חשיפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חשיפה
מכר
מאות
עותקים
חשיפה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 178 עמ' מודפסים

תקציר

לוּאי קְלארֶה הוא מורה בגיל העמידה שגר בעיר שדה בצרפת. הוא ואשתו נפרדו לפני שנים אחדות ונשארו ביחסים טובים, בנותיו חיות חיים שונים בתכלית מאלה שדמיין עבורן, והוא עצמו מניח לשגרת היומיום לשאת אותו עימהּ. בלי מחשבה יתרה, במטרה למלא עוד ערב שומם, הוא שם פעמיו אל פתיחה של תערוכת ציורים של אלכסנדר לוֹדאן – תלמידו לשעבר שהיה נחבא אל הכלים ואילו היום הפך לאישיות מפורסמת בעולם האמנות. לואי אינו מעלה על דעתו ולו לרגע עד כמה המפגש ביניהם עתיד לטלטל את חייו.
 
ז'אן־פיליפ בּלוֹנדֶל מבקש לעסוק בחשיפה במה שאדם משאיר מאחוריו, בסיכומו של דבר. ילדים, חברים, ספרים או ציורים. הוא מתאר בעדינות ובנימה אישית את השלב השברירי שבו אדם מתחיל לשרטט את מאזן חייו, בעודו נאבק להמשיך בדרכו בחיוך שמתאמץ להקרין גם מעט תעוזה. 
 
ז'אן־פיליפ בּלוֹנדֶל מתגורר ומלמד אנגלית בעיר טְרוּאָה שבצרפת. ספרו 'רכבת הבוקר לפריז' ראה אף הוא אור בסדרה הקטנה וזכה להצלחה רבה. 

פרק ראשון

פחם

 

 

לא הרגשתי בנוח. עברתי מחדר לחדר עם גביע שמפניה מאיכות בינונית ביד. התבוננתי בשאר המוזמנים. הביטחון שהפגינו, זקיפת הראש, הבעות הפנים. הם הסתודדו, פרצו בצחוק, לטשו עיניים אל חבורות יריבות, מעת לעת העיפו מבט בציורים, התלהבו בקולי קולות, הסתובבו, לחשו על אוזן סמוכה איזו אנקדוטה עסיסית או פרשנות עוקצנית שביטלה במחי יד את העבודה שזה עתה שיבחו. הגברים לבשו מקטורנים מרושלים בקפידה. הנשים גלגלו את צחוקן מעל שמלות שחורות ונגעו במרווחים קצובים בזרוע או בכתף של בן הזוג.
 
פתיחת תערוכה, על כל גינוניה. בסופו של דבר, היא לא הייתה רחוקה מהדימוי הסטריאוטיפי שהיה לי. לא הייתי אורח של קבע באירועים ממין זה. במהלך חמישים ושמונה שנותיי לא הייתה לי כמעט דריסת רגל בחוגי האמנות הפלסטית. זאת הייתה בסך הכול הפעם השנייה שהוזמנתי לאירוע כזה, והפעם הראשונה הייתה רבע מאה לפני כן. ליוויתי אז חבר שהציג, בחיל ורעדה, לצד אמנים מקומיים כמוהו. תלינו את הציורים שלו במו ידינו.
 
הערב הזה היה כמובן שונה. אמנם האמן היה בן המקום, אך שמעו הגיע עד לעיר הבירה ואף חצה את גבולות הארץ. אלכסנדר לוֹדאן: הוכחה חיה לכך שהאמנות מצפצפת על מוצא גיאוגרפי וחברתי — הוא נולד וגדל כאן, בעיר השדה הזאת, שהוריו עדיין גרו בה. אשר לו, אני משער שהוא התמקם היטב ברובע העשירי או האחד־עשר של פריז. כיכר הבסטיליה, הרפובליקה. היכן שהחיים פועמים בקצב מהיר יותר.
 
לוֹדאן הוא מקור גאווה לעיר ולתושביה. הוא הגושפנקה התרבותית שלנו והייחוס שאנחנו אוהבים לשרבב לשיחה כדי להראות שלא רק בפריז... הוא החל להתפרסם לפני כעשור, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, באזכורים שהלכו ותכפו בעיתונות המקומית, האזורית, ולבסוף הארצית. העפלה צנועה אך מתמדת. בשבוע שעבר התנוסס תצלום שלו בשער העיתון. נכתב בו על התערוכה יוצאת הדופן הזאת, מעין מיני־רטרוספקטיבה של חמש־עשרה שנות חקירת אמנות הציור. העבודות יוצגו בגלריה שבועיים בלבד, לפני שימריאו לרומא, לונדון ואמסטרדם, שם סבלנותם של האספנים החלה פוקעת. אף על פי כן התעקש לוֹדאן להציג תחילה בבסיס האם שלו. נאמנותו לשורשיו הועלתה על נס בפי העיתונאי. המסר היה ברור: אלכסנדר לוֹדאן לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. הפתיחה נועדה להתקיים ביום שישי בערב. אירוע סגור, הכניסה למוזמנים בלבד. אני זוכר שבחנתי בחיוך את דיוקנו של אלכסנדר לוֹדאן בעיתון. בקושי זיהיתי אותו. הוא לא דמה לנער שלימדתי אנגלית עשרים שנה קודם לכן. קיבלתי אותו בשביעית, אני חושב, אבל הוא לא הטביע בי חותם. חייכתי, כמו בכל פעם שהשתמשתי בפועל "קיבל" כדי לתאר את היחסים בין תלמיד למורה. מר בּישָה? קיבלתי אותו בחמישית. היה לך מזל שלא קיבלת את גברת אוֹמוֹן. כך אנחנו מגדירים את עצמנו, הם ואנחנו. אנחנו משתייכים זה לזה למשך כמה חודשים, ואחר כך מחזירים זה לזה את חירותנו. שוכחים ומשתכחים מלב.
 
היום לא הייתי מחמיץ את אלכסנדר לוֹדאן, כמובן. בתמונות בעיתונים הוא שיגר למצלמה מבט קשה, כמעט מתריס. הוא שידר כסף והערכה עצמית גבוהה. ניכר בו שגופו התמלא, אף שהיה זכור לי כנער כחוש, חתול מזה־רעב במסדרונות בית הספר. ודאי פקד בחריצות את חדרי הכושר והספא. בשיער המתארך ובזיפים בני שלושה ימים היה יכול לככב במסע פרסום לבושם גברי.
 
הופתעתי מאוד למצוא את ההזמנה לפתיחת התערוכה בתיבת הדואר שלי. נראה שנמניתי עם קומץ בני המזל, שמספרם התקרב עם זאת למאתיים, בהערכה גסה. הייתי מוחמא, בלי ספק, אבל גם נבוך. במרוצת עשרים השנים האלה נתקלתי באלכסנדר לוֹדאן לעיתים נדירות בלבד, ובאותם מקרים בודדים הסתפקנו בניד ראש מיודע ובמלמול דברי נימוס סתמיים. לא רצינו לשמוע זה על חייו של זה. הנחתי ששמי השתרבב בטעות לרשימת התפוצה של מרכז התרבות, שארגן את האירוע. מוחמא או לא, החלטתי לוותר. לא היה לי מה לחפש במפגשים מהסוג הזה, שלא הכרתי בהם איש. יכולתי לדמיין את הבדידות שלי, את חוסר המעש. את התחושה שאיני במקומי. העדפתי להשתרע על הספה ולקרוא את הרומן שהתחלתי אמש או לתעות בנפתולי סדרת טלוויזיה בריטית על תלאות מעמד האצולה ועובדי משק הבית בראשית המאה העשרים. הכול טוב ויפה, אבל היום היה מפרך. סֶליָה רישוֹן מכיתה י' 2 הייתה אף פחות נסבלת מהרגיל. היא התגרתה בי עם החיוך הלגלגני בזווית פיה והיתממה בכל פעם שהערתי לה. המחנכת של י' 2, שמלמדת חינוך גופני, לא הבינה איך סליה מסוגלת להיות כל כך שונה בשיעורי אנגלית וספורט. אצלה, אמרה במתק שפתיים, סליה פשוט מקסימה. לא חמק ממני הפקפוק בשיטות הפדגוגיות שלי, שהתחבא בחיוכה הטורף, ובייחוד הלעג המכוון לגיל שלי: מה אתה אומר, אולי הגיע הזמן לפרוש? תוסיפו לזה את מורת הרוח המתגברת נוכח השמיניסטים שמנסים ללא הרף להגניב מבט בטלפונים הניידים שלהם, ואת הבשורה על בואו של איזה פרחח שסולק מיתר בתי הספר היישר לי"א ספרותית. לא הפסקתי להיאנח, ואיזבל, המורה לפילוסופיה, העירה לי על כך. לא היה ספק שהאש כבתה בי, אם אמנם בערה אי־פעם, והמאמץ שנדרש כדי ללכוד ולו לרגע את תשומת ליבם של התלמידים סחט אותי מיום ליום. הסתכלתי על ארבע שנות ההוראה שנותרו לי בדאגה, מה גם שאיימה עלינו הצעת חוק ממשלתית חדשה לדחות את גיל הפרישה לשישים וחמש, ואף שבעים. היו לי שתי חבילות מבחנים שהמתינו לבדיקה, אך כשחזרתי לדירה הקרה לא היה לי חשק להישאר בה. הדלקתי את החימום עד המקסימום, לעזאזל ההגבלות, אחריי המבול. ההזמנה הייתה מונחת על השולחן בסלון. תחבתי אותה לכיס המעיל, וכעבור רגע הייתי בחוץ. בדרך אמרתי לעצמי שבהילולות מהסוג הזה ודאי מוגש מזון בשפע, ושאם אכלכל את צעדיי בתבונה, אולי אפילו תיחסך ממני הכנת ארוחת ערב. וכשאחזור הבית יהיה כל כך חם, שאשקול לפתוח חלון. האושר בהתגלמותו. עד אז, אתפטם במתאבנים.
 
התבוננתי בקהל. היסדקות המייק־אפ, עקבות הניתוחים הפלסטיים, קפלי העור, משק הריסים. קולות הצחוק שהגיעו לאוזניי נשמעו מזויפים. זה באמת לא היה העולם שלי. העדפתי פי כמה את האלמוניוּת של אולמות הקולנוע, שאהבתי לפקוד בימי ראשון, בהקרנה של שש, כדי להבטיח שאיש לא יפריע לי ושאוכל לשבת בנוחות בשורה השלישית או הרביעית, להימחץ בעונג על ידי המסך והבזקי התמונות שלתוכן צללתי בשכחה פרועה של כל המתרחש בעולם החיצון. בכל הנוגע לסרטים, כמו לספרים, שבלעתי בסדירות של מטרונום, לא הצבתי שום גבולות — נפלתי לתוך כל המלכודות שהמחברים או הבמאים טמנו לי והתמסרתי בהנאה שלמה לתעייה בנבכי הבדיון. זכרתי את החבר של מרי פופינס, מנקה הארובות שצייר בגיר ציורים מופלאים שיכולת לקפוץ לתוכם ולהיוולד בהם מחדש. חלמתי לפגוש אותו.
 
לא הופתעתי מהעבודות. ברבות השנים ראיתי כמה מהן בעיתון המקומי ועל כרזות שנתלו בחוצות העיר. נוסף על כך ערכתי חיפושים וירטואליים כשהתחילו לדבר על לוֹדאן בתקשורת, ואפילו ביקרתי באתר שהקים כדי לקדם את יצירותיו, אתר שדרך אגב נעלם עם התבססות המוניטין שלו.
 
דמויות אפורות גדולות, כמעט אנכיות, מנוקבות פתאום בכתמי צבע עזים. המון אדם בהמתנה, בהבעת חרדה, בתחושת קץ. אסון טבע. פנים מעונות, מעוּותות, עיניים קרועות לרווחה. חזון מטריד של האנושות, שהזכיר את פרנסיס בייקון ומוּנק כאחד, בליווי אותה טביעת אצבע סרת טעם של בֶּרנאר בּוּפֶה, הצייר הנשכח שרפרודוקציות שלו קישטו את קירות חדר האוכל של הוריי בילדותי. הרי לכם אמצעי להקפיא כליל את האווירה הצוננת בלאו הכי שבה התנהלו הארוחות המשפחתיות.
 
היו לו ודאי מקורות השפעה נוספים, אלא שלא רציתי לפנות אל המדרון החלקלק של השוואות וניתוחים. ההשכלה האמנותית שלי לא הייתה רחבה מספיק. מצאתי את התערוכה מעניינת בכללותה, תוך מודעות לכך שהתואר הזה היה גורם לאמן לחרוק שיניים אילו הגיע לאוזניו. עוכרת שלווה, בלי ספק, אם כי לא באמת חדשנית. יתרה מזאת, עיניי גלשו על פני הציורים בלי שיעצרו על אף אחד מהם. שום רגש לא קרן מהם. זו הייתה מן הסתם מטרת הצייר. עולם קר ואלים. תצוגה של דיסטופיה. מילא. מה שהרגיז אותי בעיקר הוא שלאחרונה נדמה כי אלכסנדר לוֹדאן חוזר על עצמו, בנושאים, בצבעים, בקווים. כאילו בשחר הקריירה שלו הוא נותר מהוסס על אחד השלבים התחתונים של סולם שאמור לשאת אותו אל השמש. חייכתי בתגובה למשפט המנופח שניסחתי במוחי. מאולם לאולם הגעתי לבסוף לזה המרוחק ביותר מהכניסה. הוא היה שומם ונפתח אל גינה חשוכה. השיחות ושברי הצחוק מהמבואה נעשו עמומים, כמעט לא מוחשיים.
 
"אתה מחייך, מר קְלארֶה?"
 
קפצתי בבהלה. הוא עמד שם, בפינת החדר, נשען על הקיר. עכשיו התקרב אליי, נינוח וקל תנועה, שופע ביטחון עצמי, משדר אותה נוכחות שמקנים אך ורק ההצלחה והמיקום האיתן על ציר שנות השלושים — כשאדם סולל את דרכו, הגישושים כבר מאחוריו והשחיקה עדיין לא מורגשת.
 
"זוכר אותי?"
 
"כמובן. זאת לא חוכמה. העיתונים והאינטרנט מדווחים על קורותיך באופן קבוע. מה אתה עושה בחדר הזה? אתה לא אמור להיות במבואה הגדולה, בין המוזמנים?"
 
"כרגע ברחתי משם, למען האמת. אני צריך כמה דקות של שקט לפני הנאום שלי."
 
"אם ככה אניח לך."
 
"לא, תישאר. אני שמח לראות אותך. מה שלומך?"
 
"בסדר, בלי להקל ראש בעניין. מגיעות לך ברכות על הדרך שעשית."
 
"לא היית מעלה על הדעת שזה יהיה המסלול שאלך בו כשהייתי תלמיד, נכון?"
 
העפתי מבט נוסף בציורים. אליהם פניתי כשעניתי.
 
"תראה, עם הזמן אתה מבין שאתה לא ממש מכיר את בני הנוער שעומדים מולך. רק אחרי התיכון הם פורשׂים כנפיים. בוחרים את דרכם. כורתים בריתות. עולים, יורדים, מדשדשים במקום. אלא שאז, בדרך כלל, כבר אי אפשר להושיט להם יד, כי הם לא מחזירים לנו שום סימן. אנחנו בסך הכול מלווים אתכם כברת דרך קצרה. מחמיא לי שאתה זוכר איך קוראים לי."
 
"אהבתי את השיעורים שלך."
 
"נחמד מצידך. אף על פי שלא נראה לי שהועלתי לך במשהו בכל הנוגע לציור."
 
תנועת יד שנועדה לבטל את ההסתייגות.
 
"אף אחד לא היה יכול להדריך אותי בדרך הזאת, אני חושב. פניתי אליה הרבה קודם לכן. אלוהים, זה נשמע כאילו אני עונה לריאיון ברדיו ופולט קלישאות בשרשרת. אני מתנצל. מה שלא יהיה, הרגשתי טוב בשיעורים שלך. הייתה לי תחושה שבמשך השעה שאני נמצא איתך, שום דבר רע לא יכול לקרות לי. אני לא בטוח שאני מובן."
 
"לא ממש, אבל עדיין נעים לשמוע. שמעתי שהתערוכה נודדת מפה לאמסטרדם?"
 
"קודם למדריד, ואחר כך להולנד. ואני צריך לנסוע לאוסטריה בעוד כמה שבועות כדי להשלים איזה פרויקט עם גלריה. אני נהיה כלל־אירופי."
 
"ובכל זאת אתה מתחיל בעיר הולדתך. הנאמנות שלך נוגעת ללב, כפי שהגדירו את זה בעיתון המקומי."
 
הוא נהם ופסע פסיעות אחדות לעברי.
 
"בוא נודה על האמת, זה קודם כול אמצעי לזכות בשבחים ולהשוויץ בפני כל האנשים כאן, שחשבו שאני אידיוט גמור. וזאת גם דרך לחלוק כבוד לעירייה, שעזרה לי מאוד, ולהבטיח את התמיכה שלה ברגע שאזדקק לה. אתה יודע מה זה חיים של אמן. עליות ומורדות. אין לי ספק שיגיע היום שבו אהיה נחלת העבר."
 
"אתה מאוד פסימי."
 
"מפוכח, ליתר דיוק. זה לא מונע ממני ליהנות מכל מה שקורה. להפך, אני חושב."
 
המשכנו לעמוד עוד רגע זה לצד זה, מול אחד הציורים המוקדמים ביותר שלו. התקופה האנכית, כפי שאני קורא לה. מגדלים, אנשים שפופים, היעדר שמיים. תהיתי מי האדם שיקנה ציורים כאלה, ואיפה יתלה אותם אחר כך.
 
"לא רציתי להציג את העבודות הראשונות, אבל הם התעקשו. רטרוספקטיבה, אין לה משמעות אם לא מתחילים מהתחלה."
 
"זה לא קצת מוזר, רטרוספקטיבה בגילך?"
 
הוא משך בכתפיו והשיב שבהתחלה כן, הוא היה קצת מופתע, אבל אחר כך התרגל לרעיון, והפרויקט הזה נולד בתזמון מושלם כי התחשק לו לזוז, לשבור את השגרה, לשנות את הצבעים ואפילו את הקו. הוא נמצא בעיצומו של חיפוש, כבר כמה חודשים. הוא מתנסה. מתחשק לו להתחדש. בנקודה הזאת בשיחה חצתה את החדר בלונדינית גבוהה, גמלונית ועצבנית, זיכתה אותי במבט ספק לגלגני ופנתה לאלכסנדר. היא הצביעה בחדות על השעון שעל מפרק ידה. לוֹדאן הנהן בהסכמה, לחץ קלות על כתפי השמאלית, ונעלם. כעבור שניות אחדות פרצו התשואות. מחיאות הכפיים. הקרקס התרבותי. שמעתי את תחילת הנאום שלו, את האירוניה המעודנת והמשפטים הנוקשים. בהחלט הגיעה העת לגשת למזנון שהמלצרים טרחו על התקנתו. תוך עשר דקות יתנפלו המוזמנים על האוכל, ולא יהיה אפשר להתקרב לשולחן. התמקמתי בעמדה אסטרטגית — כזו שאפשרה לי לחסל עשרים פּטיפוּרים בזמן שיא ולהיעלם כאילו בלעה אותי האדמה.
 
החלפתי כמה משפטים עם אישיות מפורסמת. עמדתי להשביע את רעבוני על חשבון מפלגה עירונית שלא הצבעתי לה. שיגעון של מסיבה.
 
 
 
למשך זמן־מה החיים נמשכו במסלולם. בתחילת נובמבר סעדתי בחברת בתי הבכורה, שבאה לביקור בזק בעיר הולדתה. היא הייתה בדרכה לפריז, שם עמדה לפגוש אחד מעמיתיה הפיזיקאים, שעבד כמוה על גלים ואותות. אף פעם לא ממש הבנתי מהו תחום המחקר שלה ומהן בדיוק אפשרויות היישום של התגליות שהיא יכולה לקחת בהן חלק. היא ניסתה לקרב אותי אל עולם המושגים שלה, אבל גם כשעקבתי אחר תנועת שפתיה והנהנתי, המילים שביטאה היו לגביי סתומות לחלוטין. בסופו של דבר היא פרצה בצחוק נוכח עיניי המפלבלות, ועברנו לנושא אחר. דיברנו בין היתר על אחותה הקטנה, שעם קבלת התואר האקדמי החליטה להגר לקנדה בעקבות בחיר ליבה הנוכחי ומצאה בדרך נס משרה במשרד עורכי דין במונטריאול. בילדותן, כשמצאתי את עצמי עומד במטבח בחמש בבוקר, עם המנשא על הבטן, מנסה בדי עמל לשוב ולהרדים אחת מהן, תהיתי לא פעם מה אוכל להנחיל להן. את תשוקתי לספרים ולמילים שמפיחות חיים וחודרות לעור, הולמות ברקות וחונקות את הגרון בכמה משפטים. את אהבתי למוזיקה ולאותם תווים מתנגנים שמציירים כהרף עין נוף ועונָה — שמיים גועשים מעל ערבות הצפון באוקטובר או שמש יולי דביקה בביצות הדרומיות. בדמיוני הן היו סופרות, עיתונאיות, מחזאיות, שחקניות, מוזיקאיות. עד היום איני יודע אם הן בחרו בקריירות כתגובת־נגד לשאיפות שלי או בעקבות משיכה מוחשית. כך או אחרת לא הייתי כלל בכיוון, אבל, כפי שאומרת איריס, הצעירה מהשתיים, כשהיא כבר טורחת להשמיע קול דרך הסקייפ, הכי חשוב שהן צועדות בדרכים המתאימות להן. כמה מעט אנחנו מכירים את ילדינו, בסופו של דבר. ואנשים בכלל. אנחנו בסך הכול משליכים עליהם את משאלות הלב שהם מפיחים בנו.
 
הסרתי מקיר הסלון רפרודוקציה של מודיליאני שתליתי כלאחר יד כשעברתי לדירה, והחלפתי אותה בכרזת התערוכה של אלכסנדר לוֹדאן. הכרזה צרמה לעין בחדר ועשתה רושם די עלוב בלי מסגרת או חזית זכוכית שיקנו לה איזשהו ערך, אבל לא היה אכפת לי. ממילא בקושי אירחתי בבית, וגם המעטים שביקרו כאן ישבו לרוב במטבח, שהיה מואר, חמים, ונשקף אל גגות הבתים בסביבה. הסלון נהיה שטח פרטי כמעט, הרחבה של חדר השינה.
 
מזמן לזמן הייתי נזכר בשיחה שהייתה לי עם לוֹדאן. לא הצטערתי שנקטעה. לא ניחנתי בכישרון ללבות שיחות, ומן הסתם היינו עומדים שנינו באפס מעשה, בשתיקה גולמנית, כשתלולית אפר של זיכרונות מתגבהת בינינו. איזה סוד יכולים לחלוק תלמיד ומורה לשעבר אחרי שמיצו את הקלישאות החבוטות על עיסוקיהם ועל המים הרבים שזרמו בנהר וחרצו תלמים על פניהם?
 
כשעניתי לטלפון בבוקר שבת ההוא, כחודש אחרי פתיחת התערוכה, חשבתי שמדובר בעוד אחד מאותם סוכני מכירות בלתי נלאים שינסה לפתות אותי בבנקים וירטואליים, סידורי הלוויה מוקדמים או לוחות סולאריים. הצטיידתי במנת תוקפנות שתגרש לכל הרוחות את המטלפן חסר המזל, וקולו של אלכסנדר לוֹדאן הוציא אותי משיווי המשקל. הוא טלפן מאמסטרדם. הוא מצטער על ההפרעה, בטח יש לי אלף עיסוקים אחרים שאני טרוד בהם עכשיו, הוא רק רוצה לשאול אם נוכל להיפגש בפעם הבאה שיגיע לעיר. שמעתי את עצמי עונה שזה פתאומי למדי, אבל למה לא בעצם, יש לו מושג ברור יותר לגבי תאריך ביקורו?
 
"מחר."
 
היססתי שנייה או שתיים. אני חושב שמשהו בי הרגיש שעליי להמציא איזו התחייבות מוקדמת כדי להראות שחיי אינם ישימון חברתי. מצד שני, בקשתו החמיאה לי — וגם סקרנה אותי. מה עשוי לוֹדאן לרצות מזקן כמוני? הסכמתי. איפה הוא רוצה להיפגש?
 
"אצלי?"
 
"סליחה?"
 
"יש לי שם דירה."
 
כחכוח גרון. תיקון. הוא מתנצל, הוא לא סובל את צורת ההתבטאות שלו — לפעמים, הוסיף. בקיצור, הוא קנה מעין לוֹפט, שהיה פעם עליית גג, במרחק־מה ממרכז העיר, ליד פסי הרכבת. הוא ריהט אותו בכל הבא ליד וארגן לו שם גם סטודיו, "טוב, אתה כבר תראה בעצמך, מר קְלארֶה. חמש זה בסדר?" הוא צריך להיות בפריז מחר בבוקר ומתכנן להגיע הביתה אחר הצהריים. צחקוק נבוך.
 
"אתה רואה, אני אומר הביתה. אני אמור לגור בפריז אבל נשאר פרובינציאלי בנשמה."
 
"יש לך שני בתים?"
 
"שתי כתובות, הייתי אומר."
 
"מכיר את האמרה 'בעלים של שני בתים את השכל מאבדים'?"
 
"זה קורה לי כל הזמן. אז קבענו למחר? אני צריך לדבר איתך על משהו."
 
"אני מתאר לעצמי, אלכסנדר. אחרת מה הטעם להיפגש?"
 
שמעתי אותו מחייך. מן הסתם טלטל את ראשו. חתיכת טיפוס, קְלארֶה הזה. הוא ניתק.
 
הקדשתי חלק מהערב לפתיחת קופסאות הקרטון שערמתי במחסן אחרי שעברתי דירה. היו בהן תצלומים, מכתבים שקיבלתי עד שהאי־מיילים שלחו את הדואר לאבדון, סקירות בעיתונים מלפני עשרים שנה על חגיגות בבית הספר, פנקסים שמילאתי בהערות, זנבות של סיפורים או מחשבות שנשתכחו מזמן, וחפצים קטנים ומיותרים שנועדו להזכיר לי רגעים מיוחדים, אבל לא עוררו בי עוד דבר: תיבת נגינה זערורית מעץ שעליה מצויר ליצן; כובע בד מפוספס בצבעי בז' וכחול; תצלום בשחור־לבן של ג'ק קרוּאק שגזרתי מספר גנוב מהספרייה לפני עידן ועידנים. כבר שנים שאיני מוסיף דבר לערב־רב הזה, כי החיים הפסיקו לייצר עבורי זיכרונות. לעיתים נדירות בלבד אני טומן את הידיים בבליל הזה, שכן איני נמשך ביותר אל העבר. בכל אופן לא יותר מאשר אל העתיד. רק העכשווי יכול למשוך את תשומת ליבי, וגם זה לרגעים בלבד. אני אדון של עולם צף. נישא בזרם, ומה שיהיה יהיה. עשרות שנים ניסיתי להתענג על ההווה בלי שאי־פעם הצלחתי, והנה הגעתי ליעד בהיסח הדעת, אחרי שחציתי את שנתי החמישים. אני חי ברפיון אירוני. עמיתיי מוצאים על פי רוב שאני חביב ועליז. הצעירים יותר מגחכים אך רומזים שהיו שמחים להיות בכושר שלי כשיהיו בגילי. הצרה היחידה היא בעצם ששום דבר, אף פעם, כבר לא מרגש אותי.
 
שלפתי את תמונות המחזור, אלה שבהן אני ניצב חגיגית, מימין לכיתה, מחויך אך מרוכז, שעה שהתלמידים עושים כל שלאל ידם כדי להפיק את המרב מחיצוניותם, מודעים לכך שכל פגם ולו הקטן ביותר שיתגלה ביום הזה יונצח לעולמים ויחזור כחוט השני בשיחות לעתיד לבוא, בהילולות הפרועות של שנות העשרים, במסיבות המבוסמות של שנות השלושים ובארוחות הערב המאוחרות של שנות הארבעים. תמיד יהיה מישהו שיזכיר את הארשת המטופשת, את החולצה המיושנת או את התספורת המביכה שהוא או היא חשפו אז, ושאר הנוכחים יפַתחו את הנושא בעזרת סיפורים מצוצים מהאצבע פחות או יותר והשמצות נבזיות פחות או יותר. תמונות המחזור הן התמונות היחידות מגיל ההתבגרות שאנחנו משאירים אחרינו במעגל שאינו משפחתי או חברי. הן העדות הראשונה לתהליך החִברות שעברנו — או לכישלונו.
 
אספתי אותן מאז שנתי הראשונה כמורה, עד שיום אחד הפסקתי. זה היה בסוף שנות התשעים. הבנות שלי גדלו, החיים עוררו בי השראה והעתירו עליי מטובם, ונמאס לי מערימות תצלומי התלמידים שזהותם ממילא תשתכח ממני במוקדם או במאוחר. אחת ההפתעות בחיי הייתה לגלות ששמותיהם נצרבו לעיתים קרובות בזיכרוני, מחוברים לפנים שהיו להם אז.
 
נדרשה לי חצי שעה למצוא את התצלום של י"א ספרותית מהשנים 1997-1996. בפינה השמאלית למעלה חייך אלכסנדר לוֹדאן חיוך חיוור. הוא לבש בגדים בצבע בז' שכמעט נטמעו בטפט של מבואת האגף האקסטרני, שם ריכז הצלם את הכיתות. כמו בכל חבורה של מתבגרים, נראו בתמונה מחיצות וגבולות משורטטים היטב. נפשות ססגוניות, מורדים חסרי מעוף, חרדתיים נצחיים. למשל הנערה הזאת, אַגאת דֶלאנז'. היא סבלה ממה שאז עדיין לא נקרא "פוביית בית הספר", וכל שעה ששהתה במוסד הייתה עבורה ניצחון קטן על הדיכאון המזדחל שכרסם בה. היא נראתה כמושה לצד בַּטיסט לארמֶה, מארגן המסיבות שכולם חלמו להיות מוזמנים אליהן: רעמה בלונדינית, מבט יהיר מעיניים כחולות כבדולח, חולצה פתוחה, קעקוע מוצנע על הכתף עשר שנים לפני פרוץ האופנה. אני מכיר את העיסוקים של רבים מהם. בעיר שלנו גרים רק שישים אלף תושבים, ובפינות המדרחובים נוהגים המורים לשעבר ללקט מפי צאן מרעיתם דאז — כיום בגירים בני חורין — עדויות וסיפורים על אלה ועל אלה. בּטיסט לארמֶה השתנה מאוד, ככל הנראה עקב תאונת דרכים שבה הרג אחד מחבריו. ואילו אַגאת דֶלאנז' מצליחה לא רע למרות הכול. שמועות אחרונות מספרות כי היא קלינאית תקשורת באזור פריז. כשהם עומדים מול המצלמה הם לא תופסים שהעולם הסגור שבתוכו הם מתפתחים, על צפניו ואיסוריו המוסכמים, יחשוף לימים דבר־מה. הם עדיין לא יודעים שיהיה עליהם לקפוץ קפיצת ראש לנהר החיים שייפתח לפניהם. כשיגיעו לאחת הגדות, מתנשמים ומתנשפים, הם יעיפו מבט לאחור ולא יחזרו. התיכון ייעלם עם פיתולי הנהר. לא ייוותר ממנו אלא רושם מעורפל. חזיון תעתועים. התבוננתי בפניו של אלכסנדר לוֹדאן ממרחק השנים, אך לא הצלחתי לפענח אותן. הוא לא הסגיר דבר. נוכחות רפאים ביקום ססגוני. לא עלה בידי לשבץ אותו בכיתה שיצרתי מחדש בעיני רוחי. דאגה קלה פשטה בי.
 
מובן שאחר כך העפתי מבט ביתר הפריטים. חזרתי אל תיקיית הקרטון האדומה־מהוהה שהכילה שלל מסמכים — דיפלומות, טפסים, דוחות, תעודות חתומות בידי נוטריון, העתקים של תעודות לידה, נישואים, גירושים, קניית הבית, מכירתו, כל אותה ניירת המסכמת את המולת חיינו. נפלטו מתוכה תצלומי פולרואיד. הייתי מהאחרונים שהצטיידו במצלמות המדהימות ההן, שהציעו מזכרות מיידיות, מוכנות לצריכה ולשכחה. הבכורה בת ארבע בקרוסלה, רצינות תהומית שפוכה על פניה, רוכבת על סוס עץ בשם זאוּס. הקטנה בת שבע, שתי חותכות חסרות בפיה, מחליקה על מזחלת פלסטיק אדומה. התצלומים נעלמו מחיינו בתחילת האלף. צילמנו פחות, כי בנותינו היו גדולות וסרבניות, והעדיפו להצטלם עם חבריהן. התצלומים הנדירים שהצלחנו להשיג עברו תהליך של מחשוב והועתקו מהטלפון הנייד לדיסק־און־קי או לצג המחשב. הפסקנו לפתח סרטים, ובשום רגע לא נמצאנו עוד ארבעתנו יחד כדי לסקור ולפרש את שרידי העבר. אחר כך הגיעו הפרידה ומעבר הדירה. זאת הייתה הפעם הראשונה שניגשתי לפשפש במחסן הזה כדי להטריד זיכרון קולקטיבי שהפך להיות אישי.
 
השעה הייתה אחרי שתיים בלילה כשקרסתי על המיטה. בחוץ פלט לילה של שבת את מנת הצפצופים, הקריאות והבזקי האור המקוטעים שלו. מקומי בעולם. כאן ועכשיו. במקום שבו הסיפור מתחיל.

סקירות וביקורות

אש התמיד בשונה ממה שמבטיח שמו, 'חשיפה' של ז'אן-פיליפ בלונדל הוא סיפור יפה וצנוע, גם אם קיטשי לפרקים, על היכולת להצית את החיים מחדש למרות שמדובר באופציה העדיפה מבין השתיים, להזדקן זה לא נעים. החיים המודרניים מלאים בהצעות להקלה ולרענון לבני הגיל השלישי: לימודים, נופשים, ספורט, טיולים מאורגנים לארצות אקזוטיות, אבל את הדבר האחד שיש לו משמעות - החייאת האש הפנימית, להבת החיים - אף גורם, ממשלתי או מסחרי, לא יכול להציע.

"לא הרגשתי בנוח" הוא המשפט הממצה והנהדר שאיתו נפתח הרומן הקצר 'חשיפה' של ז'אן פיליפ בלונדל. כמו בקודמו, 'רכבת הבוקר לפריז', גם כאן עוסק בלונדל בנקודה בחיים שבה יש להעריכם מחדש, לפני שגרגירי החול האחרונים יאזלו מכף ידנו. ובדומה לסופר עצמו, גם הגיבור והמספר, לואי קלארה, הוא גבר בן ‭ ,58‬מורה לאנגלית בתיכון בעיר שדה קטנה, שאחרי ‭ 35‬שנים במקצוע נמצא ארבע שנים לפני פרישה (צודק מי שמזכיר לעצמו בשלב זה שבישראל גיל הפרישה לגברים גבוה במיוחד). הוא גרוש, בנותיו גרות הרחק ופנו לכיוונים שונים משציפה. גרושתו נמצאת במערכת יחסים אחרת, מוצלחת על פני השטח, ובניגוד אליו מעורבת בפעילויות קהילה ופוליטיקת-פנאי.

"איני נמשך ביותר אל העבר. בכל אופן לא יותר מאשר אל העתיד. רק העכשווי יכול למשוך את תשומת ליבי וגם זה לרגעים בלבד. אני אדון של עולם צף. נישא בזרם, ומה שיהיה יהיה. עשרות שנים ניסיתי להתענג על ההווה בלי שאי פעם הצלחתי, והנה הגעתי ליעד בהיסח הדעת, אחרי שחציתי את שנתי החמישים. אני חי ברפיון אירוני", מתאר קלארה את עצמו ומוסיף את המובן מאליו: הוא איבד את היכולת להתרגש. את אותה אש מדוברת.

לתוך הרפיון האירוני הזה נכנס אלכסנדר לודאן, שהיה תלמיד של קלארה לפני ‭ 20‬שנה. לודאן הוא צייר, אמן מוכר, מצליח, איש העולם, "הגושפנקה התרבותית שלנו והייחוס שאנחנו אוהבים לשרבב לשיחה כדי להראות שלא רק בפריז". והוא גם חתיך: "בשיער המתארך ובזיפים בני שלושה ימים היה יכול לככב במסע פרסום לבושם גברי". במפתיע, מציע לודאן למורו לשעבר לדגמן לו - והמורה נענה.

בין השניים מתפתח איזה מין משהו. לא, לא מה שאתם חושבים, כלומר לא בדיוק מה שאתם חושבים. במובן הזה, 'חשיפה' הוא רומן מתעתע. שמו המבטיח, הסקנדלי, הזול, מתפקד יותר כפרודיה על הכמיהה של הקוראים ושל החברה כולה לשערורייתי, או כמו שמנסחת גרושתו, "הנושא הוא: האם הגרוש שלי תוקע בחור צעיר?" לפחות בתוך הטקסט, התשובה היא לא. קלארה בעיקר משחזר עם תלמידו לשעבר מערכות יחסים חבריות מימי התיכון וראשית שנות ה-‭20‬ שלו. אפשר לפענח אותן כיחסים הומו-ארוטיים מודחקים, אבל חבל, כי בלונדל לוקח אותנו שוב ושוב למקום אחר שהוא מעל (או מתחת) למין. עצם הישיבה כמודל, שאליו נשואות עיניים צעירות ורעבות עדיין - לצד המתח הארוטי, כמובן, ואולי גם החלל המטופח, השונה מדירת המורה הצנועה - מדליקה את האש. "בתוכי, בבית החזה שלי, הולם תוף שבקושי ידעתי על קיומו". הישיבות המרוכזות ופעימות הלב מחזירות את המורה לזיכרונותיו, שמשובצים כטקסטים אחרים בתוך סיפור הקשר בין קלארה ללודאן.

עבור הקורא השמרן בליברליותו, או הליברל בשמרנותו, הבחירה של בלונדל בגבר צעיר כסוכן השינוי - לצד הדיון שהיא מציעה בחברות גברית ובמה שרוחש מתחתיה - פוטרת מאי-נוחות שהיה אולי חש לו הייתה זו אישה צעירה, תלמידה מאוהבת לשעבר שהמורה המזדקן נענה לפיתוייה. כך או כך, האמירה שאשד החיים יכול לחזור ולנבוע רק במפגש מול אדם צעיר, או צעיר יחסית, היא בעצם עגומה למדי.

'חשיפה' הוא בסופו של דבר חוויית קריאה בורגנית: אזכורים של אמנות שהקורא יכול להנהן מולם (לוסיאן פרויד, פרנסיס בייקון), רפרנסים מהאייטיז כמו 'החברים של אלכס' ומסעדות סיניות, כמיהה לעיר הגדולה. לפרקים הוא גולש לקיטש (קילוף פרי כמטאפורה?) ולעיתים לפרטים דרמטיים מיותרים, אבל משהו בכנות, בכתיבה הישירה, בדיאלוגים שנעים בין אותנטיות להתעלות רומנטית, הופך אותו לסיפור טוב ונוגע. למרות שזו ספרות שונה בתכלית, במובנים רבים גיבורו של בלונדל לא שונה מגיבור 'סרוטונין' של וולבק: אותו החידלון שהוא שילוב בין אובדן האהבה לייאוש הפרברי. אך בעוד וולבק שולח את גיבוריו למין עקר ואכזרי, מסעות עגומים בכפר והתאבדות – פיזית או מנטלית - בלונדל מעניק הזדמנות שנייה. לא במובן גרנדיוזי, אלא פנימי, אפשרות לחזור שוב אל רגשות שאבדו. נוגע בקיטש, כבר אמרנו.

עוד 3 ספרים על הזדקנות

יומן של גוף > דניאל פנק
תמונתו של דוריאן גריי > אוסקר ווילד
המנהרה > א“ב יהושע
שרון קנטור 7 לילות 05/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 178 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

אש התמיד בשונה ממה שמבטיח שמו, 'חשיפה' של ז'אן-פיליפ בלונדל הוא סיפור יפה וצנוע, גם אם קיטשי לפרקים, על היכולת להצית את החיים מחדש למרות שמדובר באופציה העדיפה מבין השתיים, להזדקן זה לא נעים. החיים המודרניים מלאים בהצעות להקלה ולרענון לבני הגיל השלישי: לימודים, נופשים, ספורט, טיולים מאורגנים לארצות אקזוטיות, אבל את הדבר האחד שיש לו משמעות - החייאת האש הפנימית, להבת החיים - אף גורם, ממשלתי או מסחרי, לא יכול להציע.

"לא הרגשתי בנוח" הוא המשפט הממצה והנהדר שאיתו נפתח הרומן הקצר 'חשיפה' של ז'אן פיליפ בלונדל. כמו בקודמו, 'רכבת הבוקר לפריז', גם כאן עוסק בלונדל בנקודה בחיים שבה יש להעריכם מחדש, לפני שגרגירי החול האחרונים יאזלו מכף ידנו. ובדומה לסופר עצמו, גם הגיבור והמספר, לואי קלארה, הוא גבר בן ‭ ,58‬מורה לאנגלית בתיכון בעיר שדה קטנה, שאחרי ‭ 35‬שנים במקצוע נמצא ארבע שנים לפני פרישה (צודק מי שמזכיר לעצמו בשלב זה שבישראל גיל הפרישה לגברים גבוה במיוחד). הוא גרוש, בנותיו גרות הרחק ופנו לכיוונים שונים משציפה. גרושתו נמצאת במערכת יחסים אחרת, מוצלחת על פני השטח, ובניגוד אליו מעורבת בפעילויות קהילה ופוליטיקת-פנאי.

"איני נמשך ביותר אל העבר. בכל אופן לא יותר מאשר אל העתיד. רק העכשווי יכול למשוך את תשומת ליבי וגם זה לרגעים בלבד. אני אדון של עולם צף. נישא בזרם, ומה שיהיה יהיה. עשרות שנים ניסיתי להתענג על ההווה בלי שאי פעם הצלחתי, והנה הגעתי ליעד בהיסח הדעת, אחרי שחציתי את שנתי החמישים. אני חי ברפיון אירוני", מתאר קלארה את עצמו ומוסיף את המובן מאליו: הוא איבד את היכולת להתרגש. את אותה אש מדוברת.

לתוך הרפיון האירוני הזה נכנס אלכסנדר לודאן, שהיה תלמיד של קלארה לפני ‭ 20‬שנה. לודאן הוא צייר, אמן מוכר, מצליח, איש העולם, "הגושפנקה התרבותית שלנו והייחוס שאנחנו אוהבים לשרבב לשיחה כדי להראות שלא רק בפריז". והוא גם חתיך: "בשיער המתארך ובזיפים בני שלושה ימים היה יכול לככב במסע פרסום לבושם גברי". במפתיע, מציע לודאן למורו לשעבר לדגמן לו - והמורה נענה.

בין השניים מתפתח איזה מין משהו. לא, לא מה שאתם חושבים, כלומר לא בדיוק מה שאתם חושבים. במובן הזה, 'חשיפה' הוא רומן מתעתע. שמו המבטיח, הסקנדלי, הזול, מתפקד יותר כפרודיה על הכמיהה של הקוראים ושל החברה כולה לשערורייתי, או כמו שמנסחת גרושתו, "הנושא הוא: האם הגרוש שלי תוקע בחור צעיר?" לפחות בתוך הטקסט, התשובה היא לא. קלארה בעיקר משחזר עם תלמידו לשעבר מערכות יחסים חבריות מימי התיכון וראשית שנות ה-‭20‬ שלו. אפשר לפענח אותן כיחסים הומו-ארוטיים מודחקים, אבל חבל, כי בלונדל לוקח אותנו שוב ושוב למקום אחר שהוא מעל (או מתחת) למין. עצם הישיבה כמודל, שאליו נשואות עיניים צעירות ורעבות עדיין - לצד המתח הארוטי, כמובן, ואולי גם החלל המטופח, השונה מדירת המורה הצנועה - מדליקה את האש. "בתוכי, בבית החזה שלי, הולם תוף שבקושי ידעתי על קיומו". הישיבות המרוכזות ופעימות הלב מחזירות את המורה לזיכרונותיו, שמשובצים כטקסטים אחרים בתוך סיפור הקשר בין קלארה ללודאן.

עבור הקורא השמרן בליברליותו, או הליברל בשמרנותו, הבחירה של בלונדל בגבר צעיר כסוכן השינוי - לצד הדיון שהיא מציעה בחברות גברית ובמה שרוחש מתחתיה - פוטרת מאי-נוחות שהיה אולי חש לו הייתה זו אישה צעירה, תלמידה מאוהבת לשעבר שהמורה המזדקן נענה לפיתוייה. כך או כך, האמירה שאשד החיים יכול לחזור ולנבוע רק במפגש מול אדם צעיר, או צעיר יחסית, היא בעצם עגומה למדי.

'חשיפה' הוא בסופו של דבר חוויית קריאה בורגנית: אזכורים של אמנות שהקורא יכול להנהן מולם (לוסיאן פרויד, פרנסיס בייקון), רפרנסים מהאייטיז כמו 'החברים של אלכס' ומסעדות סיניות, כמיהה לעיר הגדולה. לפרקים הוא גולש לקיטש (קילוף פרי כמטאפורה?) ולעיתים לפרטים דרמטיים מיותרים, אבל משהו בכנות, בכתיבה הישירה, בדיאלוגים שנעים בין אותנטיות להתעלות רומנטית, הופך אותו לסיפור טוב ונוגע. למרות שזו ספרות שונה בתכלית, במובנים רבים גיבורו של בלונדל לא שונה מגיבור 'סרוטונין' של וולבק: אותו החידלון שהוא שילוב בין אובדן האהבה לייאוש הפרברי. אך בעוד וולבק שולח את גיבוריו למין עקר ואכזרי, מסעות עגומים בכפר והתאבדות – פיזית או מנטלית - בלונדל מעניק הזדמנות שנייה. לא במובן גרנדיוזי, אלא פנימי, אפשרות לחזור שוב אל רגשות שאבדו. נוגע בקיטש, כבר אמרנו.

עוד 3 ספרים על הזדקנות

יומן של גוף > דניאל פנק
תמונתו של דוריאן גריי > אוסקר ווילד
המנהרה > א“ב יהושע
שרון קנטור 7 לילות 05/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
חשיפה ז'אן פיליפ בלונדל

פחם

 

 

לא הרגשתי בנוח. עברתי מחדר לחדר עם גביע שמפניה מאיכות בינונית ביד. התבוננתי בשאר המוזמנים. הביטחון שהפגינו, זקיפת הראש, הבעות הפנים. הם הסתודדו, פרצו בצחוק, לטשו עיניים אל חבורות יריבות, מעת לעת העיפו מבט בציורים, התלהבו בקולי קולות, הסתובבו, לחשו על אוזן סמוכה איזו אנקדוטה עסיסית או פרשנות עוקצנית שביטלה במחי יד את העבודה שזה עתה שיבחו. הגברים לבשו מקטורנים מרושלים בקפידה. הנשים גלגלו את צחוקן מעל שמלות שחורות ונגעו במרווחים קצובים בזרוע או בכתף של בן הזוג.
 
פתיחת תערוכה, על כל גינוניה. בסופו של דבר, היא לא הייתה רחוקה מהדימוי הסטריאוטיפי שהיה לי. לא הייתי אורח של קבע באירועים ממין זה. במהלך חמישים ושמונה שנותיי לא הייתה לי כמעט דריסת רגל בחוגי האמנות הפלסטית. זאת הייתה בסך הכול הפעם השנייה שהוזמנתי לאירוע כזה, והפעם הראשונה הייתה רבע מאה לפני כן. ליוויתי אז חבר שהציג, בחיל ורעדה, לצד אמנים מקומיים כמוהו. תלינו את הציורים שלו במו ידינו.
 
הערב הזה היה כמובן שונה. אמנם האמן היה בן המקום, אך שמעו הגיע עד לעיר הבירה ואף חצה את גבולות הארץ. אלכסנדר לוֹדאן: הוכחה חיה לכך שהאמנות מצפצפת על מוצא גיאוגרפי וחברתי — הוא נולד וגדל כאן, בעיר השדה הזאת, שהוריו עדיין גרו בה. אשר לו, אני משער שהוא התמקם היטב ברובע העשירי או האחד־עשר של פריז. כיכר הבסטיליה, הרפובליקה. היכן שהחיים פועמים בקצב מהיר יותר.
 
לוֹדאן הוא מקור גאווה לעיר ולתושביה. הוא הגושפנקה התרבותית שלנו והייחוס שאנחנו אוהבים לשרבב לשיחה כדי להראות שלא רק בפריז... הוא החל להתפרסם לפני כעשור, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, באזכורים שהלכו ותכפו בעיתונות המקומית, האזורית, ולבסוף הארצית. העפלה צנועה אך מתמדת. בשבוע שעבר התנוסס תצלום שלו בשער העיתון. נכתב בו על התערוכה יוצאת הדופן הזאת, מעין מיני־רטרוספקטיבה של חמש־עשרה שנות חקירת אמנות הציור. העבודות יוצגו בגלריה שבועיים בלבד, לפני שימריאו לרומא, לונדון ואמסטרדם, שם סבלנותם של האספנים החלה פוקעת. אף על פי כן התעקש לוֹדאן להציג תחילה בבסיס האם שלו. נאמנותו לשורשיו הועלתה על נס בפי העיתונאי. המסר היה ברור: אלכסנדר לוֹדאן לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. הפתיחה נועדה להתקיים ביום שישי בערב. אירוע סגור, הכניסה למוזמנים בלבד. אני זוכר שבחנתי בחיוך את דיוקנו של אלכסנדר לוֹדאן בעיתון. בקושי זיהיתי אותו. הוא לא דמה לנער שלימדתי אנגלית עשרים שנה קודם לכן. קיבלתי אותו בשביעית, אני חושב, אבל הוא לא הטביע בי חותם. חייכתי, כמו בכל פעם שהשתמשתי בפועל "קיבל" כדי לתאר את היחסים בין תלמיד למורה. מר בּישָה? קיבלתי אותו בחמישית. היה לך מזל שלא קיבלת את גברת אוֹמוֹן. כך אנחנו מגדירים את עצמנו, הם ואנחנו. אנחנו משתייכים זה לזה למשך כמה חודשים, ואחר כך מחזירים זה לזה את חירותנו. שוכחים ומשתכחים מלב.
 
היום לא הייתי מחמיץ את אלכסנדר לוֹדאן, כמובן. בתמונות בעיתונים הוא שיגר למצלמה מבט קשה, כמעט מתריס. הוא שידר כסף והערכה עצמית גבוהה. ניכר בו שגופו התמלא, אף שהיה זכור לי כנער כחוש, חתול מזה־רעב במסדרונות בית הספר. ודאי פקד בחריצות את חדרי הכושר והספא. בשיער המתארך ובזיפים בני שלושה ימים היה יכול לככב במסע פרסום לבושם גברי.
 
הופתעתי מאוד למצוא את ההזמנה לפתיחת התערוכה בתיבת הדואר שלי. נראה שנמניתי עם קומץ בני המזל, שמספרם התקרב עם זאת למאתיים, בהערכה גסה. הייתי מוחמא, בלי ספק, אבל גם נבוך. במרוצת עשרים השנים האלה נתקלתי באלכסנדר לוֹדאן לעיתים נדירות בלבד, ובאותם מקרים בודדים הסתפקנו בניד ראש מיודע ובמלמול דברי נימוס סתמיים. לא רצינו לשמוע זה על חייו של זה. הנחתי ששמי השתרבב בטעות לרשימת התפוצה של מרכז התרבות, שארגן את האירוע. מוחמא או לא, החלטתי לוותר. לא היה לי מה לחפש במפגשים מהסוג הזה, שלא הכרתי בהם איש. יכולתי לדמיין את הבדידות שלי, את חוסר המעש. את התחושה שאיני במקומי. העדפתי להשתרע על הספה ולקרוא את הרומן שהתחלתי אמש או לתעות בנפתולי סדרת טלוויזיה בריטית על תלאות מעמד האצולה ועובדי משק הבית בראשית המאה העשרים. הכול טוב ויפה, אבל היום היה מפרך. סֶליָה רישוֹן מכיתה י' 2 הייתה אף פחות נסבלת מהרגיל. היא התגרתה בי עם החיוך הלגלגני בזווית פיה והיתממה בכל פעם שהערתי לה. המחנכת של י' 2, שמלמדת חינוך גופני, לא הבינה איך סליה מסוגלת להיות כל כך שונה בשיעורי אנגלית וספורט. אצלה, אמרה במתק שפתיים, סליה פשוט מקסימה. לא חמק ממני הפקפוק בשיטות הפדגוגיות שלי, שהתחבא בחיוכה הטורף, ובייחוד הלעג המכוון לגיל שלי: מה אתה אומר, אולי הגיע הזמן לפרוש? תוסיפו לזה את מורת הרוח המתגברת נוכח השמיניסטים שמנסים ללא הרף להגניב מבט בטלפונים הניידים שלהם, ואת הבשורה על בואו של איזה פרחח שסולק מיתר בתי הספר היישר לי"א ספרותית. לא הפסקתי להיאנח, ואיזבל, המורה לפילוסופיה, העירה לי על כך. לא היה ספק שהאש כבתה בי, אם אמנם בערה אי־פעם, והמאמץ שנדרש כדי ללכוד ולו לרגע את תשומת ליבם של התלמידים סחט אותי מיום ליום. הסתכלתי על ארבע שנות ההוראה שנותרו לי בדאגה, מה גם שאיימה עלינו הצעת חוק ממשלתית חדשה לדחות את גיל הפרישה לשישים וחמש, ואף שבעים. היו לי שתי חבילות מבחנים שהמתינו לבדיקה, אך כשחזרתי לדירה הקרה לא היה לי חשק להישאר בה. הדלקתי את החימום עד המקסימום, לעזאזל ההגבלות, אחריי המבול. ההזמנה הייתה מונחת על השולחן בסלון. תחבתי אותה לכיס המעיל, וכעבור רגע הייתי בחוץ. בדרך אמרתי לעצמי שבהילולות מהסוג הזה ודאי מוגש מזון בשפע, ושאם אכלכל את צעדיי בתבונה, אולי אפילו תיחסך ממני הכנת ארוחת ערב. וכשאחזור הבית יהיה כל כך חם, שאשקול לפתוח חלון. האושר בהתגלמותו. עד אז, אתפטם במתאבנים.
 
התבוננתי בקהל. היסדקות המייק־אפ, עקבות הניתוחים הפלסטיים, קפלי העור, משק הריסים. קולות הצחוק שהגיעו לאוזניי נשמעו מזויפים. זה באמת לא היה העולם שלי. העדפתי פי כמה את האלמוניוּת של אולמות הקולנוע, שאהבתי לפקוד בימי ראשון, בהקרנה של שש, כדי להבטיח שאיש לא יפריע לי ושאוכל לשבת בנוחות בשורה השלישית או הרביעית, להימחץ בעונג על ידי המסך והבזקי התמונות שלתוכן צללתי בשכחה פרועה של כל המתרחש בעולם החיצון. בכל הנוגע לסרטים, כמו לספרים, שבלעתי בסדירות של מטרונום, לא הצבתי שום גבולות — נפלתי לתוך כל המלכודות שהמחברים או הבמאים טמנו לי והתמסרתי בהנאה שלמה לתעייה בנבכי הבדיון. זכרתי את החבר של מרי פופינס, מנקה הארובות שצייר בגיר ציורים מופלאים שיכולת לקפוץ לתוכם ולהיוולד בהם מחדש. חלמתי לפגוש אותו.
 
לא הופתעתי מהעבודות. ברבות השנים ראיתי כמה מהן בעיתון המקומי ועל כרזות שנתלו בחוצות העיר. נוסף על כך ערכתי חיפושים וירטואליים כשהתחילו לדבר על לוֹדאן בתקשורת, ואפילו ביקרתי באתר שהקים כדי לקדם את יצירותיו, אתר שדרך אגב נעלם עם התבססות המוניטין שלו.
 
דמויות אפורות גדולות, כמעט אנכיות, מנוקבות פתאום בכתמי צבע עזים. המון אדם בהמתנה, בהבעת חרדה, בתחושת קץ. אסון טבע. פנים מעונות, מעוּותות, עיניים קרועות לרווחה. חזון מטריד של האנושות, שהזכיר את פרנסיס בייקון ומוּנק כאחד, בליווי אותה טביעת אצבע סרת טעם של בֶּרנאר בּוּפֶה, הצייר הנשכח שרפרודוקציות שלו קישטו את קירות חדר האוכל של הוריי בילדותי. הרי לכם אמצעי להקפיא כליל את האווירה הצוננת בלאו הכי שבה התנהלו הארוחות המשפחתיות.
 
היו לו ודאי מקורות השפעה נוספים, אלא שלא רציתי לפנות אל המדרון החלקלק של השוואות וניתוחים. ההשכלה האמנותית שלי לא הייתה רחבה מספיק. מצאתי את התערוכה מעניינת בכללותה, תוך מודעות לכך שהתואר הזה היה גורם לאמן לחרוק שיניים אילו הגיע לאוזניו. עוכרת שלווה, בלי ספק, אם כי לא באמת חדשנית. יתרה מזאת, עיניי גלשו על פני הציורים בלי שיעצרו על אף אחד מהם. שום רגש לא קרן מהם. זו הייתה מן הסתם מטרת הצייר. עולם קר ואלים. תצוגה של דיסטופיה. מילא. מה שהרגיז אותי בעיקר הוא שלאחרונה נדמה כי אלכסנדר לוֹדאן חוזר על עצמו, בנושאים, בצבעים, בקווים. כאילו בשחר הקריירה שלו הוא נותר מהוסס על אחד השלבים התחתונים של סולם שאמור לשאת אותו אל השמש. חייכתי בתגובה למשפט המנופח שניסחתי במוחי. מאולם לאולם הגעתי לבסוף לזה המרוחק ביותר מהכניסה. הוא היה שומם ונפתח אל גינה חשוכה. השיחות ושברי הצחוק מהמבואה נעשו עמומים, כמעט לא מוחשיים.
 
"אתה מחייך, מר קְלארֶה?"
 
קפצתי בבהלה. הוא עמד שם, בפינת החדר, נשען על הקיר. עכשיו התקרב אליי, נינוח וקל תנועה, שופע ביטחון עצמי, משדר אותה נוכחות שמקנים אך ורק ההצלחה והמיקום האיתן על ציר שנות השלושים — כשאדם סולל את דרכו, הגישושים כבר מאחוריו והשחיקה עדיין לא מורגשת.
 
"זוכר אותי?"
 
"כמובן. זאת לא חוכמה. העיתונים והאינטרנט מדווחים על קורותיך באופן קבוע. מה אתה עושה בחדר הזה? אתה לא אמור להיות במבואה הגדולה, בין המוזמנים?"
 
"כרגע ברחתי משם, למען האמת. אני צריך כמה דקות של שקט לפני הנאום שלי."
 
"אם ככה אניח לך."
 
"לא, תישאר. אני שמח לראות אותך. מה שלומך?"
 
"בסדר, בלי להקל ראש בעניין. מגיעות לך ברכות על הדרך שעשית."
 
"לא היית מעלה על הדעת שזה יהיה המסלול שאלך בו כשהייתי תלמיד, נכון?"
 
העפתי מבט נוסף בציורים. אליהם פניתי כשעניתי.
 
"תראה, עם הזמן אתה מבין שאתה לא ממש מכיר את בני הנוער שעומדים מולך. רק אחרי התיכון הם פורשׂים כנפיים. בוחרים את דרכם. כורתים בריתות. עולים, יורדים, מדשדשים במקום. אלא שאז, בדרך כלל, כבר אי אפשר להושיט להם יד, כי הם לא מחזירים לנו שום סימן. אנחנו בסך הכול מלווים אתכם כברת דרך קצרה. מחמיא לי שאתה זוכר איך קוראים לי."
 
"אהבתי את השיעורים שלך."
 
"נחמד מצידך. אף על פי שלא נראה לי שהועלתי לך במשהו בכל הנוגע לציור."
 
תנועת יד שנועדה לבטל את ההסתייגות.
 
"אף אחד לא היה יכול להדריך אותי בדרך הזאת, אני חושב. פניתי אליה הרבה קודם לכן. אלוהים, זה נשמע כאילו אני עונה לריאיון ברדיו ופולט קלישאות בשרשרת. אני מתנצל. מה שלא יהיה, הרגשתי טוב בשיעורים שלך. הייתה לי תחושה שבמשך השעה שאני נמצא איתך, שום דבר רע לא יכול לקרות לי. אני לא בטוח שאני מובן."
 
"לא ממש, אבל עדיין נעים לשמוע. שמעתי שהתערוכה נודדת מפה לאמסטרדם?"
 
"קודם למדריד, ואחר כך להולנד. ואני צריך לנסוע לאוסטריה בעוד כמה שבועות כדי להשלים איזה פרויקט עם גלריה. אני נהיה כלל־אירופי."
 
"ובכל זאת אתה מתחיל בעיר הולדתך. הנאמנות שלך נוגעת ללב, כפי שהגדירו את זה בעיתון המקומי."
 
הוא נהם ופסע פסיעות אחדות לעברי.
 
"בוא נודה על האמת, זה קודם כול אמצעי לזכות בשבחים ולהשוויץ בפני כל האנשים כאן, שחשבו שאני אידיוט גמור. וזאת גם דרך לחלוק כבוד לעירייה, שעזרה לי מאוד, ולהבטיח את התמיכה שלה ברגע שאזדקק לה. אתה יודע מה זה חיים של אמן. עליות ומורדות. אין לי ספק שיגיע היום שבו אהיה נחלת העבר."
 
"אתה מאוד פסימי."
 
"מפוכח, ליתר דיוק. זה לא מונע ממני ליהנות מכל מה שקורה. להפך, אני חושב."
 
המשכנו לעמוד עוד רגע זה לצד זה, מול אחד הציורים המוקדמים ביותר שלו. התקופה האנכית, כפי שאני קורא לה. מגדלים, אנשים שפופים, היעדר שמיים. תהיתי מי האדם שיקנה ציורים כאלה, ואיפה יתלה אותם אחר כך.
 
"לא רציתי להציג את העבודות הראשונות, אבל הם התעקשו. רטרוספקטיבה, אין לה משמעות אם לא מתחילים מהתחלה."
 
"זה לא קצת מוזר, רטרוספקטיבה בגילך?"
 
הוא משך בכתפיו והשיב שבהתחלה כן, הוא היה קצת מופתע, אבל אחר כך התרגל לרעיון, והפרויקט הזה נולד בתזמון מושלם כי התחשק לו לזוז, לשבור את השגרה, לשנות את הצבעים ואפילו את הקו. הוא נמצא בעיצומו של חיפוש, כבר כמה חודשים. הוא מתנסה. מתחשק לו להתחדש. בנקודה הזאת בשיחה חצתה את החדר בלונדינית גבוהה, גמלונית ועצבנית, זיכתה אותי במבט ספק לגלגני ופנתה לאלכסנדר. היא הצביעה בחדות על השעון שעל מפרק ידה. לוֹדאן הנהן בהסכמה, לחץ קלות על כתפי השמאלית, ונעלם. כעבור שניות אחדות פרצו התשואות. מחיאות הכפיים. הקרקס התרבותי. שמעתי את תחילת הנאום שלו, את האירוניה המעודנת והמשפטים הנוקשים. בהחלט הגיעה העת לגשת למזנון שהמלצרים טרחו על התקנתו. תוך עשר דקות יתנפלו המוזמנים על האוכל, ולא יהיה אפשר להתקרב לשולחן. התמקמתי בעמדה אסטרטגית — כזו שאפשרה לי לחסל עשרים פּטיפוּרים בזמן שיא ולהיעלם כאילו בלעה אותי האדמה.
 
החלפתי כמה משפטים עם אישיות מפורסמת. עמדתי להשביע את רעבוני על חשבון מפלגה עירונית שלא הצבעתי לה. שיגעון של מסיבה.
 
 
 
למשך זמן־מה החיים נמשכו במסלולם. בתחילת נובמבר סעדתי בחברת בתי הבכורה, שבאה לביקור בזק בעיר הולדתה. היא הייתה בדרכה לפריז, שם עמדה לפגוש אחד מעמיתיה הפיזיקאים, שעבד כמוה על גלים ואותות. אף פעם לא ממש הבנתי מהו תחום המחקר שלה ומהן בדיוק אפשרויות היישום של התגליות שהיא יכולה לקחת בהן חלק. היא ניסתה לקרב אותי אל עולם המושגים שלה, אבל גם כשעקבתי אחר תנועת שפתיה והנהנתי, המילים שביטאה היו לגביי סתומות לחלוטין. בסופו של דבר היא פרצה בצחוק נוכח עיניי המפלבלות, ועברנו לנושא אחר. דיברנו בין היתר על אחותה הקטנה, שעם קבלת התואר האקדמי החליטה להגר לקנדה בעקבות בחיר ליבה הנוכחי ומצאה בדרך נס משרה במשרד עורכי דין במונטריאול. בילדותן, כשמצאתי את עצמי עומד במטבח בחמש בבוקר, עם המנשא על הבטן, מנסה בדי עמל לשוב ולהרדים אחת מהן, תהיתי לא פעם מה אוכל להנחיל להן. את תשוקתי לספרים ולמילים שמפיחות חיים וחודרות לעור, הולמות ברקות וחונקות את הגרון בכמה משפטים. את אהבתי למוזיקה ולאותם תווים מתנגנים שמציירים כהרף עין נוף ועונָה — שמיים גועשים מעל ערבות הצפון באוקטובר או שמש יולי דביקה בביצות הדרומיות. בדמיוני הן היו סופרות, עיתונאיות, מחזאיות, שחקניות, מוזיקאיות. עד היום איני יודע אם הן בחרו בקריירות כתגובת־נגד לשאיפות שלי או בעקבות משיכה מוחשית. כך או אחרת לא הייתי כלל בכיוון, אבל, כפי שאומרת איריס, הצעירה מהשתיים, כשהיא כבר טורחת להשמיע קול דרך הסקייפ, הכי חשוב שהן צועדות בדרכים המתאימות להן. כמה מעט אנחנו מכירים את ילדינו, בסופו של דבר. ואנשים בכלל. אנחנו בסך הכול משליכים עליהם את משאלות הלב שהם מפיחים בנו.
 
הסרתי מקיר הסלון רפרודוקציה של מודיליאני שתליתי כלאחר יד כשעברתי לדירה, והחלפתי אותה בכרזת התערוכה של אלכסנדר לוֹדאן. הכרזה צרמה לעין בחדר ועשתה רושם די עלוב בלי מסגרת או חזית זכוכית שיקנו לה איזשהו ערך, אבל לא היה אכפת לי. ממילא בקושי אירחתי בבית, וגם המעטים שביקרו כאן ישבו לרוב במטבח, שהיה מואר, חמים, ונשקף אל גגות הבתים בסביבה. הסלון נהיה שטח פרטי כמעט, הרחבה של חדר השינה.
 
מזמן לזמן הייתי נזכר בשיחה שהייתה לי עם לוֹדאן. לא הצטערתי שנקטעה. לא ניחנתי בכישרון ללבות שיחות, ומן הסתם היינו עומדים שנינו באפס מעשה, בשתיקה גולמנית, כשתלולית אפר של זיכרונות מתגבהת בינינו. איזה סוד יכולים לחלוק תלמיד ומורה לשעבר אחרי שמיצו את הקלישאות החבוטות על עיסוקיהם ועל המים הרבים שזרמו בנהר וחרצו תלמים על פניהם?
 
כשעניתי לטלפון בבוקר שבת ההוא, כחודש אחרי פתיחת התערוכה, חשבתי שמדובר בעוד אחד מאותם סוכני מכירות בלתי נלאים שינסה לפתות אותי בבנקים וירטואליים, סידורי הלוויה מוקדמים או לוחות סולאריים. הצטיידתי במנת תוקפנות שתגרש לכל הרוחות את המטלפן חסר המזל, וקולו של אלכסנדר לוֹדאן הוציא אותי משיווי המשקל. הוא טלפן מאמסטרדם. הוא מצטער על ההפרעה, בטח יש לי אלף עיסוקים אחרים שאני טרוד בהם עכשיו, הוא רק רוצה לשאול אם נוכל להיפגש בפעם הבאה שיגיע לעיר. שמעתי את עצמי עונה שזה פתאומי למדי, אבל למה לא בעצם, יש לו מושג ברור יותר לגבי תאריך ביקורו?
 
"מחר."
 
היססתי שנייה או שתיים. אני חושב שמשהו בי הרגיש שעליי להמציא איזו התחייבות מוקדמת כדי להראות שחיי אינם ישימון חברתי. מצד שני, בקשתו החמיאה לי — וגם סקרנה אותי. מה עשוי לוֹדאן לרצות מזקן כמוני? הסכמתי. איפה הוא רוצה להיפגש?
 
"אצלי?"
 
"סליחה?"
 
"יש לי שם דירה."
 
כחכוח גרון. תיקון. הוא מתנצל, הוא לא סובל את צורת ההתבטאות שלו — לפעמים, הוסיף. בקיצור, הוא קנה מעין לוֹפט, שהיה פעם עליית גג, במרחק־מה ממרכז העיר, ליד פסי הרכבת. הוא ריהט אותו בכל הבא ליד וארגן לו שם גם סטודיו, "טוב, אתה כבר תראה בעצמך, מר קְלארֶה. חמש זה בסדר?" הוא צריך להיות בפריז מחר בבוקר ומתכנן להגיע הביתה אחר הצהריים. צחקוק נבוך.
 
"אתה רואה, אני אומר הביתה. אני אמור לגור בפריז אבל נשאר פרובינציאלי בנשמה."
 
"יש לך שני בתים?"
 
"שתי כתובות, הייתי אומר."
 
"מכיר את האמרה 'בעלים של שני בתים את השכל מאבדים'?"
 
"זה קורה לי כל הזמן. אז קבענו למחר? אני צריך לדבר איתך על משהו."
 
"אני מתאר לעצמי, אלכסנדר. אחרת מה הטעם להיפגש?"
 
שמעתי אותו מחייך. מן הסתם טלטל את ראשו. חתיכת טיפוס, קְלארֶה הזה. הוא ניתק.
 
הקדשתי חלק מהערב לפתיחת קופסאות הקרטון שערמתי במחסן אחרי שעברתי דירה. היו בהן תצלומים, מכתבים שקיבלתי עד שהאי־מיילים שלחו את הדואר לאבדון, סקירות בעיתונים מלפני עשרים שנה על חגיגות בבית הספר, פנקסים שמילאתי בהערות, זנבות של סיפורים או מחשבות שנשתכחו מזמן, וחפצים קטנים ומיותרים שנועדו להזכיר לי רגעים מיוחדים, אבל לא עוררו בי עוד דבר: תיבת נגינה זערורית מעץ שעליה מצויר ליצן; כובע בד מפוספס בצבעי בז' וכחול; תצלום בשחור־לבן של ג'ק קרוּאק שגזרתי מספר גנוב מהספרייה לפני עידן ועידנים. כבר שנים שאיני מוסיף דבר לערב־רב הזה, כי החיים הפסיקו לייצר עבורי זיכרונות. לעיתים נדירות בלבד אני טומן את הידיים בבליל הזה, שכן איני נמשך ביותר אל העבר. בכל אופן לא יותר מאשר אל העתיד. רק העכשווי יכול למשוך את תשומת ליבי, וגם זה לרגעים בלבד. אני אדון של עולם צף. נישא בזרם, ומה שיהיה יהיה. עשרות שנים ניסיתי להתענג על ההווה בלי שאי־פעם הצלחתי, והנה הגעתי ליעד בהיסח הדעת, אחרי שחציתי את שנתי החמישים. אני חי ברפיון אירוני. עמיתיי מוצאים על פי רוב שאני חביב ועליז. הצעירים יותר מגחכים אך רומזים שהיו שמחים להיות בכושר שלי כשיהיו בגילי. הצרה היחידה היא בעצם ששום דבר, אף פעם, כבר לא מרגש אותי.
 
שלפתי את תמונות המחזור, אלה שבהן אני ניצב חגיגית, מימין לכיתה, מחויך אך מרוכז, שעה שהתלמידים עושים כל שלאל ידם כדי להפיק את המרב מחיצוניותם, מודעים לכך שכל פגם ולו הקטן ביותר שיתגלה ביום הזה יונצח לעולמים ויחזור כחוט השני בשיחות לעתיד לבוא, בהילולות הפרועות של שנות העשרים, במסיבות המבוסמות של שנות השלושים ובארוחות הערב המאוחרות של שנות הארבעים. תמיד יהיה מישהו שיזכיר את הארשת המטופשת, את החולצה המיושנת או את התספורת המביכה שהוא או היא חשפו אז, ושאר הנוכחים יפַתחו את הנושא בעזרת סיפורים מצוצים מהאצבע פחות או יותר והשמצות נבזיות פחות או יותר. תמונות המחזור הן התמונות היחידות מגיל ההתבגרות שאנחנו משאירים אחרינו במעגל שאינו משפחתי או חברי. הן העדות הראשונה לתהליך החִברות שעברנו — או לכישלונו.
 
אספתי אותן מאז שנתי הראשונה כמורה, עד שיום אחד הפסקתי. זה היה בסוף שנות התשעים. הבנות שלי גדלו, החיים עוררו בי השראה והעתירו עליי מטובם, ונמאס לי מערימות תצלומי התלמידים שזהותם ממילא תשתכח ממני במוקדם או במאוחר. אחת ההפתעות בחיי הייתה לגלות ששמותיהם נצרבו לעיתים קרובות בזיכרוני, מחוברים לפנים שהיו להם אז.
 
נדרשה לי חצי שעה למצוא את התצלום של י"א ספרותית מהשנים 1997-1996. בפינה השמאלית למעלה חייך אלכסנדר לוֹדאן חיוך חיוור. הוא לבש בגדים בצבע בז' שכמעט נטמעו בטפט של מבואת האגף האקסטרני, שם ריכז הצלם את הכיתות. כמו בכל חבורה של מתבגרים, נראו בתמונה מחיצות וגבולות משורטטים היטב. נפשות ססגוניות, מורדים חסרי מעוף, חרדתיים נצחיים. למשל הנערה הזאת, אַגאת דֶלאנז'. היא סבלה ממה שאז עדיין לא נקרא "פוביית בית הספר", וכל שעה ששהתה במוסד הייתה עבורה ניצחון קטן על הדיכאון המזדחל שכרסם בה. היא נראתה כמושה לצד בַּטיסט לארמֶה, מארגן המסיבות שכולם חלמו להיות מוזמנים אליהן: רעמה בלונדינית, מבט יהיר מעיניים כחולות כבדולח, חולצה פתוחה, קעקוע מוצנע על הכתף עשר שנים לפני פרוץ האופנה. אני מכיר את העיסוקים של רבים מהם. בעיר שלנו גרים רק שישים אלף תושבים, ובפינות המדרחובים נוהגים המורים לשעבר ללקט מפי צאן מרעיתם דאז — כיום בגירים בני חורין — עדויות וסיפורים על אלה ועל אלה. בּטיסט לארמֶה השתנה מאוד, ככל הנראה עקב תאונת דרכים שבה הרג אחד מחבריו. ואילו אַגאת דֶלאנז' מצליחה לא רע למרות הכול. שמועות אחרונות מספרות כי היא קלינאית תקשורת באזור פריז. כשהם עומדים מול המצלמה הם לא תופסים שהעולם הסגור שבתוכו הם מתפתחים, על צפניו ואיסוריו המוסכמים, יחשוף לימים דבר־מה. הם עדיין לא יודעים שיהיה עליהם לקפוץ קפיצת ראש לנהר החיים שייפתח לפניהם. כשיגיעו לאחת הגדות, מתנשמים ומתנשפים, הם יעיפו מבט לאחור ולא יחזרו. התיכון ייעלם עם פיתולי הנהר. לא ייוותר ממנו אלא רושם מעורפל. חזיון תעתועים. התבוננתי בפניו של אלכסנדר לוֹדאן ממרחק השנים, אך לא הצלחתי לפענח אותן. הוא לא הסגיר דבר. נוכחות רפאים ביקום ססגוני. לא עלה בידי לשבץ אותו בכיתה שיצרתי מחדש בעיני רוחי. דאגה קלה פשטה בי.
 
מובן שאחר כך העפתי מבט ביתר הפריטים. חזרתי אל תיקיית הקרטון האדומה־מהוהה שהכילה שלל מסמכים — דיפלומות, טפסים, דוחות, תעודות חתומות בידי נוטריון, העתקים של תעודות לידה, נישואים, גירושים, קניית הבית, מכירתו, כל אותה ניירת המסכמת את המולת חיינו. נפלטו מתוכה תצלומי פולרואיד. הייתי מהאחרונים שהצטיידו במצלמות המדהימות ההן, שהציעו מזכרות מיידיות, מוכנות לצריכה ולשכחה. הבכורה בת ארבע בקרוסלה, רצינות תהומית שפוכה על פניה, רוכבת על סוס עץ בשם זאוּס. הקטנה בת שבע, שתי חותכות חסרות בפיה, מחליקה על מזחלת פלסטיק אדומה. התצלומים נעלמו מחיינו בתחילת האלף. צילמנו פחות, כי בנותינו היו גדולות וסרבניות, והעדיפו להצטלם עם חבריהן. התצלומים הנדירים שהצלחנו להשיג עברו תהליך של מחשוב והועתקו מהטלפון הנייד לדיסק־און־קי או לצג המחשב. הפסקנו לפתח סרטים, ובשום רגע לא נמצאנו עוד ארבעתנו יחד כדי לסקור ולפרש את שרידי העבר. אחר כך הגיעו הפרידה ומעבר הדירה. זאת הייתה הפעם הראשונה שניגשתי לפשפש במחסן הזה כדי להטריד זיכרון קולקטיבי שהפך להיות אישי.
 
השעה הייתה אחרי שתיים בלילה כשקרסתי על המיטה. בחוץ פלט לילה של שבת את מנת הצפצופים, הקריאות והבזקי האור המקוטעים שלו. מקומי בעולם. כאן ועכשיו. במקום שבו הסיפור מתחיל.