מי רוצה לבוא איתי לירח?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי רוצה לבוא איתי לירח?

מי רוצה לבוא איתי לירח?

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

מי רוצה לבוא איתי לירח? פורש בפני הקוראים את שיגעון היזמות של בני הדור הצעיר בישראל דרך סיפורם המופלא של יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב — שלושת יזמי בראשית, הגשושית העברית הראשונה ששוגרה לירח.

עשור לאחר ההצלחה הפנומנלית של ”Start-Up Nation ”, מתחקים דן רביב ולינור בר־אל אחר שורשי ההצלחה הישראלית־יהודית מנקודת מבט חדשה וצעירה יותר ומנסים להסביר כיצד סגנון תרבותי כאוטי ומושמץ, מהסוג שהוציא לישראלים שם רע בעולם, קיבל תפנית מפתיעה ונהפך למרכיב חשוב ומשמעותי בקרב יזמים צעירים הפועלים בסביבות עתירות ידע.

סיפור מסעה של בראשית לירח הוא לפני הכול סיפורו של דור היזמים הצעיר וחסר המעצורים של מדינת ישראל, ששלושת יזמי בראשית נמנים עמו. בפריזמה רחבה יותר הוא גם תמצית סיפורה של מדינה קטנה, המתנהלת מיום היווסדה בכאוס מערכתי ומנצחת — פעם אחר פעם. אבל הסיפור הוא גם סיפורו של עם בעל מאפיינים חברתיים ייחודיים, שמקדש את התרבות הצבאית אולם מתקשה לציית לסמכות, שמלין אפילו כלפי הסמכות הגבוהה ביותר, אבל לא שוכח להמשיך לנהל קשר עמוק, הדוק ועתיק במיוחד עם הלבנה.

הספר משלב שיחות בגובה העיניים עם יזמים ישראלים צעירים לצד תובנות של יזמים ותיקים, כפי שאלו עלו בראיונות האישיים איתם ובראיונות שהעניקו לתקשורת הישראלית לאורך השנים.

פרק ראשון

מבוא
 
 
 
 
בתחילת שנות ה-90 התקיים באוניברסיטה העברית בירושלים דיון אקדמי שעסק בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. באותו יום חברו לפאנל אחד היסטוריונים יהודים וערבים ודנו, בין היתר, במלחמת העצמאות. במהלך הדיון פנה אחד ההיסטוריונים הערבים לפרופ' משה ליסק, סוציולוג והיסטוריון יהודי בעל שם עולמי, וביקש: "אולי תוכל להסביר לי איך יישוב של 600 אלף יהודים ללא כל הכשרה צבאית הצליח להביס את כל מדינות ערב ב-1948?" ליסק חייך וענה: "ידידי המלומד, לחשוב שניצחנו אתכם ב-1948 זו בדיוק הטעות הגדולה שלך ושל עמיתיך. אנחנו ניצחנו אתכם הרבה לפני מלחמת העצמאות. זה קרה ב-1925, ביום שהכרזנו על הקמת אוניברסיטה בירושלים".1
 
דבריו של ליסק משקפים, אולי יותר מכול, את מרכזיות ההשכלה בחיי העם היהודי ואת הצורך להוביל ולהצטיין כדרך חיים לאור האתגרים הרבים שעמם מתמודדת ישראל. כך הוקמה ב-1925 (23 לפני הקמת המדינה) האוניברסיטה העברית בירושלים - שנמנית עם 100 האוניברסיטאות הטובות בעולם - וכך היה גם ב-1934 (14 שנה לפני קום המדינה) בהקמת מכון ויצמן, שדורג ב-2018 במקום השלישי בעולם במדד איכות המחקר.2
 
ב-71 השנים שעברו מאז נוסדה, העמידה ישראל 12 זוכים בפרס נובל היוקרתי, בהם מדענים, חוקרים, מדינאים וסופר. אלא שההישגים האלה - משמעותיים ככל שיהיו - מתגמדים לעומת הסטארט־אפ הגדול ביותר של העם היהודי בעת החדשה - המפעל הציוני. אפשר אולי לראות אותו כהמשך של סטארט־אפ יהודי עתיק ומרשים לא פחות: יציאת מצרים, שבה הוביל משה עם של עבדים אל החופש ואולי נתן השראה לעוד עמים נרדפים. אולם הדרך אל הארץ המובטחת היתה רצופה מכשולים ומהמורות: חציית ים סוף, ניווט במדבר, אויבים שצריך להתגונן מפניהם ופיות להאכיל ולהשקות. במילים אחרות, היתה רשימה ארוכה של בעיות שחייבו חשיבה יצירתית.
 
ב-40 שנות הנדודים במדבר זכו בני ישראל לליווי צמוד של עמוד הענן ועמוד האש, שהנחו אותם בדרכם, כמו וייז של ימינו. את עמוד הענן אפשר לראות גם ככיפת ברזל של ימים עברו, כשהגן על בני ישראל מפני אויביהם (הוא עשה זאת על ידי יצירת מסך עשן סמיך). הם אכלו מזון אלוהי שירד מהשמים, שאולי אפשר למצוא לו הקבלה מודרנית בפתרונות הישראליים פורצי הדרך להשבחת יבולים ולהזנת מיליונים באפריקה; ושתו מים שמשה הצליח להפיק מסלע (בדומה לטכנולוגיות התפלת המים הישראליות שמשנות את העולם). ובימי יהושע בן נון נפלו חומות יריחו לאחר תקיעה בשופרות (ובימינו, טכנולוגיה ישראלית עושה שימוש בגלי קול לפיזור הפגנות בלתי־חוקיות העלולות להוביל לפגיעה בנפש וברכוש). כל זאת בא ללמדנו שהכול אפשרי.
 
את השיעור המקראי היזמי החשוב הזה יישמו בהצלחה אישים מרכזיים בתנועה הציונית. למשל, מחיה השפה העברית, אליעזר בן־יהודה, שבילדותו, במחצית השנייה של המאה ה-19, איש לא דיבר עברית - לא בעיירה בתחום המושב באימפריה הרוסית שבה נולד וגדל ולא בשום מקום אחר. למעשה, מאז המאה השנייה לספירה שימשה העברית בעיקר כשפת קודש. בן־יהודה החליט להחיות את השפה ולהפוך אותה לשפה מדוברת בארץ ישראל. לשם כך הוא נדרש לחדש, להמציא ולעברת מילים לועזיות. את כל המילים הללו קיבץ ב"סטארט־אפ" של חייו: מילון הלשון העברית הישנה והחדשה.3
 
אחד המתנגדים הבולטים לבן־יהודה בתחילת הדרך היה חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. בספרו "מדינת היהודים" הוא דחה את האפשרות שהעברית תהפוך לשפתה הרשמית של המדינה. "אולי יחשוב מישהו שיהיה בכך משום קושי, שאין לנו שפה משותפת. מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?"4 הוא לא תיאר לעצמו שביום מן הימים, מיליוני יהודים ידברו, ישירו, יצחקו, יקללו ויחלמו בעברית.
 
ב-1897 כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ וקרא לעולם לאפשר לעם ישראל לחזור למולדתו ההיסטורית. "אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד - שאזהר שלא להגותו ברבים - הריהו זה: 'בבזל ייסדתי את מדינת היהודים'. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד 50 שנה, יודו בכך כולם".5
 
אבל כמו בכל סטארט־אפ, ובטח כזה שמעורבים בו יהודים, צפו ועלו חילוקי הדעות. לצד ההתלהבות הרבה שעורר הקונגרס הציוני הראשון בקרב קהלים רבים ברחוב היהודי, היו גם כאלו שחשבו שהרצל טועה והטיחו בו שהוא מסכן את ביטחונם וגורם לשלטונות באירופה להטיל ספק בנאמנותם. גם סוגיית "ארץ זבת חלב ודבש" הפכה לשנויה במחלוקת. הסופר האמריקאי הנודע מארק טוויין, הגם שעשה שימוש מלגלג וציני בתיאורי המסע שלו לארץ ישראל, הצליח לקבע בקרב קוראיו תמונה עגומה של ארץ חרבה:"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".6 לעומתו, דוד בן־גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של המדינה, בחר להדגיש את הרצון של העם היהודי להחזיר את "החלב והדבש" לאדמה החרבה: "אין עם בעולם שיש בתולדותיו גילויי אי־השלמה כתופעה מתמדת, יסודית, אורגנית כאשר יש לאומה היהודית", הצהיר.7
 
הרצל, כמו משה לפניו, לא זכה לחיות בארץ המובטחת ולראות בהצלחת המפעל הציוני שלו ובהקמתה של מדינת ישראל. אולם בדיוק כמו משה, הוא הותיר אחריו מורשת מפוארת שאותה המשיכו רבים וטובים, ובהם בן־גוריון; חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון; זאב ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני והוגה ליברלי בולט; ואלברט איינשטיין, זוכה פרס נובל לפיזיקה וציוני נלהב שכמעט היה לנשיא השני של מדינת ישראל. "היהדות חבה לציונות חוב גדול של הכרת תודה", אמר איינשטיין. "התנועה הציונית החייתה בין היהודים את תחושת אחדות הקהילה. היא עשתה עבודה פרודוקטיבית... יהודים מכל העולם הרימו קורבן כדי להשתתף ולתרום בה".8
 
נגד כל הסיכויים, הרעיון פורץ הדרך של הרצל הגיע לידי מימוש מלא ב-1948, כשבן־גוריון הכריז על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המדינה הוקמה בזכות מאות אלפי יהודים שהאמינו ביוזמה ורצו לקחת חלק בסטארט־אפ המפתיע של המאה, שאחרים לא האמינו בו: אתחול גורלו של העם היהודי. הדרך, כמו תמיד, היתה מלאה באגים, שאילצו את דור המייסדים למצוא פתרונות יצירתיים בכל פעם מחדש.
 
המיזם הישראלי תפס תאוצה, ומ-600 אלף יהודים שחיו בארץ ישראל ב-1948, מונה היום המדינה קרוב לשמונה מיליון יהודים. על בסיס הרעיון הציוני ועם אותה נחישות של תחילת הדרך, גדל כיום בישראל דור חדש של יזמים, רביעי במספר, שמוביל את מהפכת החדשנות הטכנולוגית.
 
בבואנו להסביר את ההצלחה הפנומנלית של מדינת ישראל ושל העם היהודי בטיפוח יזמים צעירים ובחתירה מתמדת לחדשנות בכל תחום, בחרנו להתייחס למאפייני הזהות היהודית והלאומית של הישראלים, אבל בעיקר לנסות להסביר את האופן שבו סגנון ההתנהגות הייחודי שלהם מצליח לגשר על הפער הבלתי־נתפס בין מערכת חינוך ציבורית מושמצת, לבין ההישגים הטכנולוגיים המופלאים של הדור הצעיר בישראל.
 
שילבנו בספר ראיונות בגובה העיניים עם יזמים ישראלים צעירים לצד תובנות של יזמים ותיקים, כפי שעלו בשיחות אישיות שקיימנו איתם לאורך חודשים ארוכים9 וכן בראיונות שהעניקו לתקשורת הישראלית לאורך השנים - מתוך רצון לפתוח צוהר לסודות בית הגידול הישראלי ולאופן שבו מטפחים ילדים עם להט אינסופי ליזום ולחדש - כמעט נגד כל הסיכויים.
 
אנו תקווה כי ספר זה יאפשר לצעירים, להורים ולמשפחות ברחבי העולם להצליח ולגעת גם ב"ירח" הפרטי שלהם.

עוד על הספר

מי רוצה לבוא איתי לירח? לינור בר-אל, דן רביב
מבוא
 
 
 
 
בתחילת שנות ה-90 התקיים באוניברסיטה העברית בירושלים דיון אקדמי שעסק בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. באותו יום חברו לפאנל אחד היסטוריונים יהודים וערבים ודנו, בין היתר, במלחמת העצמאות. במהלך הדיון פנה אחד ההיסטוריונים הערבים לפרופ' משה ליסק, סוציולוג והיסטוריון יהודי בעל שם עולמי, וביקש: "אולי תוכל להסביר לי איך יישוב של 600 אלף יהודים ללא כל הכשרה צבאית הצליח להביס את כל מדינות ערב ב-1948?" ליסק חייך וענה: "ידידי המלומד, לחשוב שניצחנו אתכם ב-1948 זו בדיוק הטעות הגדולה שלך ושל עמיתיך. אנחנו ניצחנו אתכם הרבה לפני מלחמת העצמאות. זה קרה ב-1925, ביום שהכרזנו על הקמת אוניברסיטה בירושלים".1
 
דבריו של ליסק משקפים, אולי יותר מכול, את מרכזיות ההשכלה בחיי העם היהודי ואת הצורך להוביל ולהצטיין כדרך חיים לאור האתגרים הרבים שעמם מתמודדת ישראל. כך הוקמה ב-1925 (23 לפני הקמת המדינה) האוניברסיטה העברית בירושלים - שנמנית עם 100 האוניברסיטאות הטובות בעולם - וכך היה גם ב-1934 (14 שנה לפני קום המדינה) בהקמת מכון ויצמן, שדורג ב-2018 במקום השלישי בעולם במדד איכות המחקר.2
 
ב-71 השנים שעברו מאז נוסדה, העמידה ישראל 12 זוכים בפרס נובל היוקרתי, בהם מדענים, חוקרים, מדינאים וסופר. אלא שההישגים האלה - משמעותיים ככל שיהיו - מתגמדים לעומת הסטארט־אפ הגדול ביותר של העם היהודי בעת החדשה - המפעל הציוני. אפשר אולי לראות אותו כהמשך של סטארט־אפ יהודי עתיק ומרשים לא פחות: יציאת מצרים, שבה הוביל משה עם של עבדים אל החופש ואולי נתן השראה לעוד עמים נרדפים. אולם הדרך אל הארץ המובטחת היתה רצופה מכשולים ומהמורות: חציית ים סוף, ניווט במדבר, אויבים שצריך להתגונן מפניהם ופיות להאכיל ולהשקות. במילים אחרות, היתה רשימה ארוכה של בעיות שחייבו חשיבה יצירתית.
 
ב-40 שנות הנדודים במדבר זכו בני ישראל לליווי צמוד של עמוד הענן ועמוד האש, שהנחו אותם בדרכם, כמו וייז של ימינו. את עמוד הענן אפשר לראות גם ככיפת ברזל של ימים עברו, כשהגן על בני ישראל מפני אויביהם (הוא עשה זאת על ידי יצירת מסך עשן סמיך). הם אכלו מזון אלוהי שירד מהשמים, שאולי אפשר למצוא לו הקבלה מודרנית בפתרונות הישראליים פורצי הדרך להשבחת יבולים ולהזנת מיליונים באפריקה; ושתו מים שמשה הצליח להפיק מסלע (בדומה לטכנולוגיות התפלת המים הישראליות שמשנות את העולם). ובימי יהושע בן נון נפלו חומות יריחו לאחר תקיעה בשופרות (ובימינו, טכנולוגיה ישראלית עושה שימוש בגלי קול לפיזור הפגנות בלתי־חוקיות העלולות להוביל לפגיעה בנפש וברכוש). כל זאת בא ללמדנו שהכול אפשרי.
 
את השיעור המקראי היזמי החשוב הזה יישמו בהצלחה אישים מרכזיים בתנועה הציונית. למשל, מחיה השפה העברית, אליעזר בן־יהודה, שבילדותו, במחצית השנייה של המאה ה-19, איש לא דיבר עברית - לא בעיירה בתחום המושב באימפריה הרוסית שבה נולד וגדל ולא בשום מקום אחר. למעשה, מאז המאה השנייה לספירה שימשה העברית בעיקר כשפת קודש. בן־יהודה החליט להחיות את השפה ולהפוך אותה לשפה מדוברת בארץ ישראל. לשם כך הוא נדרש לחדש, להמציא ולעברת מילים לועזיות. את כל המילים הללו קיבץ ב"סטארט־אפ" של חייו: מילון הלשון העברית הישנה והחדשה.3
 
אחד המתנגדים הבולטים לבן־יהודה בתחילת הדרך היה חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. בספרו "מדינת היהודים" הוא דחה את האפשרות שהעברית תהפוך לשפתה הרשמית של המדינה. "אולי יחשוב מישהו שיהיה בכך משום קושי, שאין לנו שפה משותפת. מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?"4 הוא לא תיאר לעצמו שביום מן הימים, מיליוני יהודים ידברו, ישירו, יצחקו, יקללו ויחלמו בעברית.
 
ב-1897 כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ וקרא לעולם לאפשר לעם ישראל לחזור למולדתו ההיסטורית. "אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד - שאזהר שלא להגותו ברבים - הריהו זה: 'בבזל ייסדתי את מדינת היהודים'. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד 50 שנה, יודו בכך כולם".5
 
אבל כמו בכל סטארט־אפ, ובטח כזה שמעורבים בו יהודים, צפו ועלו חילוקי הדעות. לצד ההתלהבות הרבה שעורר הקונגרס הציוני הראשון בקרב קהלים רבים ברחוב היהודי, היו גם כאלו שחשבו שהרצל טועה והטיחו בו שהוא מסכן את ביטחונם וגורם לשלטונות באירופה להטיל ספק בנאמנותם. גם סוגיית "ארץ זבת חלב ודבש" הפכה לשנויה במחלוקת. הסופר האמריקאי הנודע מארק טוויין, הגם שעשה שימוש מלגלג וציני בתיאורי המסע שלו לארץ ישראל, הצליח לקבע בקרב קוראיו תמונה עגומה של ארץ חרבה:"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".6 לעומתו, דוד בן־גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של המדינה, בחר להדגיש את הרצון של העם היהודי להחזיר את "החלב והדבש" לאדמה החרבה: "אין עם בעולם שיש בתולדותיו גילויי אי־השלמה כתופעה מתמדת, יסודית, אורגנית כאשר יש לאומה היהודית", הצהיר.7
 
הרצל, כמו משה לפניו, לא זכה לחיות בארץ המובטחת ולראות בהצלחת המפעל הציוני שלו ובהקמתה של מדינת ישראל. אולם בדיוק כמו משה, הוא הותיר אחריו מורשת מפוארת שאותה המשיכו רבים וטובים, ובהם בן־גוריון; חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון; זאב ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני והוגה ליברלי בולט; ואלברט איינשטיין, זוכה פרס נובל לפיזיקה וציוני נלהב שכמעט היה לנשיא השני של מדינת ישראל. "היהדות חבה לציונות חוב גדול של הכרת תודה", אמר איינשטיין. "התנועה הציונית החייתה בין היהודים את תחושת אחדות הקהילה. היא עשתה עבודה פרודוקטיבית... יהודים מכל העולם הרימו קורבן כדי להשתתף ולתרום בה".8
 
נגד כל הסיכויים, הרעיון פורץ הדרך של הרצל הגיע לידי מימוש מלא ב-1948, כשבן־גוריון הכריז על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המדינה הוקמה בזכות מאות אלפי יהודים שהאמינו ביוזמה ורצו לקחת חלק בסטארט־אפ המפתיע של המאה, שאחרים לא האמינו בו: אתחול גורלו של העם היהודי. הדרך, כמו תמיד, היתה מלאה באגים, שאילצו את דור המייסדים למצוא פתרונות יצירתיים בכל פעם מחדש.
 
המיזם הישראלי תפס תאוצה, ומ-600 אלף יהודים שחיו בארץ ישראל ב-1948, מונה היום המדינה קרוב לשמונה מיליון יהודים. על בסיס הרעיון הציוני ועם אותה נחישות של תחילת הדרך, גדל כיום בישראל דור חדש של יזמים, רביעי במספר, שמוביל את מהפכת החדשנות הטכנולוגית.
 
בבואנו להסביר את ההצלחה הפנומנלית של מדינת ישראל ושל העם היהודי בטיפוח יזמים צעירים ובחתירה מתמדת לחדשנות בכל תחום, בחרנו להתייחס למאפייני הזהות היהודית והלאומית של הישראלים, אבל בעיקר לנסות להסביר את האופן שבו סגנון ההתנהגות הייחודי שלהם מצליח לגשר על הפער הבלתי־נתפס בין מערכת חינוך ציבורית מושמצת, לבין ההישגים הטכנולוגיים המופלאים של הדור הצעיר בישראל.
 
שילבנו בספר ראיונות בגובה העיניים עם יזמים ישראלים צעירים לצד תובנות של יזמים ותיקים, כפי שעלו בשיחות אישיות שקיימנו איתם לאורך חודשים ארוכים9 וכן בראיונות שהעניקו לתקשורת הישראלית לאורך השנים - מתוך רצון לפתוח צוהר לסודות בית הגידול הישראלי ולאופן שבו מטפחים ילדים עם להט אינסופי ליזום ולחדש - כמעט נגד כל הסיכויים.
 
אנו תקווה כי ספר זה יאפשר לצעירים, להורים ולמשפחות ברחבי העולם להצליח ולגעת גם ב"ירח" הפרטי שלהם.