שיתוף פעולה מלכותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיתוף פעולה מלכותי
הוספה למועדפים

שיתוף פעולה מלכותי

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

פראי ובלתי ניתן לריסון – טארק אל-חליג' מעולם לא היה אמור לשלוט בטאהר. הלוחם הקטלני הזה, שהיה רגיל יותר להרוס מאשר לבנות, נאלץ עכשיו לרפא את החוליים שגרמה תקופת שלטונו של אחיו. כדי לעשות זאת הוא זקוק להשיג את הנשק היקר והמסוכן ביותר שהיה לו אי-פעם – כלה מלכותית!
אלגנטית ושקולה – המלכה אוליביה מלמדת את טארק את רזי האומנות של הלוחמה הפוליטית, אבל במקביל משתחרר בתוכה רגש ראשוני בלתי נשלט שהיא לא ידעה על קיומו. עד מהרה מגלה אוליביה שהיא קשורה בשלשלאות התשוקה אל המלך הלוחם... 

פרק ראשון

1
 
 
היא הייתה שברירית וחיוורת. שערה הבלונדיני היה מהודק לאחור לפקעת הדוקה ואלגנטית, השרוולים הארוכים של שמלתה ושוליה שהגיעו עד הרצפה היו, ככל הנראה, ניסיון לחסוך מעורה האירופאי את צריבת השמש של טאהר.
זה לא הספיק. רגעים אחדים בסביבה שבה הוא בילה בעשורים האחרונים והיא תמות.
לא יותר מפרח לילך לבן הנובל בחול עד אשר הוא שב אל האבק שנשלח על-ידי הרוח החמה.
צריך לפטר את היועץ שדמיין שהיא תוכל להתאים לשייח' של טאהר.
בנוגע לצוות שלו, הצרכים של טארק לא היו זהים לאלה של מליק. זה ניכר יותר ויותר בכל יום.
ברית פוליטית. כך כונו הנישואין הפוטנציאליים הללו. טארק לא ידע דבר על פוליטיקה, ולכן הוא היה מוכן ומזומן לחקור את האפשרויות הטמונות בברית כזו.
אבל לא. בראותו אותה כעת... זה לא יצליח.
"קחו אותה ממני," טארק אמר.
היא הרימה את מבטה, הבעת פניה הייתה חלקה אך חזקה כמו פלדה. "לא."
הוא הרים גבה. "לא?"
"אני לא יכולה לעזוב."
"בוודאי שאת יכולה. באותה הדרך שבה הגעת לכאן." זה הוא שאיננו יכול לעזוב. הוא שאיננו יכול לחזור ולחפש נחמה במדבר.
הוא, שהוחזק בבידוד במשך רוב חייו, שצריך עכשיו למצוא דרך לשלוט באוכלוסייה גדולה.
היא הרימה את סנטרה והוא ראה את התנהגותה המלכותית, את הקווים האריסטוקרטיים של דמותה. והוא הבין שהוא לא זוכר את שמה.
הוא היה בטוח שאמרו לו כאשר הודיעו לו שבועיים קודם לכן, שנסיכה מממלכה אירופאית תגיע כדי להציע להתחתן איתו. ובכל זאת, מוחו סינן ושמר על חלק מן הדברים, אבל לא על דברים אחרים.
שמה לא היה חשוב ולכן הוא נעלם.
"אתה לא מבין, שייח' שלי," היא המשיכה, קולה יציב, מהדהד באולם הכס הגדול.
הוא די אהב את החדר הזה. הוא היה דומה מאוד למערה.
"אני לא?" הוא שאל, עדיין לא התרגל לתואר.
"לא. אינני יכולה לשוב לאלנסאנד מבלי שהברית הזו תתקיים. למעשה, הטוב ביותר יהיה אם לא אשוב כלל."
"ולמה זה?"
"אין מקום בשבילי. לא נולדתי למלכות. אני אפילו לא ילידת המקום."
"את לא?"
"אני אמריקנית," היא ענתה. "פגשתי את בעלי... בעלי המנוח, המלך, כאשר הוא למד בבית-הספר. עכשיו הוא מת. אחיו ירש את מקומו ונחוש למצוא לעצמו אישה. לא אותי, תודה לאל. אבל הוא החליט שהייעוד שלי הוא נישואים יוקרתיים בחוץ לארץ. וכך... הנני כאן."
"שמך," הוא אמר, כי הוא התעייף מלא לדעת מהו.
היא מצמצה. "אתה לא יודע את שמי?"
"אין לי זמן לדברים חסרי חשיבות, ובגלל שאני לא משאיר אותך, שמך לא נראה לי חשוב. אבל עכשיו אני רוצה לדעת אותו."
היא הרימה את סנטרה, הבעת פניה יהירה. "סלח לי, הוד מעלתך, אבל שמי איננו נחשב לחסר חשיבות ברוב המקומות. אני אלמנת המלך אוליביה מאלנסאנד. ואני חשבתי שאנחנו אמורים לשוחח על אודות היתרונות של הנישואין שלנו."
טארק נע בכיסאו, מרים את ידו ומלטף את זקנו. "אני לא לגמרי בטוח שיש יתרון כלשהו בנישואין."
היא מצמצה בעיניה הכחולות הגדולות. "אז מדוע אני כאן?"
"היועצים שלי חשבו ששיחה איתך תועיל לי. אני לא בטוח."
"האם יש אישה אחרת שאתה מעדיף?"
הוא לא ידע באיזה אופן לענות על השאלה הזו. זו הייתה מחשבה זרה. נשים מעולם לא היו חלק מחייו. מגלותו. "לא. מדוע את שואלת?"
"אתה הרי זקוק ליורש, אני מניחה."
היא לא טעתה. הוא היה האחרון במשפחת אל-חליג'. כל מה שנותר משושלת אדירה. מקולל יהיה אחיו על שלא התחתן. שלא ילד כאשר הייתה לו הזדמנות. עכשיו זה נופל על טארק, ודבר בחייו לא הכין אותו למשימה הזו. להיפך, נאמר לו שמשפחה רק תחליש מישהו כמוהו. אימנו אותו להתעלם מתאוות הגוף. הוא היה חייב להפוך למשהו יותר מגבר כדי להגן על ארצו. הוא היה חייב להפוך לחלק מן הסלעים במדבר היבש והבלתי עביר. הבקשה שיהפוך לבן אנוש הייתה קשה מאוד לביצוע.
אבל כעת הוא היה היחיד שעמד בין טאהר לבין אויביה. כל מה שעמד בין האומה שלנו לבין הרס. הוא היה החרב של עמו כבר מזמן, אבל עכשיו הוא היה הראש. חובה שהוא לא יכול היה להתכחש לה.
"בסופו של דבר."
"עם כל הכבוד, שייח', העיכוב ביצירתו של יורש הוא שהביא אותנו עד הלום. לא הצלחתי ללדת ילד עם בעלי כאשר יכולתי, וגם אחיך לא הצליח בכך. לכן אני מוצאת את עצמי חסרת מקום. גיסי לא מעוניין בי ככלה בדיוק באותה מידה שאני לא מעוניינת להפוך לאחת כזו, ואתה כאן על כס המלכות לעולם בעוד שהיה אמור להיות פה אחיין שלך. אם למדתי דבר אחד בשנה שחלפה, הוא שעיכוב בהתרבות יכול להיות עסק יקר מאוד."
טארק נשען לאחור, שריריו כואבים. החודש הזה בארמון לא הצליח להרגיל אותו לריהוט עכשווי. התנוחות שהריהוט הזה דרש לא היו טבעיות לו.
ההערכה המקורית שלו את המלכה הזו, אוליביה, הייתה שהיא שבירה. הוא החל לתהות אם המראה שלה מטעה. הוא ידע טוב יותר.
גבר שבילה במדבר שנים כה רבות כמוהו ידע לא לסמוך על מראה עיניים ותו לא. חזיונות תעתועים לא היו אגדה בלבד. הוא ידע זאת היטב.
במדבר היה לך סיכוי רב יותר למצוא חול מאשר הפוגה כלשהי מן השמש. ובכל זאת, כאשר הידיעה על מותו של מליק הגיעה אליו באמצעות השבט הבדואי שבקרבו שהה חלק מן הזמן, הוא לא שש לחזור.
מה הוא יכול להציע למדינה כדיפלומט? המדינה הזו שהייתה חלק מנשמתו. אומה שנותרה הרוסה בעקבות שלטונו של אחיו. בעקבות רצח הוריו לפני שנים רבות.
המדינה שהוא נשבע להגן עליה בכל מחיר. כי זה כל מה שנותר. הכס, ההגנה על טאהר, היו הסיבה לכך שהוריו איבדו את חייהם.
הסיבה לכך שהיה עליו לחזור. שהיה עליו לשלוט. שהיה עליו להמשיך. שהיה עליו לרפא את האומה הזו שנותרה שבורה והרוסה על-ידי מליק.
הסיבה לכך שהיה עליו לשאת אישה על-אף הטעם הרע שבדבר. אישה שתוכל למלא את הפער שהוא לא יכול.
"את מציגה נקודה חשובה מאוד. ובכל זאת יש לי אפשרויות אחרות. לכל הפחות אני הוכחתי שקשה יותר להרוג אותי מאשר את אחי."
היא הרימה את גבתה החיוורת. "האם מישהו מנסה באמת להוכיח אחרת? כי ביטחוני האישי נמצא בראש סדר העדיפויות שלי. אם יש לך אויבים, אני לא חושבת שכדאי להכניס את עצמי או ילדים עתידיים כלשהם למצב כזה."
"אני מעריך את האנוכיות שלך, אבל מותו של אחי היה תאונה בלבד. אין אויבים. אם היו לאחי משמיצים, הוא טיפל בהם ביד קשה. אף אחד לא נותר."
"אופן השליטה מבטיח שרבים אכן נותרו. רק שהם שקטים. אני מקווה שאתה לא תלבה את כעסם."
"אני לא מליק. אני לא מתכוון ללכת בעקבותיו." ממש לא. הוא התכוון לשלוט למען העם, לא למענו. מליק הפחיד את ההמונים. התעלם מן הכלכלה. התעלם מהאנשים הרעבים. בזבז כסף על מסיבות מפוארות וקנה תכשיטים ובתים לזונה שלו. הוא לא שירת אף אחד פרט לתשוקה שלו עצמו, וטרק סירב ללכת באותה הדרך.
עדיף לשנוא כוח מאשר להשתוקק אליו. כפי שטרק ידע כעת שאחיו עשה מאז היותו איש צעיר. כפי שהוא למד לעומק מאז שהוא חזר.
אחיו היה רוצח. למרבה המזל, כעת הוא היה רוצח מת.
היא הנהנה באיטיות. "אני מבינה. שינוי עלול לגרום לבעיות משלו."
"את מדברת כאילו שיש לך ניסיון בזה."
שפתיים ורודות בהירות התעגלו. היא הייתה יצור כה מעודן. זר לו. הוא בילה מעט מאוד זמן בחברתן של נשים, ועם נשים כמו זו אף פחות.
הנשים שאכלסו את מחנות הבדואים שבהם ביקר היו חזקות, רגילות לאורח חיים קשה. לסילוקם של פולשים טבעיים ואנושיים כאחד. הם לא היו דומות לבת האנוש המגוחכת והבלתי שימושית שעמדה לפניו. גבוהה, רזה, בעלת צוואר ארוך ורגיש מדי להערכתו.
"בעלִי ערך לא מעט שינויים כאשר הוא עלה לשלטון. הוא אחראי לתהליכי מודרניזציה רבים. אלנסאנד הייתה אחת מן המדינות המיושנות ביותר בסקנדינביה והמלך מרכוס עשה רבות כדי לשנות זאת." היא בלעה את רוקה, הגרון היפה והבלתי שימושי הזה עבד. "שינוי הוא תמיד כואב."
הוא הנהן באיטיות. "והמדינה שלך עומדת בפני שינוי נוסף. מלך חדש."
"כן. אם כי אני מאמינה שאנטון יעשה כמיטב יכולתו למען המדינה. הוא איש טוב, גיסי."
"לא מספיק טוב כדי שתינשאי לו?"
"יש לו מישהי אחרת והוא מעוניין להינשא לה. בכל אופן, זה תנ"כי במקצת. להינשא לאשתו של אחיך המת. שלא לדבר על זה שזה לא התאים לי."
הוא לא יכול היה להבין מדוע היא מצאה את זה מעורר סלידה. הוא ניסה לדמיין מה היה קורה אם למליק הייתה אישה. הוא לא יכול היה להבין מדוע זה צריך להיות לא בסדר יותר מכל דרך אחרת למציאת אישה. לא היה אכפת לו למי האישה הייתה נשואה קודם לכן.
אבל הוא היה צריך להכיר בבורות שלו בכל מה שקשור במערכות יחסים בין גברים לנשים. אולי היה זה אחד מאותם דברים שהוא פספס בגלל החיים המבודדים שלו בטרם חזר להתגורר בארמון.
"הוא שלח אותך לכאן? גיסך?"
היא הנהנה באיטיות והתקרבה אל עבר הכס, קולם של נעליה על השיש השחור זר לאוזניו. משהו שקשור לסגנון העקבים הגבוהים של נעליה. מעניין. בלתי מוכר.
"כן. הוא הבין שאולי יש לך צורך במלכה. וכך קרה שיש לנו אחת נוספת."
הוא זיהה מעט הומור מוזר בהצהרה הזו. הוא היה צוחק אם הוא היה אדם שמבין דברים כאלה. הוא שכח כיצד.
"ולנו חסרה אחת. אני רואה מדוע זה נראה כפתרון הגיוני. אבל לצערי אין לי אפשרות לנדור נדרים. כעת, האם תוכלי לצאת בעצמך, או שעליי לקרוא לשומרים שיעזרו לך?"
 
אוליביה לא הצליחה לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שבה היא סולקה. או אולי היא כן הצליחה. למעשה, אנטון סילק אותה ללא גינונים אל מעבר לים למדינה זרה כדי להפוך אותה לנכס של אלנסאנד. בעקבות מותו של מרכוס היא לא הייתה חשובה עוד. לא היה טעם לכעוס על כך. לא זרם בה דם מלכותי. היא לא הביאה יורש אל העולם. אלה היו חיי הארמון. לא היה שום דבר אישי בכך.
טובת המדינה הייתה החשובה ביותר. כאשר היא נישאה למרכוס היא נשבעה אמונים למולדת שאימצה, והיא בוודאי לא יכלה לוותר עליה כעת כשהוא מת.
למען האמת, זו הייתה מערכת היחסים השנייה שאנטון ניסה לסדר לה. הראשונה הייתה עם דיפלומט מאלנסאנד שאמור להתגורר בארצות-הברית. אוליביה הייתה אמריקנית ולכן היה זה הגיוני, אבל...
היא לא חשה כל קשר שהוא לאיש. והרעיון לשוב לארצות-הברית גרם לה תחושה של חזרה לאחור במידה מסוימת. היא רצתה משהו חדש. השתוקקה לכך.
ואז מליק מת ושייח' חדש עלה לשלטון בטאהר. ההזדמנות המושלמת לכרות ברית עם מדינה מבודדת, אבל עשירה בנפט ובמשאבים אחרים.
אנטון שאל, והיא הסכימה. היא אכזבה אותו פעם אחת; היא לא תעשה זאת שוב. בכל זאת, ביודעה שהשייח' היה מיוחד, גדל בעיקר במדבר, היא דמיינה... משהו אחר. היא בהחלט לא ציפתה לגבר הזה.
נוכחותו מילאה את אולם הכס באוויר חייתי שנבע ממנו. הוא לא היה מסוג בני המלוכה שהיא הייתה רגילה אליהם. בעלה וגיסה היו מתורבתים. גברים שדיברו מילים שנבחרו בקפידה, גברים בעלי מעמד שיגרום לקנאה אצל כל חייל מנוסה. גברים שלבשו חליפות מדויקות – יופי אריסטוקרטי חד ביותר.
לשייח' טארק אל-חליג' לא היו כל המעלות הללו. הוא היה יותר חיה מאשר גבר, נשען לאחור על הכס הנוצץ, יד אחת על סנטרו, היד השנייה אוחזת בחוזקה במשענת המהודרת. רגליו פרוסות לרווחה, האחת מתוחה והשנייה מתחת לכיסא.
הוא לא היה נאה.
בטוניקה רגילה ובמכנסי הפשתן שלו, שערו הארוך והשחור משוך לאחור בעזרת רצועת עור וזקנו הכהה מכסה את רוב המאפיינים הללו, הוא היה רחוק מאוד מלהיות נאה.
אבל הוא היה שובה לב.
עיניו היו כמו שוהם – אינסופיות, שטוחות, מעריכות. היא התקשתה להסיר את מבטה ממנו.
היא חשה הקלה מהרבה בחינות מכך שהוא מסרב לה. זה לא היה מה שהיא קיוותה. היא ראתה תמונות של השליט הקודם. הוא היה מתורבת, נאה באופן דומה למדי למרכוס.
היא הייתה מוכנה להינשא לגבר נוסף כזה. היא לא הייתה מוכנה לטארק.
אבל, היא לא ידעה מה יקרה לה אם היא תשוב בחזרה כעת. אם היא תשוב לאלנסאנד מבלי שמילאה את משימתה. אם היא תשוב מיד אל הריקנות של האבל וחוסר התועלת שהיא התבוססה בהם בארמון. והיא מאוד לא רצתה לאכזב את גיסה. לא רצתה לקלקל את אחד מן הקשרים הטובים הבודדים שהיו לה.
היא הניחה שאנטון לא יתכחש לה לחלוטין. אבל לא היה לה מקום שם. לא תכלית. לא יהיה לה מה לעשות חוץ מאשר להסתובב ברחבי הארמון הגדול, לא יותר מאיבר מיותר שניתן לכרות בקלות. עד שהיא תגיד משהו. עד שהיא תביע את דעתה ותאבד את הייחס הטוב של האדם האחרון שאכפת לו ממנה עדיין...
זה היה קרוב מאוד למה שהיא חוותה בילדותה. הילדה ששכחו. כי כולם היו צריכים להעניק את מלוא תשומת הלב לאמילי. טיפול באמילי הצריך ערנות מתמדת. הצורך לעקוב אחר מצב בריאותה ללא הרף.
מה היא אם היא מתרעמת על כך?
היא ניערה את המחשבה ממנה. זה לא חשוב. דבר מזה לא היה חשוב. הוריה עשו מה שהורים טובים צריכים לעשות. והיא עשתה מה שאחות טובה צריכה לעשות. ובכל זאת, היא סלדה מבטלנות. מחוסר נראות.
"אני מקווה שתשנה את דעתך," היא אמרה. המילים נאמרו עוד לפני שהספיקה לחשוב עליהן.
האם היא באמת קיוותה שהוא ישנה את דעתו? היא לא הייתה בטוחה. חלק ממנה רצה לברוח, לחזור אל המטוס הפרטי שהביא אותה לכאן – מטוס מאותו סוג שבעלה נהרג בו שנתיים קודם לכן – להיכנס למיטה ולכסות את עצמה בשמיכה ולעבור את כל הטיסה לאלנסאנד בתנוחה עוברית.
זו הייתה הבעיה השנייה. צריך לעלות על מטוס שוב כדי לחזור. שלושה כדורים נגד חרדה לא הספיקו כדי להפוך את הטיסה לנסבלת.
היא לא אהבה לטוס מעולם, ומותו של מרכוס לא עזר לפחד המסוים הזה.
"את יודעת מה התפקיד שלי במדינה שלי כבר מזמן?" נימת דבריו הייתה מתונה. היא חשה שהנימה הייתה מזויפת.
"האר את עיניי," היא אמרה, קולה כמו זכוכית בלתי שבירה.
"אני הפגיון. אחד שגבר יחביא בכפלים של בגדיו. מוסתר, ומסוכן יותר בשל כך. לא פיקדתי על צבא כלשהו. מקומי היה במדבר. התרכזתי בשבטים שם, בהבטחת היציבות. נאמנות לכתר. פיקוד על יחידות קטנות לפי הצורך. דיכוי התקוממויות עוד בטרם היכו שורש. אויבם של אויבי אחי. זה שהם ידעו על קיומו אך בקושי. אומרים שאם אתה חי לפי החרב, אתה גם תמות ממנה. אם כך הדבר, אני מניח שאני פשוט מצפה למכה הסופית. אבל, כפי שאמרתי כבר, קשה למדי להרוג אותי."
אי-נוחות טיפסה במעלה חוט השדרה שלה כמו אצבעות קפואות. אם הוא התכוון להפחיד אותה, הוא כמעט הצליח. אבל הוא גם עורר את סקרנותה. וכרגע האחרונה גברה על הפחד.
"יש לך הכשרה כלשהי בלהיות מלך?" היא שאלה.
"האם אני יודע לשוחח עם מכובדים זרים, לנאום נאומים ולאכול עם נימוסי שולחן בסיסיים? לא."
"אני מבינה," היא אמרה, צועדת צעד אחד לעברו. היא הרגישה שהיא מתקרבת לנמר בכלוב. לא הייתה סכנה אמיתית, לא במצב הזה. אבל הכוח, הפוטנציאל הקטלני בגופו היה ניכר. "אם ניקח את זה בחשבון, אולי אני אוכל להועיל לך בדברים אחרים?"
"אילו דברים אחרים? אם את מתכוונת לפתות אותי בעזרת גופך – " הוא הביט עליה מלמעלה למטה תוך אמירת הדברים, בביטול " – את תגלי שאני לא מתרגש בקלות רבה."
גל חום חלף בה. היא לא הייתה בטוחה אם מדובר במבוכה או בכעס. והיא לא הייתה בטוחה מדוע היא צריכה להרגיש אחד מהם. היא לא הכירה את האיש. לא הייתה כל משמעות בעיניה לבדיקה שלו את הגוף שלה. היא הייתה בטוחה למדי בהיותה מושכת. למרכוס מעולם לא היו תלונות כלשהן.
היא עשתה כמיטב יכולתה כדי לא להירתע. כדי לא להתנדנד. לא היה מקום לרגשות ולחששות שלה כאן. למעשה, לא הייתה לה זכות להרגיש פגועה, או חוששת. היא חייבת את זה לאנטון. הוא לא ביקש יותר מדי, לא כשמדובר היה על לשרת את המדינה.
"כל אישה יכולה לחלוק את גופה איתך," היא אמרה בביטול. "למעטות מאוד יש את היתרון של חינוך מלכותי. כפי שאמרתי, אני אמריקנית. יורשת, ובהחלט ממשפחה עשירה, אבל לא מלכותית. דברים רבים היה עליי ללמוד בטרם הייתי מוכנה להפוך למלכה. אני יכולה ללמד אותך."
הבעת פניו השתנתה אך בקושי, נצנוץ בעיניו שהיה בלתי נראה כמעט. "את חושבת שיש לי צורך בכך?"
"לדעתי כן, אלא אם כן אתה רוצה שהמדינה שהגנת עליה שנים כה רבות תישרף. בפוליטיקה יש כוח שונה לחלוטין. וכמו הכוח הפיזי שלך, אתה תצטרך לעבוד עליו. אתה חייב לבנות את השרירים, כמו שאומרים."
"אני לא חייב להתחתן איתך כדי לקבל את היתרונות של ההשכלה שלך."
"נכון. אתה לא צריך. ואולי זה מקום טוב להתחיל ממנו."
"מה את מציעה?"
"תן לי זמן להוכיח לך את ערכי. נישואין הם צעד רציני למדי עבור שני זרים."
הוא היטה את ראשו הצידה. "האם התחתנת עם זר בעבר?"
"מרכוס לא היה זר כשנישאנו. נפגשנו באוניברסיטה."
"התאמה של אהבה?" הוא שאל, מרים גבה אחת.
קיבתה התעוותה בחוסר נוחות, מעט חוסר תחושה החל בקצות אצבעותיה והתפשט לאיטו מעלה. "כן." היא בלעה את רוקה. "סיבה נוספת לכך שקל לי לקבל את האפשרות לברית הדדית מועילה. אני לא מחפשת, וגם אינני מצפה שיהיו לי נישואין נוספים כמו הראשונים שלי. אינני רוצה."
"אני יכול להבטיח לך שנישואין בינינו לא יהיו דומים כלל לאלה שהיו לך עם בעלך הראשון."
לא היה לה ספק בכך.
"טוב. אל תשלח אותי בחזרה. תן לי חודש אחד. אני אעזור לך בדברים העדינים יותר, ואנחנו יכולים לקיים סוג של חיזור. משהו בשביל אמצעי התקשורת, משהו בשביל העם שלך. אם זה לא יצליח, לא יקרה כלום. אבל אם יצליח... טוב, זה יפתור כמה בעיות."
הוא נעמד לפתע, תנועותיו זורמות. הן הזכירו לה נחש. כה שקט  ברגע  שלפני  הפגיעה  האנושה.  עוברת  עוד  בטרם  חשת בה.
"אלמנת המלך אוליביה מאלנסאנד, יש לנו הסכם. יש לך שלושים ימים לשכנע אותי שאי-אפשר בלעדייך. אם תצליחי, אשא אותך לאישה."
 
 

עוד על הספר

שיתוף פעולה מלכותי מייסי ייטס
1
 
 
היא הייתה שברירית וחיוורת. שערה הבלונדיני היה מהודק לאחור לפקעת הדוקה ואלגנטית, השרוולים הארוכים של שמלתה ושוליה שהגיעו עד הרצפה היו, ככל הנראה, ניסיון לחסוך מעורה האירופאי את צריבת השמש של טאהר.
זה לא הספיק. רגעים אחדים בסביבה שבה הוא בילה בעשורים האחרונים והיא תמות.
לא יותר מפרח לילך לבן הנובל בחול עד אשר הוא שב אל האבק שנשלח על-ידי הרוח החמה.
צריך לפטר את היועץ שדמיין שהיא תוכל להתאים לשייח' של טאהר.
בנוגע לצוות שלו, הצרכים של טארק לא היו זהים לאלה של מליק. זה ניכר יותר ויותר בכל יום.
ברית פוליטית. כך כונו הנישואין הפוטנציאליים הללו. טארק לא ידע דבר על פוליטיקה, ולכן הוא היה מוכן ומזומן לחקור את האפשרויות הטמונות בברית כזו.
אבל לא. בראותו אותה כעת... זה לא יצליח.
"קחו אותה ממני," טארק אמר.
היא הרימה את מבטה, הבעת פניה הייתה חלקה אך חזקה כמו פלדה. "לא."
הוא הרים גבה. "לא?"
"אני לא יכולה לעזוב."
"בוודאי שאת יכולה. באותה הדרך שבה הגעת לכאן." זה הוא שאיננו יכול לעזוב. הוא שאיננו יכול לחזור ולחפש נחמה במדבר.
הוא, שהוחזק בבידוד במשך רוב חייו, שצריך עכשיו למצוא דרך לשלוט באוכלוסייה גדולה.
היא הרימה את סנטרה והוא ראה את התנהגותה המלכותית, את הקווים האריסטוקרטיים של דמותה. והוא הבין שהוא לא זוכר את שמה.
הוא היה בטוח שאמרו לו כאשר הודיעו לו שבועיים קודם לכן, שנסיכה מממלכה אירופאית תגיע כדי להציע להתחתן איתו. ובכל זאת, מוחו סינן ושמר על חלק מן הדברים, אבל לא על דברים אחרים.
שמה לא היה חשוב ולכן הוא נעלם.
"אתה לא מבין, שייח' שלי," היא המשיכה, קולה יציב, מהדהד באולם הכס הגדול.
הוא די אהב את החדר הזה. הוא היה דומה מאוד למערה.
"אני לא?" הוא שאל, עדיין לא התרגל לתואר.
"לא. אינני יכולה לשוב לאלנסאנד מבלי שהברית הזו תתקיים. למעשה, הטוב ביותר יהיה אם לא אשוב כלל."
"ולמה זה?"
"אין מקום בשבילי. לא נולדתי למלכות. אני אפילו לא ילידת המקום."
"את לא?"
"אני אמריקנית," היא ענתה. "פגשתי את בעלי... בעלי המנוח, המלך, כאשר הוא למד בבית-הספר. עכשיו הוא מת. אחיו ירש את מקומו ונחוש למצוא לעצמו אישה. לא אותי, תודה לאל. אבל הוא החליט שהייעוד שלי הוא נישואים יוקרתיים בחוץ לארץ. וכך... הנני כאן."
"שמך," הוא אמר, כי הוא התעייף מלא לדעת מהו.
היא מצמצה. "אתה לא יודע את שמי?"
"אין לי זמן לדברים חסרי חשיבות, ובגלל שאני לא משאיר אותך, שמך לא נראה לי חשוב. אבל עכשיו אני רוצה לדעת אותו."
היא הרימה את סנטרה, הבעת פניה יהירה. "סלח לי, הוד מעלתך, אבל שמי איננו נחשב לחסר חשיבות ברוב המקומות. אני אלמנת המלך אוליביה מאלנסאנד. ואני חשבתי שאנחנו אמורים לשוחח על אודות היתרונות של הנישואין שלנו."
טארק נע בכיסאו, מרים את ידו ומלטף את זקנו. "אני לא לגמרי בטוח שיש יתרון כלשהו בנישואין."
היא מצמצה בעיניה הכחולות הגדולות. "אז מדוע אני כאן?"
"היועצים שלי חשבו ששיחה איתך תועיל לי. אני לא בטוח."
"האם יש אישה אחרת שאתה מעדיף?"
הוא לא ידע באיזה אופן לענות על השאלה הזו. זו הייתה מחשבה זרה. נשים מעולם לא היו חלק מחייו. מגלותו. "לא. מדוע את שואלת?"
"אתה הרי זקוק ליורש, אני מניחה."
היא לא טעתה. הוא היה האחרון במשפחת אל-חליג'. כל מה שנותר משושלת אדירה. מקולל יהיה אחיו על שלא התחתן. שלא ילד כאשר הייתה לו הזדמנות. עכשיו זה נופל על טארק, ודבר בחייו לא הכין אותו למשימה הזו. להיפך, נאמר לו שמשפחה רק תחליש מישהו כמוהו. אימנו אותו להתעלם מתאוות הגוף. הוא היה חייב להפוך למשהו יותר מגבר כדי להגן על ארצו. הוא היה חייב להפוך לחלק מן הסלעים במדבר היבש והבלתי עביר. הבקשה שיהפוך לבן אנוש הייתה קשה מאוד לביצוע.
אבל כעת הוא היה היחיד שעמד בין טאהר לבין אויביה. כל מה שעמד בין האומה שלנו לבין הרס. הוא היה החרב של עמו כבר מזמן, אבל עכשיו הוא היה הראש. חובה שהוא לא יכול היה להתכחש לה.
"בסופו של דבר."
"עם כל הכבוד, שייח', העיכוב ביצירתו של יורש הוא שהביא אותנו עד הלום. לא הצלחתי ללדת ילד עם בעלי כאשר יכולתי, וגם אחיך לא הצליח בכך. לכן אני מוצאת את עצמי חסרת מקום. גיסי לא מעוניין בי ככלה בדיוק באותה מידה שאני לא מעוניינת להפוך לאחת כזו, ואתה כאן על כס המלכות לעולם בעוד שהיה אמור להיות פה אחיין שלך. אם למדתי דבר אחד בשנה שחלפה, הוא שעיכוב בהתרבות יכול להיות עסק יקר מאוד."
טארק נשען לאחור, שריריו כואבים. החודש הזה בארמון לא הצליח להרגיל אותו לריהוט עכשווי. התנוחות שהריהוט הזה דרש לא היו טבעיות לו.
ההערכה המקורית שלו את המלכה הזו, אוליביה, הייתה שהיא שבירה. הוא החל לתהות אם המראה שלה מטעה. הוא ידע טוב יותר.
גבר שבילה במדבר שנים כה רבות כמוהו ידע לא לסמוך על מראה עיניים ותו לא. חזיונות תעתועים לא היו אגדה בלבד. הוא ידע זאת היטב.
במדבר היה לך סיכוי רב יותר למצוא חול מאשר הפוגה כלשהי מן השמש. ובכל זאת, כאשר הידיעה על מותו של מליק הגיעה אליו באמצעות השבט הבדואי שבקרבו שהה חלק מן הזמן, הוא לא שש לחזור.
מה הוא יכול להציע למדינה כדיפלומט? המדינה הזו שהייתה חלק מנשמתו. אומה שנותרה הרוסה בעקבות שלטונו של אחיו. בעקבות רצח הוריו לפני שנים רבות.
המדינה שהוא נשבע להגן עליה בכל מחיר. כי זה כל מה שנותר. הכס, ההגנה על טאהר, היו הסיבה לכך שהוריו איבדו את חייהם.
הסיבה לכך שהיה עליו לחזור. שהיה עליו לשלוט. שהיה עליו להמשיך. שהיה עליו לרפא את האומה הזו שנותרה שבורה והרוסה על-ידי מליק.
הסיבה לכך שהיה עליו לשאת אישה על-אף הטעם הרע שבדבר. אישה שתוכל למלא את הפער שהוא לא יכול.
"את מציגה נקודה חשובה מאוד. ובכל זאת יש לי אפשרויות אחרות. לכל הפחות אני הוכחתי שקשה יותר להרוג אותי מאשר את אחי."
היא הרימה את גבתה החיוורת. "האם מישהו מנסה באמת להוכיח אחרת? כי ביטחוני האישי נמצא בראש סדר העדיפויות שלי. אם יש לך אויבים, אני לא חושבת שכדאי להכניס את עצמי או ילדים עתידיים כלשהם למצב כזה."
"אני מעריך את האנוכיות שלך, אבל מותו של אחי היה תאונה בלבד. אין אויבים. אם היו לאחי משמיצים, הוא טיפל בהם ביד קשה. אף אחד לא נותר."
"אופן השליטה מבטיח שרבים אכן נותרו. רק שהם שקטים. אני מקווה שאתה לא תלבה את כעסם."
"אני לא מליק. אני לא מתכוון ללכת בעקבותיו." ממש לא. הוא התכוון לשלוט למען העם, לא למענו. מליק הפחיד את ההמונים. התעלם מן הכלכלה. התעלם מהאנשים הרעבים. בזבז כסף על מסיבות מפוארות וקנה תכשיטים ובתים לזונה שלו. הוא לא שירת אף אחד פרט לתשוקה שלו עצמו, וטרק סירב ללכת באותה הדרך.
עדיף לשנוא כוח מאשר להשתוקק אליו. כפי שטרק ידע כעת שאחיו עשה מאז היותו איש צעיר. כפי שהוא למד לעומק מאז שהוא חזר.
אחיו היה רוצח. למרבה המזל, כעת הוא היה רוצח מת.
היא הנהנה באיטיות. "אני מבינה. שינוי עלול לגרום לבעיות משלו."
"את מדברת כאילו שיש לך ניסיון בזה."
שפתיים ורודות בהירות התעגלו. היא הייתה יצור כה מעודן. זר לו. הוא בילה מעט מאוד זמן בחברתן של נשים, ועם נשים כמו זו אף פחות.
הנשים שאכלסו את מחנות הבדואים שבהם ביקר היו חזקות, רגילות לאורח חיים קשה. לסילוקם של פולשים טבעיים ואנושיים כאחד. הם לא היו דומות לבת האנוש המגוחכת והבלתי שימושית שעמדה לפניו. גבוהה, רזה, בעלת צוואר ארוך ורגיש מדי להערכתו.
"בעלִי ערך לא מעט שינויים כאשר הוא עלה לשלטון. הוא אחראי לתהליכי מודרניזציה רבים. אלנסאנד הייתה אחת מן המדינות המיושנות ביותר בסקנדינביה והמלך מרכוס עשה רבות כדי לשנות זאת." היא בלעה את רוקה, הגרון היפה והבלתי שימושי הזה עבד. "שינוי הוא תמיד כואב."
הוא הנהן באיטיות. "והמדינה שלך עומדת בפני שינוי נוסף. מלך חדש."
"כן. אם כי אני מאמינה שאנטון יעשה כמיטב יכולתו למען המדינה. הוא איש טוב, גיסי."
"לא מספיק טוב כדי שתינשאי לו?"
"יש לו מישהי אחרת והוא מעוניין להינשא לה. בכל אופן, זה תנ"כי במקצת. להינשא לאשתו של אחיך המת. שלא לדבר על זה שזה לא התאים לי."
הוא לא יכול היה להבין מדוע היא מצאה את זה מעורר סלידה. הוא ניסה לדמיין מה היה קורה אם למליק הייתה אישה. הוא לא יכול היה להבין מדוע זה צריך להיות לא בסדר יותר מכל דרך אחרת למציאת אישה. לא היה אכפת לו למי האישה הייתה נשואה קודם לכן.
אבל הוא היה צריך להכיר בבורות שלו בכל מה שקשור במערכות יחסים בין גברים לנשים. אולי היה זה אחד מאותם דברים שהוא פספס בגלל החיים המבודדים שלו בטרם חזר להתגורר בארמון.
"הוא שלח אותך לכאן? גיסך?"
היא הנהנה באיטיות והתקרבה אל עבר הכס, קולם של נעליה על השיש השחור זר לאוזניו. משהו שקשור לסגנון העקבים הגבוהים של נעליה. מעניין. בלתי מוכר.
"כן. הוא הבין שאולי יש לך צורך במלכה. וכך קרה שיש לנו אחת נוספת."
הוא זיהה מעט הומור מוזר בהצהרה הזו. הוא היה צוחק אם הוא היה אדם שמבין דברים כאלה. הוא שכח כיצד.
"ולנו חסרה אחת. אני רואה מדוע זה נראה כפתרון הגיוני. אבל לצערי אין לי אפשרות לנדור נדרים. כעת, האם תוכלי לצאת בעצמך, או שעליי לקרוא לשומרים שיעזרו לך?"
 
אוליביה לא הצליחה לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שבה היא סולקה. או אולי היא כן הצליחה. למעשה, אנטון סילק אותה ללא גינונים אל מעבר לים למדינה זרה כדי להפוך אותה לנכס של אלנסאנד. בעקבות מותו של מרכוס היא לא הייתה חשובה עוד. לא היה טעם לכעוס על כך. לא זרם בה דם מלכותי. היא לא הביאה יורש אל העולם. אלה היו חיי הארמון. לא היה שום דבר אישי בכך.
טובת המדינה הייתה החשובה ביותר. כאשר היא נישאה למרכוס היא נשבעה אמונים למולדת שאימצה, והיא בוודאי לא יכלה לוותר עליה כעת כשהוא מת.
למען האמת, זו הייתה מערכת היחסים השנייה שאנטון ניסה לסדר לה. הראשונה הייתה עם דיפלומט מאלנסאנד שאמור להתגורר בארצות-הברית. אוליביה הייתה אמריקנית ולכן היה זה הגיוני, אבל...
היא לא חשה כל קשר שהוא לאיש. והרעיון לשוב לארצות-הברית גרם לה תחושה של חזרה לאחור במידה מסוימת. היא רצתה משהו חדש. השתוקקה לכך.
ואז מליק מת ושייח' חדש עלה לשלטון בטאהר. ההזדמנות המושלמת לכרות ברית עם מדינה מבודדת, אבל עשירה בנפט ובמשאבים אחרים.
אנטון שאל, והיא הסכימה. היא אכזבה אותו פעם אחת; היא לא תעשה זאת שוב. בכל זאת, ביודעה שהשייח' היה מיוחד, גדל בעיקר במדבר, היא דמיינה... משהו אחר. היא בהחלט לא ציפתה לגבר הזה.
נוכחותו מילאה את אולם הכס באוויר חייתי שנבע ממנו. הוא לא היה מסוג בני המלוכה שהיא הייתה רגילה אליהם. בעלה וגיסה היו מתורבתים. גברים שדיברו מילים שנבחרו בקפידה, גברים בעלי מעמד שיגרום לקנאה אצל כל חייל מנוסה. גברים שלבשו חליפות מדויקות – יופי אריסטוקרטי חד ביותר.
לשייח' טארק אל-חליג' לא היו כל המעלות הללו. הוא היה יותר חיה מאשר גבר, נשען לאחור על הכס הנוצץ, יד אחת על סנטרו, היד השנייה אוחזת בחוזקה במשענת המהודרת. רגליו פרוסות לרווחה, האחת מתוחה והשנייה מתחת לכיסא.
הוא לא היה נאה.
בטוניקה רגילה ובמכנסי הפשתן שלו, שערו הארוך והשחור משוך לאחור בעזרת רצועת עור וזקנו הכהה מכסה את רוב המאפיינים הללו, הוא היה רחוק מאוד מלהיות נאה.
אבל הוא היה שובה לב.
עיניו היו כמו שוהם – אינסופיות, שטוחות, מעריכות. היא התקשתה להסיר את מבטה ממנו.
היא חשה הקלה מהרבה בחינות מכך שהוא מסרב לה. זה לא היה מה שהיא קיוותה. היא ראתה תמונות של השליט הקודם. הוא היה מתורבת, נאה באופן דומה למדי למרכוס.
היא הייתה מוכנה להינשא לגבר נוסף כזה. היא לא הייתה מוכנה לטארק.
אבל, היא לא ידעה מה יקרה לה אם היא תשוב בחזרה כעת. אם היא תשוב לאלנסאנד מבלי שמילאה את משימתה. אם היא תשוב מיד אל הריקנות של האבל וחוסר התועלת שהיא התבוססה בהם בארמון. והיא מאוד לא רצתה לאכזב את גיסה. לא רצתה לקלקל את אחד מן הקשרים הטובים הבודדים שהיו לה.
היא הניחה שאנטון לא יתכחש לה לחלוטין. אבל לא היה לה מקום שם. לא תכלית. לא יהיה לה מה לעשות חוץ מאשר להסתובב ברחבי הארמון הגדול, לא יותר מאיבר מיותר שניתן לכרות בקלות. עד שהיא תגיד משהו. עד שהיא תביע את דעתה ותאבד את הייחס הטוב של האדם האחרון שאכפת לו ממנה עדיין...
זה היה קרוב מאוד למה שהיא חוותה בילדותה. הילדה ששכחו. כי כולם היו צריכים להעניק את מלוא תשומת הלב לאמילי. טיפול באמילי הצריך ערנות מתמדת. הצורך לעקוב אחר מצב בריאותה ללא הרף.
מה היא אם היא מתרעמת על כך?
היא ניערה את המחשבה ממנה. זה לא חשוב. דבר מזה לא היה חשוב. הוריה עשו מה שהורים טובים צריכים לעשות. והיא עשתה מה שאחות טובה צריכה לעשות. ובכל זאת, היא סלדה מבטלנות. מחוסר נראות.
"אני מקווה שתשנה את דעתך," היא אמרה. המילים נאמרו עוד לפני שהספיקה לחשוב עליהן.
האם היא באמת קיוותה שהוא ישנה את דעתו? היא לא הייתה בטוחה. חלק ממנה רצה לברוח, לחזור אל המטוס הפרטי שהביא אותה לכאן – מטוס מאותו סוג שבעלה נהרג בו שנתיים קודם לכן – להיכנס למיטה ולכסות את עצמה בשמיכה ולעבור את כל הטיסה לאלנסאנד בתנוחה עוברית.
זו הייתה הבעיה השנייה. צריך לעלות על מטוס שוב כדי לחזור. שלושה כדורים נגד חרדה לא הספיקו כדי להפוך את הטיסה לנסבלת.
היא לא אהבה לטוס מעולם, ומותו של מרכוס לא עזר לפחד המסוים הזה.
"את יודעת מה התפקיד שלי במדינה שלי כבר מזמן?" נימת דבריו הייתה מתונה. היא חשה שהנימה הייתה מזויפת.
"האר את עיניי," היא אמרה, קולה כמו זכוכית בלתי שבירה.
"אני הפגיון. אחד שגבר יחביא בכפלים של בגדיו. מוסתר, ומסוכן יותר בשל כך. לא פיקדתי על צבא כלשהו. מקומי היה במדבר. התרכזתי בשבטים שם, בהבטחת היציבות. נאמנות לכתר. פיקוד על יחידות קטנות לפי הצורך. דיכוי התקוממויות עוד בטרם היכו שורש. אויבם של אויבי אחי. זה שהם ידעו על קיומו אך בקושי. אומרים שאם אתה חי לפי החרב, אתה גם תמות ממנה. אם כך הדבר, אני מניח שאני פשוט מצפה למכה הסופית. אבל, כפי שאמרתי כבר, קשה למדי להרוג אותי."
אי-נוחות טיפסה במעלה חוט השדרה שלה כמו אצבעות קפואות. אם הוא התכוון להפחיד אותה, הוא כמעט הצליח. אבל הוא גם עורר את סקרנותה. וכרגע האחרונה גברה על הפחד.
"יש לך הכשרה כלשהי בלהיות מלך?" היא שאלה.
"האם אני יודע לשוחח עם מכובדים זרים, לנאום נאומים ולאכול עם נימוסי שולחן בסיסיים? לא."
"אני מבינה," היא אמרה, צועדת צעד אחד לעברו. היא הרגישה שהיא מתקרבת לנמר בכלוב. לא הייתה סכנה אמיתית, לא במצב הזה. אבל הכוח, הפוטנציאל הקטלני בגופו היה ניכר. "אם ניקח את זה בחשבון, אולי אני אוכל להועיל לך בדברים אחרים?"
"אילו דברים אחרים? אם את מתכוונת לפתות אותי בעזרת גופך – " הוא הביט עליה מלמעלה למטה תוך אמירת הדברים, בביטול " – את תגלי שאני לא מתרגש בקלות רבה."
גל חום חלף בה. היא לא הייתה בטוחה אם מדובר במבוכה או בכעס. והיא לא הייתה בטוחה מדוע היא צריכה להרגיש אחד מהם. היא לא הכירה את האיש. לא הייתה כל משמעות בעיניה לבדיקה שלו את הגוף שלה. היא הייתה בטוחה למדי בהיותה מושכת. למרכוס מעולם לא היו תלונות כלשהן.
היא עשתה כמיטב יכולתה כדי לא להירתע. כדי לא להתנדנד. לא היה מקום לרגשות ולחששות שלה כאן. למעשה, לא הייתה לה זכות להרגיש פגועה, או חוששת. היא חייבת את זה לאנטון. הוא לא ביקש יותר מדי, לא כשמדובר היה על לשרת את המדינה.
"כל אישה יכולה לחלוק את גופה איתך," היא אמרה בביטול. "למעטות מאוד יש את היתרון של חינוך מלכותי. כפי שאמרתי, אני אמריקנית. יורשת, ובהחלט ממשפחה עשירה, אבל לא מלכותית. דברים רבים היה עליי ללמוד בטרם הייתי מוכנה להפוך למלכה. אני יכולה ללמד אותך."
הבעת פניו השתנתה אך בקושי, נצנוץ בעיניו שהיה בלתי נראה כמעט. "את חושבת שיש לי צורך בכך?"
"לדעתי כן, אלא אם כן אתה רוצה שהמדינה שהגנת עליה שנים כה רבות תישרף. בפוליטיקה יש כוח שונה לחלוטין. וכמו הכוח הפיזי שלך, אתה תצטרך לעבוד עליו. אתה חייב לבנות את השרירים, כמו שאומרים."
"אני לא חייב להתחתן איתך כדי לקבל את היתרונות של ההשכלה שלך."
"נכון. אתה לא צריך. ואולי זה מקום טוב להתחיל ממנו."
"מה את מציעה?"
"תן לי זמן להוכיח לך את ערכי. נישואין הם צעד רציני למדי עבור שני זרים."
הוא היטה את ראשו הצידה. "האם התחתנת עם זר בעבר?"
"מרכוס לא היה זר כשנישאנו. נפגשנו באוניברסיטה."
"התאמה של אהבה?" הוא שאל, מרים גבה אחת.
קיבתה התעוותה בחוסר נוחות, מעט חוסר תחושה החל בקצות אצבעותיה והתפשט לאיטו מעלה. "כן." היא בלעה את רוקה. "סיבה נוספת לכך שקל לי לקבל את האפשרות לברית הדדית מועילה. אני לא מחפשת, וגם אינני מצפה שיהיו לי נישואין נוספים כמו הראשונים שלי. אינני רוצה."
"אני יכול להבטיח לך שנישואין בינינו לא יהיו דומים כלל לאלה שהיו לך עם בעלך הראשון."
לא היה לה ספק בכך.
"טוב. אל תשלח אותי בחזרה. תן לי חודש אחד. אני אעזור לך בדברים העדינים יותר, ואנחנו יכולים לקיים סוג של חיזור. משהו בשביל אמצעי התקשורת, משהו בשביל העם שלך. אם זה לא יצליח, לא יקרה כלום. אבל אם יצליח... טוב, זה יפתור כמה בעיות."
הוא נעמד לפתע, תנועותיו זורמות. הן הזכירו לה נחש. כה שקט  ברגע  שלפני  הפגיעה  האנושה.  עוברת  עוד  בטרם  חשת בה.
"אלמנת המלך אוליביה מאלנסאנד, יש לנו הסכם. יש לך שלושים ימים לשכנע אותי שאי-אפשר בלעדייך. אם תצליחי, אשא אותך לאישה."