החלום והבית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החלום והבית
מכר
מאות
עותקים
החלום והבית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

החלום והבית

4.5 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"מי שהתעניין באדריכלות היה יכול לזהות בשרידי הטיח הוורוד, בגמלונים וברעפי החרס את הסגנון הטוסקני. בית יפהפה חבוי בתוך גן ענק, עטוי מטפסים, חוסה בצלם של עצים חסונים. במשפחה סיפרו שבימיו של הרופא היה חדר הרחצה של הקומה העליונה מחופה באריחים תכולים, מעוטרים בציורי נימפות, והיו בו אגן רחצה מהודר על רגלי ברונזה, ברזים מוזהבים ומראות במסגרות של שנהב."
 
בשעות הבוקר, אחרי שהיא משלחת את ילדיה לבית הספר, נודדת גיבורת החלום והבית בין חדרי ביתה ומנסה למצוא מרגוע לנפשה. דחף בלתי מוסבר לשיפוצים ותיקונים שתוקף אותה מדי פעם, מערער את חיי המשפחה ומדלדל את כיסיה.
 
בנסיון להבין את המתחולל בנפשה, חוקרת הגיבורה את קורותיו של הבית וחושפת את הסודות החבויים בין כתליו. גילוייה סודקים את המיתוסים של המושבה שבלב השרון ומציעים מבט אחר על מה שהתרחש בה מאז תחילת ההתיישבות. 
במיומנות של בעל מלאכה האמון על דיוק ועדינות, מספרת
 
רינה גרינולד את סיפורו של הבית ואת סיפורה של האישה. המילים שלה צלולות ובהירות, ובתנועה אלגנטית, מאופקת ויפה להלל היא טווה עלילה שמתארת כאב ותשוקה, תלישות ואהבה.
 
רינה גרינולד נולדה בתל אביב ומתגוררת בה גם היום. נשואה ואם לשלושה בנים. בעלת תואר שני בספרות עברית, עורכת ספרות מתורגמת

פרק ראשון

אגדה אמיתית
 
זהו סיפור על בית ועל אדמה ועל אנשים.
 
השתדלתי לדייק בעובדות, אבל אני לא היסטוריונית. יש בתיעוד פערים שיכולתי להשלים רק בכוח הדמיון. ועם זאת, לא מן הנמנע שכל מה שהוספתי מדמיוני אכן קרה. בצורה זו או אחרת. במקום זה או אחר. כי גם כתיבת ההיסטוריה נתונה בידי מספרים. ומספרים, ידם קלה — ברצותם מוסיפים, ברצותם גורעים.
 
הסיפור שלי מתחיל באיש פשוט בשם עבֵּד אל־מסרי, אריס שחי בכפר קטן בשרון לפני יותר ממאה שנים. הוא עיבד את האדמה של אפנדי טורקי שגר באיסטנבול.
 
עַבֵּד אל־מסרי היה מודאג. מודאג מאוד. הוא שמע סיפורים שהדירו שינה מעיניו, סיפורים על אדונים בחליפות של פראנג'ים, עם מגבעות ומשקפיים עגולים, שקונים את האדמות מבעליהן, האפנדים הטורקים, ומעבדים אותן ובונים עליהן בתים ומגָרשים מהן את הפלאחים שעיבדו את האדמות האלה וגרו עליהן דורות רבים.
 
עבד בהחלט היה מודאג. מה אם גם לכפר שלו יגיעו? מה יהיה על המשפחה שלו, החמולה שלו, הבית שלו? הוא לא היה יכול לדמיין איך יעזוב את הבית שבנה בעמל רב משך שנים רבות — לא בית גדול, רק שני חדרים, אחד למשפחה ואחר לחיות המשק, קירות מאבנים לא מסותתות שהביא מהמחצבה, מרחק יומיים רכיבה על חמור, אבל בית. מקום שהוא יכול לישון בו בלי לפחד מהתנים ומהגשם ומהברד ומהשמש הקופחת. מקום שהמשפחה מתכנסת בו בערבי החורף מסביב לטבון לאכול, לספר, לריב ולצחוק. הוא בנה את הבית ליוסרה, אשתו, אחרי שהפצירה בו שיעזבו את החושה, היא שבאה מרמלה וגרה כל חייה בבית אבן. בכל הכפר לא היה בית כמו זה של עבד. כי רוב הבתים בו היו בתי טיט.
 
הוא לא היה יכול לדמיין איך יעזוב את הכפר הקטן והנחמד שלו, עם התרנגולות והחמורים והעזים מסביב לכל בית, ובאר המים שהנשים היו מתאספות סביבה, ובוסתני הפרי והחאן הקטן ששימש עוברי אורח והוסיף מעט לפרנסת אנשי הכפר.
 
והיתה גם אדמה לעזוב. ועץ תאנה ענקי עם אבן חלקה למרגלותיו, שהיו משתרעים עליה בלילות קיץ חמים, ונוף של השדות עד קצה האופק, ונחל קטן, זה שמשך אליו את אבות אבותיו לפני מאתיים, אולי שלוש מאות שנים.
 
אני יכולה להפליג עוד ועוד בתיאור הכפר וסביבותיו, אבל נדמה לי שזה מתחיל להישמע קצת כמו קלישאה הוליוודית. לא כל כך באשמתי כי העדויות, המצוירות בעיקר, שהשאירו טיילים הרפתקנים חובבי אוריינט, שעליהן הסתמכתי במידה מסוימת (ועליהן מסתמכים מן הסתם גם בהוליווד), עטפו את הכפרים האלה בהילה רומנטית של תום וטוהר. הם ציירו את חיי היום־יום כפי שרצו לראות אותם. אנחנו הרי יודעים שלא כך היו פני הדברים. בוודאי היתה רכילות, בוודאי היו קנאות ושנאות ואפילו מעשי אלימות. אבל לא אלה הביאו לחיסולו של הכפר. ולכן עלינו לזכור את העיקר. את זרם החיים.
 
עבד לא היה צריך לחכות הרבה זמן כדי לקבל תשובה על גורלו של הכפר, כי יום אחד, כשחרש את האדמה עם הפרְדה שלו, שמע טרטור מוזר. כשהרים את עיניו, הבחין במכונית מדלגת על המהמורות בשדה ומתקרבת אליו. מרחוק ראה את המעילים הכבדים והמגבעות של האנשים שישבו בתוכה, ולבו ניתר. המכונית עצרה במרחק־מה ממנו והאנשים ירדו. הם דיברו זה עם זה, הרימו חופנים של אדמה, הפכו אבנים והתהלכו בשטח. אחד מהם ראה את עבד וקרב אליו. הוא פנה אליו בערבית משונה שעבד כמעט לא הבין. אבל מהמעט שהבין ידע שלאדמה הזאת, שהוא אוהב כל כך, יש עכשיו בעלים חדשים. האפנדי מכר אותה לזרים.
 
ברור שהאפנדי לא הודיע על המכירה, לא לעבד ולא לאיש מבני השבט. הוא שיער שהפלאחים בורים מכדי לדעת את זכויותיהם. והוא צדק. אף אחד מהם לא ידע קרוא וכתוב, ואף אחד מהם לא ידע את זכויותיו.
 
בשנה ההיא עוד הספיק עבד לשתול, וכשהעגבניות והקישואים הבשילו, ראה את המשאיות הראשונות מיטלטלות על הרגבים, עמוסות בקרשים ובחומרי בניין. הם היו זריזים, הפראנג'ים האלה. לא עברו שלושה ימים, וארבעה צריפים עמדו שם. באחד, הגדול יותר, גרו אנשים, ולאחרים הכניסו בעלי חיים. כבשים ועזים ותרנגולות. זה היה משונה בעיני עבד. העז שלו גרה איתם בבית והתרנגולות הסתובבו חופשיות בחצר. בשביל מה צריך בית מיוחד לחיות? כנראה יש להם המון כסף, חשב, אם הם בונים בית מיוחד לחיות. עבד ידע שאם לא יאסוף מיד את העגבניות והקישואים והמלפפונים שלו, הם ירקיבו, ואז לא יוכל למכור אותם בשווקים ולהביא אוכל לילדיו. לכן אסף את כל הירקות הבשלים, הכניס אותם לשקים גדולים והלך לחפש את האפנדי החדש. ברכיו פקו כשצעד בין הרגבים. גורלו ייחרץ בדקות הקרובות, אבל הוא ידע שאין לו ברֵרה. עליו לעשות זאת; למען ילדיו הקטנים, למען החמולה, למען הכפר כולו.
 
אני רואה את עבד מניח את השקים במרחק־מה מהעובדים, וברגליים רועדות מתקרב אל החבורה. האפנדי החדש עומד ביניהם. עבד הבחין בו לפי הבגדים שלבש. אלה לא בגדי עבודה כמו שלבשו השאר. אני רואה את עבד מסביר משהו לאיש בתנועות ידיים. הוא מרים יד אחת לשמים הנקיים מעננים, ואז מצביע על האדמה. הוא מתכופף, לוקח חופן עפר בידו ומראה לאיש, אחר כך מצביע לעבר השקים. האיש מייצב את משקפיו, מביט בעפר שבכף ידו של עבֵּד ואומר לו משהו. עבד מקרב את האדמה לאפו, ואחר כך מגיש את החופן גם לאפו של האיש. האיש מהנהן. הוא קורא לאחד הפועלים שעובד בקרבת מקום, והלה מצטרף לשיחה. אחר כך הם הולכים לראות מה בשקים. נראה שהאפנדי החדש מרוצה. עבֵּד מוסיף להסביר לו — הוא יודע מתי זורעים ומתי שותלים. הוא מכיר את ריח האדמה בכל עונה. יש עוד כמה שאלות ותשובות, ולבסוף חיוך ולחיצת יד מהוססת. האפנדי החדש מסכים. עבֵּד מוצא חן בעיניו. הוא נראה לו שקט, חרוץ וצייתן. הם מסכמים שעבֵּד יְעבד, יזרע וישתול, ומהיבול יפריש לצרכיו.
 
הזמן עבר, והאפנדי החדש כבר ידע קצת ערבית. מדי פעם היה בא אל השדה לשוחח עם עבֵּד, ופעם אחת כשעמדו יחד והביטו על העלים הקטנים המבצבצים מהאדמה, הסביר לו האיש בערבית המקרטעת שלו, שלפי הספר הקדוש של היהודים, כל האדמה הזאת שייכת להם. אלוהים הבטיח אותה לאביהם אברהם. ועבֵּד שלא למד בבית הספר מימיו, אבל את סיפורי הקוראן הכיר קצת, חשב לעצמו: אם אלוהים הבטיח לאברהם את הארץ הזאת, הרי גם לנו, בני ישמעאל, זכות עליה, שהרי אברהם הוא אביו של ישמעאל, ולפי הקוראן דווקא ישמעאל הוא הבן המועדף. וחוץ מזה, כל הסיפור היה קצת משונה בעיני עבֵּד אל־מסרי, כי אם היהודים היו בעלי האדמה, איך זה שהם נאלצו לשלם עליה לאפנדי הטורקי ביפו? ואיך היא נעשתה של האפנדי מלכתחילה? ואיפה הם היו כל השנים האלה?
 
על השאלות האלה לא קיבל תשובות, ובכל מקרה, גם לא העז להעלות אותן על דל שפתיו. מה לו ולעניינים גבוהים שכאלה? אבות אבותיו לא הגיעו לפה בגלל ספרים והבטחות. גם לא עניין אותם מי גר פה קודם, עברים, או רומאים, צלבנים, או טורקים. הם חיפשו אדמה טובה לחיות עליה, ואחרי נדודים רבים במדבר מצאו את האדמה הזאת. זה היה הסיפור שעבר בשבט מדור לדור. על שרידי החורבות שראו במקום הם בנו את הבקתות שלהם, ואת האדמות הקרובות לנחל עיבדו. לעבד באמת לא היה אכפת מי הבעלים של האדמה. הכי חשוב היה לו להביא אוכל לילדים שלו ולשמור על הבית שלו. הוא ימשיך לעבוד אצל היהודי, והכול יהיה בסדר.
 
אבל לא הכול היה בסדר. למען האמת, הרבה היה לא בסדר. כי בשנים הבאות הגיעו אנשים חדשים. כל מיני אנשים. לאו דווקא איכרים שקנו קרקעות, אלא צעירים רווקים שחיפשו עבודה. פועלים. ואיתם באו גם נשים רווקות. נשים מחוצפות, גלויות ראש וזקופות קומה, שלא היססו לחשוף את בשרן. ציונים הם קראו לעצמם. כל היום עבדו, ובערב בקעה שירה מהצריף שלהם. כמה מוזרים היו בעיני עבד. כולם ידעו לקרוא — מדי פעם ראה אותם עם ספרים בידיהם — ואף על פי כן רצו לעשות את המלאכות הקשות ביותר.
 
מה היה נותן כדי לא לשבור בכל יום את גופו בשדות!
 
יום אחד הודיע האפנדי היהודי לעבד ולמשפחות האחרות שהתגוררו על האדמה שלו שעליהם לפנות את הבתים שלהם. הוא מכר כמה דונמים לאחת מאגודות הפועלים. האדמה תועבר לידי הפועלים והם יבנו עליה יישוב משלהם. עבד לא האמין למשמע אוזניו. הוא כינס בבהילות את כל בני החמולה שלו מתחת לעץ התאנה הגדול שמאחורי ביתו כדי להחליט מה לעשות. יש להם, עבד נזכר, קרוב משפחה שעובד כפקיד ביפו, בנפת המחוז, הם יפנו אליו כדי שיעזור להם לנסח מכתב אל הסולטן באיסטנבול. קרוב המשפחה יעץ לעבד לגייס עוד כפרים שנפגעו, ועבד, אף שמטבעו היה ביישן ושפל רוח, אזר עוז, חבש את חמורו והתחיל לנדוד מכפר לכפר כדי לעשות נפשות לרעיון. בסופו של דבר, התגבשה קבוצה של נציגים משמונה כפרים בסביבה, ובעזרתו של הפקיד, קרובו של עבד, ניסחו עצומה בזו הלשון:
 
"לאחרונה הממשלה הנעלה מכרה את אדמת המקום לאנשים מסוימים מקרב תושבי הארץ. לא הבענו כל התנגדות לכך משום שהבעלים החדשים של האדמה ידעו בבירור שהמקום עובד והוחזק על ידינו זה דורות רבים. אולם בעודנו במצב זה, האדמה נמכרה לפתע לקבוצה של יהודים זרים אשר באו למקום כשברשותם ממון. הם החלו לגרשנו מהאדמה שבה התגוררנו. החווה, אשר היתה בידינו מאז זמנם של אבותינו וסבינו, נלקחה מאיתנו בכוח בידי הזרים, אשר אינם רוצים להתייחס אלינו על פי הנורמות המקובלות בקרב עובדי האדמה ולפי נורמות אנושיות בסיסיות ומידת הרחמים. בקצרה, הם אינם מקבלים אותנו אפילו לא כעבדיהם".
 
העצומה לא הועילה, לא לכפרו של עבד ולא לשאר הכפרים בסביבה. עבד ואשתו יוסרה ארזו את מיטלטליהם, לקחו את חיות המשק שלהם ובלב כבד נפרדו מהבית, מעץ התאנה, מהאבן העתיקה החלקלקה, מהבאר, מהחאן הקטן ונדדו מזרחה.
 
הם התיישבו לא הרחק מהיישוב העברי והחלו לעבד אדמה של אפנדי אחר. הם התגעגעו לאדמה שלהם, לעצים ולאבנים. אבל היו סבלנים. חשבו שהרוסים לא יחזיקו מעמד הרבה זמן עם ההתלהבות שלהם והשירים והריקודים בימים של ארבעים מעלות בצל.
 
 
 
 
 
1
 
ראיתי תמונה. ציור עתיק, "גלות" שמו. אישה עגלגלה, לבושה שכבות, יושבת על ארגז מסע שסוגריו חלודים. מעיל קטיפה מהוה רכוס על גזרתה וצעיף דקיק עוטף את שערה, נכרך סביב צווארה ומשתפל ברישול על גבה. ביד אחת היא מיטיבה את הצעיף על שערה האדמוני, ובידה השנייה היא מגישה לילדיה חצי כיכר לחם. כלב מנומר מלקק חלב מכד שנשבר על הרצפה, דלת ארון הכלים תלויה על ציר אחד. מטאטא זרדים זרוק בפינה. שטיח מגולגל. מהחלון הפתוח נשקף נוף של שדה חיטה ועצים רחוקים. פני האישה שלוות. היא מסתכלת נִכחה במבט חולמני.
 
אני עומדת במטבח, מנגבת מאפרת זכוכית כבדה שעתידה בתוך זמן קצר לעשות את דרכה אל אחד הארגזים. לא ארגזי מסע שסוגריו חלודים. סתם קרטונים, מאוחים בטייפ שקוף, שנזרקים בקצב אל משאית ענק. בתוכם כלים עטופים בעיתונים, אלה שמוינו ונבחרו להצטרף למסע המעבר. כלים שקצתם, אני בטוחה, ינוחו בארון עוד שנים גם לאחר המיון, רק כי אולי עוד פעם אשתמש בהם. זה גם דינם של הבגדים. מטרד גדול ומביש כשלעצמו.
 
אני עומדת ומנצחת על האריזות האחרונות. האורזים מרוקנים את ארונות המטבח, שולפים מערכת כלים ממעמקי אחד הארונות. לבנה עם פסים כחולים וצהובים בשוליים. מערכת פורצלן שקיבלנו בחתונה ועכשיו לא נותרו ממנה אלא חמש צלחות, ארבעה ספלים וקנקן קפה שזרבוביתו שבורה. "את בטח לא צריכה גרוטאות כאלה בדירה החדשה," אומר ראש האורזים, איש עם דיבור רך שמפשר כל הזמן בין האורזים האחרים, שני חמומי מוח שמנסים בלי הצלחה להחניק את הוויכוח על מי סחב אתמול יותר ארגזים. עוזר לי לנקות את המצפון, האיש הזה. הכלים נזרקים בחדווה אל ארגז הגרוטאות. כמוהם גם אגרטל סדוק מקרמיקה ארמנית, שתי מאפרות, קערת סלט עתיקה, טס נחושת מעוקם, כוסות פצועות לשתייה קרה, סיר אמייל נטול ידיות. כל ההיסטוריה המטבחית שלי.
 
בחוץ אליהו מכוון איש שמן שמזיע מתחת לפסנתר. המשאית מתמלאת במהירות. כמעט כל הבית בפנים. חיים שלמים נארזים במכל מתכת גדול. אני מעבירה מבטים אחרונים בקירות העירומים, בדשא רחב הידיים, בברושי האריזונה, במטפסים הפראיים, בפרחי לוע הארי שמשתרעים מלוא העין בארגמן קטיפתי.
 
קול נפץ מקפיץ אותי. רסיסיה של מאפרת הזכוכית פזורים בכל המטבח.
 
מזל טוב, כך נתחיל את חיינו החדשים.
 
הבית הזה, בית חיינו הישנים, המוקף מטפסים פראיים, המלא בניחוחות מתוקים של פרחי הדר, הבית שמתרוקן עתה אל מכל מתכת גדול, עבר אלינו בירושה מדודה פולה, אחות המושבה. היא מתה, הדודה, בשנות השישים, ומכיוון שהיתה ערירית, ציוותה את הבית לאחייניתה אסתר, אמו של אליהו.
 
מי שהתעניין באדריכלות היה יכול לזהות בשרידי הטיח הוורוד, בגמלונים וברעפי החרס את הסגנון הטוסקני. בית יפהפה חבוי בתוך גן ענקי, עטוי מטפסים, חוסה בצלם של עצים חסונים. במשפחה סיפרו שבימיו של הרופא היה חדר הרחצה של הקומה העליונה מחופה באריחים תכולים, מעוטרים בציורי נימפות, והיו בו אגן רחצה מהודר על רגלי ברונזה, ברזים מוזהבים ומראות במסגרות של שנהב.
 
לאחר מותה של פולה סגרה אסתר את הבית, חתמה את חלונותיו ושכחה אותו לשנים רבות. היא לא רצתה להשכיר אותו וגם לא למכור. כדרכם של בתים עזובים, הלך מצבו והידרדר. פיסות טיח צבעוני נשרו מהקירות, השבילים שקעו, והגן המרהיב כוסה במעטה של עשבים. הבית נפרץ כמה פעמים, וכל דבר שהיה אפשר לעקור מקירותיו נגנב: אריחים, רעפים, ריצוף וברזים. כשנכנסנו אליו בפעם הראשונה נגלה לעינינו חורבן מרהיב.

עוד על הספר

החלום והבית רינה גרינולד
אגדה אמיתית
 
זהו סיפור על בית ועל אדמה ועל אנשים.
 
השתדלתי לדייק בעובדות, אבל אני לא היסטוריונית. יש בתיעוד פערים שיכולתי להשלים רק בכוח הדמיון. ועם זאת, לא מן הנמנע שכל מה שהוספתי מדמיוני אכן קרה. בצורה זו או אחרת. במקום זה או אחר. כי גם כתיבת ההיסטוריה נתונה בידי מספרים. ומספרים, ידם קלה — ברצותם מוסיפים, ברצותם גורעים.
 
הסיפור שלי מתחיל באיש פשוט בשם עבֵּד אל־מסרי, אריס שחי בכפר קטן בשרון לפני יותר ממאה שנים. הוא עיבד את האדמה של אפנדי טורקי שגר באיסטנבול.
 
עַבֵּד אל־מסרי היה מודאג. מודאג מאוד. הוא שמע סיפורים שהדירו שינה מעיניו, סיפורים על אדונים בחליפות של פראנג'ים, עם מגבעות ומשקפיים עגולים, שקונים את האדמות מבעליהן, האפנדים הטורקים, ומעבדים אותן ובונים עליהן בתים ומגָרשים מהן את הפלאחים שעיבדו את האדמות האלה וגרו עליהן דורות רבים.
 
עבד בהחלט היה מודאג. מה אם גם לכפר שלו יגיעו? מה יהיה על המשפחה שלו, החמולה שלו, הבית שלו? הוא לא היה יכול לדמיין איך יעזוב את הבית שבנה בעמל רב משך שנים רבות — לא בית גדול, רק שני חדרים, אחד למשפחה ואחר לחיות המשק, קירות מאבנים לא מסותתות שהביא מהמחצבה, מרחק יומיים רכיבה על חמור, אבל בית. מקום שהוא יכול לישון בו בלי לפחד מהתנים ומהגשם ומהברד ומהשמש הקופחת. מקום שהמשפחה מתכנסת בו בערבי החורף מסביב לטבון לאכול, לספר, לריב ולצחוק. הוא בנה את הבית ליוסרה, אשתו, אחרי שהפצירה בו שיעזבו את החושה, היא שבאה מרמלה וגרה כל חייה בבית אבן. בכל הכפר לא היה בית כמו זה של עבד. כי רוב הבתים בו היו בתי טיט.
 
הוא לא היה יכול לדמיין איך יעזוב את הכפר הקטן והנחמד שלו, עם התרנגולות והחמורים והעזים מסביב לכל בית, ובאר המים שהנשים היו מתאספות סביבה, ובוסתני הפרי והחאן הקטן ששימש עוברי אורח והוסיף מעט לפרנסת אנשי הכפר.
 
והיתה גם אדמה לעזוב. ועץ תאנה ענקי עם אבן חלקה למרגלותיו, שהיו משתרעים עליה בלילות קיץ חמים, ונוף של השדות עד קצה האופק, ונחל קטן, זה שמשך אליו את אבות אבותיו לפני מאתיים, אולי שלוש מאות שנים.
 
אני יכולה להפליג עוד ועוד בתיאור הכפר וסביבותיו, אבל נדמה לי שזה מתחיל להישמע קצת כמו קלישאה הוליוודית. לא כל כך באשמתי כי העדויות, המצוירות בעיקר, שהשאירו טיילים הרפתקנים חובבי אוריינט, שעליהן הסתמכתי במידה מסוימת (ועליהן מסתמכים מן הסתם גם בהוליווד), עטפו את הכפרים האלה בהילה רומנטית של תום וטוהר. הם ציירו את חיי היום־יום כפי שרצו לראות אותם. אנחנו הרי יודעים שלא כך היו פני הדברים. בוודאי היתה רכילות, בוודאי היו קנאות ושנאות ואפילו מעשי אלימות. אבל לא אלה הביאו לחיסולו של הכפר. ולכן עלינו לזכור את העיקר. את זרם החיים.
 
עבד לא היה צריך לחכות הרבה זמן כדי לקבל תשובה על גורלו של הכפר, כי יום אחד, כשחרש את האדמה עם הפרְדה שלו, שמע טרטור מוזר. כשהרים את עיניו, הבחין במכונית מדלגת על המהמורות בשדה ומתקרבת אליו. מרחוק ראה את המעילים הכבדים והמגבעות של האנשים שישבו בתוכה, ולבו ניתר. המכונית עצרה במרחק־מה ממנו והאנשים ירדו. הם דיברו זה עם זה, הרימו חופנים של אדמה, הפכו אבנים והתהלכו בשטח. אחד מהם ראה את עבד וקרב אליו. הוא פנה אליו בערבית משונה שעבד כמעט לא הבין. אבל מהמעט שהבין ידע שלאדמה הזאת, שהוא אוהב כל כך, יש עכשיו בעלים חדשים. האפנדי מכר אותה לזרים.
 
ברור שהאפנדי לא הודיע על המכירה, לא לעבד ולא לאיש מבני השבט. הוא שיער שהפלאחים בורים מכדי לדעת את זכויותיהם. והוא צדק. אף אחד מהם לא ידע קרוא וכתוב, ואף אחד מהם לא ידע את זכויותיו.
 
בשנה ההיא עוד הספיק עבד לשתול, וכשהעגבניות והקישואים הבשילו, ראה את המשאיות הראשונות מיטלטלות על הרגבים, עמוסות בקרשים ובחומרי בניין. הם היו זריזים, הפראנג'ים האלה. לא עברו שלושה ימים, וארבעה צריפים עמדו שם. באחד, הגדול יותר, גרו אנשים, ולאחרים הכניסו בעלי חיים. כבשים ועזים ותרנגולות. זה היה משונה בעיני עבד. העז שלו גרה איתם בבית והתרנגולות הסתובבו חופשיות בחצר. בשביל מה צריך בית מיוחד לחיות? כנראה יש להם המון כסף, חשב, אם הם בונים בית מיוחד לחיות. עבד ידע שאם לא יאסוף מיד את העגבניות והקישואים והמלפפונים שלו, הם ירקיבו, ואז לא יוכל למכור אותם בשווקים ולהביא אוכל לילדיו. לכן אסף את כל הירקות הבשלים, הכניס אותם לשקים גדולים והלך לחפש את האפנדי החדש. ברכיו פקו כשצעד בין הרגבים. גורלו ייחרץ בדקות הקרובות, אבל הוא ידע שאין לו ברֵרה. עליו לעשות זאת; למען ילדיו הקטנים, למען החמולה, למען הכפר כולו.
 
אני רואה את עבד מניח את השקים במרחק־מה מהעובדים, וברגליים רועדות מתקרב אל החבורה. האפנדי החדש עומד ביניהם. עבד הבחין בו לפי הבגדים שלבש. אלה לא בגדי עבודה כמו שלבשו השאר. אני רואה את עבד מסביר משהו לאיש בתנועות ידיים. הוא מרים יד אחת לשמים הנקיים מעננים, ואז מצביע על האדמה. הוא מתכופף, לוקח חופן עפר בידו ומראה לאיש, אחר כך מצביע לעבר השקים. האיש מייצב את משקפיו, מביט בעפר שבכף ידו של עבֵּד ואומר לו משהו. עבד מקרב את האדמה לאפו, ואחר כך מגיש את החופן גם לאפו של האיש. האיש מהנהן. הוא קורא לאחד הפועלים שעובד בקרבת מקום, והלה מצטרף לשיחה. אחר כך הם הולכים לראות מה בשקים. נראה שהאפנדי החדש מרוצה. עבֵּד מוסיף להסביר לו — הוא יודע מתי זורעים ומתי שותלים. הוא מכיר את ריח האדמה בכל עונה. יש עוד כמה שאלות ותשובות, ולבסוף חיוך ולחיצת יד מהוססת. האפנדי החדש מסכים. עבֵּד מוצא חן בעיניו. הוא נראה לו שקט, חרוץ וצייתן. הם מסכמים שעבֵּד יְעבד, יזרע וישתול, ומהיבול יפריש לצרכיו.
 
הזמן עבר, והאפנדי החדש כבר ידע קצת ערבית. מדי פעם היה בא אל השדה לשוחח עם עבֵּד, ופעם אחת כשעמדו יחד והביטו על העלים הקטנים המבצבצים מהאדמה, הסביר לו האיש בערבית המקרטעת שלו, שלפי הספר הקדוש של היהודים, כל האדמה הזאת שייכת להם. אלוהים הבטיח אותה לאביהם אברהם. ועבֵּד שלא למד בבית הספר מימיו, אבל את סיפורי הקוראן הכיר קצת, חשב לעצמו: אם אלוהים הבטיח לאברהם את הארץ הזאת, הרי גם לנו, בני ישמעאל, זכות עליה, שהרי אברהם הוא אביו של ישמעאל, ולפי הקוראן דווקא ישמעאל הוא הבן המועדף. וחוץ מזה, כל הסיפור היה קצת משונה בעיני עבֵּד אל־מסרי, כי אם היהודים היו בעלי האדמה, איך זה שהם נאלצו לשלם עליה לאפנדי הטורקי ביפו? ואיך היא נעשתה של האפנדי מלכתחילה? ואיפה הם היו כל השנים האלה?
 
על השאלות האלה לא קיבל תשובות, ובכל מקרה, גם לא העז להעלות אותן על דל שפתיו. מה לו ולעניינים גבוהים שכאלה? אבות אבותיו לא הגיעו לפה בגלל ספרים והבטחות. גם לא עניין אותם מי גר פה קודם, עברים, או רומאים, צלבנים, או טורקים. הם חיפשו אדמה טובה לחיות עליה, ואחרי נדודים רבים במדבר מצאו את האדמה הזאת. זה היה הסיפור שעבר בשבט מדור לדור. על שרידי החורבות שראו במקום הם בנו את הבקתות שלהם, ואת האדמות הקרובות לנחל עיבדו. לעבד באמת לא היה אכפת מי הבעלים של האדמה. הכי חשוב היה לו להביא אוכל לילדים שלו ולשמור על הבית שלו. הוא ימשיך לעבוד אצל היהודי, והכול יהיה בסדר.
 
אבל לא הכול היה בסדר. למען האמת, הרבה היה לא בסדר. כי בשנים הבאות הגיעו אנשים חדשים. כל מיני אנשים. לאו דווקא איכרים שקנו קרקעות, אלא צעירים רווקים שחיפשו עבודה. פועלים. ואיתם באו גם נשים רווקות. נשים מחוצפות, גלויות ראש וזקופות קומה, שלא היססו לחשוף את בשרן. ציונים הם קראו לעצמם. כל היום עבדו, ובערב בקעה שירה מהצריף שלהם. כמה מוזרים היו בעיני עבד. כולם ידעו לקרוא — מדי פעם ראה אותם עם ספרים בידיהם — ואף על פי כן רצו לעשות את המלאכות הקשות ביותר.
 
מה היה נותן כדי לא לשבור בכל יום את גופו בשדות!
 
יום אחד הודיע האפנדי היהודי לעבד ולמשפחות האחרות שהתגוררו על האדמה שלו שעליהם לפנות את הבתים שלהם. הוא מכר כמה דונמים לאחת מאגודות הפועלים. האדמה תועבר לידי הפועלים והם יבנו עליה יישוב משלהם. עבד לא האמין למשמע אוזניו. הוא כינס בבהילות את כל בני החמולה שלו מתחת לעץ התאנה הגדול שמאחורי ביתו כדי להחליט מה לעשות. יש להם, עבד נזכר, קרוב משפחה שעובד כפקיד ביפו, בנפת המחוז, הם יפנו אליו כדי שיעזור להם לנסח מכתב אל הסולטן באיסטנבול. קרוב המשפחה יעץ לעבד לגייס עוד כפרים שנפגעו, ועבד, אף שמטבעו היה ביישן ושפל רוח, אזר עוז, חבש את חמורו והתחיל לנדוד מכפר לכפר כדי לעשות נפשות לרעיון. בסופו של דבר, התגבשה קבוצה של נציגים משמונה כפרים בסביבה, ובעזרתו של הפקיד, קרובו של עבד, ניסחו עצומה בזו הלשון:
 
"לאחרונה הממשלה הנעלה מכרה את אדמת המקום לאנשים מסוימים מקרב תושבי הארץ. לא הבענו כל התנגדות לכך משום שהבעלים החדשים של האדמה ידעו בבירור שהמקום עובד והוחזק על ידינו זה דורות רבים. אולם בעודנו במצב זה, האדמה נמכרה לפתע לקבוצה של יהודים זרים אשר באו למקום כשברשותם ממון. הם החלו לגרשנו מהאדמה שבה התגוררנו. החווה, אשר היתה בידינו מאז זמנם של אבותינו וסבינו, נלקחה מאיתנו בכוח בידי הזרים, אשר אינם רוצים להתייחס אלינו על פי הנורמות המקובלות בקרב עובדי האדמה ולפי נורמות אנושיות בסיסיות ומידת הרחמים. בקצרה, הם אינם מקבלים אותנו אפילו לא כעבדיהם".
 
העצומה לא הועילה, לא לכפרו של עבד ולא לשאר הכפרים בסביבה. עבד ואשתו יוסרה ארזו את מיטלטליהם, לקחו את חיות המשק שלהם ובלב כבד נפרדו מהבית, מעץ התאנה, מהאבן העתיקה החלקלקה, מהבאר, מהחאן הקטן ונדדו מזרחה.
 
הם התיישבו לא הרחק מהיישוב העברי והחלו לעבד אדמה של אפנדי אחר. הם התגעגעו לאדמה שלהם, לעצים ולאבנים. אבל היו סבלנים. חשבו שהרוסים לא יחזיקו מעמד הרבה זמן עם ההתלהבות שלהם והשירים והריקודים בימים של ארבעים מעלות בצל.
 
 
 
 
 
1
 
ראיתי תמונה. ציור עתיק, "גלות" שמו. אישה עגלגלה, לבושה שכבות, יושבת על ארגז מסע שסוגריו חלודים. מעיל קטיפה מהוה רכוס על גזרתה וצעיף דקיק עוטף את שערה, נכרך סביב צווארה ומשתפל ברישול על גבה. ביד אחת היא מיטיבה את הצעיף על שערה האדמוני, ובידה השנייה היא מגישה לילדיה חצי כיכר לחם. כלב מנומר מלקק חלב מכד שנשבר על הרצפה, דלת ארון הכלים תלויה על ציר אחד. מטאטא זרדים זרוק בפינה. שטיח מגולגל. מהחלון הפתוח נשקף נוף של שדה חיטה ועצים רחוקים. פני האישה שלוות. היא מסתכלת נִכחה במבט חולמני.
 
אני עומדת במטבח, מנגבת מאפרת זכוכית כבדה שעתידה בתוך זמן קצר לעשות את דרכה אל אחד הארגזים. לא ארגזי מסע שסוגריו חלודים. סתם קרטונים, מאוחים בטייפ שקוף, שנזרקים בקצב אל משאית ענק. בתוכם כלים עטופים בעיתונים, אלה שמוינו ונבחרו להצטרף למסע המעבר. כלים שקצתם, אני בטוחה, ינוחו בארון עוד שנים גם לאחר המיון, רק כי אולי עוד פעם אשתמש בהם. זה גם דינם של הבגדים. מטרד גדול ומביש כשלעצמו.
 
אני עומדת ומנצחת על האריזות האחרונות. האורזים מרוקנים את ארונות המטבח, שולפים מערכת כלים ממעמקי אחד הארונות. לבנה עם פסים כחולים וצהובים בשוליים. מערכת פורצלן שקיבלנו בחתונה ועכשיו לא נותרו ממנה אלא חמש צלחות, ארבעה ספלים וקנקן קפה שזרבוביתו שבורה. "את בטח לא צריכה גרוטאות כאלה בדירה החדשה," אומר ראש האורזים, איש עם דיבור רך שמפשר כל הזמן בין האורזים האחרים, שני חמומי מוח שמנסים בלי הצלחה להחניק את הוויכוח על מי סחב אתמול יותר ארגזים. עוזר לי לנקות את המצפון, האיש הזה. הכלים נזרקים בחדווה אל ארגז הגרוטאות. כמוהם גם אגרטל סדוק מקרמיקה ארמנית, שתי מאפרות, קערת סלט עתיקה, טס נחושת מעוקם, כוסות פצועות לשתייה קרה, סיר אמייל נטול ידיות. כל ההיסטוריה המטבחית שלי.
 
בחוץ אליהו מכוון איש שמן שמזיע מתחת לפסנתר. המשאית מתמלאת במהירות. כמעט כל הבית בפנים. חיים שלמים נארזים במכל מתכת גדול. אני מעבירה מבטים אחרונים בקירות העירומים, בדשא רחב הידיים, בברושי האריזונה, במטפסים הפראיים, בפרחי לוע הארי שמשתרעים מלוא העין בארגמן קטיפתי.
 
קול נפץ מקפיץ אותי. רסיסיה של מאפרת הזכוכית פזורים בכל המטבח.
 
מזל טוב, כך נתחיל את חיינו החדשים.
 
הבית הזה, בית חיינו הישנים, המוקף מטפסים פראיים, המלא בניחוחות מתוקים של פרחי הדר, הבית שמתרוקן עתה אל מכל מתכת גדול, עבר אלינו בירושה מדודה פולה, אחות המושבה. היא מתה, הדודה, בשנות השישים, ומכיוון שהיתה ערירית, ציוותה את הבית לאחייניתה אסתר, אמו של אליהו.
 
מי שהתעניין באדריכלות היה יכול לזהות בשרידי הטיח הוורוד, בגמלונים וברעפי החרס את הסגנון הטוסקני. בית יפהפה חבוי בתוך גן ענקי, עטוי מטפסים, חוסה בצלם של עצים חסונים. במשפחה סיפרו שבימיו של הרופא היה חדר הרחצה של הקומה העליונה מחופה באריחים תכולים, מעוטרים בציורי נימפות, והיו בו אגן רחצה מהודר על רגלי ברונזה, ברזים מוזהבים ומראות במסגרות של שנהב.
 
לאחר מותה של פולה סגרה אסתר את הבית, חתמה את חלונותיו ושכחה אותו לשנים רבות. היא לא רצתה להשכיר אותו וגם לא למכור. כדרכם של בתים עזובים, הלך מצבו והידרדר. פיסות טיח צבעוני נשרו מהקירות, השבילים שקעו, והגן המרהיב כוסה במעטה של עשבים. הבית נפרץ כמה פעמים, וכל דבר שהיה אפשר לעקור מקירותיו נגנב: אריחים, רעפים, ריצוף וברזים. כשנכנסנו אליו בפעם הראשונה נגלה לעינינו חורבן מרהיב.