הקדמת המחבר
זה מכבר אני מבטיח לעצמי לכתוב ספר קטן שלו אקרא “הפסימיות העליזה”. הכותרת הזאת מוצאת חן בעיניי. אני אוהב את הצליל שהיא מפיקה והיא מבטאת טוב למדי את מה שברצוני לומר.
אבל אני חושב שהמתנתי זמן רב מדי. הזדקנתי, ובספרי תהיה יותר פסימיות משמחה. ליבנו אינו התרמוס המושלם שמסוגל לשמור עד הסוף, מבלי לאבד דבר, על להט נעורינו.
רעיון התאבדותי הצפויה להתממש בעתיד קרוב למדי גוזל ממני, לרגעים כאלה ואחרים, את כל מה שנותר ממצב רוחי הטוב. יהיה עליי להתאמץ כדי שתוכנו של ספרי יתאם לכותרתו.
אחרי מחשבה נוספת אמרתי לעצמי ש”הפסימיות העליזה” היא כותרת שעלולה לעורר היסוסים אצל כמה קונים. הם לא יבינו. “התאבדותי” תהיה כותרת מושכת יותר. לקהל יש חיבה מובהקת יותר למלודרמה.
הייתי רוצה שהתאבדותי תכניס קצת כסף לנושיי. לפיכך חשבתי לפגוש את פריץ, בעליו של ה”גראן קפה”. רציתי לומר לו: תודיע בעיתונים על הרצאתו של בַּלתָזָאר “על ההתאבדות” ותציין באותיות גדולות: המרצה יתאבד בסוף ההרצאה! ולבסוף, באותיות קטנות יותר, תכתוב: כרטיסים ב־20 פרנק, 10 פרנק, 5 פרנק ו־2 פרנק. אני בטוח שיהיה מלא.
אבל ויתרתי על הרעיון. קרוב לוודאי שפריץ היה מסרב, כיוון שהתאבדותי הייתה העלולה להשאיר כתם בלתי ניתן למחיקה על רצפת המוסד המכובד שלו.
וחוץ מזה, המשטרה, באורח בלתי חוקי לחלוטין, הייתה אוסרת על קיומו של האירוע.
אנרי רורדה, לוזאן, 1925
