1
על הנייר, דן גריפין לא היה יוצא דופן. הוא היה חרד, הוא היה תובעני, הוא היה כמו כל מטופל אחר שמגיע אלינו ליחידת הטראומה. ״חסר ייחוד״, כך תיארתי אותו לשוטרים. כשחיפשו תשובות במפגשי הטיפול הראשונים הם קראו על החבּורה על פניו, על הפחד בקולו ועל הפלשבקים שהיו מוחשיים כל כך עד שנשימתו נעתקה, אבל דבר לא רימז על נטייתו לאלימות. דבר לא הסגיר לְמה היה מסוגל. לקח זמן להבין שהשאלה לא היתה ״איך לא צפיתי את זה?״ אלא ״למה לא התרחקתי משם?״
פגשתי את דן לראשונה בשישי אחר הצהריים בחודש אפריל, בתום שבוע קשה — מבול של מטופלים שהופנו אלי, אימייל על קיצוצי תקציב, ואז, באותו בוקר, שיחת טלפון לא צפויה בעניין מותו של מטופל, אלפי בורג'ס. האחות בהוספיס סיפרה לי בעדינות מה קרה. "בשלווה," היא אמרה, "ומוקף בבני משפחתו," ואז עוד דברים שכבר לא שמעתי. "תודיעי לצוות?" היא חתמה את השיחה. מובן שכראש המחלקה מתפקידי לספר לכולם, ובעבר הייתי שמחה למלא דרישה מנהיגותית כזאת. הייתי טובה בזה, מיומנת ושקולה, מוכנה לפרוש את זרועותי לרווחה להכיל את מצוקת המחלקה. אבל באותו יום, בספירה לאחור לקראת יום הולדתו של טום, ידי רעדה כשהנחתי את השפופרת במקומה.
התחושה הזאת הלכה והחריפה. מה שהיה פרפור קל בקרביים הפך לחגורת מתח סביב החזה. זה יכול להיות מוות של כל אחד — מכרה של השכנה ממול, אפילו ידיעה בחדשות — אבל כשמדובר במישהו שאני מכירה טוב, כמו אלפי, החגורה מתהדקת עד שקשה לזוז. אין לי בראש תמונה או מחשבה מסוימת, רק דאגה לטום. אני מנסה להתמקד באלפי, לחשוב איך אספר לצוות שלי, אך גופי מאובן, מתבצר במסתורו.
יום ההולדת של טום הפך לאובססיה. ידעתי שזה יקרה. זה קרה בשנה שעברה. בזמן האחרון כמעט כל אירוע מציין את חלוף הזמן: תחילת השלכת בסתיו, סימנים ראשונים של כפור או ניצני כרכום בסגול וצהוב. סימנים קטנים שמעידים על כך שהעולם מסתובב בלעדיו. אבל היום שבו נולד? יום ההולדת שלו? איזו אמא לא תרצה לשוב ולהתכרבל ברכּוּתו הקסומה של אותו הרגע, לא משנה מה גילו של הילד? יש ציפייה מתוחה שברור לי שלא תוביל לדבר. התאריך יגיע ויחלוף בלעדיו, בלון התקווה יתרוקן מאוויר, ולפעמים המאמץ הנדרש כדי למלא את עצמי מחדש נדמה בלתי אפשרי. היו לי כבר ימים כאלה, ואני יודעת שזה יעבור. אבל נכון לעכשיו אני פשוט מוצפת. אילו היה מדובר במישהו אחר, כל אחד מהצוות שלי, הייתי אומרת לו לא לעבוד היום. "לכו הביתה," הייתי אומרת, "אל תהיו קשים עם עצמכם." מסיבות מובנות, הבית הוא המקום האחרון שאני רוצה להיות בו.
באותו יום אני כמו אמבטיה מלאה מדי. טיף. טיף. טיף. העול מכביד עלי מדי, כאילו בקשה קטנה אחת תגדיש את הסאה והכול יגלוש החוצה. ובכל זאת, אני ממשיכה להושיט את ידי. עוד מטופל שהופנה? לפקח על קבוצה נוספת? להציג מאמר בכנס? כן, אעשה את זה, אני שומעת את עצמי אומרת. ואני עושה את זה בתקווה למלא את הריקנות. אני לא מחפשת תירוצים. אין תירוצים. אבל אי־אפשר להתכחש למצבי הנפשי ביום שבו פגשתי לראשונה את דן גריפין.
אחרי שיחת הטלפון אני ממשיכה לשבת ליד השולחן. אני חושבת איך אבשר את החדשות לגבי אלפי, ויודעת בדיוק איך זה יתנהל. יהיו פרצופים רציניים. עצב, דמעות, קולות מהוסים וחיבוקים. נכין תה ונזכור אותו, את ה"מה נשמע?" העליז שלו כשהגיע לקבלה. נחשוב על הוריו, על התנהלותם המכובדת והשקטה, ונזעם יחדיו על חוסר הצדק הנורא. נזכיר לעצמנו שהוא היה חולה, שפּוֹרפיריָה היא מחלה ניוונית. שהוא החזיק מעמד מעבר לכל הציפיות. "הוא הסתדר כל כך יפה," נסכם, "בהתחשב בנסיבות." ומתחת לשותפות הגורל והצער תנשב תחרותיות; מי הכיר אותו הכי טוב, מי זכאי להתאבל יותר מכולם. ניזכר כמה זמן טופל במחלקה שלנו בגלל הפחד שלו ממחטים, למעלה משמונה שנים, אולי יותר. אני זוכרת שסיפרתי עליו פעם לטום. בלי שמות כמובן, רק כתגובה לסיוטים שלו, בניסיון לנרמל את פחדיו. אני זוכרת איך ישב בעיניים פעורות לרווחה כשסיפרתי לו על החרדה של אלפי ומה עשינו כדי לעזור לו. "אתה מבין," אמרתי וליטפתי את שערו, "לכולם יש דאגות."
ניזכר כמה טוב נראה בפעם האחרונה שהגיע. נחתום על כרטיס ניחומים, נאסוף כסף לפרחים. יש לי סחרחורת מעצם המחשבה. משימות שתמיד קידמתי בברכה וביצעתי בקלות נדמות היום מעבר ליכולותַי.
אני לא רוצה עוד אובדן. עוד מוות. גם כך אני מרגישה שהם רודפים אותי. אני רוצה להניח את השפופרת ולהעמיד פנים שזה לא קרה. אבל אני לא יכולה. זה מוטל עלי. רות הרטלנד. מנהלת יחידת הטראומה. אני אחראית. זה כתוב לי על הדלת.
בסוף משחק לי המזל. אחרי שאני מספרת לעמיתַי במשרדים הסמוכים אני נתקלת במסדרון בפולה, ומאחר שהיא מתלהבת מכך שהתמנתה לאחרונה לתפקיד מנהלת משרד, ברור לי שהיא תספר לשאר הצוות ותארגן מגבית עוד לפני הפסקת הצהריים.
אני מצליחה להתחמק מכולם כל הבוקר, אבל אחר הצהריים אני אחראית להזין את כל ההפניות החדשות במשרד הראשי. אני חשה בתוגה החרישית. שוררת גם אווירה של נחישות דוממת. תראו אותנו, היא אומרת, אנחנו מטפלים, אנחנו מאומנים להתמודד עם תחושות קשות ולהכיל אותן — כולל את אלו שלנו. טום נהג להתלוצץ בעניין. "אמא," היה אומר, "את בבית עכשיו, את יכולה להפסיק להיות פסיכולוגית." ובכל זאת אני חשה ברגישות המוגברת, אנשים נוהגים בזהירות זה עם זה, כאילו היו חבולים ופצועים בעקבות תאונה. אחרי עשר דקות אני כבר לא מסוגלת לנשום מרוב אמפתיה ומבטים דאוגים.
זה משתנה מהר מאוד. מוות מוציא מאיתנו אנוכיות — ובסופו של דבר מפנה את כולם אל תוך עצמם, לחשוב על חייהם ומשפחתם. לשם שינוי אני שמחה שפולה תמיד נואמת בלהט בשם כל הצוות. היא מרימה מבט מהניירת שמולה. "פתאום חושבים על הדברים שתמיד נראים מובנים מאליהם," היא אומרת ומסתכלת על כולם. "בא לי רק להגיע הביתה ולחבק את הילדים שלי." היא מחבקת את עצמה חזק. "אני בטוחה שכולנו מרגישים ככה."
אני לא אומרת כלום. אני לא קוראת לה הצִדה כדי להזכיר לה את איב, שאין לה ילדים אף שהיתה רוצה. אני רק מחייכת ומהנהנת. אני לא מדברת על עצמי. לא מסוגלת. אף אחד לא יודע על המצב שלי. עדיף כך.
דן גריפין הוא המטופל האחרון שלי לאותו יום. חדר הטיפול שלי קרוב לאזור ההמתנה ולוקח לי בערך דקה ללכת לקרוא למטופל — עשיתי את הדרך הזאת מאות פעמים בעשרים וחמש השנים האחרונות. טום וקרולין נהגו לבקר אצלי פה לפעמים כשהיו קטנים. אני זוכרת שטום אהב לשבת בכיסא המתנדנד במשרד הראשי ולהשקיף מהחלון אל צמרות העצים. שניהם יופתעו לראות כמה מעט השתנה. השטיח והרהיטים נותרו בדיוק כשהיו. במרוצת השנים נוספו כמה דברים לקירות המסדרון: פרס בִּיקון ממוסגר, ציון לשבח על הצטיינות רפואית. אבל מלבד זאת הכול נותר כשהיה: תמונת הים ליד המעלית, שורת ציורים מופשטים של כל מיני צורות גיאומטריות, והתמונה שטום אהב במיוחד — כלב ארוך שיער מדלג בגשם. זה מה שאנחנו מציעים פה — תחושת יציבות, גורם קבוע ואמין לאנשים שחוו זוועות בחייהם. דיוויד ודאי ימשוך כתף למול כל הסבר פסיכולוגי. "מה זה משנה בכלל?" הוא יגיד. אולי זה בגלל מה שקרה למשפחה שלנו.
בדרך כלל כשאני יוצאת לקרוא למישהו שהופנה אלי, אני מקדישה כמה דקות כדי לנקות את הראש ולהתמקד במטופל החדש ובתהליך שעומד להתחיל. היום אני לא עושה זאת. הייתי רוצה לומר שמחשבותי נתונות לאלפי ולהוריו, אבל זה יהיה שקר.
אני הולכת לאט ובצעדים מדודים, מבטי ממוקד בשטיח מקיר לקיר התכול כבריכת שחייה. רק כשאני עוברת את המדרגות אני נושאת מבט ורואה אותו בחדר ההמתנה בקצה המסדרון. אני נעצרת ובוהה. כל השאר נעלם.
הוא יושב כפוף בכיסא ליד הדלת, ראשו טמון בידיו, שערו גולש מבין אצבעותיו. אני שומעת את עצמי פולטת קול, מעין זעקה חנוקה, ואז חולף בי גל עדין. פתאום אני מרגישה קלילה. מרוממת. הוא שוב גידל שיער. דיוויד לא יאהב את זה. אני מרוצה. באחת הפעמים האחרונות שראיתי אותו הוא גילח אותו לגמרי והותיר בכיור האמבטיה תלתלים זהובים ארוכים שעשו לי חשק לבכות. עכשיו השיער שוב מגיע עד כתפיו. מתאים לו ארוך, אני חושבת, ומשעינה יד על הקיר כדי לא לאבד שיווי משקל.
כשאני מתקרבת אני רואה את מעיל הצמר שלו. זה שקנינו לו לחג המולד. עם הבטנה המשובצת. הלב שלי מתחיל לדפוק. יש לו חולצה חדשה, אני לא מזהה אותה, ותרמיל גב אדום בחיקו. לרגליו הוא נועל דוק מרטינס גבוהות. תמיד הנעליים השחורות האלה. אני מחייכת למראן. טום, אתה פה, אני חושבת, או אולי אומרת בקול. חזי עולה ויורד ואני פורצת בריצה מגושמת, מבהילה את המטופלים בחדר ההמתנה. חלקם נושא מבט. אחד מהם הוא טום. כשהוא זוקף ראש אני מרגישה כאב עמום במפתח הלב, כאב מהיר, כמו אגרוף. זה לא הוא.
אני בולמת בבת אחת. נרתעת. תנועה פתאומית ומוזרה. הצעיר שנשא מבט — רק נער בעצם — מעיף בי מבט קצר, הבעתו חתומה, ומשפיל את מבטו בחזרה אל כפות ידיו. אני מבחינה בפנס בעין, חבורה על הלחי ויד חבושה. זה לא טום. אני מרגישה סחרחורת, בחילה. אני שולחת יד למשקוף הדלת ונאחזת חזק.
אני רגילה לראות את הבן שלי במקומות מוזרים. הבנתי שזה נורמלי, כולנו עושים את זה. ״ראיתי״ אותו הרבה פעמים בשנה וחצי האחרונות. רק בשבוע שעבר קלטתי אותו מטפס בגבעה לבית הספר היסודי הישן שלו. זה היה ממש לפני פרץ הגדילה שלו בגיל אחת־עשרה. הוא הלך עם פין, בעט בתיק שלו וצחק, ושניהם דחפו זה את זה בשובבות.
לפעמים אני רואה אותו מבוגר יותר. דווקא הדברים הקטנים מושכים את תשומת לבי: תלתל שיער על עורפו כשהוא יוצא מהרכבת התחתית, או הצעד הרחפני הקל כשהוא מטייל בחוף. לפעמים, ואלו הפעמים המטרידות ביותר, הוא נראה בדיוק כמו בפעם האחרונה שראיתי אותו. בן שבע־עשרה, פניו רדופות ותספורתו חסרת רחמים. תמיד מדובר בהבלחות, דמות שמופיעה ואז מתפוגגת כשאני בוחנת אותה ביתר תשומת לב. בדרך כלל אני יודעת בדיוק מה אני עושה — אני מעלה אותו בעיני רוחי בכוונה, הופכת זרים תמימים לפרצוף שברצוני לראות. אך הפעם הדמיון לא מתפוגג או חולף, הוא ברור ומובהק ומטריד.
"דן גריפין?" אני קוראת מהפתח ומעבירה מבט על חדר ההמתנה, בידיעה ברורה מי עומד לקום על רגליו. לשמע שמו הוא מזדקף במבוכה ומהנהן בתגובה. אחרי זה אני לא זוכרת הרבה. אולי הוא מזיע, אולי ידיו רועדות כשהוא לוקח את התרמיל, כל הפרטים האלה נמחו מזיכרוני. אני כמעט לא חושבת עליו. כשאני חוזרת למשרד שלי מאמצי ממוקדים רק בשמירה על גופי במצב מאונך ועל צעדים מדודים ויציבים על השטיח הכחול מקיר לקיר.
בהפניה נכתב שהוא בן עשרים ושתיים, אבל הוא נראה צעיר בהרבה. הוא הופנה בהליך מזורז על ידי ד״ר ג'יין דיוויס מרובע האקני, רופאת משפחה מחליפה שמעולם לא פגשתי.
רות הרטלנד היקרה, אודה לך אם תוכלי לבדוק בדחיפות את הצעיר הזה שעבר לא מכבר לאזור. דן גריפין חווה לאחרונה אירוע טראומטי ביותר ומפגין תסמינים קלאסיים של הפרעה פוסט־טראומטית. הוא לא היה מסוגל לספר על האירוע, אבל אני מאמינה שמדובר בתקיפה אלימה בפארק. עם זאת, בשל חומרת החרדה שלו לא לחצתי עליו שיפרט. ביקשתי את הרשומות הרפואיות מהרופא הקודם שלו... שלך וכולי.
ד"ר דיוויס
דן משפיל מבט לרצפה, תיק הגב שלו חבוק אל חזהו. גופו דרוך, עיניו מהססות. אני מציגה את עצמי, שואלת איך אוכל לעזור לו היום. משתררת שתיקה ארוכה. הוא נושא מבט, בולע רוק כמה פעמים, ומסתכל עלי בריכוז כזה שאני רוצה להסב מבט.
אולי משום שהוא טרוד כל כך במצוקה שלו, הוא לא מבחין בזו שלי. פני הסמוקות, לבי שעדיין הולם בפראות, לא ייאמן שהוא לא רואה זאת מתחת לז'קט הכחול המחויט שלגופי. זה מהלם? אכזבה? או כעס או מבוכה על טיפשותי שלי? מה עבר לי בראש? מה דיוויד היה חושב? אני מדמיינת גלגול עיניים, אבל בעצם גם תוהה אם היה רואה מה שאני רואה.
דן מדבר הרבה בתחילת המפגש. בקול מקוטע וחסר נשימה הוא מספר לי שהוא "מיואש. לא מתפקד," ומתאר את חומרת הפלשבקים. אני שמחה על הפירוט הזה, ומנצלת את ההזדמנות להשתחל בחזרה לתוך גופי. אבל עוד בזמן שהוא מדבר אני מרגישה פרץ התנגדות, קו מחשבה סורר ומלא תקווה שמסרב להכיר במי שנמצא מולי במציאות. אני יושבת בלי לזוז. נושמת.
במהרה אני מודעת לרגלי על הכיסא, לידי שבחיקי, ומקשיבה בזמן שהוא זונח את התסמינים ועובר לדבר על תחושת האכזבה שלו מההגעה לקליניקה. כמה היא קטנה. כמה עלובה. כמה קשה היה למצוא אותה.
"זה מפתיע," הוא אומר, "יחסית למקום עם כזה שם." הוא מזכיר את השטיח הבלוי. המעלית שאינה פועלת. הקירות שזקוקים ל"קצת צבע" והשלטים הלא־מספקים ולא ברורים. "כאילו, מה?" הוא אומר. "זה איזה מבחן? אתגר התמצאות?" ואז רמז דק לפרנויה, "כאילו אתם רוצים שנפשל עוד פעם." והוא ממשיך וממלא את המפגש בטענות ומענות. "היחידה מאוד מומלצת. מומחים בתחומכם. פעם בשבוע, כתוב במכתב. שישה מפגשים? איך זה יספיק?" נימת קולו לא כעוסה, יותר משלימה עם רוע הגזרה. עם הקליניקה. עם הגישה שלנו. איתי. הוא ציפה ליותר. כבר אכזבנו אותו. ואיכשהו, זה לא מפתיע אותו. אני מבינה די מהר שלכך הוא רגיל. לזאת הוא מצפה. שהוא רואה את העולם דרך משקפי האכזבה. הוא מושך בכתפיו. "כנראה חשבתי שכל הסיפור יהיה יותר..." הוא מתלבט, מנסה למצוא את המילה המתאימה, "מיוחד."
כשאני שואלת מה הוא מקווה להפיק מההגעה ליחידה, הוא אומר שהוא "רוצה שהכול יחזור להיות כמו פעם." בשלב הזה הוא רוכן קדימה בתנוחה שיש בה אינטימיות, כאילו אנחנו מכרים או חברים שחידשו קשר. קשה לא להגיב. לכבוש את הדחף להתקרב אליו. באצבעו הוא משרטט קו בלתי נראה על מכנסי הג'ינס שלו.
"לפני — ואחרי, ואני רוצה לחזור לפה," הוא אומר, נועץ אצבע באזור ה״לפני״ על ירכו. הוא נושא אלי מבט בציפייה.
זה הדבר שהכי זכור לי מהמפגש הראשון עם דן גריפין, העיסוק שלו, הכמעט כפייתי, ברצון "שהכול יחזור להיות כמו פעם." זו משאלה שכיחה אצל הרבה מטופלים שלנו ואני חשה הקלה לחזור לטריטוריה מוכרת, לעולם שבו אני מרגישה בשליטה.
"כשקורה דבר נורא," אני אומרת, "אפשר להבין את הרצון לחזור למה שהיה קודם." אני אומרת לו שלא משנה מה קרה, המטרה בטיפול אינה לנסות למחוק את האירוע, אלא בדיוק להפך. "כאן ביחידה אנחנו מנסים למצוא דרך לשלב את האירוע או האירועים הטראומטיים בחזרה לתוך החיים," אני אומרת.
הוא יושב קפוא בכיסאו, אגלי זיעה מבצבצים על מצחו.
אני מדברת, אומרת את המילים הנכונות, מהנהנת ושואלת את כל השאלות המתאימות, וכל הזמן גומעת את דמותו בשקיקה, עיני דבקות בו כאצבעות עיוור על פרצוף. מחפשות את כל החלקים דמויי־טום שבו. השיער שלו הצונח קדימה. קימור הסנטר. ארשת הפגיעות שחולפת מדי פעם על פניו. "אנחנו פשוט לא יכולים למחוק דברים רעים שקרו לנו," אני אומרת. וכמובן יכולה לומר זאת מתוך אמונה מלאה. "כל אירוע שקרה לך בעבר הפך להיות חלק ממי שאתה —"
"כבר עשיתי את זה פעם," הוא קוטע אותי. "דברים קרו לי פעם — לפני שנים. פשוט הדחקתי אותם." הוא מביט בי בריכוז. "זה עבד אז —"
אני פוצה פה לדבר אבל הוא ממשיך. "פשוט לא נתתי לזה להשפיע עלי. זה היה חסר משמעות." קולו מתגבר ואז הוא מנענע ראש ומניף יד באוויר כאילו הוא מגרש זבוב. "אני רק צריך לעשות שזה יעבוד לי עכשיו."
מבטו מתריס, כאילו הוא מזמין אותי לחלוק עליו. אני מזהה ניצוץ של כעס. ואני מרוצה. מניסיוני, זה יכול להיות דבר חיובי. כעס על מה שקרה. כעס יכול לנבוע ממקום בריא בנפש. המקום שרוצה להילחם. הרצון להבריא. הוא יכול להעיד על אנרגיה, על תקווה. אבל לא תמיד.
"הדבר הזה שקרה — זה היה כזה דבילי," הוא מתפרץ. "כמה שמוקים. כמה טמבלים סתומים בפארק — ותראי מה נהיה." הוא מרים ידיים להראות לי את הרעד באצבעותיו. "מה זה החרא הזה?" הוא משלב ידיים סביב תיק הגב. "לפעמים אני לא מצליח בכלל לקום מהמיטה. אני מפסיד לימודים. פעם הלכתי ברגל לכל מקום. הרגשתי בלתי מנוצח. כמו ארנולד שוורצנגר ב'שליחות קטלנית'," הוא צוחק. "עכשיו..." הוא מנענע את ראשו, "אפילו לבוא לפה היום —" קולו גווע. "מתברר שאחד מהם היה משוחרר על־תנאי. כאילו, ברצינות? על־תנאי? מה הבעיה של האנשים האלה? למה אף אחד לא מסוגל לעשות את העבודה שלו כמו שצריך?" הוא נשמט בכיסאו, קטן ומובס. אולי בגלל הייאוש, אולי זה הצל המקדיר את פניו. אני מרגישה נקיפת חרדה בחזי.
אני מודעת לדחף החזק שלי לעזור. לא לאכזב אותו. מתפקידי לשים לב לתחושה הזאת. לקלוט מה מתרחש בחדר בינינו. למה אף אחד לא מסוגל לעשות את העבודה שלו כמו שצריך? זה הרגע להתייחס לאכזבה שלו מ״המערכת״, מהיחידה, ולתהות אם הוא חושש שגם אני עלולה להתגלות כאכזבה. אבל באותו רגע ההעברה הנגדית מעורפלת ולא ברורה לי. לכן אני לא אומרת דבר.
אנחנו יושבים יחד בשתיקה. אני שומעת את מהירות נשימתו, וכשהוא משפיל מבט אל ידיו, הרגועות כעת, אני מציצה אל החבורה המצהיבה על לחיו, אל התפרים בשפה ואל התחבושת המלוכלכת על ידו השמאלית. כשהוא חוזר לדבר קולו חרישי. אני צריכה לרכון קדימה כדי לשמוע אותו. כשאני מתקרבת אני רואה את הפה של טום, האופן שבו שפתיו הוגות את המילים. האופן שבו הוא נושך את השפה התחתונה כשהוא לחוץ. אני מסתכלת על הפה שלו המספר לי איך העולם השתנה מבחינתו. התקפי החרדה, הפלשבקים והלילות הלבנים. אבל הוא מתחמק ממה שקרה, "הקטע בפארק," הוא אומר שוב ושוב. אני לא לוחצת עליו לפרט. אני יודעת שעלי להמתין. שאלה שמגיעה מוקדם מדי עלולה להתפרש כתקיפה נוספת.
אני שואלת שאלות אחרות, אולי יותר מבדרך כלל. אני שואלת על המשפחה שלו — "הורים? אחים או אחיות?"
"אין משפחה," הוא אומר בנימה מבטלת. "אבא מת. אין אחים או אחיות. ואיבדתי את אמא שלי."
"אני מצטערת —"
הוא מנענע את הראש. "זה לא מה שאת חושבת — היא עדיין בחיים. עד כמה שאני יודע," הוא מושך בכתפיו. "איבדתי אותה למישהו אחר."
"למישהו אחר?" אני שואלת, סקרנית ומבולבלת כאחת מבחירת המילים. הוא נאטם בפני.
"אני לא רוצה לדבר על המשפחה שלי." קולו נחרץ. ואז, בנימה רכה יותר, כמעט מתנצלת, הוא מוסיף, "אני רק רוצה להבריא. להתגבר על הסיפור הזה ולהמשיך בחיים שלי. ללמוד כמה טכניקות, לרכוש כלים, אולי?"
"אנחנו לא מציעים כלים," אני אומרת. אני מסבירה לו שאנחנו מציעים מקום לדבר בו. "תרפיה בדיבור. ומאחר שבאת, אולי יש דברים שהיית רוצה לדבר עליהם."
אני מבקשת ממנו את השאלון — "זה ששלחנו לך בדואר?"
הוא נראה מבולבל. "לא קיבלתי שאלון."
אני מוציאה שאלון נוסף מהמגירה ומבקשת ממנו למלא אותו ולמסור בקבלה. הוא לוקח אותו, מקפל באמצע ומכניס ישר לתיק. ניכר שהוא לא מתכוון למלא אותו. אחרי רגע אני רוכנת לפנים. "באים לפה הרבה אנשים שמחפשים תרופת פלא," אני אומרת. "לצערי זה לא עובד ככה. השאלון יעזור לי להבין את משמעות האירוע הטראומטי הזה מבחינתך. לכן אין כלים מוכנים מראש. העניין הוא להבין מי אתה."
הוא נראה שבור לרגע.
אני מסבירה לו שהמטופלים שלנו הגיעו לכאן משום שלא יכלו להמשיך בחייהם. "תקף אותם משהו שעשוי להיות מזעזע, אלים או אכזרי, הרבה פעמים בצורת פלשבקים או מחשבות פולשניות."
הוא לא נע.
"כאילו שהאירוע קרע משהו," אני אומרת. "כמו שכבת מגן. הטראומה הפכה למעין פצע, שלא יחלים בכוחות עצמו."
"פצע," הוא חוזר אחרי, "כן, זאת ההרגשה."
"לפעמים הפצע הזה נפער כי הוא מעורר משהו אחר — אסוציאציה או אירוע בעבר, וזה הדבר," אני מסבירה, "שאיתו צריך להתמודד כדי להתקדם הלאה."
תשומת לבו נתונה לי במלואה, עיניו לא משות מפני.
אני מסבירה ששכיח שטראומה תותיר אנשים בתחושה שהעולם הפך למקום מסוכן, "אקראי, פרוע ומאיים."
לראשונה הוא מהנהן בזמן שאני מדברת.
"אני מרגיש כאילו מישהו לקח את העולם שלי," הוא מניח כדור דמיוני על קצה האצבע, "וסובב אותו לגמרי." המילים מאיצות כשהוא מדבר על תחושת חוסר אונים, "עד אובדן שליטה."
"הרגשת ככה פעם?" אני שואלת. "בעבר?"
"אם הרגשתי ככה בעבר?" הוא משיב ומהנהן שוב. "כן, הרגשתי ככה. וזאת תחושה נוראית," והוא ממשיך לפרט לגבי תחושת הסחרחורת. "הכול נהיה מטושטש," הוא אומר, "כאילו אני הולך להתעלף."
זאת הפעם הראשונה שאני מבחינה במנהג שלו להשיב לשאלות על עברו רק בחזרה על השאלה, בלי לענות עליה. הרושם שנוצר ממוקד ומעורפל כאחד, ובסוף המפגש מתקבלת תחושת אינטימיות חלולה — כאילו אני יודעת עליו הכול ושום דבר. ישנם גם דברים נוספים: החיפוש אחר ״תרופת פלא״, הרתיעה מלדבר על העבר. נדמה כאילו פעורה תהום בין הצורך שלו ליכולת שלי. כאילו הוא רעב, מורעב ממש. ואני מרגישה שלא אוכל להשביע אותו. בזמנו אני משייכת את זה לקושי שלו לתת אמון, מה שנפוץ בקרב מטופלים שחוו טראומה ואכזבה. הדברים האלה אינם יוצאי דופן. אבל יש לשים אליהם לב. אלה רמזים המעידים על הנוף העתיד להיפרש. ועם זאת, כמובן, המפגש שלנו אינו מפגש ראשון נורמלי. באותו יום, אחרי שהוא עוזב, לא נותר לוח חלק לשרטט עליו מתווה ראשוני לעבודה. במקום טָאבּולה רָאסה, הלוח שלנו היה מקושקש עוד לפני שהתחלנו.
רק אחר כך, כשאני רושמת הערות מהמפגש, אני מבחינה בעוד דבר. זה קורה כשהוא מדבר על העולם, איך הוא מסתחרר על צירו. "העולם לא בטוח," אני כותבת, אבל כשאני מסתכלת על מה שכתבתי אני מבינה שזה בכלל לא מה שאמר. המילים שבהן השתמש אולי אומרות אותו דבר — ואולי משהו שונה לגמרי.
"אני לא מרגיש בטוח," זה המינוח שבו השתמש. אני יודעת את זה כשאני מסתכלת על המילים שכתבתי על הדף. אבל מסיבה שאני מתקשה להסביר לעצמי, ובשלב מאוחר יותר לעורך הדין שלי, אני לא מתקנת את הסיכום.
