.
 
״תחשבי מה שאת רוצה.״
 
״זה הבחור שלא הרשה לך לשיר, נכון?״
 
היא הנהנה, חמורת סבר:
 
״נכון. זה גורם לו לקנא. לא שיש לי קול יפה, אבל אני יודעת לשיר.״
 
״בדיוק עמדתי לומר ההיפך. יש לך קול כל כך...״
 
שוב היא משכה בכתפיה.
 
״נניח. חלק אומרים כך, חלק אומרים אחרת... שאגיד לנהג לעצור קצת לפני ביתך?״
 
עצרתי את ידה המורמת.
 
״לא, לא, זה בסדר.״
 
היא נראתה מעט מאוכזבת מן הדיסקרטיות הלא נחוצה, ומצאה מוצא בשאלה שהיתה בעצם גילוי סוד:
 
״קצת אופיום מפעם לפעם — זה לא מאוד מזיק, נכון, לאיש צעיר עם ריאות רגישות?״
 
״לא,״ המהמתי, ״זה לא מאוד מזיק...״
 
אנחה גדולה הרימה את החזה הגדול והגבוה.
 
״הרבה דאגות,״ חזרה ואמרה. ״נו טוב, הוא לוקח כבר שבועיים את התרופות שלו, אוכל הרבה בשר אדום, ישן עם חלון פתוח כמו ילד טוב, אז אני מניחה שמגיע לו לפעמים קצת פיצוי.״
 
היא צחקה בשקט. צחוקה היה צרוד ונעים:
 
״הוא אומר שזאת אורגיה, תארי לעצמך... הוא גאה בזה... מדאם,״ נחפזה פתאום לומר, ״מנקי הרחובות פה, ממש מול הדלת שלך, לא מפריע לך לרדת לידם? לא? אשרייך. כמה זה יפה, חופש. אני... אני לא חופשייה.״
 
היא נסגרה פתאום בתוך עצמה והושיטה לי את ידה האגבית ואת החיוך הבורגני הקטן שבעיניה הגדולות, המעורפלות ירוק כָּשלוליות שמותיר אחריו הים הנסוג בשעת השפל.