גן מעוצב לתפארת

1

 

 

בחדר השינה האפלולי של סוויטת הפנטהאוז במלונו, הביט מאסימו ספורזה בדממה בספרות המוארות בשעונו. כמעט הגיע הרגע. הוא עצר את נשימתו וחיכה עד להישמע הצפצוף השקט. הוא נשף החוצה באיטיות. חצות. 

הוא הסיט את מבטו והביט באדישות בנשים העירומות שהשתרעו הן עליו והן אחת על גבי השנייה במיטה הקיסרית תוך שהוא מהדק את פניו הרזים והכהים. הן היו יפהפיות ומופקרות, והוא ניסה לשווא להיזכר בשמותיהן. זה כלל לא היה חשוב. הוא לעולם לא יראה אף אחת מהן שוב. לנשים הייתה נטייה לבלבל בין אינטימיות למחויבות, אך הוא העדיף לגוון. ובכל מקרה, המילה "מחויבות" לא הייתה קיימת בלקסיקון שלו. 

הברונטית זעה בשנתה, זרועותיה נופלות על חזהו. תוך שהוא מתעוות מהגירוי, הרים את סבך האיברים שעל חזהו והניחו על גבי ערימת הסדינים המקומטים לפני שהתגלגל החוצה מהמיטה. 

נשימתו שקטה וקצובה, הוא נעמד והחל לעשות דרכו בין הנעליים וגרבי הניילון שהיו זרועות לאורך השטיח האפור הרך והחיוור. מול החלון הפנורמי הענק שכיסה את כל אורך הדירה ראה בקבוק שמפניה ריק למחצה. הוא נשען קדימה והרימו. 

"יום הולדת שמח, מאסימו," מלמל ולקח לגימה מהבקבוק שקירב לשפתיו. הבעת גועל עלתה על פניו. חסר עניין וחמוץ – כמו מצב הרוח שלו. עווית עלתה על פניו והוא הביט למטה לרחוב. הוא שנא ימי הולדת. במיוחד את שלו. כל ההתרגשות המזויפת והחגיגיות המלאכותית. 

חתימה על חוזה. זו באמת הייתה סיבה למסיבה. הוא חייך בזעף. למשל התוספת האחרונה לתיק הנכסים ההולך וגדל שלו: בניין בעל שש קומות משנות השלושים ברובע פאריולי היוקרתי של רומא. הייתה לו אפשרות לבחור בין חמישה נכסים, שניים ברחוב המבוקש ביותר באזור: ווייה די מונטי. עיניו נמלאו ברק. הוא יכול היה לקנות את כולם – הוא עדיין יכול. אך זה שבחר לבסוף כלל לא היה למכירה. 

זו בדיוק הסיבה שבגללה היה חייב להשיג אותו. 

הוא שלח חיוך קטן והדוק. הבעלים סירבו למכור, אך הסירוב שלהם רק דרבן את הנחישות שלו לנצח. והוא תמיד ניצח בסוף. חיוכו התרחב. מה שהזכיר לו: התקלות בפרויקט בסרדיניה כבר היו צריכות להיפתר. הוא קימט את מצחו. ויפה שעה אחת קודם. הסבלנות היא אולי מעלה, אבל הוא כבר חיכה מספיק. 

מאחוריו, אחת הנשים גנחה ברכות, ורעד של תאווה שטף את גופו. בכל מקרה, כרגע הוא היה עסוק בחטאים יותר מאשר בטוהר מידות.

בעודו מתענג מההתעוררות המינית הגוברת של גופו, הוא הרים מבטו לשמיים. השחר כמעט עלה. הפגישה על הפרויקט נקבעה לאותו הבוקר. הוא לא תכנן לקחת בה חלק – אך איזו מתנת יום הולדת יכולה הייתה להתעלות על לשמוע ממקור ראשון שהמכשול האחרון שנותר הוסר? והעבודות על אתר הנופש הגדול והיוקרתי ביותר שלו יוכלו להתחיל סוף סוף. 

הוא הצר את מבטו בזמן שהבלונדינית הרימה את ראשה, שפתיה משתרבבות בהזמנה. הוא חייך לעברה בקור רוח. אולי היה דבר אחד... 

הוא הביט בברונטית מסתובבת ונמתחת בעצלתיים והחל עושה דרכו חזרה למיטה.

 

בדיוק חמישים ואחת דקות מאוחר יותר, צעד לתוך משרדי 'ספורזה' ברומא מגולח למשעי ולבוש חליפה ללא רבב בצבע כחול כהה וחולצה כחולה. 

"מר ספורזה!" קראה כרמלינה, הפקידה הזוטרה בקבלה, בהפתעה.

"כרמלינה!" השיב, מחייך ברוגע.

"לא – לא ציפיתי לך היום, אדוני – " גמגמה. "נראה שטעיתי. חשבתי שזה – " 

"יום ההולדת שלי?" צחק מאסימו. "אכן כך. לא טעית, ואני לא מתכוון להישאר זמן רב. רק חשבתי לקפוץ לחדר הישיבות בדרכי לארוחת הצהריים בלה פרגולה. אל תדאגי! אני כבר ילד גדול עכשיו. אני יכול לחכות עד מחר למתנה שלי מהצוות."

הוא ראה את כרמלינה מסמיקה. היא הייתה מתוקה, וברור שהייתה מאוהבת בו קשות, אך הוא מעולם לא ערבב עסקים ותענוג. הוא לעולם לא היה עושה זאת – אלא במקרה של מחסור גלובלי פתאומי במספר הנשים היפות והסקסיות ביותר שאפשר לדמיין, שהיו להוטות לחלוק איתו את מיטתו. 

הוא נעצר לרגע מול דלת חדר הישיבות ואז פתח אותה. רחש פתאומי של אנשים הדוחפים את כיסאותיהם ונעמדים נשמע ברקע בזמן שצעד בנחרצות לתוך החדר. 

"מר ספורזה!" סלווטורה אברוצי, החשב הראשי של החברה, צעד קדימה, חיוך עצבני מרוח על פניו. "אנחנו לא – " 

"אני יודע." מאסימו נפנף אותו מעליו במחי יד. "לא ציפיתם לי."

אברוצי חייך חיוך רפה. "חשבנו שאולי תהיה עסוק בדברים אחרים. אבל בבקשה הצטרף אלינו – ויום הולדת שמח, מר ספורזה."

מסביב לשולחן, מלמלו עמיתיו את אותן הברכות.

מאסימו התיישב בכיסאו והסתכל סביב חדר הישיבות. "תודה רבה, אבל אם אתם באמת רוצים לתת לי סיבה לחגוג, אז תגידו לי מתי מתחילים לעבוד בסרדיניה." 

שתיקה מתוחה ומורטת עצבים השתררה בחדר.

ג׳יורג׳יו קאסלי, מנהל המחלקה המשפטית והדבר הקרוב ביותר שהיה לו לחבר, כחכח בגרונו והישיר מבט לעבר מעסיקו. "אני מצטער, מר ספורזה, אבל חוששני שאנחנו לא יכולים לומר לך דבר כזה בשלב זה." 

לרגע היה נדמה שהחדר הצטמק כאילו שאבו מתוכו את כל האוויר ואז הסתובב מאסימו והביט בנחרצות בעורך הדין. "אני מבין." הוא השתהה. "או שבעצם, אני לא." מבטו עבר באיטיות ברחבי החדר, עיניו הכחולות קרות יותר משדה קרח קפוא. "אולי מישהו יואיל להסביר?" הוא נשען אחורה בכיסאו בזעף ומתח את רגליו הארוכות. "אתם מבינים, הייתי תחת הרושם שכל הגורמים המתנגדים – " מבטו הוצר. "טופלו." 

בתום שתיקה מתוחה נוספת הרים קאסלי את ידו. "גם אנחנו היינו תחת הרושם הזה, מר ספורזה. למרבה הצער, הדיירת של הפאלאצו דה לה פאזיה עדיין מסרבת לקבל כל הצעה הגיונית. ואתה מודע היטב לכך שמבחינה חוקית מותר לה להמשיך ולהישאר בנכס בהתאם לתנאי הצוואה של באסאני." 

קאסלי עצר ודפק בחוזקה על קופסת מסמכים שהייתה מונחת על השולחן שלפניו; מספר חברי הנהלה זוטרים קפצו ממקומותיהם.

"גברת גולדינג הבהירה היטב את עמדתה. היא מסרבת לעזוב את הפאלאצו – ואם לומר את האמת, אדוני, אני לא רואה אותה משנה את דעתה בזמן הקרוב." הוא נאנח. "אני יודע שאתה לא מעוניין לשמוע את זה, אבל אני חושב שנצטרך לחשוב על פשרה כלשהי." 

בראותו את המבט הנחוש של מעסיקו, נאנח קאסלי שוב והיכה קלות בקופסה. פרץ דיבור מעומעם נשמע סביב לשולחן בזמן שמאסימו הביט בקרירות בערימת המעטפות הלבנות הזהות המונחות עליו. כל אחת חתומה בלוגו של ספורזה. כולן נותרו סגורות. 

הוא הרים את ראשו, מבטו הפך פתאום פראי, עיניו כהות כדיו כחול. "זה לא יקרה." 

בשלב זה כחכח מנהל החשבונות בגרונו. "אני חושב שבמקרה הזה, אדוני, ג׳יורג׳יו צודק. אולי כדאי שנשקול צורה כלשהי של פיוס – "

מאסימו הניד בראשו. "לא!" הוא נשען קדימה והרים את אחת המעטפות. פניו נטולי רגש, עוצמת מבטו מסתירה את חוסר ההיגיון השקט שבקולו. "אני לא מתפשר או מתפייס. לעולם." 

המבטים סביב השולחן ננעצו בו ללא מצמוץ בתערובת ברורה של פחד ויראת כבוד.

"אבל כבר מיצינו את כל האפשרויות, מר ספורזה," אמרה סילבנה ליסי, ראש מחלקת רכישת קרקעות. "היא פשוט לא מגיבה לניסיונות ההתקשרות שלנו. אפילו לא פנים אל פנים." היא החליפה מבט נואש עם עמיתיה. "היא מסרבת בתכלית הסירוב לשתף פעולה והיא גם לא יציבה, ככל הנראה. הבנתי שהיא איימה לירות בוויטוריו בפעם האחרונה שהוא ביקר בפאלאצו." 

מאסימו בחן אותה היטב. "עד כמה בלתי יציבה יכולה להיות קשישה קטנה?" הוא הניד בראשו בביטול. "תראו! לא אכפת לי בת כמה היא או אם היא נראית כמו סבתא שלו. אני משלם לוויטוריו כדי שירכוש אדמה ונכסים. אם הוא רוצה לדאוג לבני גיל הזהב, אני מציע שיחפש לו עבודה אחרת." 

אברוצי הניד בראשו, פניו חיוורים מעצבים. "אני מצטער, מר ספורזה. אני חושב שהטעו אותך. גברת גולדינג היא לא קשישה קטנה."

תוך שהוא מתרווח בכיסאו, קימט מאסימו את מצחו. "חשבתי שהיא איזו אנגליה קשישה?" 

שתיקה מוזרה ירדה על החדר, ואז אמר קאסלי בזהירות, "מישהי הייתה גרה בפאלאצו כשקנינו לראשונה את האחוזה – אבל היא הייתה ידידה של באסאני, לא דיירת, והיא עזבה את הנכס לפני יותר משנה." 

"אם כך היא לא רלוונטית." פניו של מעסיקו התקדרו. "בניגוד לגברת גולדינג הבלתי יציבה, שכנראה הצליחה במו ידיה לסכל את הפרויקט הזה ולשים רגליים לכל הצוות שלי. אולי היא זו שצריכה לעבוד אצלי." 

קאסלי שלח חיוך מאולץ. "לא נותר לי אלא להתנצל..." הוא שתק למראה פניו של מעסיקו חסר הסבלנות. מאסימו נשען קדימה תוך שהוא מעיף את המעטפות מהשולחן. 

"אני הבעלים של הפאלאצו, ג'יורג'יו. האחוזה והאדמה המקיפה אותה שלי. כבר כמעט שישה חודשים שיש בידינו אישור לחלק הראשון של הפרויקט, אבל שום דבר לא קורה. אני מצפה ליותר מסתם התנצלות, ג׳יורג׳יו – אני דורש הסבר."

עורך הדין מיהר לפשפש בניירות שלפניו. "מלבד גברת גולדינג, הכל מתנהל בהתאם ללוח הזמנים. נותרה לנו פגישה אחת או שתיים עם ארגוני הסביבה. באמת זוטות. כינוס המועצה האזורית בעוד חודשיים ואז בעצם סיימנו." הוא כחכח בגרונו. "אני יודע שקיבלנו רשות להמיר ולהתרחב, אבל נוכל גם לשנות את התוכניות ולבנות פאלאצו חדש לגמרי בחלק אחר של האתר. לא תהיה לנו שום בעיה לאשר את זה, וזה אומר שנוכל לעקוף את גברת גולדינג לגמרי – " 

מאסימו נעץ בו מבט קפוא שהביא לצניחה פתאומית של טמפרטורת החדר. "אתה רוצה שאשנה את תוכניותיי עכשיו? להכניס שינויים בפרויקט שאנחנו עובדים עליו כבר יותר משנתיים בגלל דיירת אחת בעייתית? לא. אני לא חושב." הוא הביט בסובבים אותו בכעס והניד בראשו. "אז מי היא בעצם גברת גולדינג המסתורית? מישהו יכול לפחות לספר לי את זה?" 

נאנח, הושיט קאסלי את ידו לעבר ערימת תיקים על השולחן לפניו ושלף מתוכה תיקייה דקה. "קוראים לה פלורה גולדינג. היא אנגלייה. בת עשרים ושבע. היא עברה הרבה ממקום למקום, כך שחסרים פרטים, אבל היא גרה עם באסאני עד לפני מותו. ככל הנראה הייתה ה'מוזה' שלו." עורך הדין הביט במעסיקו וחייך חיוך הדוק. "אחת מהן, בכל מקרה. הכל כאן בתיק." קאסלי ליקק את שפתיו "אה, ויש גם תמונות. אלה נלקחו בפתיחה של אגף באסאני בגלריה דוריה פאמפילי. זו הייתה הופעתו הפומבית האחרונה." 

מאסימו לא נתן שום סימן לכך ששמע מילה מההסבר הזה. עיניו התקבעו על התמונות שבידו. יותר נכון, על פלורה גולדינג. היא הייתה תלויה על זרועו של אדם אותו הכיר כאומן אומברטו באסאני, והייתה נראית צעירה הרבה יותר מעשרים ושבע. 

היא גם נראתה עירומה.

הוא הסתחרר לפתע. מפנה את מבטו, לקח נשימה רדודה והרגיש את לחייו מעלות סומק כשהבחין בכך שלבשה סוג של שמלת משי טהור, כנראה בגוון אחד בהיר יותר מעורה. שם לב לחמוקי שדיה ולישבנה ולמשולש העור הזהוב שמתחת לגרונה, הוא לקח נשימה והרגיש תאווה משתחררת במעמקי בטנו. 

היא בהחלט לא הייתה קשישה קטנה!

הוא בחן את פניה בדממה. עם מבט חתולי מלא בוז שכזה ורעמה שופעת של שיער חום גולש, היא ניחנה ביופי מרתק ולא קונבנציונלי. אך היא הייתה יפהפיה – אי אפשר היה להתכחש לזה. 

שריר רעד בלסתו בזמן שבחן את התמונה באדיקות. יפהפייה ורודפת בצע. איזה עוד הסבר יכול להיות לכך שאישה כמוה תתמסר לגבר שגילו כפול מגילה? טעם מר מילא פתאום את פיו. היא אולי מגלמת היטב את התפקיד, תלויה על זרועו של מאהבה, עיניה מוארות בהערצה משכנעת להפליא, אך הוא ידע מניסיונו האישי עד כמה מטעה יכול להיות מראה שכזה. הרבה יותר ממטעה! זה עלול להיות מזיק והרסני. 

בוהה בעיני הדבש המרהיבות האלה, כעס ניצת בו. אין ספק שרצון של פלדה עמד מאחורי הרכות המצועפת של הבעתן. זה וחור פעור במקום שבו אמור להיות ליבה. כעסו הפך לרחמים. אך לאיזה גבר באמת היה אמור להיות חשוב מה מסתתר מאחורי עור הסטן והגוף המתעקל שלה? ולמרות היותו אחד האמנים הגדולים של דורו, אומברטו באסאני היה בסך הכל גבר. חולה אהבה תשוש, זקן וטיפש. 

פניו התקשו. הבחורה הזו חייבת להיות משהו מיוחד אם הייתה מסוגלת להתחבר לאדם גוסס. הרבה יותר מסתם משהו אם הצליחה לגרום לו לתת לה להישאר בביתו. הוא נתקף בחילה קשה. אך האם התנהגותה הייתה באמת כה מפתיעה? אחרי הכל, מי ידע יותר טוב ממנו כמה נמוך הייתה מוכנה אישה כזו לרדת כדי לזכות בנתח משלל המטעמים?

או בהערת שוליים בצוואה.

הוא סגר את התיקייה בתנועה חדה. לפחות לבאסאני לא היו ילדים. לא משנה איזו השפעה מרושעת הייתה לגברת גולדינג על הזקן, עכשיו כבר עבר זמנה. הוא העביר באיטיות אצבע בקווים הנקיים של זקנו הקצוץ למשעי. בקרוב פעולת המחאה הקטנה שלה בפאלאצו תגיע גם היא לקיצה, ואז משוללת מסמכויות העבר, תהפוך מחוסרת בית וחסרת כל. 

הוא הרים את ראשו ובחן את פניהם של הגברים והנשים שישבו סביב השולחן. לבסוף אמר, כמעט ברכות, "אולי אתם צודקים. אולי אנחנו באמת זקוקים לגישה חדשה עם גברת גולדינג." 

לגמרי מופתעים מההיפוך המוחלט בגישה, הנהנה ליסי בעצבנות. "נוכל להיעזר במתווך." היא הביטה בעמיתיה לתמיכה. עורך הדין הנהן. "אני מאמין ששמירת מרחק יכולה להוות פתרון. יש כאן ברומא מספר חברות המתמחות בסוג כזה של משא ומתן. או שנוכל להרחיק עוד יותר – לונדון, אולי – " 

"לא יהיה בזה צורך," אמר מאסימו ברכות. "יש לנו כבר מישהו שעובד בחברה, שהוא יותר ממסוגל לשכנע את גברת גולדינג שהדרך שלנו היא הדרך היחידה."

ג׳יורג׳יו קימט את מצחו. "יש לנו? מי?"

מאסימו הביט בו ברוגע. "אני!"

בתום שתיקה של הלם, נשען ג׳יורג׳יו קדימה, מצחו מקומט מבלבול. "בתור עורך הדין שלך, אני מחויב לייעץ לך נגד כיוון פעולה כזה. בוא נעשה מה שהציעה סילבנה ונמצא מתווך. זה לא ייקח זמן רב אבל עדיף יהיה לחכות..." קולו נמוג למראה מעסיקו מניד בראשו באיטיות. 

"חיכיתי מספיק. ואתה יודע כמה אני שונא לחכות."

"אבל, אדוני." פניו של ג׳יורג׳יו היו מתוחים מהלם. "באמת לא כדאי שתהיה מעורב אישית. זה עסק – "

"נכון. עסק שלי. וזה קשור בי אישית." 

"אני מבין מה שאתה אומר, אדוני, אבל אני לא חושב שזה יהיה חכם מצידך לפגוש את גברת גולדינג – " עורך הדין עצר, לגמרי מבועת מהמחשבה של הבוס הלא מתפשר שלו עומד פנים אל פנים מול גברת גולדינג ההפכפכה ורובה בידה. "כל דבר עלול לקרות!" 

מאסימו הרגיש את גופו מתעורר. כן. הכל יכול לקרות! עיניו רטטו לנוכח תמונותיה של פלורה, תוך שהוא נמשך כליל ליופיו של גופה ולאתגר שבמבטה. חזו התהדק. היא תהיה מלאת תשוקה בתחילה ואז רכה, עיני הדבש שלה נמסות בזמן שתמשוך אותו לעברה בפראות... 

בעוד מוחו ננעל על דמותה המגרה של פלורה העירומה והלוהטת, הוא חייך והמתח סביב השולחן התפוגג כלא היה. 

"אל תדאג, ג׳יורג׳יו. אדאג ללבוש את האפוד חסין הכדורים שלי," אמר.

עורך הדין עיווה את פניו ושקע חזרה בכיסאו. "בסדר. אתה יכול להיפגש איתה, אבל רק אם אהיה שם לוודא שאתה לא אומר או עושה שום דבר שאתה או יותר חשוב אני נתחרט עליו!" הוא הניד בראשו בתסכול. "ואני חשבתי שיש לך משהו יותר טוב לעשות, במיוחד היום מכל הימים." 

מאסימו הזיז את כיסאו לאחור ונעמד בקלילות. "אכן יש לי. מסיבת הפתעה עם ארוחת צהריים ליום ההולדת מחכה לי בלה פרגולה." עיניו ברקו מתחת לגבותיו הכהות. "לדחות את זה למאוחר יותר הערב! זה ייתן לגברת גולדינג די והותר זמן לחתום על הקו המקווקו. ועכשיו אני ואתה עולים על המסוק."

 

שעתיים מאוחר יותר, מאסימו סגר את המחשב הנייד שלו בקליק החלטי. התיק של פלורה גולדינג סיפק לו אתנחתא של קריאה משעשעת, אך היא לא היוותה שום אתגר מבחינתו. ניסיונו הראה שנשים צעירות, יפות וחמדניות היו פשוט זקוקות לטיפול הנכון שיעזור להן להגיע לסוף הדביק שכל כך הגיע להן. 

נשען אחורה על ריפוד הקטיפה, הוא הביט בים הטירני דרך החלון של המסוק הפרטי שלו. הרחק מקו החוף הבריקו המים, שקטים וכחולים יותר מאבן יקרה, כשממרחק יכול היה רק לנחש היכן היכו הגלים במחשוף הגרניט הייחודי והמפורסם של האי. 

הוא הסתובב כשהטייס נשען קדימה. "נוף יפהפה, נכון, אדוני?" צעק בניסיון להתגבר על זמזום מדחפי המסוק. 

מאסימו משך בכתפיו. "אני מניח שכן." הוא הציץ בשעונו ואז פנה לעבר עורך הדין שישב, עיניו עצומות לגמרי ופניו נוטפים זיעה.

"פקח את העיניים, ג׳יורג׳יו. אתה מפסיד את כל הנוף," אמר בלגלוג. הוא הזדקף והניד בראשו. "אני לא יודע למה התעקשת לבוא. אתה יודע עד כמה אתה שונא לטוס. פשוט קח נשימות עמוקות ונגיע לקרקע מוצקה מהר יותר מכפי שנדמה לך." הוא פנה שוב אל הטייס. "כמה זמן לנחיתה?" 

"עשר דקות, אדוני."

מאסימו קימט את מצחו. "זה היה מהיר!"

הטייס חייך. "עשינו את זה בזמן שיא – זה בכל זאת המסוק הטוב ביותר בשוק."

מאסימו הנהן בראשו. בשבילו, המסוק היה אמצעי תחבורה ותו לא. לא היה לו שום עניין לא ביצרן ולא בדגם. והוא גם כלל לא התרגש מהמחיר המופקע עד כדי טיפשות שלו. למעשה, כל ה'צעצועים' שלו – מכוניות, מטוסים ויאכטות מפוארות – השאירו אותו אדיש. מה שבאמת ריגש אותו היה המרדף אחר עסקה בלתי מושגת. הוא אהב ללכת ראש בראש עם היריב. וככל שהוא – או היא – ניסו להערים עליו, כך הפך רצונו להכניע אותם לנחרץ ואכזרי יותר. 

כפי שגברת פלורה גולדינג עמדה לגלות.

הטייס הצביע מהחלון. "זה הפאלאצו דה לה פאזיה, אדוני. אם לא אכפת לך, אני חושב שאנחית אותו שם." הוא כיוון לעבר חלקת אדמה גדולה ושטוחה בקצה השביל. 

מאסימו הנהן בראשו, אך עיניו התקבעו על הבניין החום-דבש שלפניו. המסוק נגע בקרקע בקלילות ועם האטת תנועת המדחפים, הוא ירד לעבר הדשא המיובש, מבטו לא זע מהפאלאצו. 

למרות העובדה שהיו בבעלותו נכסים גדולים ומרשימים רבים, הוא מצא עצמו עוצר את נשימתו לנוכח מראה הסטוקו המוזהב שהבהיק מתחת לשמי התכלת הציוריים. הוא לא היה מהופנט מגודלו, אלא דווקא משלוותו ומתחושת היציבות המרגיעה שעלתה ממנו – כאילו הבניין צמח ועלה מהאדמה עצמה. 

"תודה לאל שזה נגמר!"

מאסימו הסתובב בחדות לעבר ג׳יורג׳יו שהגיע ונעמד לידו, מנגב בממחטה את פניו החיוורים ונוטפי הזיעה.

"איך אתה מרגיש?" שאל ביובש.

עורך הדין חייך בקושי. "אני מרגיש בסדר."

מאסימו הזדעף. "באמת? אתה נראה נורא. תראה... למה שלא תחכה כאן? אני לא חושב שההקאה שלך בערוגות הפרחים תעזור לסגור את העסקה, נכון?"

ג׳יורג׳יו פתח את פיו כדי להתנגד, אך סגר אותו שוב למראה פניו של מעסיקו.

מאסימו חייך. "אל תראה כל כך מודאג. זה לא ייקח זמן רב." 

כביש הגישה לחניה היה בהחלט זקוק לטיפול, חשב בביקורתיות לאחר שהצליח להתחמק ממהמורה בגודל מכתש. גם מקרוב היה נראה שהפאלאצו ידע ימים טובים יותר. חלקים מהסטוקו קרסו, וצמחים קטנים היו תקועים לאורך הגבס כמו חוטים שנשמטו מסוודר. ובכל זאת, עדיין היה משהו קסום בזוהר ההולך ונעלם שלו. 

הוא הזדעף, מרוגז מהירידה הפתאומית והכל כך לא אופיינית שלו לרגשנות. לא היה שום דבר קסום בלבנים ובגבס. במיוחד כאשר נהפכו לחצץ. וזה בדיוק מה שיקרה ברגע שגברת פלורה גולדינג תעביר את זכויותיה על הנכס לידיו. 

הוא הצר את מבטו, טיפס במעלה המדרגות לעבר דלת הכניסה הגדולה וצלצל בהחלטיות בפעמון. מקיש באצבעותיו בקוצר רוח על קיר הלבנים, הוא קימט את מצחו בזעף ומשך שוב בחבל הפעמון. מבפנים לא נשמעה כל תגובה, ותוך שהוא מחניק דקירה של כעס, הלם בחוזקה בצבע המתקלף, משאיר את ידיו על גבי העץ, שחומו הזין באופן כלשהו את כעסו. 

לעזאזל איתה! איך היא מעזה לגרום לו לחכות ככה? מותח את צווארו, הביט בחלונות הקומה הראשונה, כאילו מצפה לראות פנים, עיניו מלאות זדון. אך פנים לא היו, ואז בפעם הראשונה נכח לדעת שהחלונות – כל החלונות – היו מוגפים. בחריקת שיניים, יישר את גופו. המסר היה יותר מברור: גברת גולדינג לא קיבלה מבקרים בביתה. אף פעם. 

הוא רתח מזעם. סב על עקביו, ירד במדרגות ופסע לאורך שביל לא מסודר לאורך הפאלאצו, נעליו מכרסמות בחצץ בקולות פיצוץ קטנים. היה נדמה שכל חלון מוגף לועג לו בזמן שעבר, וכעסו הלך וגדל מצעד לצעד. בהגיעו לסוף השביל, מצא שער, שמנעולו שבור ובמקומו מה שנראה באופן חשוד כמו גרב ניילון שנקשרה סביבו כדי להשאירו סגור. בכעס רב, קרע אותה באצבעותיו. 

לאחר שעבר על פני ערימה של פסולת בניין וגדרות ברזל זרוקים, תקף אותו רטט של התרגשות, כשהמשיך ונכנס לגן מוקף קירות דרך מעבר מקושת מט ליפול. בניגוד לחזית הבניין, כל התריסים והחלונות בצידו האחורי היו פתוחים, ואז, פונה לכיוון הפאלאצו, ראה כוס מים ריקה למחצה ושאריות תפוח על שולחן מצופה שיש. אז היא הייתה פה! אבל היכן, בדיוק? 

ממצמץ בעיניו לאור השמש, התקשה עמוד השדרה שלו לנוכח התשובה. ממקום כלשהו בגנים, בקע קול שירתה של אישה. 

הוא בחן את הטרצה בדקדקנות, אך לא היה בה שום דבר מלבד קומץ סלמנדרות משתזפות. לרגע קפא במקומו, הלמות ליבו גוברות על קול השירה, ואז, מכריח את עצמו לנשום לאט יותר, הוא הרים את ראשו. אך זה היה מאוחר מדי. היא הפסיקה לשיר. 

לעזאזל! הוא הסתובב באיטיות במקומו, עיניו חריצים צרים של תסכול. איפה היא לעזאזל? ואז שמע את זה – אותו קול חזק – ורעד נוסף של התרגשות אחז בו. בצעדים קלים ונחושים עבר במעבר מקושת מכוסה ורדים – ואז נעצר כמעט מיד. עוד מרפסת ריקה. אכזבתו כואבת כמו מכה בבטן, הוא הביט דרך שיח עלים בבריכה דקורטיבית גדולה ובאוסף של נימפות עשויות שיש. 

מה לעזאזל קורה לו? רודף אחרי נערה שרה כמו מלח פזיז שכושף בידי בתולת ים...

ואז נעתקה נשמתו וליבו החסיר פעימה כשראה מעברו השני של הגן את אחת הנימפות מושיטה ידה לגעת בצרור הרדופים ורודים בהירים.

פיו יבש, צפה בה מתכופפת ומסתובבת בדממה, כשנשימתו עדיין כלואה איפשהו בין גרונו לקיבתו. עם אור השמש המאיר את גופה הרטוב היא נראתה כמו אלה רעננה מרחצת הבוקר שלה. יופיה היה זורח, מהפנט. לידה נראו נימפות השיש המרהיבות משעממות ויופיין עקר. 

צופה ברעב בחיטוב העגול של מותניה ובשדיה הקטנים המזדקרים, הוא הרגיש את הדופק בצווארו. עיניו עקבו אחר העיקול הרך של עמוד השדרה שלה כל הדרך למטה עד לישבנה העגול והמחוטב. החוליות נראו חסרות הגנה ומסוכנות בעת ובעונה אחת, והוא הביט מהופנט בדממה, בזמן שהרימה את זרועותיה, התמתחה באיטיות והחלה לזמזם. ואז כמעט נחנק כשראה שלא הייתה לגמרי עירומה אלא לבשה תחתון ביקיני פצפון בצבע עור. 

פיסת הבד הלח משכה את מבטו.

חזהו מתהדק, הוא הביט בה ברעב וליבו הלם בחוזקה כשטבלה את רגליה בבריכה והחלה שוב לשיר באותו קול מתוק וצלול. 

מאסימו חייך. הוא זיהה את השיר, ובנשימה שהתארכה לצאת ממנו כמו סוכר שהופך לצמר גפן מתוק, החל לשרוק את המנגינה. 

הבחורה קפאה, ראשה נזרק למעלה. היא לקחה צעד קדימה וקימטה את מצחה. "מי שם?" 

מאסימו יצא מהמעבר והניח את ידיו מלפני גופו. "מצטער. לא יכולתי להתאפק. אני מקווה שלא הפחדתי אותך."

היא הביטה בו בנחישות, והוא קלט בהפתעה שהיא לא נראתה מפוחדת. היא גם לא עשתה שום ניסיון לכסות את גופה. אך בהתחשב ביופיו של גופה, למה לה בעצם? גופו שלו התקשה בכאב בזמן שהביטה בו בהתרסה. 

"אז אולי כדאי שלא תתגנב בשיחים. זה שטח פרטי ואתה מסיג גבול. אני מציעה שתעזוב עכשיו לפני שאקרא למשטרה."

היא דיברה איטלקית שוטפת ללא שום זכר למבטא בריטי, והוא חש דקירה נוספת של הפתעה מלווה בהערצה. אך אף אחת מהן לא נראתה על פניו כשחייך אליה בקרירות.

"משטרה! קצת מוקדם מדי בשביל זה." האנגלית שלו הייתה מושלמת, וצופה בעיניה נפתחות לרווחה בהפתעה, הוא חייך בערמומיות, שבע רצון מכך שהצליח לחדור מתחת לעורה הנעים. "לא מעניין אותך לדעת מי אני קודם?" 

"אני יודעת מי אתה, מר ספורזה." קולה היה צלול ורגוע. היא הרימה את סנטרה. "ואני יודעת מה אתה רוצה. רק שלא תקבל את זה. זה הבית שלי, ואין לי שום כוונה לתת לך להפוך אותו לאיזה מלון בוטיק מחריד לתיירים קולניים נוטפי זיעה, כך שעדיף שפשוט תעזוב." 

"או שמה?" עיניו נסחפו באקראיות לעבר השדיים החשופים שלה. "אם את מחביאה כלי נשק כלשהו, הייתי מאוד רוצה לדעת איפה." הוא הביט בה בלגלוג. "זה הנכס שלי והאדמה שלי ואת הדיירת שלי. בתור בעל הבית שלך, אני רשאי לבדוק את מה ששלי. אך אם להיות הוגן, אני חושב שלמעשה כבר הראית לי כל מה שיש לראות."

פלורה הביטה בו, עיניה בורקות מכעס. אז זה היה מאסימו ספורזה המפורסם – או שמא זה הידוע לשמצה? האדם שחתימתו השחצנית המעוקלת שלטה בימיה ובחלומותיה במשך שבועות כה רבים. הוא היה כל מה שהיא דמיינה שיהיה: חכם וחלקלק, מקסים באכזריותו. אבל עכשיו, כשמבטו הכחול הנוצץ נעול על שלה, היה ברור שהמעיטה בערך הקסם לטובת האכזריות. בפוגשה את עיניו, רעד של זעם עבר בגופה. הוא באמת האמין שנוכחותו הייתה מסנוורת מספיק כדי לגבור על התנגדותה למלון המטופש שלו. אם כך, הוא עשה טעות מצערת. היה לה די והותר מגברים שפשוט הניחו שהיא תתאים לתוכניות שלהם. במיוחד אחד נפוח מחשיבות עצמית כמו מאסימו ספורזה. 

דפיקות ליבה הפכו מהירות יותר. הוא היה נתעב באופן מוחלט וחסר תקנה. אז למה פרפר ליבה כמו עש ליד נר? חום שרף את לחייה והיא הנידה ראשה בהכחשה – אך אי אפשר היה להכחיש את התגובה הבוגדנית של גופה הרועד למראה גופו. וגם לא את העובדה שהיה באופן מרושע הגבר המושך ביותר שפגשה מימיה.

והמסוכן שבהם. 

היא חרקה בשיניה, מבולבלת וכועסת מהתגובה של גופה. זה היה כל כך לא ראוי ורדוד, ולאור העובדה שידעה בדיוק מיהו, פשוט שגוי. אז מה אם הוא היה נאה? האם לא ראתה את תמונתו במספיק עיתונים ומגזינים כדי שיימאס לה מראשו המפוסל? גופה היה חם ודרוך תחת מבטו הכחול הממוקד, אך היא רעדה. זה היה מטורף: הוא אפילו לא נגע בה. אך לא היה באמת דבר שיכול היה להכין אותה למציאות יופיו או לרוח הסמכותיות והביטחון העצמי שלו. עם שערו השחור החלק, מבנה העצמות המושלם שלו מתחת לזיפי זקנו ומבטו היהיר, הוא יכול היה בקלות להיות אחד הבנדיטים שנהגו לשוטט בעבר על גבעות האי. 

היא שלחה מבט זועף. רק שעכשיו, במקום לשדוד מנוסעים עשירים את כספם ותכשיטיהם, הוא גזל מאנשים רגילים את בתיהם ואת פרנסתם. הוא אולי לבוש בסממנים של מכובדות ועושר – חליפתו ונעליו היו ללא ספק יקרות ונתפרו בעבודת יד – אך היו לו ערכי מוסר של גנב פשוט. 

מבטה בחן בחופזה את רוחב חזהו. הוא אולי רחב – אך לא מפני שהיה לו לב רחב. לאדם הזה לא היה בכלל לב, ועדיף לה לזכור את זה בפעם הבאה שתלטוש עיניים מצועפות בשלמות הגברית הבוטה שלו. 

"לא חשבתי אותך לחסוד, מר ספורזה," התפרצה חזרה לעברו. "מבלי לקחת בחשבון את חיבתך המתועדת היטב לנשים עם כיסוי מינימלי. אבל זה כלל וכלל לא מפתיע אותי שאתה צבוע. אחרי הכל, אתה הבעלים של קונצרן רב לאומי – וזה סוג של דרישה מוקדמת, לא?" 

מאסימו משך בכתפיו בסתמיות, אך עוצמת מבטו גרמה לה להשתנק. "אני לא חסוד. תפסת אותי לא מוכן. את מבינה שאני לא נוהג לדון בעסקים עם נשים עירומות. מצד שני, אני גם לא מרבה לבקר במועדוני חשפנות."

עיניה נצצו יותר מהשמש של סרדיניה. "אני לא חשפנית," אמרה בצינה. "ואנחנו לא עושים עסקים. זה הבית שלי ואני יכולה להסתובב בו איך שבא לי." היא נעצרה, פניה מעוותים מבוז. "חוץ מזה, בניגוד לאנשים מסוימים, אין לי שום דבר להסתיר." 

הדופק שלה זינק לנוכח פניו שקדרו מזעם.

"אה, אז את חושבת שעירום משתווה לכנות, נכון? מעניין. במקרה הזה, גם לי אין שום דבר להסתיר." בעיניים מבריקות הוא הוריד את הז'קט והשליך אותו בזלזול לעבר שיח ורדים קרוב, מעיף עלי כותרת לכל הכיוונים. 

"היי!" פלורה צעדה לעברו בכעס. "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" 

הוא הביט בה והיא נמתחה באופן אינסטינקטיבי כשראתה את עומק העוינות בעיניו הכחולות. "אני? אני מראה לך את טוהר נשמתי." ממשיכה להסתכל, הוא החל משחרר את כפתורי חולצתו באיטיות. 

היא חרקה שיניים. "באמת? אתה באמת מתכוון לעשות את זה?" 

פלורה בהתה בו בחוסר אונים. לא יכול להיות שזה קורה. לא ייתכן שהוא יוריד את כל הבגדים שלו מולה רק כדי להוכיח את טענתו? היא הביטה בדממה, קשר נוצר בקיבתה, ליבה הלם בקצב מסחרר כשפשט את חולצתו וזרק אותה מעל לז'קט. כשפגש במבטה, הוא שחרר את חגורתו ופתח את הכפתור הראשון של מכנסיו. 

"לא!" היא הסתובבה, לקחה שמלת חוף דהויה מבין חלוקי האבנים ומשכה אותה מעל ראשה במהירות הבזק. 

"ואני חשבתי שאני החסוד!"

כשקלטה את נימת הניצחון בקולו, הסתובבה אליו בעיניים גדולות מלאות בוז. "זה שאני לא רוצה לראות אותך עירום, לא הופך אותי לחסודה. זה פשוט עניין של טעם. אני בטוחה שתתקשה להאמין, אבל אני לא מוצאת שאתה מושך מספיק כדי לרצות לראות אותך עירום." 

"אה, אני דווקא יכול להאמין לזה. ברור שאני קצת צעיר לטעמך. אולי כדאי שאחזור עוד שלושים שנה." 

פלורה קימטה את מצחה. "שלושים שנה?" חזרה על דבריו בטיפשות. "למה שזה ישנה משהו?"

מאסימו הניד בראשו. "אל תשחקי את התמימה איתי, קארה. שנינו יודעים שאני עשיר מספיק בשבילך. אבל את אוהבת את הגברים שלך מבוגרים ועשירים, נכון, גברת גולדינג? כשמך כן את, מחפשת זהב קטנה? 

עיניה בערו מזעם. "איך אתה מעז?" היא התקרבה אליו, ידיה מכונסות בצידי גופה. "אתה לא יודע שום דבר על הקשר שלי עם אומברטו."

שרירי קיבתה נלפתו, הקשרים בפנים מושכים חזק יותר. הוא היה מגעיל! מפלצת. גס רוח, רע לב ומושחת. איך יכלה בכלל לחשוב שהוא מושך? וגם כזה צבוע! פורץ לחייה ולביתה ועוד שופט אותה ככה. נשימתה הרגישה חדה בגרונה. לא רק שופט, אלא הורס משהו טוב וטהור – מכתים זיכרון של משהו שהיה טהור ברמיזות מתועבות. 

זועפת, הרימה את סנטרה. שיחשוב מה שהוא רוצה. היא ידעה את האמת. שהיא ואומברטו לא חלקו ביניהם תשוקה אלא ידידות, ורצון משותף להסתתר: היא מהאהבה הקלסטרופובית של משפחתה והוא מהידיעה שיכולותיו האמנותיות נמצאות בדעיכה. 

"רק לפרוטוקול, אין לי בעיה עם הגיל שלך. רק עם האופי שלך! אומברטו היה פי שניים גבר ממה שאי פעם תחלום להיות, ולעולם לא תהיה מסוגל להבין מה חָלקנו. אבל זה בהחלט לא היה חשבון הבנק שלו." 

הוא חייך בקרירות. זה היה חיוך של מישהו שעבורו התפרצות כזו הייתה סימן לחולשה ולכניעה שלא תאחר לבוא. "הגבירה מרבה בזאת למחות. גם אם במקרה שלך..." הוא הרים גבה בלגלוג, "...אני חושב ש'גבירה' זה קצת מוגזם, לא?" 

הוא התכופף, הרים את הז'קט ושלף מהכיס הפנימי מעטפה אותה הגיש לפלורה.

"תשמרי את ההצטדקויות שלך למישהו שבאמת אכפת לו." פניו התקשו. "רק לפרוטוקול, לא אכפת לי עם מי את שוכבת ולמה. אני רק רוצה שתצאי מפה – ולמרות הנאום הקטן והמרשיע שלך לגבי האופי שלי, אני חושב שאם תסתכלי בתוך המעטפה הזו, תמצאי שאני מבין כמעט הכל עלייך, גברת גולדינג."

חיוכו הקר, המתחכם, גרם לקיבתה להתהפך. מבטה החודר לא הרתיעו והוא הביט בה חזרה.

"אני אוהב לשחק משחקים כמו כל גבר, קארה, אבל את לא צריכה לשחק איתי יותר. וזה באמת משחק, נכון? את מתחננת ליותר ואני נותן לך את מה שאת באמת רוצה?" 

היא הביטה בו בשתיקה. עיניו הכחולות היו עמוקות ומפתות כמו הים הטירני. 

"באמת, קארה," אמר ברכות. "אומברטו היה איש עשיר, אבל אם תקבלי את ההצעה שלי, תהפכי לאישה עשירה הרבה יותר."

פלורה הביטה במעטפה בשתיקה. אישה עשירה! היא כמעט יכלה לדמיין את ההמחאה: יכלה לראות את החתימה הסמכותית המתעקלת. 

הוא הביט בה בסיפוק קודר כשהיססה לרגע ואז לקחה אותה ממנו. "את לא מתכוונת לפתוח אותה?"

היא הרימה אליו מבט, מתעבת את נימת הניצחון שבקולו. "לא," אמרה בשקט, עיניה נעוצות בפניו. ואז, באופן איטי ומחושב, קרעה את המעטפה לשניים וזרקה אותה בפניו. "אין לי בזה צורך. אתה מבין, אין שום דבר שתוכל להציע לי שאי פעם ארצה. מלבד לא לראות את הפרצוף הנתעב והנפוח שלך לעולם!"

ועוד לפני שבכלל הייתה לו הזדמנות לענות, היא הסתובבה ובמהירות הבזק נעלמה דרך המעבר המקושת, כשרוח קלה העיפה את חלקי המעטפה וההמחאה מעבר לאבני המרצפת.