1
בהלה
יום אחד הלכתי ברחוב עם הבת שלי, ואיש אחד נעמד בדרכי ולא נתן לי לעבור. אדם מבוגר, אפור שיער, מכובד למראה. עמד ולא נתן לי לעבור ונעץ בי עיניים.
ניסיתי לחייך את חיוכי המנומס ולעבור אותו, אבל האיש זז ימינה, זז שמאלה, מביט בי כל הזמן בעיניים קודחות. הנחתי שהוא מסומם או משוגע או סתם אחת מהתופעות התל אביביות הללו שאפשר להסביר אם משקיעים בזה זמן, אבל למי יש זמן בשביל אנשים כאלה. עד שהוא אמר: "לא לא לא, אתה לא תתחמק ממני." ואז הוא נקב בשמי.
"סליחה?" אמרתי.
כל כך הפתיע אותי לשמוע את שמי יוצא מפיו, שכמעט החלקתי. המחשבה הראשונה היתה לאחוז היטב בידה של בתי הקטנה, להגן עליה מפניו של היצור הזה.
"אל תעשה את עצמך שאתה לא מכיר אותי," אמר האיש בזעם כבוש.
ליבי פעם במהירות.
"אני מצטער, אני..." אמרתי, מנסה להבהיר לו שאינני מעמיד פנים, אלא באמת לא מזהה אותו.
"דוידי," אמר האיש, שכנראה זה היה שמו, ואז חזר עליו, יותר בכעס, כאשר ראה שזה לא אומר לי כלום: "דוידי!"
"סליחה, אנחנו מכירים?"
"דוידי!"
"אני מצטער, אני פשוט..."
"דוידי!" הוא כמעט צעק, "הייתי אצלך בבית! עזרתי לך עם התמונות!"
משהו התחיל להתבהר. חצי שנה קודם לכן, קרוב משפחה מבוגר מאוד נפטר והשאיר לי אוצר של תמונות ישנות בחום־לבן, שכולן צולמו בתל אביב הישנה, מתישהו בשנות ה-40 של המאה הקודמת. במשך חודשים ארוכים חיפשתי מישהו שיוכל לשפוך אור על האנשים שבתמונות, על המקומות, על הזמן האבוד שבו צולמו. לא הצלחתי. עד ששכנה מהבניין ממול, שעבדה במחלקת התרבות בעיריה, אמרה לי שהיא מכירה מישהו שממש אובססיבי לתקופה, ויש לו ארכיון פרטי עם אינספור תמונות ומסמכים שקשורים לתל אביב הקטנה. קראו לו דוידי, זכרתי אותה אומרת את שמו, "דוידי...", עם חצי חיוך נסתר שכזה, ואני זוכר שתהיתי אם היה לה איזה קטע איתו, וקצת קינאתי. קנאה לא ממש הגיונית, כי עברו כל כך הרבה שנים מאז הכמעט־רומן שהיה לנו, בזמן שעבדנו שנינו בארכיון 'העיר', עשורים שלמים שחלפו ואינם, היא המשיכה לעבוד בארכיונים ואני הלכתי לכתוב שטויות ולהתפרנס מזה, ושנינו נשארנו ידידים. אבל אתם יודעים איך זה עם 'כמעט־רומנים': הם נשארים תקועים לך במוח, יותר מאשר פרשיות אהבה שלמות שהתחילו והיו ונגמרו. פעמיים שכבנו (פעם בדירה של חבר שנסע לחו"ל ופעם אצלה, כאשר השותפה שלה מסתובבת בחדר השני, והיינו צריכים להיות מאוד שקטים), ופעם אחת התנשקנו במשך כמעט שעתיים על גג עיתון העיר, בזמן שעלי מוהר ז"ל כתב את הטור שלו בארכיון ולא רציתי להפריע לו - היה לנו מין הסכם כזה —
אז לקחתי את בקבוק הוויסקי הזול שהחבאתי במגירת התצלומים "ספדי, משה - סינטרה, פרנק", ויצאתי החוצה לשתות בשקט בשקיעה המדהימה שנשקפה מהגג, ואז היא הגיעה, יפה וצעירה וממושקפת ושָתינו והתנשקנו במשך שעה ארוכה עד שעלי גמר לכתוב ויצא החוצה מחייך את חיוכו הביישני, מחזיק בדפדפת הצהובה הנצחית שלו, ואמר: "פנוי!", שפירושו: גמרתי לכתוב; שפירושו: ראיתי אתכם אבל לא אומר מילה.
ולפי איך שהכל נראה היינו צריכים לפתוח ברומן אמיתי ומסחרר שאולי אפילו יוביל לדבר האמיתי, משפחה וילדים וכל מה שיוצא מזה, אבל הפגישה הבאה שלנו היתה אומללה, פשוט נוראית, כל כך רצינו אבל היא אמרה משהו שהחריד אותי - לא, לא אומר לכם מה זה היה - ואני, בטפשותי, במקום להתעמת איתה בלעתי את זה בשתיקה ומאותו רגע כל דבר שאמרה נראה לי מכוער והגבתי בהתאם והיא מיד הרגישה והגיבה בתוקפנות, ואין לי מושג מה היה יכול להיות אם שנינו היינו קצת יותר מנוסים ובוגרים אבל עובדה שלא היינו ועובדה שזה נגמר בפיצוץ באותו יום, וכאשר התברר שאנחנו שכנים - שלושים שנה מאוחר יותר - זה כבר לא הפריע לאף אחד מאיתנו, אבל כשהיא אמרה "דוידי..." באותה נעימה חצי־מסתורית, מיד עלתה בדעתי האפשרות שאותו דוידי זכה להיות חלק מחייה באופן הרבה יותר אינטימי ממה שזכיתי אני, ומיד קינאתי, ומיד־מיד־מיד מחקתי את הקנאה הזו והחלפתי אותה בהתעניינות סופר־מקצועית ואדיבה: "דוידי, אוקיי, אני רושם, דוידי,"
וזה האיש שהיה אמור לבוא אלי הביתה ולהעיף מבט בתצלומים הישנים שירשתי, ככה שכן זכרתי את שמו. וכן זכרתי מה תפקידו בחיי. ובוודאי שזכרתי את האפשרות המדומיינת שהוא היה עם הבחורה מעיתון העיר, את כל זה זכרתי היטב - אבל שהוא היה אצלי בבית? שנפגשנו אי פעם? את זה לא זכרתי כלל.
הוא המשיך לעמוד ברחוב ולחסום את דרכי, ואמר: "כשהיית צריך עזרה עם התמונות המזדיינות שלך זכרת אותי טוב מאוד!"
למרות הביטוי האלים הוא נראה לי יותר נעלב מאכזרי, והמילה "מזדיינות" יצאה מפיו כשהיא כמעט נלחשת בעונג, ומיד קלטתי שהוא הומו וחשבתי - ברווחה! מה יש לי? - שאם ככה לא היה שום דבר מיני בינו לבינה, ומיהרתי להתנצל: "כן, דוידי, בטח, סליחה," והמצאתי על המקום בדיה, כאילו יש לי בעיה רפואית שגורמת לי לשכוח פרצופים ("אתה שוכח פרצופים שלא חשובים לך", אמרה פעם אשתי־לשעבר בסרקזם, אבל היי, בשביל מה יש דרגות חשיבות אם לא בשביל ליישם אותן).
דוידי לא ידע איך לאכול את זה. בכל זאת, אנחנו בעידן שבו צריך להתחשב באנשים עם תסמונות. ואכן הוא התרכך מעט בעל־כורחו, עדיין זועם אך יודע שעכשיו אסור לו להביע את זעמו - אפשר ממש לראות את זה, הרגע שבו הפוליטיקלי קורקט נוחת על ההכרה, הקמטים הזועמים על המצח עדיין מכוונים להשגת צדק ויהי־מה, אבל הקמטים שמסביב לפה כבר מתעוותים בחיוך מבין ומקבל, ויש מלחמה על פניו של האדם, חצי רוצח וחצי מלאך, וזה נראה איום ונורא, זיוף רגשי מוחלט, אבל אני מעדיף לחשוב שככה בדיוק נראה אדם שמתגבר על יצרו; אם זה לא היה קשה, זה לא היה נקרא יצר.
בכל מקרה, האירוע הזה הסתיים פחות או יותר בלבביות כפויה, אני הצטערתי בכל ליבי שלא זיהיתי אותו, הוא הצטער בכל ליבו שכעס, ושנינו מיהרנו להיפרד כדי לשחרר את עצמנו מההצגה, אבל אחרי שחזרתי הביתה והכל נרגע, התחלתי לדאוג: איך? מתי? למה אין לי שמץ של זיכרון מזה? והייתי איכשהו פוטר את זה במשיכת כתפיים - כבר קרו לי דברים מוזרים מזה בחיים - אבל אז זה קרה שנית, והפעם זה היה קשור ישירות לשירה, בתי, ואין מצב שמשהו שקשור בה היה בעיני לא חשוב, או ראוי לשכחה. בוודאי הדבר הזה:
השעה היתה שתים־עשרה בצהריים, והייתי אמור לאסוף את בני הקטן, יותם, מהגן. התכנון היה ללכת ברגל לשוק הכרמל, לעבור אצל ג'ולי ולקנות אוכל מצרי ביתי ששני ילדיי מטורפים עליו, לחזור הביתה ולהאכיל את שניהם. הגעתי לשער הגן,
אמרתי שלום לשומר עם השפם הענק,
אמרתי שלום לשלושה־ארבעה ילדים שהכרתי, וחיכיתי שיותם יצא. לא יצא.
נכנסתי פנימה,
זה מבנה עם ארבעה גנים וחצר משותפת, מצאתי את הגן שלו — והוא היה ריק. התחלתי להסתובב במבנה, ולקרוא בשמו, והוא לא היה באף מקום. מבוהל משהו פסעתי במהירות למנהלת הגנים, אשה עבת בשר שחיוך מזויף תמידי עוטף את פניה כמו ששקית במבה עוטפת במבה, ותמיד חשבתי שיום אחד יעצרו אותה על משהו נורא (ואכן יום אחד הגיעה משטרה לבניין ועצרה אותה אבל על משהו מאוד טיפשי - משהו שקשור בסכסוך שכנים), ואמרתי לה שאני לא מוצא את בני.
היא אמרה, "אתה אבא של שירה, לא?"
"כן," אמרתי, "שירה היתה פה לפני שנתיים, אבל עכשיו יותם פה, ואני לא מוצא אותו."
היא הביטה בי.
"מה?" אמרתי.
"מי זה יותם?" היא אמרה וניסיתי לא להתפוצץ, אני יודע שהיא מנהלת די רשלנית, אבל זה כבר מוגזם, חשבתי בעודי מנסה להרגיע את עצמי: עזוב עכשיו, מה שחשוב זה למצוא את יותם — כשהטלפון שלי רטט. שירה היתה על הקו. עניתי.
"איפה אתה אבא?" היא אמרה.
"אני —"
"אני מחכה לך כבר שעה."
"אמא אמורה להביא אותך," אמרתי, "אני מביא את יותם."
ובתי אמרה: "מי זה יותם?"
נאלמתי דום. המנהלת הביטה בי בחשש.
"עשר דקות אני אצלך," אמרתי לשירה וסגרתי את הטלפון.
"אתה בסדר?" אמרה המנהלת.
"לא, אני..."
"אתה קצת חיוור."
"לא, פשוט, התבלבלתי בגנים, זה... זה בסדר," אמרתי, וברחתי החוצה. כשהייתי ברחוב, נשענתי על גדר האבן, והתנשמתי. השומר עם השפם הענק ניגש ושאל אם מצאתי את הבן שלי.
"לא, לא, זה בסדר, היתה איזה טעות עם אשתי, הכל בסדר," אמרתי.
הוא הציע לי סיגריה, ולקחתי למרות שאני לא מעשן כבר עשר שנים. הדלקתי, שאפתי, נרגעתי: אין לי בן. מעולם לא היה לי. יש לי רק בת אחת, שירה, והיא מחכה לי. ואשתי היא לא אשתי, אלא לשעבר. והבית שאליו הייתי אמור להביא את 'יותם' כבר מזמן אינו ביתי שלי. אני לא גר שם יותר. אני גר בדירה שכורה בדרום תל אביב. שניים וחצי חדרים. מרפסת שדולפת בחורף.
לרגע עוד הייתי קיים במקביל בשני עולמות: באחד שבו אני עדיין נשוי, ויש לי שני ילדים, ובית גדול. ובשני, האמיתי, אני מה שאני: גבר גרוש בן חמישים עם דירה שכורה ובת אחת שמחכה לו. זרקתי את הסיגריה בתיעוב על הרצפה ומיהרתי לבית הספר של שירה. וכמו שזה בא כך זה הלך: אני זוכר את הרגשת הנסיגה המהירה מ'אני־הנשוי־באושר', 'אני־האבא־לשניים', ואיך תוך דקות האני ההוא דהה ונעלם, ונשארתי רק עם עצמי. אב נוטש, בשערי בית ספר שכבר התרוקן מתלמידיו.
כשהגעתי לבית הספר של בתי, ראיתי אותה עומדת ליד השער, מחכה לי.
"שירה!" קראתי ורצתי אליה, "שירה!"
"מה?"
"שירה, אני, אה..."
"מה נו?" אמרה הילדה, "כבר התקשרתי לאמא, היא אמרה שאתה לוקח אותי עד שבע בערב. בוא נלך כבר!"
חיבקתי אותה. לא קרה שום דבר, אמרתי לעצמי, הכל בסדר. הכל בסדר. זה רק...
רק מה?
בערב באה ליאת, אשתי לשעבר, לקחת אותה. סיפרתי לה מה שקרה. היא אמרה: "אתה חייב לראות רופא."
