הלב עומד
בזמן האחרון אני מנסה להתרכז בנוף, לזכור אותו, מחשש שלא אראה אותו שוב. הלב עומד. עיני המרצדת מול המראה עודנה מבקשת לספר את גורל הדמעה (אבוי לדמעה שרוצה לרדת). הלשון שותקת. אני מניח לבושה ולכפרה לתווך את חיי, שכן משעה שלא איבדה דבר הלשון שוב אינה יכולה להחזיר דבר.
הבקרים עודם קרירים וצלולים. והוא, עם מי יחלוק את צערו, את כיעור בשרו? למי יספר כל הלילה בעין בוכִיָה למחצה על מזרקים שהוטבלו ברתיחה זהרּוָרה של להבה וננעצו בעורות מחוררים, על רופאים המציגים חזות סבירה וסמכותית ביחס לפני הדברים אשר מבחינתם רק מבצבצים בעיוורון? את צילו המכמיר של מי יפרוש על הכול כמו דיו של דיונון? שוב אותן נסיעות שלאחר משמרת לילה בבית החוסים. גופי החוסים עודם רדומים, דוממים, רפויים, פרּומֵי ראש, פרועים על שפתם, נגע אדמדמת בקרחתם, עור בשרם בהרות כהות – בשעה כזו ממי יוכלו לבקש עזרה? (האם ראו הרופאים אי פעם את המחלקה בעירומה?). שוב יום הדין שלו, שלה – לידה מדומיינת הרת אסון שלא התקיימה מעולם (הוולד שלה שנוצר מדם הנקבה ומלובן האיש מחפש את מּומֹו), גוף שלא נוצר, דמותה החמקמקה של שרה שלעולם אינה נקבעת אצלו באופן סופי עם נסיגת יומו. הלב נכנע.
תהליך ההחלמה של עינו השמאלית נמשך כבר שלוש שנים, ורשתית העין שלו עדיין רחוקה מלהיות במצב שבו הוא רשאי להשתמש בה ללא תכלית. לאחר המשמרת נרדמים זה לצד זה במונית, כתף אל כתף. הלב נשרף. הבל פה של בוקר שנמהל בגרעיניות מחוספסת, בזיכרון שחוזר ונסוג כמו גאות, בדמעות שמפיקות הנאה מכאב. הלב נחקר. ההצטמצמות הקשוחה של כל אחד ואחד לענייניו הפרטיים נראית בעיניו מאוסה, אכזרית, זן מבעית של אבסורד. הלב מרמה. פרסומות של ניאון באור הנזוף אינו שונה במאּום מבקרים אחרים. הלב מצטמק.
בלכתו בפינות הכבויות של העיר הוא רק חולף על פני הדברים, נזהר ממגע עם אנשים, ממעט בדיבור, ובכל זאת הדברים חודרים לגופים בצורה נסתרת: אדם שמדבר אל עצמו אל תוך הלילה; אישה שחולמת מבעד לסירים חלודים; רחובות שוממים השרויים בדממה; משטחי בטון אטומים; חזיתות זכוכית כמשטח אור שחור; היעדר מסחרר של רגשות – מכל אלה ביקש להימלט בלב נרמס. מזה חודשים הוא סובל מדיבור המדמה דבר יופי או כיעור. אבל תחילה הגוף העייף, המותש, ללא־מגע, א־פאתי. הלב נמס. הגוף הסבוך בדפנות העור. מגורים משותפים הם יוצאים מן הכלל בעיר הזאת. הלב מודה, הלב מתבדה, הפועל חוזר אל ביתו במדרון. עד כדי כך מעורר הדבר רחמים בליבו שכך זה מתנהל בעיר שבה כל איש חי רגעים ספורים עבור עורו בלבד, שבה כל איש בגפו, גם במותו. הלב נחרד.
ללא רצון התהלך שפוף במהומה בלב העיר, ולכל אשר הביטו עיניו ראה אנשים רצוצים שנפשם נואשה. אולי ראה אישה קשישה מתנהלת ברפיסות ופסע לקראתה בדאגה, אבל בהיסח הדעת הבחין במשהו אחר שצד את מבטו, הסתובב סביב צירו, פסע לאחור, נתקל באשפה, נבהל מהצל שכביכול הוטל עליו והמשיך בדרכו.
