היהודי זיס: בין מציאות לבדיה
המחויבות הראשונה של מי שכותב היסטוריה היא לעובדות כפי שהן משתקפות מן העדויות שבידיו. משכך, עליו לקרוא ולשקול את המסמכים בזהירות מרַבּית, להשוות אותם זה לזה, למצוא מידע על המחברים שלהם, ולהבין את ההקשר שבו הם נוצרו — הכל על מנת להגיע קרוב עד כמה שניתן להתרחשויות ההיסטוריות עצמן.
ואכן, במהלך השנים מספר לא קטן של חוקרים השתמשו בשיטות המחקר האלה על מנת להאיר באור חדש את משפטו של היהודי זיס. חשובים במיוחד בהקשר הזה הם הביוגרפיה המדעית הראשונה על חייו של היהודי זיס שכתבה ההיסטוריונות היהודית־גרמנית זֶלְמָה שְטֶרְן ב-1929, וכן ספרו של העיתונאי הגרמני הלמוּט האזיס מ-1998. הספר הנוכחי חב חוב גדול לעבודת הנמלים המדוקדקת של ההיסטוריונים האלה ושל אחרים, ולא היה יכול להיכתב בלעדיהם.
ובכל זאת, למרות שמספר לא קטן של חוקרים בחנו את המסמכים על חייו ומותו של היהודי זיס, המסקנות שלהם היו לעיתים קרובות סותרות לחלוטין. היסטוריונים מציינים תאריכי לידה שונים עבור אוֹפּנהיימר (1689, 1692, 1697 ו-1698) והעיסקאות המסחריות שלו אינן נהירות לנו, וכך גם מערכות היחסים שניהל — או שלא ניהל — עם נשים שונות. אי־הסכמה בסיסית קיימת גם באשר למהלך המשפט: מה אוֹפּנהיימר אמר במהלכו ולמי, או איך נראה לפנֵי ובמהלך המאסר שלו. החשיבות ההיסטורית של המשפט גם היא נתונה בוויכוח מתמיד. יש הרואים באוֹפּנהיימר חוליה אחת בשרשרת קדומה של קדושים מעונים יהודים שנהרגו על קידוש השם, אחרים מתארים אותו כאחד היהודים המודרניים הראשונים באירופה ובכלל, וקבוצה שלישית של היסטוריונים טוענת שהחשיבות ההיסטורית של אוֹפּנהיימר היתה בעצם קטנה הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. למעשה, בדיוק בגלל המספר העצום של מסמכים שנותרו מהמשפט, והסתירות האינסופיות ביניהם, קשה למצוא טענה לגבי היהודי זיס שלא תוכל להיסמך על מסמך כזה או אחר.
מה צריך ההיסטוריון לעשות במקרה כזה? האם ניתן בכלל לכתוב היסטוריה בנסיבות כאלה? האם יהיה זה אחראי מבחינת ההיסטוריון להסתיר את הסתירות האינסופיות במקורות ורק להציג גירסה אחת? ואולי עדיף להחריש בכל מה שקשור למשפט ההיסטורי נגד יוסף זיסקינד אוֹפּנהיימר ולמצוא נושא מחקר אחר, פשוט ונהיר יותר?
במהלך מאה השנים האחרונות היו חוקרים שטענו כי בידיהם האמת האחת והיחידה לגבי אוֹפּנהיימר, והיו כאלה שידעו הרבה מאוד על המקרה אבל ביכרו לא לכתוב עליו מפאת הסתירות הרבות במסמכים. אחרים, לעומת זאת, מצאו דרכים יצירתיות לכתוב על המשפט מבלי להעמיד פנים שהם יודעים כל פרט מפרטיו. חשובים בעיקר מהבחינה הזאת הם אותם תיאורים של המשפט של היהודי זיס בספרות, בתיאטרון ובקולנוע הגרמני מתחילת המאה ה-19 ועד ימינו אנו, ראש וראשון להם הרומן של לִיוֹן פוֹיכטוונגר היהודי זיס משנת 1925. הבדיון שעומד בבסיס התיאורים האלה מבטל לכאורה את הערך ההיסטורי שלהם, בוודאי ובוודאי כשמדובר ביצירות אנטישמיות, כפי שהיה סרט התעמולה הנאצי המזעזע מ-1940. יחד עם זאת, אין על ההיסטוריון להתעלם מתיאורים ספרותיים באופן גורף, ולא רק בגלל שספרות גבוהה (והכוונה כאן היא כמובן לפוֹיכטוונגר ולא לגֵבֶּלְס ודומיו) יש בידה לעיתים להגיע לאיזושהי אמת גבוהה שאינה בהישג־ידה של הכתיבה ההיסטורית. כפי שנראה להלן, הסיבה המרכזית לחשיבות של מחקר הספרות במקרה של היהודי זיס היא אחרת. בסיפור של היהודי זיס, המציאות והבדיה היו מלכתחילה שזורות זו בזו באופן הדוק עד כדי כך שלא ברור מה קדם למה: המציאות ההיסטורית של המשפט, שהובילה אחר כך לכתיבת יצירות בדיוניות על היהודי זיס, או להפך: הסיפורים הפיקטיביים על "היהודי" שעיצבו את המציאות שבה משפטו והוצאתו להורג של יוסף זיסקינד אוֹפּנהיימר הפכו לאפשריים. ואחרון אחרון חביב: כבר קרוב ל-30 שנה שלא נכתבה ביוגרפיה חדשה על היהודי זיס, וגם מספר יצירות הספרות עליו לא נמצא כרגע במגמת עלייה. במקום אלה, נכתבים כיום מחקרים רבים על ההתקבלות של הסיפורים על היהודי זיס במקומות ובזמנים שונים: מה סיפרו עליו סופרים שונים, לאיזה קהל, וכיצד כל אלה השתנו עם הזמן. זוהי התפתחות ברוכה וחשובה במחקר, אך גם היא, כמו הגישות האחרות למשפטו של היהודי זיס, לא עוזרת לנו באמת ללמוד על המשפט ההיסטורי של יוסף זיסקינד אוֹפּנהיימר, שכן מרכז הדיון בגישה הזאת נמצא בתקופות מאוחרות למשפט ולא במשפט עצמו.
ספר היסטוריה חדש על משפטו של היהודי זיס צריך אם כן לתמרן בין גישות שונות, ללמוד ולשאוב השראה מכולן, אך גם להימנע מן הבעייתיות האופיינית לכל אחת ואחת מהן. עליו לספר את סיפור המשפט ההיסטורי, מבלי לטעון שהאמת האחת והיחידה נמצאת בידי מחברו ואין בילתה; עליו להחריש כשהדבר נחוץ מבלי לבטל לחלוטין את היכולת לכתוב היסטוריה של המשפט; עליו להתייחס ברצינות למאפיינים הסיפוריים במקרה של היהודי זיס מבלי להפוך את ספר ההיסטוריה לרומן בדיוני; ועליו להשתמש במקורות ההיסטוריים הרבים מן התקופה, מבלי להסיט את המבט מהמשפט עצמו אל תקופות ומקומות אחרים. זוהי מטרתו של הספר הזה, המגולל את סיפור משפטו של היהודי זיס כרַשוֹמוֹן.
היסטוריה כרשוֹמוֹן
בניסיון ליישב את מכלול העדויות והמידע הבלתי אמין על משפטו של היהודי זיס, הפרקים שאתם עומדים לקרוא מסַפּרים את סיפור משפטו המפורסם מארבע נקודות מבט שונות. בדומה לסרטו הידוע של אַקירָה קוּרַסאוָוה, רַשוֹמוֹן, שבו אותה השתלשלות אירועים מסופרת מנקודת המבט של כמה דמויות שונות, כל אחד מן הפרקים בספר כולל קטעים שלמים מתוך עדות אותנטית של בן הזמן שחָווה את משפטו של היהודי זיס וכתב על כך. הספר מתחיל בעדות של האינקוויזיטור המרכזי במשפט של היהודי זיס, וממשיך עם עדותו של פרופסור מקומי שכתב את התיאור הפסיכולוגי המרתק ביותר על הסיפור של אוֹפּנהיימר. הפרק השלישי של הספר מוקדש לתיאור היחיד בן־הזמן שנכתב על ידי יהודים, והפרק הרביעי והאחרון מגולל את הסיפור של אחת מהביוגרפיות הראשונות שנכתבו על יהודי החצר המפורסם של וירטמבּרג.
כוונתי ביצירת הרב־קוֹליוּת של הרשוֹמוֹן הזה היא כפולה: גם לספר את סיפורו של היהודי זיס וגם לחשוף את הקורא למורכבות של העדויות על משפטו, בייחוד הסתירות הרבות ביניהן ובתוכן. כהיסטוריון במקצועי, אינני מציג את העדויות האלה כפשוטן, כאילו לא משנה למי עלינו להאמין ולמי לא. נהפוך הוא: כל עדות מלוּוה בדיון מעמיק על הרקע הביוגרפי של מחברהּ, עם תשומת לב מיוחדת לסיבות האפשריות לכך שהסיפור של אוֹפּנהיימר הוצג בידי המחבר בדרך זו ולא אחרת. אותם רגעים שבהם ברור מעל לכל ספק כי העד אינו מספר את האמת ייחשפו ללא כחל ושרק, אך במקומות שבהם לא זה המצב לא אעמיד פנים כי הייתי נוכח בעצמי במשפטו של היהודי זיס וכי בידי — ובידי בלבד — האמת כולה. כמו רוב רובם של חברַי ההיסטוריונים, המטרה המרכזית שלי היא להגיע קרוב עד כמה שאפשר לאמת ההיסטורית. אך שלא כמו רבים מעמיתַי, אני טוען שאפשר לעשות זאת אך ורק אם ההיסטוריון כֵּן לחלוטין עם קוראיו לגבי מה הוא יודע ומה לא. במובן הזה, הספר הנוכחי הוא לא "פוסט־מודרניסטי" כלל וכלל, לפחות אם הכוונה במונח הזה היא להיסטוריה שבה האמת ההיסטורית אינה חשובה. בדיוק ההפך הוא הנכון.
אני מזמין את קוראי הספר לעיין בו בדרכים שונות. סדר העדויות שבו בחרתי איננו תורה מסיני, ויש שיבחרו לקרוא רק עדות אחת או שתיים מתוך הספר ולא את כל ארבעתן. יחד עם זאת, סדר הדברים בספר אינו מקרי, והקורא יגלה עד מהרה כי מכלול העדויות שהספר מגולל גדול מסך חלקיו. אנחנו עומדים לפתוח במסע שיבחן את משפטו המפורסם של היהודי זיס מנקודות מבט שונות: מקרוב ומרחוק; בציבור, בבית, וברגעים פרטיים בבית הסוהר; דרך אספקלריה משפטית, דרך פירושים תיאולוגיים, ודרך ניתוח חברתי; ובמונחים יהודיים ונוצרים כאחד. כל תיאור שכזה בפני עצמו יהיה בהכרח חלקי ואולי אפילו מטעה. רק כשמחברים את כל נקודות המבט האלה יחד מופיעה תמונה תלת־ממדית של הדמות ההיסטורית של יוסף זיסקינד אוֹפּנהיימר. זוהי תמונה מורכבת, סבוכה, מרגשת, ואנושית עד כאב, לא למרות — אלא בדיוק בגלל הסתירות הרבות שהיא מכילה.
במהלך השנים הרבות שעבדתי על הספר ומאז פירסום המהדורה האנגלית המקורית לפני כשלוש שנים, נתקלתי בתגובות שונות למתודולוגיה שלו. יש שראו בו יצירה חדשנית וחשובה — ומכאן הפרסים החשובים שהספר קיבל — אך יש גם מי שהתנגדו נחרצות הן לתוכן והן לרוח הדברים שבו. כיוון שבין ההשגות לצורת הסיפור הרב־קולית יש גם כאלה שאני מבין ואפילו מעריך (גם אם אינני מסכים איתן), כינסתי את חלקן בארבע שיחות דמיוניות ביני ובין קוראַי, המופיעות בין החלקים השונים של הספר. כמו ביחס לדברים רבים בספר הלא־רגיל הזה, לחלק מן הקוראים יהיו השגות על כך ששילבתי שיחות שכאלה בספר היסטוריה. לאותם קוראים אני מבקש להזכיר את המסורת היהודית המפוארת של ירידה לחקר האמת דרך דיאלוג בין בני־אדם ואפילו בין אדם לבוראו. גם היוונים הקדמונים ראו את אהבת החוכמה בצורה דומה: לא רק שחכמיהם כתבו פילוסופיה באמצעות דיאלוגים, הם גם טענו — כך אפלטון, לדוגמה — שמבנה המחשבה האנושית עצמו בנוי על מעין שיחה של הנפש עם עצמה. במובן הזה, כל כתיבה היסטורית ראויה באמת היא גם כתיבה דיאלוגית, והיסטוריה כרשוֹמוֹן, במקום שתהיה יוצא־הדופן, צריכה בעצם להיות הכלל הרגיל.
יאיר מינצקר
פרינסטון, ניו ג'רזי, ינואר 2020
שיחה ראשונה
קוראת: כל זה טוב ויפה. אבל ההיסטוריה הרב־קולית שלך היא לא באמת חדשה. יש מספר לא קטן של דוגמאות לכך.
היסטוריון: במידה מסוימת — נכון. היסטוריונים אמריקאים כגון ריצ'רד פְּרַייס, לורה אוֹטיס, ויותר מכולם ג'יימס גוּדמן, בהחלט סללו את הדרך להיסטוריה מן הסוג הזה. גם ספרו של החוקר הישראלי הלל כהן על מאורעות תרפ"ט מגלה דמיון לשיטת הכתיבה הזאת. למדתי הרבה מן ההצלחות שלהם, ולא מעט גם ממה שאני מחשיב לכישלונותיהם.
קוראת: אתה מתחמק מהשאלה שלי. אם כבר עשו את זה, למה לעשות את זה שוב? למרות ההכחשות שלך, בסופו של דבר המַטרה של היסטוריונים כאלה היא כן פוסט־מודרנית: זה ניסיון לומר שהאמת היא רק בעיני המתבונן, שהכל בחיים "מוּבנֶה חברתית" ושזה לא משנה מה באמת קרה, משנים רק הנָרָטיבים על מה שקרה.
היסטוריון: קוראת יקרה, הרעיון שהעולם נראה אחרת מנקודות מבט שונות לא יכול בשום פנים ואופן להיות המסקנה של חיבור היסטורי טוב. למעשה, בתור סיכום של מחקר היסטורי זה רעיון בנאלי לחלוטין. מה שאני מבקש לעשות הוא שונה. אני משתמש בטבע מרוּבּה־זוויות־הראייה של החוויה כנקודת מוצא, ולא כיעד; זאת האמונה שביסוד של מה שאני עומד לעשות, ולא המסקנה שאני חותר אליה.
קוראת: אתה ממשיך להתחמק מהשאלה. האם קיימת אמת אחת או לא?
היסטוריון: דיברנו מספיק. הנה עולה המסך על הסצנה הראשונה בסיפור. השנה היא 1745, המקום הוא שטוּטגרט, האירוע: לוויה.
פרק 1
האינקוויזיטור
א. המשפטן
האל הנסתר גילה בפנינו את האיש הזה לתקופה קצרה מדי.
הוא היה ברוך כישרון, חרוץ, ישר ואוהב אמת וצדק;
הוא כאילו נולד אך ורק לתועלת קהילתו וארצו.
(ו.י.י. קְלֵס, הספד לפיליפּ פרידריך יֵגֶר, אוגוסט 1745)
ד"ר פיליפּ פרידריך יֵגֶר (Jäger) מת בביתו בשטוּטגרט ביום שני בערב, 2 באוגוסט 1745. הוא היה אז רק בן שלושים ושבע, אדם צעיר בדמי ימיו (ראו איור 4). יֵגֶר, נצר לשושלת ארוכה של משרתי ציבור בווירטמבּרג, הספיק לצבור רשימת תארים מַרשימה עד מותו. הוא היה פעמיים דוקטור למשפטים (במשפט האזרחי ובמשפט הקנוני), יועץ מיוחד של הדוכס, הנשיא של אחד הגופים המינהליים היוקרתיים ביותר בווירטמבּרג, ושופט בבית המשפט הגבוה לערעורים של הדוכסות. סיבת המוות שדוּוחה היתה טיפוּס (hitzige Krankheit). באירופה של המאה ה-18, לא היה נדיר ששופט יידבק מן האנשים שעמדו למשפט לפניו במה שכּוּנה "קדחת בית הסוהר". תאי הכלא הטחובים, שלעיתים קרובות היו צפופים מאוד, היו מקום גידול אידיאלי לכינים הנושאות את חיידק הטיפוס.
ההלוויה נערכה שלושה ימים אחרי פטירתו של יֵגֶר בבית הקברות של שְפּיטאלקירְכֶה, כמה רחובות צפונית לכיכר השוק הראשית של שטוּטגרט. רבים באו לחלוק לו כבוד אחרון: עמיתיו השופטים, כמה נציגים של הכנסייה, תיאולוג ושלושה פרופסורים למשפטים מאוניברסיטת וירטמבּרג המפורסמת בעיר טיבּינגֶן, נציגי עיריית שטוּטגרט, מזכירי ממשלה, הארכיבר הדוכסי, ומספר לא ידוע של קרובים, חברים ומכרים. על הטקס ניצח הדיאקון של שְפּיטאלקירְכֶה, וילהלם יֶרֶמִיאָס יאקוֹבּ קְלֵס (Cleß), שבמקרה היה גם קרוב משפחתו של המנוח. לדברי קְלֵס, המעמד היה קודר במיוחד משום שהיה חוליה נוספת בסדרה של מאורעות טראגיים שפקדו את משפחתו של יֵגֶר בעת האחרונה. אשתו של ד"ר יֵגֶר, שַרלוֹטֶה רֶגִינָה, נפטרה ממחלה שנתיים קודם לכן, ומתשעת הילדים שנולדו לזוג במשך השנים, רק ארבע בנות היו עדיין בחיים.
בווירטמבּרג של המאה ה-18, חלק מתפקידם של אנשי כמורה כמו קְלֵס היה לשאת הספדים בהלוויות, ובמיוחד הלוויות של אנשי שם. ההספדים היו מורכבים משני חלקים בעלי חשיבות שווה. הראשון היה דרשה שהדגישה את צדיקותו של הנפטר באמצעות פרשנות של קטע הולם מכתבי הקודש, והשני כלל תיאור ישיר יותר של חייו ומותו של הנפטר. אחרי ההלוויה, ידידים ובני משפחה היו מוציאים לאור לפעמים גירסה מודפסת (וערוכה) של ההספד, ומוסיפים לה לא פעם חומרים אחרים כגון קינות אינדיבידואליות (epicedia).
מה שידוע לנו על ההלוויה של יֵגֶר מגיע מהספד מודפס כזה בדיוק. הוא מספר לנו שהנושא שבחר קְלֵס לדרשת ההלוויה היה תחינותיו וקובלנותיו של דוד המלך בתהילים פ:
אֱלֹהִים, הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת, עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ?
הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה, וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ.
אֱלֹהִים צְבָאוֹת, הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
קְלֵס קבע כי מזמור התהילים הזה מתאים במיוחד לטקס קבורתו של ד"ר יֵגֶר. בכך שאיפשר לאיש הזה למות, אלוהים הסתיר את פניו מבני עדתו והאכיל אותם לחם דמעה. מה יכול היה לגרום לאלוהים לשלול מאמו הקשישה של המנוח ומארבע בנותיו הקטנות, כמו גם "מבית האצולה של וירטמבּרג ובעצם ממולדתנו [וירטמבּרג] כולה, משרת מסור כל־כך של המימשל, אחד מחברי־המועצה הנלהבים והמוכשרים ביותר, מגינם של יתומים רבים, בן נאמן לעיר ולקהילה בזכות רוב כישרונותיו, בקיאותו, ניסיונו, חריצותו ויראת השמים שלו?". "למה קרעת מאיתנו את האיש הזה", פתח קְלֵס את אחת מקובלנותיו הרבות ומלאות־הפאתוס במהלך הדרשה, "אדם שאי־אפשר לטובת הציבור בלעדיו, ושמלבד זאת עוד היה יכול להשיג כל־כך הרבה?"
דרשת ההלוויה של קְלֵס שבה ושיבחה את האדיקות, החריצות וההישגים הרבים של הנפטר, אבל כללה גם הדים מחיים ראויים פחות מאלו של יֵגֶר. באיזכור נוסף של כתבי הקודש, קְלֵס מצטט את דברי הנביא ירמיהו. "ה' [...] אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ; מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, [למה] שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?" (יב, א). הדיאקון רצה לדעת מדוע זה מניח אלוהים לפרח יפה כמו יֵגֶר לקמול, בשעה שהזוּנִים (עשבים שוטים, בעקבות הבשורה על פי מתי, יג 24-30) עולים כפורחים. "לאיש הזה מניח אתה למות, אבל לרבים אחרים, שאינם אלא למעמסה על האדמה, אתה מניח לחיות?". לא נותר לאיש דבר לעשות אלא לשים מבטחו באלוהים ובחוכמתו שאין לה קץ. "אדונָי, נסתרות דרכיך, ושְבילְךָ במים רבים. אדוני נתן ואדוני לקח; יהי שם אדוני מבורך" (תהילים עז, איוב א).
לאחר הדרשה בא החלק השני של ההספד, המתאר את חייו האדוקים ורבי־הפעלים של ד"ר יֵגֶר. קְלֵס, שבהיותו קרוב של המנוח ידע דבר או שניים על חייו הפרטיים, דיבר על ההורים של יֵגֶר, על הולדתו, חינוכו ולימודיו, נישואיו, ילדיו, חוליו האחרון ומותו. הוא לא שכח למנות את תפקידיו החשובים הרבים של הנפטר בחייו, כולל חברותו "בכמה ועדות חשובות" שקיומן ומשמעותן היו, כמסתבר, מוכרים כל־כך לקהל שומעיו עד כדי שקְלֵס לא חש כל צורך לפרט. "דוקטור יֵגֶר", אמר קְלֵס לבסוף, "היה חביב על הכל [...] חולק כבוד לנַעֲלים עליו, ישר ותמים עם עמיתיו, נדיב ופשוט־הליכות אל הנחותים ממנו — הוא היה התגלמות החבר ובן המשפחה הטוב".
מאוחר יותר, כשעמיתיו, חבריו וקרובי משפחתו של יֵגֶר הכינו לדפוס את ההספד, הם הוסיפו יותר מ-50 עמודים של קינות לטקסט של קְלֵס. חבר המועצה גינתר אלברכט רֶנְץ, למשל, הזכיר בשורות מחורזות את התכלית המשותפת שהניעה אותו ואת יֵגֶר בשעות הרבות של עבודה מאומצת יחדיו; שני הפרופסורים למשפטים, וולפגנג אדם שֶפְּף וגיאורג פרידריך הַרְפְּרֶכְט האב ביכו (בלטינית) את מותו של אדם ששניהם הכירו והעריצו זה שנים רבות; כריסטיאן פרידריך זַטְלֶר, האַרכיבָר הדוכסי של וירטמבּרג, העלה זיכרונות מהשנים הרבות שבהן נהנה מידידותו עם יֵגֶר; ויוהן פיליפּ פְּרֶגיצֶר, לבלר ממשלתי שבשלב מסוים התגורר במשך ארבע שנים בבית יֵגֶר בשטוּטגרט, כתב אֶלֶגיה רגשנית במיוחד. בפנייה ישירה אל המנוח, פְּרֶגיצֶר כתב כי "את כל מה שאני יודע ויכול לעשות אני חב לשעות הרבות / שאותן הקדשת לי", ו"עכשיו לֵךְ עם המשרתים הנאמנים [של אלוהים אל גן העדן] / שם תירש את הגמול הראוי לצדיקים וליראי שמים".
פיליפּ פרידריך יֵגֶר היה השופט־אינקוויזיטור שחיבר את החלק העובדתי בפסק הדין של יוסף זיס אוֹפּנהיימר. אם ניתן להאמין במה שנאמר עליו בהלווייתו, חייו היו חיי מופת של ממש.
