1
שכבתי על המיטה שלי, ורגע לפני שתיכְננתי לצלול לתוך גיליון הקומיקס החדש של "מָאסֶל פִישׁ" — התעורר מכשיר הווֹקִי–טוֹקִי שלי לחיים.
"לינקולן! לינקולן! לינקולן, אתה שומע אותי?" זה היה החבר הכי טוב שלי, קְלַייד מֶקְבְּרַייד, שצעק בהיסטֶריה. ברור שהוא היה צריך לשַתף אותי במשהו דחוף. אולי הוא ראה רוח רפאים והיה זקוק לעֶזרָתו של צוער "אָררר!" (אָקָדֶמיית רודפי רוחות הרפאים) נוסף כּדֵי ללכוד אותה? או שאולי חַייזר נחת בחצר שלו והוא רצה שאהיה שם כּדֵי ליצור איתו מַגָע ראשוני? או שאולי האבות שלו הכינו את מִמרַח הגְוָואקָמוֹלי המפורסם שלהם והם היו צריכים מישהו שיִטְעם אותו בדחיפות? או שאולי...
"לינקולן! אההה!" נפלתי מהמיטה ונמְרַחתי על הרִצְפה. מיהרתי להרים את הווֹקִי–טוֹקִי.
"מצטער, קְלַייד! אני כאן! אני שומע אותך חזק וברור, חבר. עבוֹר," עניתי.
"לינקולן! איזה מזל! חששתי שאֵיאָלץ להתקשר לבית שלך ולוֹרי היתה עונה לטלפון והייתי מתעַלף ושוכח את מה שרציתי להגיד ו..."
"קְלַייד! תתאַפס על עצמך!" קְלַייד קצת דלוק על אחותי הבכורה, לורי, ונוטה לאַבד שְליטה כשהוא מדבר עליה... או אליה.
"תודה, חבר. הייתי צריך את זה. תקשיב, יש לי חדשות גדולות. גדולות מאוד. אני חושב שעדיף שאסַפּר לך את זה פָּנים מול פָּנים. אני יכול לבוא אליך עכשיו? עבוֹר." המֶתַח היה בלתי–נסבּל, אבל הנַחְתי שאוּכל לחכות עוד כמה דקות עד שהוא יגיע. קְלַייד לא היה נִלהב כל כך לספר לי משהו מֵאז שהוסיפו רוזְמָרין לַקְציצות בקָפֵטֶריית בית הספר שלנו.
"נשמע אחלה," אמרתי. "אפגוש אותך בחוץ. רוּת סוֹף."
המוח שלי הֵריץ מילְיון מַחשָבות בְּדקה כּדֵי לנסות לגַלות מה קְלַייד רוצה להגיד. כמעט מעַדתי על אחותי התינוקת לילי, כשזינקתי מהחדר שלי ושעַטתי לְעֵבֶר המַדרֵגות.
"סליחה, ליל!" קראתי לעֵבֶר אחותי הפָּעוֹטה, ובִּתְגוּבה היא עשׂתה קול מצחיק והוציאה לי לָשון.
רצתי לאורך המִסְדְרון הָרֵיק לִכְאורה, לְכִיווּן המַדרֵגות. כִּמעט הִגַעתי לַמעֲקה כשלְפֶתַע שְׁריקה חדה וצורמת גרמה לי לִקְפוא בַּמקום. לפנַי עמדו אחיותַי התאומות בְּנות השש, לולה ולָאנה. הן לבשו חגורות כְּתומות בוהקות, הִרכיבו מִשקפֵי טייסים תואמים והחזיקו בְּמשְרוקיות. שיערתי לעצמי שהן שוב מתאַמְנות על תפקיד פַּקָחיות המִסְדרון של בית הספר.
"מה אמרנו לך על ריצה במִסְדְרונות?" שאלה אותי לאנה. היא הֵסיטה את המִשקפיים שלה כלפֵּי מַטה ונעצה בי מבט קשוח, כּדֵי שאָבין שהן רציניות.
"אל תהיו כאלה! אני חייב לרדת לְמַטה. קְלַייד יהיה פה בעוד כמה דקות."
"ענֵה על השְאֵלה או שנזרוק אותך לקָלָבּוּש, חבּוב!" צעקה לולה והִצבּיעה על ארגז קרְטון ובו "סורָגים" גְזורים כּדֵי שיֵיראה כמו תא של בֵּית סוהר. עכשיו הֵבנתי שהן רציניות לגמרי. פעם אחת הן כלאו את אחותי לוּאָן רק בגלל שהיא סיפרה בדיחות גרועות! כְּשֶאני חושב על זה, אני מופתע שהיא לא מְבַלה בָּארגז לְעִתים קרובות יותר.
"בסדר, בסדר. אני מבטיח שאָאֵט את הקֶצֶב שלי מֵרִיצה לַהֲליכה נמרצת." נֶאנַחְתי והִבַּטתי בַּמדרֵגות בעֶרְגה.
לולה רשמה כמה מילים בפִנקָס, קרעה ממנו דף והושיטה לי אותו. "רְאֵה בַּזאת את האזהרה האחרונה שלך, לִינְקי. עכשיו תתחפף מִפֹּה, יש לנו מסדרון לְפַטְרֵל בו."
שתיהן שילבו את ידיהן בתיאום מושלם והביטו בי במבט נוקֵב. צעדתי מִשָם הכי מהר שיכולתי לְעֵבר קְצה גֶרֶם המדרגות. בָּרגע שיצאתי מִשְׂדֵה הרְאִייה שלהן, טַסתי בְּמורד המדרֵגות ואחזתי בַּמעֲקה כּדֵי לִשְמור על שיווי מִשקָל. זינקתי מעל הסְקֵטים של לין, התחמקתי מִמַר קוקוס — בובת הפּיתום של לִיאָן, ובקושי הִצלחתי להימנע מהתנגשות חזיתית בְּמגבר הגיטרה של לונה. כשיש לך מִשְפּחה כל כך גדולה, ניווּט בְּבָלָגָן הוא עניין שבַּשִגרה.
סוף–סוף הגעתי לדלת הכניסה, ובדיוק שמעתי את צְליל הַחֲריקה המוּכּר של אופַנֵי הטַנְדֶם הצהובים של קְלַייד, שנעצרו מול הבית. פתחתי את הדלת בְּעוצמה ויצאתי לברך אותו לשלום.
"קְלַייד!" צעקתי ודילגתי בְּמורד מדרֵגות הכניסה שלנו. קְלַייד נשם בִּכְבדות. נשמע כאילו הוא דיווש כל הדרך באופַניים... כּשהוא גורֵר מאחוריו פְּסַנתר כָּנף. "אתה בסדר?"
"רק." השתַנְקוּת. "תן." השתַנְקוּת. "לי." השתַנְקוּת. "שנייה." השתַנְקוּת. "אחת," הוא מילמל בְּעֵת שהֵסיר את הקסְדה שלו והתיישב בחצר. הרגשתי שעברו מיליון שנה עד שיְכולֶת הדיבור שָבָה אליו. "אני הולך לעשׂוֹת את זה. אֶתמודד על תפקיד גִזְבַּר בית הסֵפֶר."
"מדהים, קְלַייד!" אמרתי ונתתי לו כִּיף. אלו בֶּאמת היו חדשות אדירות! קְלַייד תמיד פחד לדבֵּר בִּפְני קהל, להפוך לתלמיד מקוּבָּל וגם להשגיח על קוּפּת חיסכון של מישהו אחר. כך שאם הוא יתמודד על תפקיד הגִזבָּר, הוא בעצם יהיה חייב להתגבר על שלושה מהפחדים שלו. "בוא ניכנס הביתה ונחגוג עם קצת לימונָדה קרה."
