שתי צרפתיות, שני צרפתים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שתי צרפתיות, שני צרפתים

שתי צרפתיות, שני צרפתים

3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • שם במקור: La Femme Comme Il Faut, La Femme De Province, Le Notaire, L’épicier
  • תרגום: אביבה ברק-הומי
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 124 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 4 דק'

אונורה דה בלזאק

אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; ‏ 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850), סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, למרות שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816 עד 1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו - הכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס - עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849. אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

תקציר

"בוקר נאה אחד, אתה משוטט בפריז. השעה אחרי שתיים אך השעה חמש עדיין לא צלצלה. אתה רואה אישה באה לקראתך. המבט הראשון שאתה נותן בה כמוהו כהקדמה לספר יפה, הוא מעלה בדעתך עולם ומלואו של דברים אלגנטיים ומעודנים. כמו בוטניקאי בין אוסף הצמחים שלו, בין הדברים ההמוניים של פריז מצאת סוף סוף פרח נדיר."
 
"לאישה הפרובינציאלית יש רק שני אופני קיום: או שהיא מקבלת את הדין או שהיא מתקוממת. המרד שלה מתמצה בעזיבת הפרובינציה והשתקעות בפריז. היא משתקעת שם כחוק באמצעות נישואים ומשתדלת להיעשות פריזאית, שם היא מתגברת לעיתים רחוקות על הרגליה. מי שמשתקעת בפריז בנוטשה את הכול אינה נמנית עוד עם הנשים הפרובינציאליות."
 
"אתם רואים גבר שמן וקטן קומה, בריא למראה, לבוש שחורים, בוטח בעצמו, כמעט תמיד מעומלן, רב־חשיבות בעיקר! מראה פניו תפוח באווילות מתחסדת, שבתחילה הייתה מעושה, וסופה שחדרה אל מתחת לעור, מגלמת את קיפאונו של דיפלומט, אך ללא חריפות השכל, מייד תדעו מדוע. אתם מתפעלים בעיקר ממצח מסוים בצבע חמאה טרייה המעיד על שעות עבודה ארוכות, על שעמום, על ויכוחים פנימיים, על סערות נעורים ועל היעדר כל להט. אתם אומרים: גבר זה דומה להפליא לנוטריון."
 
"אנשים אחרים, כפויי טובה, חולפים באדישות על פני חנותו הקדושה ומקודשת של חנווני. ישמרכם אלוהים! ככל שהשוליה דוחה, מטונף, נראה רע בכובע מצחייה, ככל שהאדון ערני ועליז, כן אני מביט בהם בעניין ומדבר איתם בכבוד שחבה להם החוקה. אני זונח מת, הגמון, מלך, ואיני נותן ליבי אליהם; אך לעולם איני מתייחס באדישות לחנווני. בעיניי, החנווני, שכל יכולתו קיימת זה מאה שנה בלבד, הוא אחד הביטויים היפים ביותר של החברה המודרנית."
[כל הקטעים מתוך הספר]
 
"שתי צרפתיות, שני צרפתים", שתי נשים ושני גברים המוצגים לנו על ידי בלזק במבט תרבותי־חברתי חד, חריף, משעשע ורציני גם יחד כפי שרק בלזק יודע לעשות.

פרק ראשון

1.
 
 
בוקר נאה אחד, אתה משוטט בפריז. השעה אחרי שתיים אך השעה חמש עדיין לא צלצלה. אתה רואה אישה באה לקראתך. המבט הראשון שאתה נותן בה כמוהו כהקדמה לספר יפה, הוא מעלה בדעתך עולם ומלואו של דברים אלגנטיים ומעודנים. כמו בוטניקאי בין אוסף הצמחים שלו, בין הדברים ההמוניים של פריז מצאת סוף סוף פרח נדיר.
 
ואז, או שהיא מלווה בשני גברים נכבדים מאוד, שאחד מהם לפחות עונד עיטור כבוד, או שאיזה משרת בבגדי יום־יום הולך בעקבותיה, במרחק של עשרה צעדים. היא אינה לבושה צבעים בורקים, לא גרביים אופנתיים, לא אבזם חגורה מגולף יתר על המידה, לא מכנסיים בעלי שוליים רחבים ומרוקמים מכווצים סביב קרסולה. אתה מבחין על רגליה אם בנעלי בד מוגבהים מצולבים מעל גרבי כותנה מעודנים להפריז או מעל גרבי משי פשוטים בצבע אפור, אם בנעליים גבוהות שפשטותן אנינה עד מאוד. בד יפה למדי, שמחירו מועט, מניע אותך להבחין בשמלתה, שעיצובהּ עשוי להפתיע יותר מבורגנית אחת: כמעט תמיד מדובר בעליונית מחוברת בקשרים ומוקפת בחן בסרט קישוט או ברשת סמויה. לאישה אלמונית זו יש דרך משלה להתעטף ברדיד או בגלימה; היא יודעת להחזיק את גופה ממורד המותניים ועד לצוואר בציירה מעין שריון שיהפוך בורגנית לצב, אך מתחתיו היא מתווה לעיניך צורות יפות מכול, בעודה מסתירה אותן. באלו אמצעים? סוד זה, היא נוצרת אותו מבלי שתגן עליה כל תעודה המעידה על כושר המצאה. אמנים, משוררים, מאהבים, אתם כולכם המעריצים את היופי האידיאלי, שושנה מסתורית, יצירתה של גאונות שלמרבה המזל אינה מוּתרת למֶכָניות, שוטטו והתפעלו מפרח היופי הזה, המוסתר היטב כל כך ועם זאת הגלוי כל כך לעֵין כול! הגנדרנית מחוֹללת באמצעות הליכתה, מעין תנועה ממורכזת והרמונית המרטיטה מתחת לבד את גזרתה הענוגה והמסוכנת, כמו נחש בצהרי היום מתחת למלמלה הירוקה של העשב הרוטט שלו. האם היא חבה למלאך או לשֵׁד את התנודה הקלילה הרוחשת מתחת לגלימה הארוכה העשויה משי שחור, מסעירה את התחרה שבשוליים, מפיצה ניחוח אוורירי, שאני אקרא לו בחפץ לב הרוח הקלה של הפריזאית? אתה תזהה על הזרועות, על המותניים, מסביב לצוואר, אמנות של קפלים העוטפת את הבד הסרבני ביותר באופן המזכיר לך את מְנֵמוֹסִינָה העתיקה. אהה! כמה היא מבינה, סלחו לי על הביטוי, את תנופתה של ההליכה! ראו כיצד היא מסיעה את הרגל לפנים בחיטוב השמלה בדיוק כה מהוגן, שהוא מצית אצל העובר ושב הערצה מעורבת בתשוקה, אך מרוסנת בכבוד עמוק. כאשר אישה אנגלייה מנסה לעשות צעד זה היא נראית כמו חייל אמיץ המסתער קדימה כדי לתקוף מעוז. האישה הצרפתייה ניחנה בכישרון ההליכה! על כן חבה לה העירייה את ציפוי המדרכות באספלט. האלמונית שלך אינה נתקלת באיש. כדי לעבור היא ממתינה בענווה גאה שיפנו לה דרך. הדרת הפנים המיוחדת לנשים מחונכות היטב מסגירה עצמה בעיקר בדרך אחיזתה בצעיף או בגלימה מצולבים על חזה. יש לה, בעודה פוסעת, מעין ארשת של חשיבות רוגעת, כמו המדונות של רפאל בתוך מסגרתן. עמידתה, גם רגועה וגם מלאת בוז, מאלצת את החצוף מבין הדַנדִים להטריח עצמו למענה. הכובע, שפשטותו מופתית, עטור סרטים רעננים. אולי יהיו בו פרחים? אך למיומנות מבין נשים אלה יש רק קשרים. כעת, עטי דורש כרכרה, כיוון שפרחים מושכים יתר על המידה את המבט. כאן אתה רואה את פניה הרעננים והנינוחים של אישה הבטוחה בעצמה בלא זחיחות, שאינה מביטה במאומה אך רואה הכול, שיומרתה האדישה, בשל שביעות רצון מתמדת, זורה על מראיה חוסר עניין המגרה את הסקרנות. היא יודעת שבוחנים אותה, היא יודעת כי כמעט כולם, אפילו הנשים, ייסובו לאחור כדי להביט בה שוב. על כן היא חוצה את פריז כמו קוּר מרחף, לבנה וזכה. מין יפה זה של אישה מחבב את קווי הרוחב החמים ביותר של פריז, את קווי האורך הנקיים ביותר שלה; אתה תמצא אותה בין האַרקָדָה, המִקמֶרֶת העשרים למאה ועשר של רחוב ריבולי; מתחת לקו הבולווארים, למן קו המשווה הלוהט של פסאז’ הפָּנוֹרָמוֹת, שם עולים כפורחים מוצריה של הודו, שם משגשגים התוצרים החמים ביותר של התעשייה, ועד למפרץ המַדלֶן; באזורים הפחות מרופשים של הבורגנות, בין מספר שלושים ומספר מאה וחמישים של רחוב פוֹבּור סנט־אוֹנוֹרֶה. במשך החורף היא מתענגת על המרפסת של ‘פֵייָאן’ ולא על מדרכת האספלט הנמתחת לאורכו. לפי מזג האוויר היא מרחפת בשדרת השאנז אליזה, התחומה במזרח על ידי כיכר לואי החמישה עשר, במערב על ידי שדרת מָרינְיי, בדרום על ידי הכביש, בצפון על ידי הגנים של פובור סנט־אונורה. לעולם לא תפגוש זן יפה זה של אישה בירכתי הצפון של רחוב סן־דני, לעולם לא ב’קמצ’אטקות’ של הרחובות הבוציים, הקטנים או המסחריים; מעולם לא בשום מקום ששורר בו מזג אוויר גרוע. פרחי פריז אלה, במזג אוויר אוריינטלי, מבשמים את הטיילת; ואחרי השעה חמש מצטנפים כמו חבלבלים.

אונורה דה בלזאק

אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; ‏ 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850), סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, למרות שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816 עד 1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו - הכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס - עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849. אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

עוד על הספר

  • שם במקור: La Femme Comme Il Faut, La Femme De Province, Le Notaire, L’épicier
  • תרגום: אביבה ברק-הומי
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 124 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 4 דק'
שתי צרפתיות, שני צרפתים אונורה דה בלזאק
1.
 
 
בוקר נאה אחד, אתה משוטט בפריז. השעה אחרי שתיים אך השעה חמש עדיין לא צלצלה. אתה רואה אישה באה לקראתך. המבט הראשון שאתה נותן בה כמוהו כהקדמה לספר יפה, הוא מעלה בדעתך עולם ומלואו של דברים אלגנטיים ומעודנים. כמו בוטניקאי בין אוסף הצמחים שלו, בין הדברים ההמוניים של פריז מצאת סוף סוף פרח נדיר.
 
ואז, או שהיא מלווה בשני גברים נכבדים מאוד, שאחד מהם לפחות עונד עיטור כבוד, או שאיזה משרת בבגדי יום־יום הולך בעקבותיה, במרחק של עשרה צעדים. היא אינה לבושה צבעים בורקים, לא גרביים אופנתיים, לא אבזם חגורה מגולף יתר על המידה, לא מכנסיים בעלי שוליים רחבים ומרוקמים מכווצים סביב קרסולה. אתה מבחין על רגליה אם בנעלי בד מוגבהים מצולבים מעל גרבי כותנה מעודנים להפריז או מעל גרבי משי פשוטים בצבע אפור, אם בנעליים גבוהות שפשטותן אנינה עד מאוד. בד יפה למדי, שמחירו מועט, מניע אותך להבחין בשמלתה, שעיצובהּ עשוי להפתיע יותר מבורגנית אחת: כמעט תמיד מדובר בעליונית מחוברת בקשרים ומוקפת בחן בסרט קישוט או ברשת סמויה. לאישה אלמונית זו יש דרך משלה להתעטף ברדיד או בגלימה; היא יודעת להחזיק את גופה ממורד המותניים ועד לצוואר בציירה מעין שריון שיהפוך בורגנית לצב, אך מתחתיו היא מתווה לעיניך צורות יפות מכול, בעודה מסתירה אותן. באלו אמצעים? סוד זה, היא נוצרת אותו מבלי שתגן עליה כל תעודה המעידה על כושר המצאה. אמנים, משוררים, מאהבים, אתם כולכם המעריצים את היופי האידיאלי, שושנה מסתורית, יצירתה של גאונות שלמרבה המזל אינה מוּתרת למֶכָניות, שוטטו והתפעלו מפרח היופי הזה, המוסתר היטב כל כך ועם זאת הגלוי כל כך לעֵין כול! הגנדרנית מחוֹללת באמצעות הליכתה, מעין תנועה ממורכזת והרמונית המרטיטה מתחת לבד את גזרתה הענוגה והמסוכנת, כמו נחש בצהרי היום מתחת למלמלה הירוקה של העשב הרוטט שלו. האם היא חבה למלאך או לשֵׁד את התנודה הקלילה הרוחשת מתחת לגלימה הארוכה העשויה משי שחור, מסעירה את התחרה שבשוליים, מפיצה ניחוח אוורירי, שאני אקרא לו בחפץ לב הרוח הקלה של הפריזאית? אתה תזהה על הזרועות, על המותניים, מסביב לצוואר, אמנות של קפלים העוטפת את הבד הסרבני ביותר באופן המזכיר לך את מְנֵמוֹסִינָה העתיקה. אהה! כמה היא מבינה, סלחו לי על הביטוי, את תנופתה של ההליכה! ראו כיצד היא מסיעה את הרגל לפנים בחיטוב השמלה בדיוק כה מהוגן, שהוא מצית אצל העובר ושב הערצה מעורבת בתשוקה, אך מרוסנת בכבוד עמוק. כאשר אישה אנגלייה מנסה לעשות צעד זה היא נראית כמו חייל אמיץ המסתער קדימה כדי לתקוף מעוז. האישה הצרפתייה ניחנה בכישרון ההליכה! על כן חבה לה העירייה את ציפוי המדרכות באספלט. האלמונית שלך אינה נתקלת באיש. כדי לעבור היא ממתינה בענווה גאה שיפנו לה דרך. הדרת הפנים המיוחדת לנשים מחונכות היטב מסגירה עצמה בעיקר בדרך אחיזתה בצעיף או בגלימה מצולבים על חזה. יש לה, בעודה פוסעת, מעין ארשת של חשיבות רוגעת, כמו המדונות של רפאל בתוך מסגרתן. עמידתה, גם רגועה וגם מלאת בוז, מאלצת את החצוף מבין הדַנדִים להטריח עצמו למענה. הכובע, שפשטותו מופתית, עטור סרטים רעננים. אולי יהיו בו פרחים? אך למיומנות מבין נשים אלה יש רק קשרים. כעת, עטי דורש כרכרה, כיוון שפרחים מושכים יתר על המידה את המבט. כאן אתה רואה את פניה הרעננים והנינוחים של אישה הבטוחה בעצמה בלא זחיחות, שאינה מביטה במאומה אך רואה הכול, שיומרתה האדישה, בשל שביעות רצון מתמדת, זורה על מראיה חוסר עניין המגרה את הסקרנות. היא יודעת שבוחנים אותה, היא יודעת כי כמעט כולם, אפילו הנשים, ייסובו לאחור כדי להביט בה שוב. על כן היא חוצה את פריז כמו קוּר מרחף, לבנה וזכה. מין יפה זה של אישה מחבב את קווי הרוחב החמים ביותר של פריז, את קווי האורך הנקיים ביותר שלה; אתה תמצא אותה בין האַרקָדָה, המִקמֶרֶת העשרים למאה ועשר של רחוב ריבולי; מתחת לקו הבולווארים, למן קו המשווה הלוהט של פסאז’ הפָּנוֹרָמוֹת, שם עולים כפורחים מוצריה של הודו, שם משגשגים התוצרים החמים ביותר של התעשייה, ועד למפרץ המַדלֶן; באזורים הפחות מרופשים של הבורגנות, בין מספר שלושים ומספר מאה וחמישים של רחוב פוֹבּור סנט־אוֹנוֹרֶה. במשך החורף היא מתענגת על המרפסת של ‘פֵייָאן’ ולא על מדרכת האספלט הנמתחת לאורכו. לפי מזג האוויר היא מרחפת בשדרת השאנז אליזה, התחומה במזרח על ידי כיכר לואי החמישה עשר, במערב על ידי שדרת מָרינְיי, בדרום על ידי הכביש, בצפון על ידי הגנים של פובור סנט־אונורה. לעולם לא תפגוש זן יפה זה של אישה בירכתי הצפון של רחוב סן־דני, לעולם לא ב’קמצ’אטקות’ של הרחובות הבוציים, הקטנים או המסחריים; מעולם לא בשום מקום ששורר בו מזג אוויר גרוע. פרחי פריז אלה, במזג אוויר אוריינטלי, מבשמים את הטיילת; ואחרי השעה חמש מצטנפים כמו חבלבלים.