פתח דבר למהדורה העברית
חלום הנאוֹרוּת מאת אנתוני גוטליב הוא המשכו של חלום התבונה שראה אור לפני שנים אחדות — שני כרכים המספרים את סיפורה של הפילוסופיה המערבית מראשיתה ועד סוף המאה ה-18. בעקבותיהם עתיד להופיע כרך שלישי שיביא את הסיפור עד לימינו אנו.
כבר עם הופעתו של חלום התבונה, הוא הושווה באופן בלתי נמנע עם ספרו הידוע של ברטרַנד ראסל, היסטוריה של הפילוסופיה המערבית. הספר של ראסל (שלא תורגם עד היום לעברית) יצא לאור ב-1946 והיה במשך שנים רבות אחד מרבי־המכר המפתיעים של המאה ה-20. במשך יותר מחצי מאה הוא היה הכרך האחד, הגדול והנפלא, שאליו יכול היה לפנות כל מתחיל וגם כל ותיק כדי לקבל מבט פָּנוֹרמי על "הפילוסופיה המערבית". לא לשווא קיבל ראסל את פרס נוֹבּל על יפי כתיבתו.
אבל עם הזמן הלכו והתבררו חסרונותיו של ספר־המופת של ראסל. בגלל הנסיבות המיוחדות של כתיבתו הוא נכתב בחופזה, ללא גישה נוחה למקורות, ועל־כן גם נותר ללא הפניות מתאימות. נוסף על כך, מאז התחדש המחקר בתחומים רבים שהספר עוסק בהם. ועדיין, צריך היה לגייס תעוזה מיוחדת כדי לבוא ולכתוב כרך שינסה לבוא בעקבות ראסל ולתפוס את מקומו.
ואכן, כל המבקרים והמשבחים הרבים של ספריו של גוטליב, חלום התבונה ועכשיו גם חלום הנאוֹרוּת, מכריזים בפירוש: אנתוני גוטליבּ מגיש לנו היסטוריה של הפילוסופיה המערבית שהיא "ראסלית ביפי הכתיבה", ועם זאת יותר מעודכנת, מדויקת, ובת־זמננו. המחבר, שכבר כמה וכמה שנים מלמד פילוסופיה בקולג' All Souls שבאוקספורד — מן המעוזים היותר מבוצרים של הפילוסופיה המערבית — היה במשך שנים העורך האחראי של המגזין הכלכלי הידוע The Economist, ומשם הביא איתו אל הכתיבה הפילוסופית את כלל הזהב הזה: אסור לשעמם!
בעבודת התרגום לעברית וההוצאה לאור של שני הכרכים ניסינו לחקות את הסגנון הסיפורי הרהוט של גוטליבּ, אבל עיקר המאמץ היה נעוץ, כרגיל, בהשלמת החֶסר הקבוע של העברית: הרי אי־אפשר שלא לחוש עוֹני לנוכח העושר העצום של אפשרויות ציטוט מן המקורות הקלאסיים הקיימים לרוב בתרגומים לאנגלית. ומה נעשה בעברית? גוטליבּ התעקש — והצליח באופן מופלא — לספר את העלילות הפילוסופיות בלי להטריד את הקוראים במעצורים טרחניים. חלום הנאוֹרוּת, כמו קודמו חלום התבונה, מוגש משום כך כסיפור, ללא מראי־מקום בטקסט. בסוף הספר אנחנו מביאים רשימת מקורות מפורטת, שבה ימצא הקורא המתעניין לא רק מקורות שקיימים בתרגום עברי, אלא גם כאלה שלא (והם הרוב הגדול), תוך התייחסות לשאלה מה אפשר למצוא היום ברשת, ובאיזו שפה.
כאמור, סיפור חלום התבונה מסתיים קצת לפני המאה "הגדולה", המאה ה-17, אז מתחיל המדע המודרני לפרושׂ את כנפיו. כאן "לוקח את הלפיד" הכרך הנוכחי, חלום הנאוֹרוּת, המביא אותנו עד אל ווֹלטֵר, אל רוּסוֹ, אל "הפילוסופים", כלומר פחות או יותר עד סוף המאה ה-18. הכרך השלישי בוא יבוא.
יהודה מלצר
ספרי עליית הגג
חורף 2020
מבוא: ממלכת האופל
הפילוסופיה המערבית כבר בת יותר מאלפיים וחמש מאות שנה, אבל חלק גדול ממנה נולד בשני פרצי סְטָקָטוֹ בלבד, שכל אחד מהם ארך כמאה וחמישים שנה. הראשון היה באתונה של סוקרטס, אפלטון ואריסטו, מאמצע המאה החמישית עד סוף המאה הרביעית לפני הספירה. השני היה בצפון אירופה, בעקבות מלחמות הדת של אירופה ועלייתו של המדע הגָלִילֵיאי. הוא נמשך משנות ה-1630 עד ערב המהפכה הצרפתית, בסוף המאה ה-18. במשך הזמן הזה, הקצר יחסית, דֶקארט, הוֹבּס, שפּינוֹזה, לוֹק, לייבּניץ, יוּם, ווֹלטֵר ורוּסוֹ — כלומר, רוב הפילוסופים הידועים ביותר כיום — טבעו את חותמם. כל האנשים האלה היו חובבים: לאף אחד מהם לא היה יותר מדי קשר עם שום אוניברסיטה. הם חקרו את ההשלכות של המדע החדש ושל תהפוכות הדת, מה שגרם להם לדחות רבות מן התורות והגישות המסורתיות. איך משפיעה התקדמותו של המדע על הבנתנו את עצמנו ועל המושגים שיש לנו על אלוהים? איך צריכה ממשלה לנהוג בריבוי־קולות דתי? בשביל מה בעצם יש ממשלה? שאלות כאלה נותרו עדיין השאלות שלנו, ולכן אנחנו עדיין ממשיכים להעלות את שמם של דֶקארט, הוֹבּס והאחרים, וממשיכים גם להתווכח איתם היום.
דווקא משום שעדיין יש להם משהו להגיד לנו, קל לנו לטעות בכוונות שהיו לפילוסופים האלה. מפתה לחשוב שהם מדברים בשפה שלנו וחיים בעולמנו. אבל כדי להבין אותם אל נכון, אנחנו חייבים לחזור ולהיכנס אל נעליהם. זה מה שהספר הזה מנסה לעשות.
זרעי הנאוֹרוּת של המאה ה-18 נזרעו במאה ה-17, כאשר כמה אנשים התחילו לחשוב שההיסטוריה מתנהלת בכיוון הלא־נכון. לא אפלטון ואריסטו הם הקדמונים שאותם יש להעריץ: הקדמונים הנערצים הם אנחנו. פרנסיס בֵּייקוֹן (1561-1626) היה כנראה הראשון שגיבש את המחשבה הזאת. אבל בין הרבים שהדהדו את בֵּייקוֹן, בְּלֶז פַּסְקַל (1623-1662) ניסח את זה אולי טוב יותר מכולם, בכתביו על הרִיק — שהטבע אינו שונא אותו כלל, על־פי הניסויים האחרונים, למרות מה שאמרו הקדמונים:
אלה המכוּנים בפינו קדמונים היו באמת טירונים בכל הדברים, ובהם גלומה באמת ילדותה של האנושות; וכיוון שצירפנו לידיעותיהם את ניסיון הדורות שבאו אחריהם, הרי שאת העתיקוּת שאנו מכבדים אצל אחרים יש למצוא דווקא בנו.
פסקל גם הצביע על כך שאילו הפגינו היוונים את אותה התבטלות של יראת כבוד כלפי קודמיהם, כפי שהדורות האחרונים מפגינים כלפי היוונים, לעולם הם לא היו מגיעים להישגים שבזכותם הם נערצים כל־כך.
בֵּייקוֹן היה תועמלן יעיל לרעיון החדש ולפיו כל הרעיונות הישנים חשודים. אנחנו חייבים לצאת ולגלות את העובדות, הוא טען בתוקף, במקום לכַלוֹת את ימינו בספרים מאובקים. כך ייפתחו בפנינו שערי סודות הטבע, ונוכל לנצל זאת כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר למין האנושי. הודות לתמיכתו של בֵּייקוֹן בתצפיות קפדניות ושיטתיות, הוא זכה להפוך לקמיע של "החברה המלכותית של לונדון" (The Royal Society of London), אחד ממועדוני החוקרים הראשונים באירופה, שהוקם ב-1660. כעבור מאה שנה, הכתירו אותו מחברי ה-Encyclopédie, המפעל המגלם את הנאוֹרוּת הצרפתית, לגיבור השחר החדש שזרח על המין האנושי, אם כי המעריצים הצרפתים האלה הודו שהרעיונות המדעיים שלו התגלו גם הם עם הזמן כשגויים. בֵּייקוֹן הפגין התעלמות, אי־הבנה, או זלזול, כלפי מה שכיום אנחנו מחשיבים להתפתחויות המדעיות החשובות ביותר של זמנו. הוא לא בזבז את זמנו על קֶפְּלֶר וגָלילֵיאוֹ, משום שעִייפו אותו יותר מדי במתמטיקה, ולא העריך במיוחד את קוֹפֶּרניקוּס, שהאסטרונומיה שלו "היא, אני משוכנע, שגויה ביותר". אף־על־פי־כן, המטרה שבֵּייקוֹן הציב לעצמו היתה, במילותיו שלו, "לצלצל בפעמון כדי לכַנֵס חכמים אחרים", ובכך הוא הצליח. הדרך שבה הוקיע את "ההשכלה המנוּונת" של המאות הקודמות מצאה אוזן קשבת אצל כמה מטובי המוחות באותה תקופה, שהלכה ונעשתה לעידן חדש:
הסכולסטיקנים ... מאחר שהיה להם שׂכל חד וחזק, ושפע של זמן פנוי, ומיגוון קטן של חומר קריאה; ומאחר שמצד שני שִׂכלם היה סגור בתאיהם של סופרים בודדים (בעיקר אריסטו, הדיקטָטוֹר שלהם) כפי שהם עצמם היו מסוגרים בתאיהם במנזרים ובאוניברסיטאות; ומאחר שלא ידעו שום היסטוריה, לא של הטבע ולא של הזמן; הצליחו לטווֹת סביבנו — מכמות לא גדולה של חומר וכמות אינסופית של סיחרור שׂכלי — את קורי ההשכלה המייגעים ההם, הקיימים בספריהם: קורי עכביש של השכלה, המרשימים בדקויות החוט ועדינות העבודה, אבל ללא כל תוכן ותועלת.
בעיני תומאס הוֹבּס (1588-1679), שהיה לזמן קצר עוזרו של בֵּייקוֹן, הסגנון הימי־ביניימי של הפילוסופיה, שעדיין נודעה לו השפעה רבה יותר מדי באוניברסיטאות, היה חלק מ"ממלכת האופל". גם אמונות טפלות וחוסר־סובלנות שררו בממלכה המֶטאפוֹרית הזאת. האתגר היה למצוא דרכים להימלט ממנה.
איך קרה שכמה אנשים במאה ה-17 היו מוכנים להעיף מבט מלוכסן וחשדני אל עֵבר הקדמונים, אל סמכות הכנסייה, ואל המדע והפילוסופיה של ימי הביניים — השאלה הזאת נדונה בספר חלום התבונה: סיפורה של הפילוסופיה מראשיתה עד הולדת המדע המודרני, שהספר הזה הוא ההמשך שלו (מהדורה מורחבת ומעדכנת של חלום התבונה רואה אור במקביל לספר השני הזה). כרך שלישי עתיד להמשיך הלאה את סיפורה של הפילוסופיה, החל בעמנואל קאנט, שחיבורו המשפיע ביותר ראה אור ב-1781, שלוש שנים אחרי מותם של ווֹלטֵר ורוּסוֹ. עם קאנט ייפתח שלב חדש של הנושא הנקרא פילוסופיה.
כל ספר על ההיסטוריה של הפילוסופיה הוא סלקטיבי: כמה הצעות לקריאה נוספת על המאות ה-17 וה-18 מופיעות בסוף הספר הזה.
