מבוא
לנושא שלפנינו פנים רבות. אני נכנס אליו בזהירות הראויה ובידיעה שלא אוכל לכסות אלא רק חלק קטן ממנו. ספרים נכתבו ומאמרים פורסמו בנושא - ועדיין יש זוויות שחשוב לחשוף ולנתח אותן. אבל בטרם אכנס לתיאור פעולות התגמול עצמן, כל אחת על מאפייניה, נראה לי נכון להביט קודם אחורה, לשנים 1936 עד 1939. חשוב לתאר בקצרה את המרד הערבי ואת מהלכיו - בעיקר נגד התעצמות ההתיישבות של יהודים שעלו מאירופה. התנגדות הערבים לעלייתם של יהודים לארץ־ישראל החלה שנים רבות קודם לכן, והפגיעות ביישוב היהודי לא החלו עם תום מלחמת השחרור ב-1949. המרד הערבי, בשנים 1936-1939, כוּון גם נגד השלטון הבריטי, וכלל פגיעות במתקניו בארץ־ישראל, לרבות חבלות חוזרות ונשנות בקו הנפט. זה היה הרקע לעלייתו המרשימה לגדוּלה של קצין מודיעין בריטי, סרן אורד צ'רלס וינגייט, שהגה את רעיון פלוגות הלילה. בהמשך אציג את הנושא ואעמוד על משקלו בגיבוש רוח הלחימה וחוכמת המלחמה שהנחיל וינגייט לעם ישראל.
מצב המדינה מבחינה ביטחונית, לאחר תום מלחמת העצמאות, היה קשה ומורכב. צה"ל נותר עם מעט מפקדים בעלי ניסיון קרבי. כלכלת המדינה עשתה עדיין את צעדיה הראשונים, וקליטת גלי העלייה מאירופה בעקבות השואה וממדינות ערב היתה באותה עת משימה כמעט בלתי־אפשרית. נוסף לכך, היה צורך להתמודד עם מגוון האיומים באזורי הגבול שבין ישראל למדינות הערביות השכנות, וזאת למרות הסכמי שביתת הנשק. החדירות, מכל שלושת הגבולות שמעבר לקו הירוק, כפי שנקבע בדיוני הפסקת האש, הטרידו בלא הרף את יישובי העולים החדשים ואת הממשלה, שחששה מהתפרקות ההתיישבות בפריפריה.
פעולות צבאיות בולטות של צה"ל בשנים ההן היו, בין היתר, כיבוש מחדש של מוצבי תל אל־מוטילה שמצפון לכנרת על ידי חטיבת גולני ושני ניסיונות של גדוד מחטיבת גבעתי לתקוף ולפוצץ בתים בכפר פלמה שבגבול עם ירדן. פעולות אלו דווקא הצביעו על חולשתו של צה"ל בעת שניסה לבנות את עצמו לאחר מלחמת העצמאות.
בין השנים 1949-1956 חצו עשרות אלפי מסתננים את הגבול לישראל, חלקם למטרות התיישבות, אחרים למטרות גניבה או חבלה. ב-1952 הגיעה ההסתננות לשיאה, כ-16,000 מקרים על פי רישומי המשטרה. בשנים שלאחר מכן, כך מלמדים נתוני משטרת ישראל, חלה ירידה הדרגתית במספר מקרי ההסתננות. עם זאת, הסתננויות רבות כלל לא תועדו. המחקר הסטטיסטי מראה כי בעוד שמספר מקרי ההסתננות הלך ופחת בין השנים 1952-1956, הרי שניכרה מגמה מעורבת ביחס לפגיעות בנפש בקרב אזרחי ישראל. מספר הנפגעים גדל והלך משנה לשנה, להוציא את 1955. מספר ההרוגים אמנם פחת בשנים 1954-1955, ואולם שב והכפיל את עצמו ב-1956. מגמה זאת בכללה מעידה על הפיכת תופעת ההסתננות בשנים 1952-1956 לאלימה יותר. בנוסף, החל מ-1954, עם שינוי מדיניות התגמול והפנייתה כלפי מטרות צבאיות ולא אזרחיות, גדל מספר הנפגעים מבין חיילי צה"ל.
באשר לנזקים הכלכליים של תופעת ההסתננות, הרי שבין השנים 1952-1954 חלה עלייה הדרגתית בעלויות הכלכליות שנגרמו בגינה, ואילו החל מ-1954, כאשר השתנו המניעים וגברה ההסתננות המאורגנת למטרות חבלה, חלה ירידה בעלות הנזקים הכלכליים.
יחידה 101, שאת הקמתה יזם אל"מ מישאל שחם, מפקד מחוז ירושלים, ושעליה פיקד רס"ן אריאל שרון, נחשבת לאחת ההחלטות החשובות ביותר של הרמטכ"ל מרדכי מקלף. החלטה חשובה נוספת היתה זו של משה דיין, כאשר התמנה לתפקיד הרמטכ"ל, שקבע כי יחידה 101 תצורף לגדוד הצנחנים 890.
החלטתי לכתוב עוד ספר על פעולות התגמול נשענת על הצורך להאיר את הנושא מזווית אישית אנושית, ובעיקר כדי לתת לקוראים להיחשף לדברי הלוחמים שהסכימו ברצון להתראיין. זו גם החלטתי כמי שהיה שם לאורך חלקן העיקרי של הפעולות כלוחם בפלוגה א' ובסיירת בגדוד 890. לאורך יותר משנה (ב-1955 וב-1956) שֵירתי כקצין המודיעין של אריאל שרון, תחילה בגדוד 890 ולאחר מכן ביחידה 202 של הצנחנים שבפיקודו. מבחר העדויות מפיהם של הלוחמים שהיו ביחידה 101 ובגדוד 890 נותן, לדעתי, מבט טוב מבפנים על הדרך שבה התנהלה היחידה וכיצד צירופה לגדוד הצנחנים תרם לעיצוב רוח הלחימה של הצבא כולו. חשוב היה לי להאיר את התהליך המורכב של פעולות תגמול, עם רצף של פשיטות מבית מדרשו של וינגייט, שאין אחת דומה לשנייה, על מנת להבין איך כל זה קרה. ניתוח דמויות המפתח בגדוד הצנחנים לאחר ש-101 הצטרפה אליו - המג"ד אריאל שרון, הסמג"ד אהרון דוידי והסייר מאיר הר־ציון - נשען על הניסיון האישי שלי, וכמובן על עדויות הלוחמים מיחידת 101 ומגדוד 890 בהמשך.
חוט השני שהחל נרקם ב"נודדת", שיצר יצחק שדה להגנת היישוב בדרך אקטיבית, ונמשך בפלוגות הלילה של וינגייט, שהוביל את היציאה אל מחוץ לגדר, מתאפיין במילה אחת: "הפשיטה". העיקרון של מהלך חד־ממדי זה, של יציאה באישון לילה, תקיפה של יעד וחזרה בתום המשימה עוד באותו הלילה, מלווה אותנו, כאמור, עוד מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלוגות הלילה של וינגייט, דרך הפלמ"ח, ועד ליחידה 101 ולגדוד הצנחנים 890, שאליו היא צורפה. בהמשך נראה כיצד היתה הפשיטה אבן היסוד בחזרתה של רוח הלחימה, שנעדרה מצה"ל לאחר תום מלחמת השחרור.
מצאנו אפוא לנכון להרחיב את הדיבור על הפשיטה ככלי חשוב, כמעט בלעדי, בצה"ל שהחל לבנות את עצמו עם תום מלחמת העצמאות. לשם כך גייסנו, כאמור, את הלוחמים עצמם, הן מוותיקי יחידה 101 והן מראשוני המפקדים בגדוד 890. הלוחמים הוותיקים הללו מדברים בלא חשש ובלא מעצורים ומוסיפים מידע חשוב ונופך אותנטי לסיפור המופלא של תהליך בנייתו של צה"ל הלוחם דרך השימוש באסטרטגיית הפשיטה בשנים 1953 עד 1956.
