עד ראייה מס' 1: ברגע שיצאתי החוצה ראיתי הבזק של - אני לא יודע, משהו, תנועה כנראה, בצד השני של הרחבה הזאת ובהתחלה חשבתי שזאת ציפור ענקית ואחרי זה - שיט - שזה מטען חבלה. אחרי עוד שבריר שנייה קלטתי שזה בן אדם. לא הצלחתי להבחין אם זה גבר או אישה. האנשים באזור הזה של העיר הם בגדול מהאסכולה הישנה. כולם עדיין לובשים חליפות. מסורתיות. מכנסיים שחורים ובלייזר עם כיסים מכוסים. בכל אופן, זאת חתיכת נפילה רצינית מלמעלה.
עדת ראייה מס' 2: השעה היתה אחת וחצי בצהריים בערך. בדיוק יצאתי מארוחת צהריים בדקוטה עם לקוחה. כמעט הקאתי את הסלט עם רצועות הסטייק שאכלתי.
עדת ראייה מס' 3: אני לא אומרת שזה לא זעזע אותי, ברור שכן. זה איום ונורא. אבל תקשיבו, צריך להיות גם די אגואיסט כדי לעשות דבר כזה, לא? היו אנשים ברחוב. זה היה בדיוק אחרי הפסקת צהריים. מי שחייב, ממש חייב, שיעשה את זה בזמנו החופשי בלי שיהיו כל כך הרבה אנשים מסביב. זה כל מה שהתכוונתי להגיד.
פרק 1
שלושה שבועות לפני כן:
היום שבו זה התחיל
20 במרס
עד אותו יום דהרו חיינו במסלול של רכבת הרים בלתי־נראית, קרונית שנצמדת לפסים בזכות תכנון הנדסי וכוחות שאנחנו לא מבינות עד הסוף למרות המוני התארים האקדמיים שיש לנו. התהלכנו בתחושה של כאוס מבוקר.
היינו מומחיות במותגים של שמפו יבש ללא חפיפה. לקח לנו ארבעה ימים לראות פרק שלם של "הרווק" ב-VOD. נרדמנו עם לפטופים לוהטים על הירכיים. עשינו הפסקה של שעתיים כדי להקריא סיפורים לפני השינה לילדים קטנים, השתדלנו לא לחשב כמה שעות אנחנו עובדות, בבית כאמהות ובעבודה כעובדות, והיינו מבולבלות כי לא ידענו מה קודם למה. היו לנו כישורי־יתר שנותרו בניצול־חסר והיינו שתלטניות ותמיד צודקות. היו לנו לחיצות ידיים תקיפות ותשלומים גבוהים בכרטיסי אשראי. שכחנו את ארוחות הצהריים על דלפקי מטבחים.
כל יום דמה לקודמו. עד שיום אחד זה השתנה. כי ביום שבו המנכ"ל שלנו מת הרמנו את העיניים וקלטנו לפתע שגלגל אחד של רכבת ההרים מקולקל ושאנחנו עומדות לעוף מהמסילה.
אַרְדִי וַלְדֶז - אישה סבלנית ושלווה שנועלת נעליים איטלקיות משובחות ונוחות - היתה הראשונה שהבחינה שאנחנו במסלול התרסקות. היא שמעה מה קרה והחליטה לתפוס מחסה. "גרייס?" היא עמדה במסדרון - סטרילי, אבל עם תמונות שעולות הון תועפות - והקישה על דלת רגילה, שמגנט פרה היה דבוק אליה. "זאת אני, ארדי. אני יכולה להיכנס?"
היא חיכתה והקשיבה עד ששמעה אוושה מעבר לדלת. המנעול הנדרש על פי חוק הוסט.
ארדי נכנסה אל החדר הקטן ונעלה את הדלת מאחוריה. גרייס כבר חזרה והתמקמה על ספת העור, וחולצת המשי שלה היתה מתוחה באלכסון מעל שני חרוטי פלסטיק שהיו צמודים לשדיה.
ארדי סקרה את החדר. מקרר־מיני. הספה הבלויה שגרייס ישבה עליה. טלוויזיה קטנה עם "המופע של אלן". מבחוץ שמעה קולות, צעדים מהירים, טלפונים שנענים ומכונות צילום בפעולה. פניה הביעו הערכה. "יש לך פה מין מחבוא פרטי קטן."
גרייס הושיטה יד למונה של משאבת החלב ונשמע זמזום מכני קצוב. "או קבר פרטי קטן," אמרה בקלילות.
חוש ההומור השחור של גרייס תמיד תפס את ארדי לא מוכנה. כלפי חוץ לא היה בגרייס שום דבר מסובך. היה לה שיער בלונדיני מחומצן עם נפח, היא היתה חברה פעילה בארגון של בוגרי האוניברסיטה והלכה בקביעות בימי ראשון לכנסייה פרסביטריאנית עם ליאם, בעלה הגבוה ושחור השיער. הם הוזמנו לחנוכת הספרייה הנשיאותית של ג'ורג' וו' בוש והגדירו את עצמם מבחינה פוליטית כ"שמרנים עם חמלה", עמדה שארדי פירשה אותה כהסכמה לנישואים של גייז משולבת בהעדפה לשלם כמה שפחות מסים. כמו כן היה ברשותם לפחות אקדח אחד שהיה נעול בכספת על המדף בחדר הארונות של גרייס, והעובדה שארדי חיבבה את גרייס למרות כל זה אמרה משהו.
"כמה תינוקות צריכים לאכול בכלל? אני כל הזמן שואבת. פאק, ארדי, רק תסתכלי עלי, אני רואה 'אלן' באמצע היום."
גרייס בדרך כלל לא אמרה "פאק".
ארדי נזכרה כמה ארוכים נראו לה הימים שבהם מייקל, בנה, ישן רק שעות ספורות ברציפות. היא הרגישה כאילו גופה כבד ומלוכלך ומכוסה כולו בקרום דק ודוחה, כמו שיניים לא מצוחצחות.
היא חיטטה בשקית הבד שהחזיקה והוציאה שתי פחיות לחות של מים מוגזים בטעמים. היא נתנה אחת לגרייס וקרסה אל הרצפה מול הספה. ארדי יכלה לעשות דברים כמו לשבת על הרצפה בעבודה כי - והיא היתה הראשונה שהודתה בזה - היא החליטה לצאת מהמשחק. כבר לפני שנים, למעשה. היא ישנה עוד שעה בבוקר במקום לבזבז אותה על שיער ועל איפור. היא כמעט לא יצאה לקניות. והיא לא בזבזה אפילו דקה אחת מזמנה היקר על פילטיס. זה היה הדבר המשחרר ביותר שעשתה בחייה.
היא העיפה מבט בטלפון. עדיין לא כלום.
"תקשיבי, בֶּנקוֹל מת," אמרה ארדי. "הבוקר, בבית, בזמן שהוא התכונן לצאת לעבודה." נימת ההודעה היתה עניינית, היא לא הכירה דרך אחרת. ככה תמיד, לאמא שלי יש סרטן, טוני ואני מתגרשים.
"מה? איך?" גרייס הפילה את הצינורית שניסתה לתחוב במתקן דמוי המשפך שבצבץ מחזיית ההנקה שלה.
"היה לו התקף לב. אשתו מצאה אותו בשירותים." ארדי השעינה את מרפקיה על ברכיה והרימה את מבטה אל גרייס. "כרגע נודע לי."
ארדי פגשה את דזמונד בנקול, מנכ"ל החברה, רק פעם אחת, לחיצת יד במעלית כי הוא קבע לעצמו כלל לפגוש לפחות פעם אחת כל עובד שעבד בבניין שלו, לרבות צוות הניקיון. שיניו היו לבנות מאוד. הוא היה נמוך מכפי שחשבה, ומפרקים דקיקים כשל ציפור הציצו משרוולי הז'קט של חליפתו.
"אני מתחבאת, דרך אגב," אמרה ארדי, ולפני שגרייס הספיקה לשאול - "מאֵיימס. הוא לא מפסיק לשאול איפה סלוֹאן. אמרתי שהיא כנראה יצאה לאכול ארוחת צהריים. הוא אמר שהוא לא אישר לה לצאת לאכול היום. אמרתי שהיא סמנכ"לית בכירה במחלקה המשפטית של חטיבת צפון אמריקה ולא צריכה ממנו אישור ללכת לאכול צהריים ו..."
"אמרת לו דבר כזה?" גרייס הזדקפה. סלואן היתה חברתם, אבל טכנית גם הבוסית שלהן, ולכן איימס היה הבוס של הבוסית שלהן.
"ברור שלא באמת אמרתי לו דבר כזה. השתגעת?"
"אה," אמרה גרייס ומצמצה. היא השתעשעה בצלב היהלומים הקטן שהשתלשל משרשרת סביב צווארה. הזמזום החשמלי של המשאבה מדד את הזמן.
"אז אני מתחבאת כאן כמו פחדנית," המשיכה ארדי. "מחכה לסלואן שתתקשר אלי בחזרה." ככלל, גברים דוגמת איימס לא התלהבו מארדי. הוא שנא להקשיב למישהי שהוא לא נהנה להביט בה. כשהוא שאל אותה איפה סלואן, מבטו התרומם מעליה ונדד סביבה, והוא המשיך הלאה ברגע שיכול. היא דילגה על הקטע הזה כשדיברה עם גרייס.
ארדי חשה רתיעה פנימית קלה. בחדר הקטן הזה היה קשה להתעלם משדיה של גרייס. "בצורה הזאת של השאיבה, ברגע שאת סוחטת הכי חזק, הם נראים כמו טילים. זה לא כואב?" ארדי אימצה את מייקל בנה ארבע שנים לפני כן, סוף טוב לשנים של מאבק בעקרות. לה עצמה לא הזדמן להניק, והיא תמיד ציירה בדמיונה מגע נכסף של עור בעור, וצעיף סרוג בעבודת יד שעוטף ברפיון את המניקות הצנועות, ולא את הסחיטות האלימות האלה שראתה כעת מקרוב.
"פחות מהפה של אמה קייט, למען האמת." (הנקה אמורה להיות נטולת כאבים, אמרו לנו. הנקה זה דבר יפהפה, אמרו. אז אולי נגרור על אספלט את הפטמות שלהם ונראה אם גם אז הם יחשבו שזה יפהפה ונטול כאבים.)
"אלוהים, הרי כבר המציאו מברשות שיניים חכמות," אמרה ארדי. "הרובוט השואב שלי יודע למצוא את הבית שלו וללכת לישון בערב, אבל אי־אפשר להמציא מכשיר יותר מוצלח מזה שישאב חלב?" היה במכשיר משהו מהפנט ונלעג גם יחד.
"לגברים יש שיניים." גרייס זקרה את גבותיה. "ורצפות."
ארדי לגמה לגימה ארוכה מהמים המוגזים בטעם אשכולית. על המסך קיבלה אלן דג'נרס את פניו של גבר צעיר. הוא נראה כמו נער מתבגר, ולארדי לא היה שמץ של מושג מיהו. היא נגעה שוב במסך הטלפון שלה: אין חדש.
"פתאום חשבתי על משהו מפחיד," היא אמרה כעבור רגע. "יכול להיות שאיימס יהיה המנכ"ל הבא."
"לא. נראה לך?"
"הוא נראה כמו מנכ"ל. הוא גבוה. אנשים אוהבים גבוהים." ארדי קפצה ופרשה את אגרופה ומתחה את התעלה הקרפלית שאיימה בקביעות על כף ידה. "אני אומרת לך, הבן זונה הזה עלול להיות מנהל החברה, ואז מה יהיה איתנו?"
ולא רק בגלל השמועות בקשר למתמחָה. גם לא בגלל התקרית עם מנהלת המשרד שלו שנתיים לפני כן בזמן טורניר הגולף ביירון נלסון, שאחריה תנחשו מי פוטר? אזהרת ספוילר: לא איימס. אפילו לא הרעיון שתרבות של ארגון מתחילה בצמרת, ושחברת טרוּביב עם איימס ליד ההגה כמוה כהכרזה על רישיון להרוג בלי חשבון.
העניין היה שאיימס גָארֶט תיעב את ארדי.
"אני לא יודעת," אמרה גרייס. "הוא תמיד נחמד אלי."
ארדי הניחה לנושא. גרייס היתה צעירה מארדי ומסלואן בכמה שנים ועדיין דבקה בתפיסה שמישהו יכול להיות "אדם טוב" למרות מעשיו, כאילו אין המעשים עצם העדות לאופי של אדם. וארדי ראתה את איימס גארט בפעולה.
ובכל זאת היו נושאים שלא דיברו עליהם, גם לא בין חברות - דת, כסף, ואולי איימס.
גרייס סובבה את החוגה במשאבה כדי להגביר את הקצב. אחת הצינוריות קפצה מהמקום ופרכסה על הרצפה. טיפה לבנה נשרה על החצאית של גרייס. היא עצמה עיניים והטתה את הראש לאחור. כשפקחה את עיניה, הן הבריקו. היא מחתה את אפה על שורש כף ידה והרימה את הצינורית הסוררת בשלווה תכליתית. פעמיים פספסה את החור כשניסתה לחבר את המתקן. היא הצליחה בניסיון השלישי והתיישבה בזהירות על הספה. "אבל הקטע עם בנקול ממש מדכא." היא הפנתה את מבטה המזוגג אל מסך הטלוויזיה. "זה לא בסדר מצדנו שאנחנו לא יותר עצובות?"
ארדי לא השיבה כי גרייס נראתה עצובה מאוד למעשה.
ארדי בדקה שוב את הטלפון. רק פס אחד של קליטה.
לאן נעלמה סלואן?
