הקדמה
"את לא יודעת להיות אימא"
כאשר בני בכורי נכנס לכיתה א', מהר מאוד הבנתי שהילד שלי מתמודד עם אתגרים שמקשים עליו להשתלב במסגרת החינוכית. היה לי ברור שהתפקיד שלנו כהורים הוא למצוא דרך לעזור לו.
מאחר ובני מבקש לשמור על פרטיותו ואני כמובן מכבדת את בקשתו, אינני מפרטת את הקשיים עימם הוא התמודד. אני כן יכולה לספר לכם שבמשך ארבע שנים לא הבנו מה קורה. הוצאנו כספים בסכום שיכול לממן טיול משפחתי, מחוף אל חוף, בארה"ב. כמו כל ההורים שמעוניינים שלילד שלהם יהיה הכי טוב, גם אנחנו קווינו למצוא מישהו או משהו שייתן את המענה, אך השינוי לא קרה.
כאימא, הרגשתי חסרת אונים בגלל חוסר היכולת שלי לעזור לבני. הרגשתי שאני מפספסת משהו ואני לא יודעת להגיד מהו.
יום אחד, מנהלת בית הספר היסודי שבו למד בני, ניגשה אליי בכעס ואמרה לי: "את לא יודעת להיות אימא". היא אמרה את המשפט הזה מכיוון שבני המשיך לאתגר את הצוות החינוכי. אולי הייתי צריכה להרגיש כעס או עצבים על דברי המנהלת, אבל באותו הרגע הרגשתי תחושת כישלון.
כישלון כאימא, כמחנכת, כבת אדם... ואולי עדיף שמישהו אחר או מקום אחר, יגדל את הילד שלי כי יש מצב שהמנהלת צודקת, מאחר שהיא אשת החינוך.
ההתנהגות של בני זלגה לתוך הבית והמצב נעשה קשה הרבה יותר.
כאימא גרושה עם שני ילדים, שעיקר הטיפול והחינוך מונח על כתפייה, הרגשתי שהכול סוגר עליי. מערכת החינוך התנערה מאחריות (במקרה שלי, הפגיעה הייתה משמעותית מאוד משום שבני איבד את האמון במערכת וביכולת של המורים לתת לו מענה). הסביבה לחצה שאעשה משהו כי אי אפשר להמשיך ככה...
כל לילה בכיתי.
יום אחד, חוויתי התמוטטות רגשית שגרמה לי להישאר ערה כל הלילה, ולהסתובב בבית כמו סהרורית שלא יכולה להפסיק לבכות. באותו לילה נכנסתי לחדר של ילדיי והסתכלתי עליהם ישנים.
ברגע הזה הבנתי שאין לי את הפריבילגיה להתרסק.
הבנתי שאני לא מוכנה לקבל את העובדה שאני לא יודעת להיות אימא או שאני אימא לא טובה, כפי שמנהלת בית הספר טרחה להזכיר לי שוב ושוב.
אני אימא מדהימה! אימא חכמה, אימא אוהבת שיודעת הכי טוב מה נכון עבור ילדיי.
וההבנה הזו נכונה לכול הורה.
באותו יום, לפני אחת עשרה שנה, הבטחתי לעצמי הבטחה: 'נורית, תדאגי שאף הורה לא ירגיש את מה שאת מרגישה עכשיו. התחושה הזו לא מגיעה לאף אחד.'
עזבתי קריירה תובענית בתחום הכספים, ועברתי לעבוד במשרה שבה יכולתי גם ללמוד וגם להיות נוכחת יותר בחיים של ילדיי. התחלתי ללמוד אימון במכון אדלר ובמשך שנתיים הייתי חברת סגל בבית הספר לאימון. כשהרגשתי שאני צריכה עוד תשובות, המשכתי ללמוד אימון התנהגותי קוגניטיבי - CBC. במקביל נחשפתי לאימון הנוירולוגי ולגמישות המופלאה של המוח האנושי להתמודד עם אתגרים רגשיים ואתגרים התנהגותיים. סוף סוף מצאתי את התשובה למה שחיפשתי, ומאז ועד היום אני לומדת את תחום "המוח הגמיש".
במקביל להכשרתי המקצועית, התחלתי לעשות שינוי בבית שלי, כאשר לאורך כל תהליך השינוי המוצלח שעברתי עם בני, המשכתי את לימודיי המקצועיים. מבחינתי, כל יום שבו אני לומדת משהו חדש הוא יום נפלא.
לאחר שנים של לימודים ועשייה, הצלחתי לשכפל את ההצלחה במאות בתים נוספים.
במשך שמונה השנים, מאז שהקמתי את מרכז ההכוונה לבית שקט ורגוע, אני מקיימת את ההבטחה שלי להורים. עבורי, הספר הזה הוא הזדמנות להגיע ליותר הורים ולומר להם:
"אתם הורים נפלאים ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת".
לאחר שצברתי ניסיון מקצועי של מעל ל-1600 שעות אימון התנהגותי ונוירולוגי לילדים ולמתבגרים, לאחר שהנחתי עשרות קבוצות הורים, לאחר שעבדתי עם מורים ועם מחנכים - אני יודעת שהשיטה להשגת בית שקט ורגוע בשישה שלבים, היא שיטה פשוטה ואפקטיבית מאוד.
שתי תובנות מלוות אותי בכול העשייה שלי וגם בכתיבת הספר:
לכל הורה יש את הכוחות ואת היכולות לעזור לילדיו.
אין 'נכון' או 'לא נכון'. יש 'מה עובד' או 'לא עובד' לנו כהורים עם הילדים הפרטיים שלנו.
כל עוד אנחנו לא מזיקים לילדים שלנו מבחינה: בריאותית, פיזית או נפשית, אין 'חוק' אחד ל: 'איך משכיבים ילד לישון', 'איך עוזרים לילד להירגע', 'איך מקשיבים לילד' וכדומה.
יש מה נכון לנו וגם מה נכון לילדים שלנו, כך שמערכת היחסים במשפחה תהייה: פתוחה, כנה, אחראית ואוהבת.
וזה מה שהכי חשוב.
אני מאמינה שתפקידנו כהורים הוא לתת לילדינו את הכלים להתמודד עם האתגרים שניצבים בפניהם. בעזרת הספר הזה אתם תאמנו את ילדיכם במיומנויות החיים כגון: מיומנות האיפוק, התמודדות עם תסכול, ניהול כעסים, התמודדות עם אתגרים, לראות את האחר, שיתוף פעולה וכדומה.
זכרו:
גם אתם הורים מדהימים ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת.
