עָרֹם מוּל עַצְמִי בְּרֶגַע רִאשׁוֹן
אַחַר יְקִיצָה, רָץ
לָאַמְבָּט מַבִּיט בַּמַּרְאָה
וְאָז בָּא הָרֶגַע הַזֶּה –
הָרֶגַע הֲכִי רָזֶה.
לְמַעֲלָה יִתְעוֹרְרוּ הַחַיִּים
אֲנִי לֹא אֶשְׁמַע
וְאֵדַע שֶׁלֹּא אֶהְיֶה יוֹתֵר
עָרֹם הַיּוֹם,
חַיַּי יִקְּחוּ אוֹתִי לְשִׁגְרָתָם
וְלֹא אַבִּיט עוֹד בָּרְאִי עַד שֶׁיַּחְשִׁיךְ.
את אלוהים איבדתי במספרה
אֶת אֱלֹהִים אִבַּדְתִּי בְּמִסְפֶּרֶת הָדָר יוֹסֵף
הָיִיתִי בֶּן אַרְבַּע, דָּהַרְתִּי עַל כִּסֵּא
סוּס עֵץ, מַבִּיט בְּכַלִּיא הַמַּרְאוֹת הָאֵינְסוֹפִי
וְלִשְׁנִיָּה הָפַךְ גּוּפִי לִנְקֻדָּה וּפִי
נָדָם. אַחַר שָׁנָה אֲחִי הַמֵּת אִמֵּת
אֶת שֶׁיָּדַעְתִּי בְּתוֹכִי אוֹתָהּ הָעֵת
שֶׁהַמַּרְאֶה הָאֵינְסוֹפִי כְּלוּא הַמַּרְאוֹת,
הוּא תַּעְתּוּעַ שֶׁרַק אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת.
וּבְכָל זֹאת, הִשְׁכַּמְתִּי אֶל שַׁחֲרִית שַׁבָּת
אֶל אוֹתִיּוֹת הַקֹּדֶשׁ בְּמִקְדָּשׁ מְעַט
לֹא אֶל אֱלֹהַּ, אֶלָּא בְּדַל שֶׁמֶשׁ שֶׁנִּבַּט
מִשְּׂעָרָן עֲטוּף הַבַּד שֶׁל בְּנוֹת עֶזְרַת
נָשִׁים. יָדַעְתִּי שֶׁאֵין אֱלֹהִים אֲבָל
הֶאֱמַנְתִּי בְּסַבָּא שֶׁלִּי עַד שֶׁנָּבַל,
אִמִּי עָטְפָה בְּבַד אֶת הָרְאִי
וּמוּל הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה יָדְעָה גַּם הִיא
שֶׁתַּם. וּמוּל הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה בָּא גַּם סוֹפָהּ
שֶׁל תֻּמָּתִי אֶל מוּל עֵירֹם גּוּפָהּ
שֶׁל נַעֲרָה אֲשֶׁר נִשְׁקַף מִן הַמַּרְאָה
גּוּפִי נִדְהַם, אֲבָל רוּחִי אַט נִכְלְאָה.
עַתָּה, דְּמוּתֵנוּ בְּמַרְאַת אַמְבָּט לַחָה
“אַתָּה דּוֹמֶה לִי, וַאֲנִי דּוֹמֶה לְךָ.”
אַךְ הַזֶּהוּת הַזּוֹ שֶׁבָּהּ אֲנִי דָּן
אֶת בְּנִי לְתוֹךְ אוֹתָהּ תְּחוּשַׁת אָבְדָן
הִיא שֶׁמַּעֲבִירָה אוֹתִי עַל דַּעְתִּי, שָׁעָה
שֶׁבֶּן דְּמוּתִי בְּהֶבֶל פִּי נִמְחָה.
אחרית דבר:
בְּכָזֹאת הָיִיתִי מְהַרְהֵר עַל גַּג
בֵּית הַסּוֹפֵר הָעַרְבִי נָצְרַת בְּחַג
הַמְּשׁוֹרֵר אַלְפַּיִם וְאַחַת בִּקְצֵה
שֻׁלְחַן כּוֹתְבֵי שִׁירָה גְּבָרִים וּקְצָת
נָשִׁים בְּעֶזְרָתָן וּמַבָּטָן כָּלוּא וְאֵינְסוֹפִי
כִּנְשׁוֹת שֵׂעָר זָהָב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְגוּפִי
עַל הַבָּמָה, כָּמֵהַּ שׁוּב אֶל אוֹתוֹ בְּדַל אוֹר
אֲנִי עוֹמֵד לִקְרֹא –
אחי מת כבר חמש עשרה שנה
אָחִי מֵת כְּבָר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה
אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁהָיָה תְּכֹלעֵינַיִם וּמַבְרִיק
לְגִילוֹ
אַבָּא שׁוֹתֵק
אֲנִי זוֹכֵר רַק עֶרֶב אֶחָד
הָיִיתִי קָטָן וּמָה שֶׁנֶּחְקַק בִּי וַדַּאי רָחוֹק מֵהָעֻבְדּוֹת
מִשּׁוּם מָה הֶחְלַפְנוּ אֶת כִּוּוּן הַשֵּׁנָה שֶׁלָּנוּ
וְהָיִינוּ רֹאשׁ מוּל רֹאשׁ
דִּבַּרְנוּ וְדִבַּרְנוּ, לֹא זוֹכֵר עַל מָה.
מֵאָז אֲנִי זוֹכֵר הַכֹּל: אֶת הַשִּׁבְעָה
אֶת הַשְּׁלוֹשִׁים, אֶת שְׁאֵלוֹת הַמָּוֶת שֶׁעָלוּ בִּי בְּגִיל חָמֵשׁ
כְּאִלּוּ בִּקְרִיאָה שְׁנִיָּה לְגִיל שָׁלֹשׁ:
“אִמָּא, רָאִיתָ פַּעַם שֶׁהָיִית קְטַנָּה, מִישֶׁהוּ דּוֹמֶה לִי?”
