אני מנסה להתרווח בכיסא הפלסטיק הצר, אבל ההצגה שרוני בחר לנו, 'צב השעה', מעצבנת אותי מהרגע הראשון. כבר פעמיים נתקלתי בזרוע של בן, התנצלתי שלוש פעמים וקיבלתי בתמורה ארבע צביטות בצד שהסיחו את דעתי. מימיני רוני כוסס ציפורניים בשיטתיות שבה הוא עושה כל דבר, ומשמאלי הידיים היפות והרגועות של בן נחות על הרגליים שלו באצבעות פרושות. אני משלבת את הידיים על החזה.
על הבמה מישהו שלבוש כמו תרנגולת צורח משהו על צדק חברתי, ומישהי עם כנפיים לבנות עונה לו באנגלית שכאן זה לא מקום לצדק.
"אני ממש מצטער על הבחירה של ההצגה," רוני מגחך באוזן ימין שלי. "את נראית כאילו את הולכת להקיא."
"בואו נעוף מפה ונלך לעשות חזרה," בן משמאל.
"יש בלאדי מריז בחדר, אולי פשוט נלך?" רוני מימין.
"אם אני נשאר פה עוד דקה אני הופך לטיפש," בן משמאל.
"בטח בן־בן כבר הספיק להתאבד ולהתהפך בקבר," רוני.
"תגידי לרוני שאני תולה אותו," בן.
"את תצטרכי לשמור עליי, כי נראה לי שבן הולך להתנקש בי," רוני מימין.
"אני ארצח את שניכם," אני מטה את הראש שלי שמאלה כדי ללחוש לבן, מלאת אימה רק מהמחשבה שאסתובב שמאלה ממש ואיתקל בשפתיים שלו. בן צוחק בלי קול, מרוצה.
אני מפנה את ראשי לימין כדי לעדכן את רוני בכוונתי לרצוח את שניהם, אבל לפני שאני מספיקה להוציא מילה מהפה רוני מנשק אותי, האורות כבים והקהל מתחיל למחוא כפיים.
תמיד השתדלתי שלא לבזבז את חיי
זאת הפעם האחרונה שאני באה לפה באוטובוס. המזגן פיקטיבי, כמויות הסטודנטים מחרידות, והטי־שרט הלבנה שלי בסכנה מהטחינה שנוזלת מהפיתה של הבחור שעומד צמוד אליי. אני חייבת לקנות אופניים.
הנהג בולם בפראות ואני משתמשת במרפקים בדרכי אל הדלת. אף אחד אחר לא יורד. ולמה שירדו? כולם ממשיכים אל האוניברסיטה, שם יוכלו ללמוד משהו שימושי, או לפחות משהו שירגיע את ההורים.
"וואו," אבא שלי התפעל לפני ארבעה חודשים בפה מלא אפונה ופירה. "איזה יופי, אליק. יופי."
אימא שלי חייכה והניחה את המזלג. יובל שיחקה בטלפון שלה ולא שמעה בכלל מה אמרתי.
"כן," הנהנתי ונעצתי את המזלג שלי בכל הכוח בחתיכת חזה העוף שלפניי.
"זה בי־איי?" אימא שלי מצמצה וקיבעה את המבט בעיניים שלי.
"לימודי תעודה," הנהנתי במרץ. "אחרי הלימודים, אם אני ארצה, אני אוכל להשלים לתואר ראשון בתיאטרון."
היא הרשתה לעצמה לנשום.
"באותו בית ספר?"
"באוניברסיטה הפתוחה."
התגובה שלהם לא הפתיעה אותי, אבל הרגשתי את העצבים מדגדגים. אתם לא יכולים לשמוח בשבילי?
בסוף הם חייכו ואמרו שהם מאמינים בי ושאהיה נהדרת. שחבל שאני צריכה לעבור לתל אביב, אבל שבסדר. שיתגעגעו אליי. שברור שהתקבלתי, שאני מוכשרת ונהדרת ושיהיה לי כיף. וגם שאני צעירה וזה ממש בסדר ללכת ללמוד בשביל הנפש. ואיזו מצחיקה את, אלי. איך לא סיפרת שאת ניגשת לאודישנים. כל הכבוד שעברת. לא היה סיכוי שלא תעברי. את מוכשרת ויש לך קול כל כך יפה.
ואם תהיי ממש גרועה, אף אחד לא יצטרך לדעת, לחש לי הקול העוקצני המוכר שטיפחתי מילדות. התרגלתי לחשוב עליו בתור התאומה המרושעת שלי. פשוט תספרי שמשעמם לך. שזה קטן עלייך. שאת חכמה מדי בשביל זה.
אני עוברת בשער הכחול. משני צידי שביל הגישה ערוגות צרות. מימין חונות מכוניות. משמאל גדר חיה מפרידה בין בית הספר לשכונה. כשהייתי כאן באודישן בכלל לא הסתכלתי מסביב מרוב לחץ. חזרתי בראש על הטקסט של המונולוג הקומי ושיננתי לעצמי את מה שדנה, המורה לתיאטרון במגמה, תמיד אמרה. כמה שתהיי רצינית יותר, ככה יצחקו יותר. אל תנסי להצחיק. תהיי מדויקת. תני לטקסט לעשות את שלו. תזכרי כל הזמן מה את רוצה. המונולוג הדרמטי הלחיץ אותי פחות, כי כבר עשיתי אותו בבגרות בי"א וגם כי הבנתי את העלמה יוליה. הבנתי מה זה להיות כלואה במקום שלא מתאים לי. מה זה לרצות לברוח. רק את העניין עם ז'אן היה לי קצת קשה לצלוח, כנראה כי לא אהבתי אף אחד כמו שיוליה אהבה את ז'אן. אבל רציתי לאהוב ככה והנחתי שאם אוהבים עד כדי כך אז אומרים דברים איומים, מתוך פחד לאבד את מי שאוהבים. לבשתי שמלה כחולה עם כתפיות רחבות ונעלתי את נעלי העור שאימא שלי קנתה לי לבת מצווה של יובל לפני שלוש שנים. הן עדיין היו חדשות והכאיבו לי. חשבתי שטוב שהן מכאיבות לי, כי ליוליה כואב כל הזמן הלב. כנראה שזה באמת היה בסדר, כי הבוחנים הנהנו. כשהתכוננתי לאודישן עשיתי את המונולוג מול המראה. נראיתי לעצמי צעירה ונואשת, והתלהבתי כשמצאתי שאני כמו יוליה, שתינו רוצות לברוח מהמקום שבו גדלנו. עם המונולוג הקומי היה לי יותר קשה, גם כי אף פעם לא הייתי המצחיקה במגמה וגם כי אני לא צוחקת כשאני רואה הצגות, אפילו אם הן נחשבות קומיות. ואני שונאת סטנד אפ. אז פשוט תרגמתי קטע מסרט. בדיעבד זה די מדהים שהם לא בעטו והעיפו אותי מהחלון כשהתיישבתי על כיסא, הוצאתי סנדוויץ' והתחלתי להסביר להארי כמה אני שמחה שמעולם לא היה בינינו שום דבר ושאין סיכוי שהוא יודע לזהות כשאישה מזייפת אורגזמה.
אני עומדת לרגלי הבניין האפור בן ארבע הקומות. המוני אנשים שפוכים על הספסלים שעל יד הכניסה לבניין, יושבים בחבורות על הדשא מאחוריהם ועל המדרגות של המבנה החד־קומתי שבצידו.
"את חדשה?" מישהי שואלת קרוב לאוזן שלי, ואני קופצת בבהלה. היא צוחקת.
"היי," היא מחייכת. "את נראית חדשה. אני מור. גם אני חדשה."
"נעים מאוד," אני מחייכת. יש לה פנים רכות ונעימות ושיער חום גלי וארוך עם פוני שמגיע עד העיניים הגדולות שלה.
"עוד פעם," היא מגלגלת עיניים. "אני מור, ואת?"
"אלי," אני מצחקקת במבוכה. "אריאל. אלי."
"אריאלה, איזה שם מרשים. א־רי־א־לה," היא מושכת ומגלגלת קווצת שיער סביב האצבע שלה.
"אריאל," אני מתקנת אותה. "אלי."
"אם את מסכימה להיות אריאלה, אני מוכנה להיות מוריאלה," היא מושיטה לי יד. "דיל?"
"דיל," אני לוחצת את היד שלה. היא מצחיקה.
"התלבשת יפה לכבוד היום הראשון בבית ספר, אריאלה," מור מהנהנת בהערכה. אני בג'ינס וטי־שרט. היא צוחקת עליי?
"סתם, זה סתם," אני מגמגמת.
"לא לבשתי חולצה כל כך לבנה מאז ששרתי בטקס בהר האפר במיידאנק," מור מציינת ברצינות תהומית.
"אל תתרגלי לזה," אני צוחקת. "אני לא אוהבת בגדים חדשים."
"לקנות או ללבוש?" מור מעקמת את האף. "אני נורא אוהבת לקנות, ואז לא בא לי ללבוש שום דבר מזה."
היא לבושה במכנסי יוגה סגולים וחולצת טריקו אפורה גזורה. פתאום אני באמת מרגישה כמו בטקס יום הזיכרון עם החולצה הלבנה והג'ינס הכחולים. לאן חשבתי שאני מגיעה לבושה ככה?
"אנחנו יכולות לקרוע אותם קצת בברכיים," מור עוקבת אחרי המבט שלי. "ולגזור את החולצה."
"ואז מה אני אלבש במיידאנק?" אני מנסה להתחכם. למרבה ההקלה מור פורצת בצחוק.
"אני חושבת שאני מחבבת אותך, אריאלה. שנלך לכבוש את ברודוויי?" היא מחווה לכיוון הבניין.
"בטח," אני כל כך שמחה לא להיכנס לשם לגמרי לבד.
בכניסה לבניין תלויים שני לוחות שעם גדולים. בראש השמאלי מתנוססת הכותרת 'בימוי' ומעל הימני 'משחק'. על הלוח נעוצות מערכות השיעורים של השנים השונות.
"יום א', 09:30, שנה ראשונה, שיעור משחק, חדר 12," מור מוצאת במהירות. "מוקדם מאוד."
אנחנו מתחילות לטפס במדרגות לקומה השלישית. בכל קומה מתקהלים אנשים, מתחבקים ומספרים בקולי קולות איפה בילו את סוף השבוע.
"פה עשיתי את האודישן," מור מצביעה על הדלת הפתוחה של חדר 8. "גם את? מתי עשית את הסדנה?" היא לא מחכה לתשובה. "בטוח שלא עשינו אותה ביחד, הייתי זוכרת אותך."
***
גיליתי שיש סדנה רק אחרי ששרה המזכירה התקשרה לבשר לי שעברתי את האודישן ושזה רק השלב הראשון, ואחריו מגיעה הסדנה הקבוצתית. דווקא נהניתי בסדנה. עשו לנו שיעור תנועה ואחרי זה עשו איתנו כל מיני אימפרוביזציות כאלה על מקום וסיטואציה ובאמצע עצרו אותנו והחליפו כל מיני נתונים ("עכשיו אותה שיחה, אבל אתן בסירת הצלה בשעת סערה בלב ים") ואחרי זה היינו צריכים להציג לפני כל הקבוצה את המונולוגים שלנו שוב, והפעם היינו צריכים גם לשיר שיר. אני שרה בסדר גמור ואפילו שיחקתי את רוקסי ב'שיקגו' בי"ב, אז זה לא הלחיץ אותי בכלל והכנתי את 'שבתות וחגים', ואז כשאמיליה, מנהלת בית הספר שהנחתה את הסדנה, אמרה לי: "תעצרי, תעצרי. בואי תשירי משהו שהוא לא של יהודית רביץ," בכלל לא הספקתי להילחץ ופשוט שרתי את 'אלה דברים שאותי משמחים' באנגלית, וזה היה בסדר ואני הייתי בסדר, וכששרה התקשרה לספר לי שהתקבלתי ללימודי משחק ושאני מתחילה באוקטובר, כבר שכחתי כמה דאגתי מאיך שעשיתי את המונולוג של סאלי.
***
"בוקר טוב, עלמותיי," מברך אותנו בחור גבוה בכניסה לחדר 12. "אתן נשמעות כאילו עליתן עכשיו לאמפייר סטייט ברגל. אני נועם."
"אלי," אני נחנקת ולוחצת את היד המושטת.
"אני מור. אימא, מים," מור מסתובבת במקומה ונכנסת לשירותים שמול הכיתה.
"כל כך חם שאני לא מבינה איך אפשר להסתובב בלי בקבוק," קול גבוה מצטרף לשיחה. הוא שייך לבחורה השנייה שחשבה שהיום נשיר בטקס, אני מאבחנת בהקלה. מכנסיים שחורים וגופיית משי שחורה בתוך המכנסיים. מוגזם בעליל. אני לא לבד.
"זאת עילית," נועם מציג. "אנחנו מכירים מהסדנה. עשינו שם דואט."
"היי," אני מושיטה לה את היד. "אני אלי —"
"היי!" עילית מתנפלת על בחורה שבדיוק יוצאת מהכיתה. "מה קורה, יפה אחת?"
"עילית פרטום הראשונה," צוהלת המחובקת ומחבקת את עילית בחזרה. "איך היה באיטליה?"
"מהסדנה?" אני שואלת את נועם ומתחילה להרגיש את הזיעה נוטפת במורד החולצה הלבנה שלי.
"מהסדנה," הוא מחייך בשמחה ופונה גם הוא לחבק את המצטרפת. "ליהי!"
"אל תדאגי, אריאלה," מור יוצאת מהשירותים וטופחת על הכתף שלי ביד רטובה. "תכף גם את תפגשי אנשים שהיו איתך בסדנה ותוכלי לתפוס תחת. בואי," היא דוחפת אותי אל תוך הכיתה. "ציפור קטנה לחשה לי שיש שם מזגן."
"מור־ציפור־דרור," אנחנו שומעות מייד. "שלום, מהממת!"
"אההההה! אופיר זרזיר!" מור נופלת בזרועותיו של בחור מתולתל שלובש חולצה של גרעין כלשהו. "אריאלה, תכירי, זה אופיר זרזיר, עשינו סדנה ביחד!"
"היי, נעים מאוד," אני מושיטה לו את היד לפני שאתחרט. אופיר לוחץ אותה בשמחה.
"נעים מאוד, אריאלה! את חברה של מור־ציפור מהבית?"
"אלי," אני מצחקקת. "קוראים לי אלי. ואני ו... מוריאלה נפגשנו לפני חמש דקות."
"אבל ההרגשה היא כאילו אנחנו מכירות כבר נצח," מור צוהלת. "אז מה, זרזיר, איך היה בפורטוגל?"
הם שוקעים בשיחה ערה על הטיול המדהים של אופיר עם ואן קטן ברחבי פורטוגל, ואני סוקרת את הכיתה במבט. היא שחורה. כל הקירות שחורים, החלונות, הווילונות, עמדת הסאונד והתאורה בפינה, הדלת. בפינת החדר ארבע ערמות של כיסאות אדומים. על הקיר מזגן, גם הוא צבוע בשחור. כאן אבלה שלוש שנים, וכשאצא מכאן אהיה שחקנית.
עוד ועוד אנשים נכנסים לכיתה ואני ממשיכה לא לזהות אף אחד. מה, אף אחד מהסדנה שלי לא התקבל חוץ ממני?
"בוקר טוב, חברים." אמיליה, מנהלת בית הספר שבחנה אותי באודישן, נכנסת לכיתה. "בואו נארגן כיסאות במעגל."
אנחנו מתיישבים. אני סופרת אותנו בראש. תשעה־עשר.
"אומרים שבסוף ההדחות של שנה ראשונה נשארים גג שתים־עשרה," מור לוחשת לי.
"מה?"
"מעיפים מלא אנשים בסוף השנה. ימבה. אבל לא אותנו, אריאלה. אנחנו מעולות."
אני מחייכת. מזל שנפלתי דווקא עליה.
אמיליה סוקרת אותנו במבט בוחן.
"יש משהו כל כך מרגש ברגע הזה," היא מגלגלת את הר' על הלשון. לקול שלה יש איכות כל כך מתכתית עד שזה נשמע כמעט אירוני. "לפתוח מחזור חדש. דיירים חדשים בבית שלנו. ברוכים הבאים, ברוכות הבאות. אני רוצה שנעשה סבב שמות קצר וכל אחד יגיד מהיכן הוא מגיע ומה הרקע שלו באמנויות הבמה, ואז אני אחדד כמה נהלים חשובים של בית הספר ובאופן ספציפי של מסלול משחק. מי רוצה להתחיל?"
"אני אתחיל," עילית פרטום הראשונה מחייכת וחושפת מערכת שיניים מושלמות. "אני עילית, מרמת השרון, אני בת 23. למדתי בתיכון אלון לאמנויות, במגמת תיאטרון כמובן, ו... אהם... השתתפתי בכמה וכמה סרטי סטודנטים בשנים האחרונות, אולי יצא לכם לראות בפסטיבל הסרטים בירושלים את 'מתוקה', שיחקתי בו דמות מאוד מאוד מעניינת, של נערה שורדת זנות, ו... אהם... השתתפתי בכמה וכמה הפקות של תיאטרון באר שבע כנערה, ו... אהם... שיחקתי את שן־טה בהפקת הגמר שלנו באלון, הפקה שהוזמנה אחר כך להופיע בהיכל התרבות והייתה סולד אאוט. זהו כרגע. אני מארחת בקפה נואר. מאוד זוהר," היא מצחקקת. "אני מאוד מתרגשת להיות כאן. מאוד שמחה."
"פוק פוק," מור מסננת ואני מגחכת.
"משהו מצחיק, בנות?" אמיליה יורה לעברנו. אני קופאת. "אני מציעה שתתחילו להתייחס אחד לשני בכבוד כבר מעכשיו. לצחוק ולזלזל בזמן שחברים לכיתה מספרים על עצמם לא יוביל אתכן לשום מקום, אלי ומור."
"זאת אני..." אני ממלמלת באומללות. "רק עשיתי אפצ'י. סליחה."
אף אחד לא צוחק.
"תודה, עילית," אמיליה מחייכת לנסיכה הבלונדינית מתיכון אלון. "נועם?" היא פונה לגבוה שיושב על ידה. "אתה רוצה להמשיך?"
"היי כולם," נועם מזכה את המעגל בחיוך נוצץ משלו. "אני נועם קובלמן, חלקכם אולי מכירים אותי מערוץ 18, למרות שזה באמת לא כל כך לגיל שלנו."
"נועם הוא אליל נוער," עילית מחליקה ועושה פייד אאוט החוצה בחינניות. אמיליה לא מעירה לה ורק ממשיכה לחייך אל נועם ואליה.
"למדתי במדעים ואמנויות בירושלים," נועם קורץ לעילית. "שתי האהבות הגדולות שלי תמיד היו מתמטיקה ותיאטרון והחלטתי לא לוותר על אף אחת מהן, שיחקתי ופתרתי, פתרתי ושיחקתי, אחרי סיום התיכון התגייסתי ליחידת הסייבר, ובשלב שבו ניתנה לי האפשרות לצאת ללימודים אקדמיים בעצם החלטתי שהמשחק הוא עניין גדול מאוד בחיים שלי ואני לא מרגיש חי בשום מקום כמו שאני מרגיש על הבמה. הבנתי שאני מתגעגע, מתגעגע לרגעים האלה שבהם הכול שקט ואני חי והלב שלי דופק וזה רק אני והקהל והבנתי שאני לא רוצה לצאת לקצונה, ולא רוצה להתקדם ביחידה שלי, למרות שבאמת, זה היה מאוד מאכזב בשביל המפקדים שלי ובשביל ההורים שלי, אבל החלטתי שאני חייב ללכת בעקבות החלום שלי. כשהשתחררתי פנתה אליי סוכנת, בטח שמעתם על רננה בלייברג, והיא בעצם שלחה אותי לאודישנים להנחיה בערוץ 18, ועכשיו לצערי אני נאלץ לעזוב את ההנחיה שם. אבל זה בעיקר מאוד משמח כי סוף סוף אני כאן, בלימודי משחק, במקום שבו אני צריך להיות. מרגיש שאני צריך להיות."
אמיליה עוברת לליהי היפה, מדריכת הצלילה מאילת, ואז לאופיר 'זרזיר' הקיבוצניק מעמק איילון שהיה בצוות בידור באילת, לנעמה סמוקת הלחיים מבימת הנוער בהרצליה שלמשפחה שלה יש יחידה ב'קלאב הוטל' באילת, לניר פרוע השיער שהחליט שלהיות פרמדיק בחיפה זה לא מה שהוא רוצה לעשות בחיים, לקרין הזעופה, לרונה הקטנטונת, לליאת שעברה אלינו מבימוי במקום להתחיל שם שנה שנייה, מורן, אמיר, שירה, יהלי, דור, ריקי, סיוון, אלי... כן, יש עוד אלי בכיתה שלי. אלי רזניק. הראש שלו נראה כמו כרובית, והוא מדבר נורא לא ברור. כשמגיע תורה של מור, היא מפתיעה אותי לטובה ומספרת שהיא אמנם מרחובות, אבל זה לא מה שמעניין. היא מדברת על הצגה שראתה בלונדון שלא יוצאת לה מהראש, ושעם כל זה שהיא הייתה במגמת תיאטרון היא כבר חשבה להירשם ללימודי תקשורת, אבל כשהיא ראתה את ההצגה הזאת, 'רעידות אדמה בלונדון', היא החליטה שהיא חייבת לנסות את העניין הזה של התיאטרון כי היא רוצה לעשות בשביל אחרים דברים כאלה שווים כמו שהיוצרים של ההצגה הזאת עשו בשבילה. כשאמיליה מודה למור ומעבירה את המבט שלה אליי, אני מכחכחת בגרון במבוכה. כשאני הייתי בלונדון עם ההורים שלי ואחותי לפני הגיוס, ראינו רק מחזות זמר. גם בניו יורק. לפחות בארץ ראיתי את כל ההצגות הגדולות. לפחות את כל מה שהגיע לתיאטרון הצפון.
"היי כולם," אני מתחילה בהיסוס. "אני אלי, אני מכפר ורדים, זה בצפון," נדמה לי שכולם מסיטים את המבט ומסתכלים על כל דבר חוץ ממני. "למדתי במגמת תיאטרון בסאסא, אני מאוד אוהבת מחזות זמר... שיחקתי את רוקסי בשיקגו בי"ב ו... אני מאוד אוהבת לשחק ולהופיע."
אמיליה מסתכלת עליי במבט בוחן. אני מתאפקת לא להוריד את העיניים. אמרתי את כל הדברים הלא נכונים. עכברת כפר מטופשת, מה חשבתי לעצמי? הגב שלי שטוף זיעה למרות המזגן המקפיא.
"תראי, אלי," היא מתחילה. "את תלמידת משחק עכשיו. לא סטודנטית בבית ספר למחזות זמר," הקול שלה קופץ למחוזות גבוהים ונרגנים, "ולא חברה בצוות בידור. להופיע זאת תוצאה. בדרך יש את כל מקצוע המשחק."
הפנים שלי בוערות. לשחק ולהופיע. איך יכולתי להוציא דבר כל כך מטומטם מהפה?
"אני מזמינה אותך לעשות שיפְט גדול, ואני מציעה לך לעשות אותו כמה שיותר מהר. את רוצה להיות שחקנית?"
אני מהנהנת. כל מילה שאגיד תיגמר בזה שאפרוץ בבכי ויצחקו עליי עד סוף הלימודים. או שאהיה התקדים שידברו עליו שנים. זאת שהדיחו כבר ביום הראשון.
"זה נכון לגבי כולכם," אמיליה ממשיכה. "מוטלת עליכם האחריות לבחור. יש רק דרך אחת להיות כאן, והיא להיות כאן לגמרי. אוֹל אִין. אחרת — אתם מבזבזים שנים יקרות מהחיים שלכם ושלי."
אמיליה ממשיכה את הסבב בלי לזכות אותי במילה או במבט נוסף. אני נושמת עמוק ומציצה שמאלה אל מור. היא מסתכלת עליי בעיניים הטובות והגדולות שלה כאומרת, "לא נורא, אריאלה. יהיה בסדר."
אני מאוד מקווה שהיא צודקת.
בערב ההורים שלי יתקשרו לשאול איך היה היום הראשון ואם אני מתכוונת לבוא הביתה בסוף השבוע. אני אגיד להם שזה תלוי אילו משימות נקבל במשך השבוע, כי אני צריכה להיות אוֹל אִין ולא לנסוע הביתה בזמן שכולם לומדים. אימא שלי תצקצק בלשון ותשאל אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה ואולי אולי בכל זאת אשקול לעבוד במרפאה ביישוב, כי דוקטור פוליצ'ק עדיין מחפש מזכירה. ואולי אני רוצה לשקול שוב אם אני לא מבזבזת את החיים שלי על התיאטרון הזה, כי עם הציונים שלי אתקבל לכל בית ספר לרפואה בארץ.
אני מכריחה את עצמי להיזכר במחיאות הכפיים בסוף של 'שיקגו', אלה שהתגברו כשעליתי להשתחוות. עברו כבר חמש שנים ואני עדיין חושבת שזה היה הערב הכי טוב בחיים שלי.
כשאמיליה מבקשת שנערום את הכיסאות בפינת החדר ונתחלק לזוגות, אני לא מעיזה להסתכל על מור אבל ממש מתפללת שמור תסתכל עליי.
"אריאלה?" היא מייד מושיטה לי יד.
"לכבוד הוא לי, מוריאלה," אני צוהלת.
"אחד מבני הזוג עומד והשני מתיישב על הרצפה במקום, ממש במקום שבו אתם עומדים," אמיליה מנחה. "העומד יתחיל בקרוב לנוע. הכי פשוט. לא צריך להמציא את אמריקה. יתחיל ללכת. פשוט. כמו שהוא הולך בדרך כלל. הפרטנר היושב יתבונן ברגליים של הפרטנר ההולך וינסה לפרק לעצמו את מה שהוא רואה למאפיינים. דברים שהוא יכול לשים לב אליהם וממש לבצע בעצמו. כלומר, בסוף פרק ההתבוננות אתם תתבקשו להציג את הפרטנר שלכם באמצעות ההליכה שלו, התנועה שלו, האופן שבו כף הרגל פוגשת את הרצפה, מידת הדחיפות או הרוגע שהיא משדרת, הבדלים בין הרגליים, אופן העצירה ושינוי הכיוון שלו בחלל, כל מה שתמצאו לנכון להקליט לכם בראש, ממש לעשות צילום מנטלי ולהעביר דרך הגוף שלכם אלינו, ככה שגם אנחנו נכיר את הפרטנר שלכם."
"אני אלך?" אני מבקשת ממור. ברור לשתינו שבהמשך התרגיל הזה נצטרך להתחלף, אבל לפחות לא אהיה הראשונה שעולה על הבמה.
"סבבה," מור טופחת לי על השכם. "נראה שיש לך חיידק במה רציני, אריאלה."
יש בה משהו כל כך לא רעיל, שאני מייד צוחקת. אותן מילים, אם היו יוצאות מהפה של עילית הראשונה, היו יכולות לשלוח אותי לבכות בשירותים.
"יש לך חבר?" מור לוחשת לי בעודה זוחלת אחריי על הרצפה. אני עוצרת, מחניקה צחקוק ומחזירה את המבט שלי קדימה. אמיליה אמנם הפעילה את מערכת הסאונד ועכשיו מתנגן בה איזה מינואט מונוטוני, אבל אין לי ספק שלא ימצא חן בעיניה אם ננצל את הזמן לשיחות חולין במקום 'התבוננות'. אני נדה בראשי לשלילה ומתחילה ללכת שוב.
"לחבר שלי קוראים רועי," מור לוחשת. "אנחנו גרים ליד כיכר רבין."
***
הפעם האחרונה שהיה לי חבר הייתה בי"ב. קראו לו ניר, הוא היה שכן שלי והיינו 'זוג' למשך כמה חודשים מביכים שאת חציים ביליתי בלהתחמק מלשכב איתו ואת חציים השני בלשכב איתו ולהתפלל שיחכה לי משהו יותר טוב מזה אחרי שאברח מהיישוב ומהתיכון האזורי. ניר היה חתיך וחמוד. הוא היה הבחור הכי טוב לב שהכרתי בכל שנות הנעורים שלי ביישוב וכל כך טיפש שאפשר היה למות. המשפחה שלו טיפלה בכלבים שאנשים היו זורקים באזור (היו חודשים שבהם היה נזרק כלב על כביש הגישה לכפר ורדים לפחות פעם בשבוע), משמשת להם אומנה ומחפשת להם בתים. תמיד היו להם מיליון כלבים בגינה ועוד חמישים בתוך הבית. אימא של ניר עבדה באיזו עבודה מטורפת באזור התעשייה, ואבא שלו היה קצין הביטחון של היישוב ותמיד היה בבית. את רוב החברות שלנו בילינו על מזרן על הרצפה בחדר של ניר במרתף, אני מגרדת את הפנים מהזיפים שלו והוא מעביר שירים לפני שהם נגמרים, דבר שהשניא אותו עליי די מהר. לא ידעתי כבר מה לעשות איתו. שבועיים לפני תאריך הגיוס שלו ניר נפרד ממני "כדי ששום דבר לא יסיח את דעתו מהמסלול". הייתי אסירת תודה.
***
"בואו נתחיל להביא את ההתבוננות לסיום," אמיליה מרימה את קולה על רקע הכינורות המרגיזים של המינואט. "ננסה לחרוט בזיכרוננו את הדברים שלמדנו ולהטמיע אותם בגוף שלנו. בואו נתחלף."
"לא מראים?" נדמה לי שאני שואלת את מור בשקט, אבל כמובן שזה רק נדמה לי.
"את רוצה להנחות את השיעור במקומי, אלי?" אמיליה מטיחה בי בארסיות.
אני נדה לשלילה ובולעת את הגוש בגרון. מה קורה כאן? מורים אוהבים אותי. מורים תמיד אהבו אותי.
מור מושכת את היד שלי, שאעזור לה להיעמד. אני מושכת אותה למעלה. היא נעמדת בדיוק מולי והעיניים הטובות שלה נוצצות.
"היא לא מכירה אותך, אריאלה," היא נשבעת לי בלחש לוהט. "זה לא אישי. אל תחשבי על זה."
גם את לא מכירה אותי, אני חושבת בעודי זוחלת על הרצפה ובוהה בכפות הרגליים הקטנות של מור פוגשות את הלינוליאום השחור, ראשית עקב, אחר כך קשת חיצונית, כריות כפות הרגליים החיצוניות, הפנימיות ורק בסוף - בהונות. גם את לא מכירה אותי, מוריאלה, אבל את בכל זאת נחמדה אליי. כמו שתמיד היו נחמדים אליי. כי אני נחמדה.
המינואטים מתחלפים בעצלתיים ואני תוהה מה הסיפור של שלושת הרבעים המעיקים שאמיליה מתעקשת שילוו את התרגיל הזה.
"את יוצאת לדייטים?" מור מלחששת, הפעם מלמעלה. אני מסתכלת אליה מהרצפה, מקווה שהעיניים שלי מביעות מספיק תחינה שתפסיק לדבר איתי כי זה שוב ייפול עליי. מור ממצמצת פעמיים, לאשר שהמסר עבר וממשיכה ללכת לאט.
***
דייטים. רוני מחבורת החברות שלי מהבית יוצאת לדייטים. רוב הסיפורים שלה די משעממים, וכשהם לא משעממים הם כוללים התנהגות מאוד דוּשית של בחורים. בוז לבנים, אור תמיד כותבת בקבוצה שלנו אחרי שרוני מספרת על עוד בחור שניסה להשכיב אותה באפס חינניות.
***
אמיליה מבקשת ממישהו מהראשונים שצפו לקום ולהראות לכיתה באיזו גאונות תפס את ההליכה של הפרטנר שלו. מור מתנדבת לעלות ראשונה. היא הולכת כמו ציפור, הצעדים שלה קטנים ומהירים והעקבים שלה בקושי נוגעים ברצפה.
"אלי, בואי, תצטרפי אליה," אמיליה מזמינה אותי לעלות וללכת לצד מור. כנראה שאני באמת הולכת כמו ציפור מטופשת, כי כולם מתלהבים ומוחאים כפיים.
"יפה מאוד, מור. עכשיו אלי, בואי, חזרי לשבת עם כולם ואני רוצה להמשיך קצת לעבוד עם מור. בואי, מור, בואי נגזים את ההליכה הזאת, בסדר? אני משחררת אותך עכשיו מהנתון שמבקש ממך להיות נאמנה לאלי, בואי תבצעי את ההליכה הזאת לגמרי מוגזם וכל הזמן חשבי מה את מגדילה ועד כמה."
צחקוק ועוד אחד נשמעים מצדדיי. מור נראית כמו ביג ברד, או כמו פרודיה על דינוזאור, מדדה לה מצד לצד, ממהרת וממהרת. ככה אני הולכת? אוי ואבוי.
"מה אתם אומרים על הדמות הזאת?" אמיליה פונה לכיתה. "מי היא?"
"אישה מבוגרת," אופיר עונה מייד. "כזאת שכל השכונה צוחקת עליה."
"אבל יש לה לב טוב," נעמה מצטרפת. "פשוט היא קצת לא יציבה."
"מור, תני להליכה הזאת להכתיב את כל הגוף של הדמות הזאת. איפה הידיים שלה? המבט? איך היא אומרת שלום?"
"שלום!" מור מקרקרת פתאום כמו תרנגולת וכולם מתפוצצים מצחוק. "שלום, בק בק! שלום!"
"איך היא מתיישבת?" אמיליה מעודדת אותה.
"אוי א־ברוך," מור מניחה לחי אחת של הישבן שלה על כיסא ומראה לנו כמה היא מתאמצת להניח את השנייה על ידה.
"היא מתלוננת הרבה!" מציעה הבחורה היפה עם הקארה השחור. ענת? סיוון?
"איזה יום שחור הוא זה," מור מקרקרת. "שלום! שלום!"
"היא נורא מסכנה," נועם מסכם. "כולם חושבים שהיא עלובה והיא לא יודעת את זה."
"איך הבנת את זה?" אני שואלת אותו לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי ומתחרטת עוד לפני שאני מספיקה לסגור בחזרה את הפה.
"מה הבעיה כאן, אלי?" אמיליה מצמצמת את עיניה לעברי. מור קופאת במקום.
"אין שום בעיה, פשוט זה קצת שיפוטי, וגם לא הבנתי איך אפשר להסיק מההליכה ומההתיישבות של הדמות מה אנשים חושבים עליה..." אני מגמגמת בשקט.
"אני מציעה שנפסיק כאן עם השליליות, מה את אומרת?" אמיליה נשמעת כאילו היא עומדת להלקות אותי בשוט, ולא "מציעה" שום דבר. אני מהנהנת במרץ.
"בכלל," היא מקיפה את הכיתה במבט. "אני במקומכם הייתי מתחייבת עוד היום לחיוביות. להיות ב'כן' ולא ב'לא'. לפעמים קשה לראות את הדימוי שלנו בעיניים של אחרים עולה על במה. אני מבינה." היא מהנהנת לעברי בחמלה. "אבל אתם כיתה עכשיו. אתם משפחה. בשלוש השנים הבאות אתם הכול אחד בשביל השני. אז תשחררי, אלי, אה? לא עושים פה 'אנטי'. עושים 'בעד'."
אני מצליחה לא למצמץ בכלל, וכשאמיליה מכריזה על רבע שעה הפסקה אני רצה לשירותים ונועלת את הדלת. פעם רותם, חברה שלי מכפר ורדים, הסבירה לי שאם בוכים בלי לשפשף את העיניים, האדמומיות של הבכי עוברת מהר. אז לפני שאני פורצת בבכי מלווה בנזלת בלתי נשלטת, אני מספיקה להוריד את המכסה של האסלה ולהתיישב על הידיים שלי, שלא יקבלו רעיונות.
