היד באומנות

1

היד — שלוחת המוח

 

 

ללא היד האנושית, יצירת אומנות ופלא עיצובי והנדסי, לא הייתה היסטוריה כתובה, לא היו ציורי מערות בני עשרות אלפי שנים ולא היו מקדשים וקתדרלות; לא הייתה מוזיקה, תווים או נגינה. זו היד העוצמתית ההולמת בפטיש נפחים, ובה בעת היד העדינה, החשה בנוכחות שערת ראש על משטח חלק. זו יד המטפס על הרים, שכל כובד משקלו נסמך עליה, ואותה יד המבטאת אהבה בליטוף הרך הנולד. לשילוב הקיים ביד בין כוח, כוח גס, גמישות, עדינות ומיומנות ובין שליטה מוטורית ורגישות, אין אח ורע בעולם.1 היד האנושית - אחת מתוך רמ"ח איברים - החסונה, הגמישה, הזריזה, העמידה, הינה בעלת חשיבות עליונה, ועל כן עסקו בה אנשי מקצוע מתחומים שונים: רופאים, מהנדסים, אנתרופולוגים, פילוסופים, פסיכולוגים וגרפולוגים.

 

לפלא עיצובי זה שלושה חלקים: שורש כף היד, כף היד והאצבעות - אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת. האצבעות, הנעות באופן אינדיבידואלי, מונעות על ידי גידים השזורים בתוכן ומחוברים לשרירים עד לזרוע הקדמית. את פעולתה של היד, אפוא, מדמים לעיתים תכופות לפעולתה של בובה הנעה במשיכת חוט. עצמות השלד של חלקים אלה מכוסות רקמות רכות, קרומים, עצבים (מוטוריים ותחושתיים), עשרים ותשע עצמות, עשרים ותשעה פרקים, יותר ממאה רצועות, שלושים וחמישה שרירים ומגוון רחב של עצבים, כלי דם ובלוטות לימפה. בעור העוטף את האצבעות יש תאי שומן המספקים הגנה, ככריות, למספר הרב של קצות העצבים מתחתם. נוסף על כך, קיימים ארבעה סוגי קולטים המגיבים ללחץ, למגע, לכאב ולטמפרטורה. מעניין לציין שאף על פי ששרירים רבים פועלים יחד כדי להניע את היד, היא עצמה אינה מכילה שרירים כלל. מיקומו של האגודל הנגדי, שבנפרד מיתר האצבעות פיתח תשרורת מיוחדת ומסוגל לנוע בשישה כיוונים שונים, מאפשר לאדם לתפוס חפצים ולהשתמש בכלים עדינים.

 

תיאוריות שונות - דומות, קרובות ואף סותרות - נכתבו על אודות היד האנושית, וכל אחת מהן מתמקדת בהיבט אחר. להלן סקירה קצרה בנושא: על פי גישתם המדעית של הביולוג אדוארד אוסבורן וילסון (Wilson, 1929), של האתולוג והביולוג האבולוציוני ריצ'ארד דוקינס (Dawkins, 1941) ושל הפילוסוף דניאל דנט (Dennet, 1942), האדם אינו יוצא דופן בהשוואה לקוף, הנחשב לבעל החיים הדומה לו ביותר, מלבד יכולות הידיים האנושיות, שביניהן ובין יכולתן של ידי הקופים - שפעילותן מסתכמת בניפוץ אגוז בעזרת אבן - קיים הבדל של דרגה ולא של סוג.2

 

ריימונד טאליס (Tallis, 1946), רופא, מדען, סופר, משורר ופילוסוף, שולל דעה זו מכול וכול וטוען שלַיד האנושית טווח רחב עד בלתי מוגבל של אחיזות, שכל אחת מהן מותאמת לצורכי הרגע. זו הסיבה שההבדלים האנטומיים בין יד האדם ליד הקוף אינם יכולים להסביר את הפער העצום בהישגים. על פי טאליס, יש להצביע על ההבדלים הנוספים, הנוצרים תדיר בעקבות אותו הבדל ראשוני. הם אלה שהופכים את המין האנושי לפלאי ומסתורי. היד הינה הכלי הנשגב הנחוץ כדי לשלוף את האדם מתוך הטבע במידה המאפשרת לו לתפעלו מעבר לאפשרויות העומדות לרשות בעלי החיים. מתוך היד נובעת יכולת האדם הנפלאה לציית לטבע כמו גם לפקד עליו.3

 

גלן מפרגמון (Galen of Pergamon, 129-161), הרופא, המנתח והפילוסוף בתקופת האימפריה הרומית, טען:

 

כל חלקי הגוף הינם ברמה נמוכה יותר מאשר הנפש, מאחר שהם משמשים עבורה כלים. חלקי בעלי החיים, לעומת זאת, משתנים לפי מזגם: ישנם בעלי חיים עזים, ביישנים, פראיים, מאולפים, חברותיים ואלה המתבודדים. בכל מקרה גוף החיה מותאם לאופייה ולטבעה. הסוס קיבל טלפיים מוצקים ורעמה מכיוון שהוא מהיר וגאה, ואילו האריה, העז והנועז, קיבל שיניים חדות וטפרים, אך האדם קיבל ידיים ולא כלי נשק להגנה, משום שהוא יצור אינטליגנטי, היחיד בעולם בעל היגיון עליון (אלוהי). היד הינה המכשיר המאפשר לאדם להוריש לדורות הבאים את האוצרות האינטלקטואליים של דמיונו האלוהי. ביד נמצא האדם כולו ובאדם - הקוסמוס כולו.4

 

היד היא הכלי שבו ישתמש האדם לכל מטרותיו, בעיתות שלום ובעיתות מלחמה. האדם יכול לתפוס, להחזיק או לאחוז בידיו בכל כלי שיזדקק לו: חרב, כידון או רומח, ולכן לא נזקק לקרניים, למשל. בידיו כותב הוא חוקים ובונה ספינות, חלליות, חלילים ונבל. בעזרת היד יכול הוא להתכתב אף עם אפלטון, אריסטו או היפוקרטס.

 

ללא ספק, האדם הוא האינטליגנטי ביותר מבין בעלי החיים. הוא אינו חכם בעטיין של הידיים שקיבל; אדרבה: ניתנו לו ידיים בשל היותו פיקח, כפי שטען אריסטו. בניגוד לאחרים סבר אריסטו שהטענה שעל פיה האדם קיבל את האינטליגנציה העליונה דרך ידיו היא מוטעית; לא בזכות ידיו המוכשרות היה מוחו יכול להתפתח באופן שיאפשר לו להשתמש בהן בדרכים יצירתיות. על פי גישתו של אריסטו, האדם קיבל ידיים מכיוון שיש לו אינטליגנציה מעשית, שתנחהו כיצד להשתמש בהן בדרכים שונות. לדעתו, היד היא האיבר שבאמצעותו מוכיח האדם היגיון או תבונה מעשית. הוא יכול לבנות כלים ולהשתמש בהם בידיו, ועל כן היד, על פי אריסטו, היא "כלי הכלים".5 "הטבע מספק איבר ספציפי או גפיים רק לבעלי חיים המסוגלים להשתמש בהם", מוסיף אריסטו, "זו הסיבה שידיים אינן מצויות אצל בעל חיים חסר אינטליגנציה, וזו הסיבה שתימצאנה ידיים אצל ישות שבמהותה מוכיחה אינטליגנציה גבוהה, רציונלית ומעשית".6

 

לא ידיו אלא יכולותיו הלוגיות העניקו לאדם את מיומנותו.

 

היד היא רק כלי שרת של המוח, כפי שהנבל הוא הכלי של המוזיקאי והיַתּוּך הוא הכלי של הנפח. הנבל לא אימן את המוזיקאי כשם שהיַתוך לא אימן את הנפח. מיומן ככל שיהיה, האדם לא יוכל להפגין את יכולותיו ללא הכלים. את כישרונותיו הוא מוצא בתוך עצמו, אך לצורך ביצוע העבודה - יידרשו לו מכשיריו. ללא האצבעות הייתה היד יכולה להחזיק עצמים בגודלה בלבד, אולם בזכותן יכולה היא להחזיק חפצים גדולים ממנה בהרבה, או מזעריים ביותר.

 

קרל גוסטב קארוס (Carus, 1789-1869), חלוץ מחקר היחס בין גוף ונפש, התרכז במחקריו ביד באופן מיוחד. הוא קידם תיאוריה אבולוציונית ופיזיולוגית כדי להסביר את צורותיה השונות. מבחינה אבולוציונית, הוא ראה ביד איבר הנע בין סנפיר לכנף. לטענתו, כף היד היא החלק היסודי שממנו התפתחו אצבעות, והתפתחות האצבעות המשמעותית ביותר מתרחשת בקרב משפחת היונקים. מהבחנה זו הסיק שבני אדם בעלי כפות ידיים ארוכות במיוחד הינם בעלי תכונות אטוויסטיות באופיין - תכונות שהופיעו לאחר שנעדרו במשך דורות. הוא קבע את ההכללה שכף היד היא המצביעה על התת־מודע, ואילו האצבעות, המתפתחות במקביל למחשבה, מצביעות על התודעה.7

 

קארוס היה הראשון שסיווג ידיים לשני סוגים: אלה שהסתגלו בעיקר לתפיסה, שאותה חילק לאלמנטרית ולמוטורית, ואלה שהסתגלו בעיקר לנגיעה, שאותה חילק לרגישה ולפסיכית. לכל אחת מהקבוצות התאים את המזג המסוים ואת סוג המנטליות.

 

הפסיכולוג ניקולאס ואשיד (Vaschide, 1874-1907) התעניין ברגישות שרירית באופן מיוחד. התפתחות שרירית זו וקווי הקמטים נקבעים על ידי תנועות היד. ואשיד רצה להוכיח שהיד וחלק מקליפת המוח שומרים על טביעות, או על זיכרונות, של תבניות שרירים הנוצרות בעקבות חזרות רבות של תנועות מתוך הֶרגל. את אותן טביעות כינה "תמונות מוטוריות".8

 

התיאוריה של הרופאה והפסיכולוגית שרלוט וולף (Wolff, 1986-1897) משלימה את זו של ואשיד ואף היא מבוססת על הוכחה הקושרת בין היד למוח. לגרסתה, ליד תפקיד חשוב ביותר בבניית רוב תפקודי המוח החשובים. בזכות שני התפקידים של היד - תפיסה ומגע - השיג האדם את יכולת הקוגניציה והמחשבה. האמצעים שבהם הוא מביע מחשבה הם דיבור וכתיבה, והאמצעים שבהם הוא סופג מחשבה הם שמיעה וקריאה.

 

לוולף מצטרף הבלשן יוהנס קירש (Kiersche, 1891-1951), שבמחקריו על אודות השפה טען: "השפה המוקדמת מתקדמת בהישגיה לא באמצעות חיקוי, אלא באמצעות פעילות מוטורית הייחודית לינקות".9 קירש תיאר כיצד היכולת האנושית של דיבור קשורה לתנועות מסוימות של רגל, זרוע ויד, וציטט בהרצאותיו את רודולף שטיינר (Steiner, 1861-1925), מייסד האנתרופוסופיה: "ניתן לצפות את בניית השפה על ידי משפטים דרך תנועות נמרצות סדירות של הרגליים, את ההיגוי המדויק דרך תנועות הזרוע ההרמוניות ואת החוש למודולציית הדיבור דרך ניסיון חייו של הילד הנחווה באצבעותיו".10

 

הרופא, האומן והמחנך ארתור פ. אואר (Auer, 1913-2001) מסביר שהיד היא הכלי העיקרי הטווה את העולם בתוך מוחנו. לפני החיוך הראשון, יד התינוק תופסת בשד האם למטרת יניקה. הוא מזהיר שאם מתרשלים בפיתוח שרירי אצבעות הידיים ובאימונים, אזי מזניחים את פיתוח האופן שבו מבין התינוק את איחוד הדברים, ובכך מסכלים את יכולותיו האסתטיות והיצירתיות. כשהרך הנולד בן שבועיים, יושיט הוא ידו לעבר מה שנמצא לפניו.11

 

כשהתינוק בן חודשיים, יתחיל מרצונו להשתמש באצבעותיו כדי לגעת, אך לא יוכל עדיין לתפוס חפצים. מגיל חודשיים עד גיל חמישה חודשים יפתח התינוק קואורדינציה בין היד ובין העין וינסה להגיע לחפצים כדי לתפוס אותם.12 בין החודש השלישי לרביעי, ילמד התינוק את ידיו, יכניסן לפיו וכשיחזיק בצעצוע ירעיש בו במכוון.

 

בחודש הרביעי לאחר הלידה, היד הופכת לכלי העיקרי של חקירה מישושית. התינוק מתוודע לעולם על ידי נגיעה בחפצים. ללא ההוכחה המושגת באמצעות היד, הידע שרוכש הוא לגבי אותם עצמים, ובכלל זה חלקי גופו שלו, אינו שלם. התינוק משחק ברגליו: הוא מבין שהן קיימות, אולם הוא חייב לבדוק אותן בעזרת ידיו, לפני שמוחו מפתח רעיון או מושג תלת־מימדי של רגליים. מחקר על אודות התינוק בשלבי התפתחותו המוקדמים מוכיח בבירור את התפקיד שממלאת היד ביצירת התמונה, המחשבה וההבעה.

 

בהיותו בן חצי שנה, יוכל התינוק להרים צעצועיו ביד אחת לאחר שהתבונן בחפץ ובחר בו. ביכולתו להעביר את החפץ מיד אחת לאחרת ולהכניסו לפיו. בין החודשים השביעי והשנים־עשר מתחילה להתפתח סדרת מיומנויות מוטוריות עדינות. התפיסה תתחזק, האצבע הסמוכה לאגודל תצביע, והתינוק יוכל לתפוס עצמים באגודל ובאצבע כבאחיזת צבת, ולהרים עצמים קטנים בפעולה מדויקת.13 כמו כן, ישתמש בידיו בשלב זה כדי להרים עצמו למצב עמידה.

 

בגיל שנה הופכות הידיים לאיבר שימושי והאצבעות הופכות עצמאיות, ובה בעת מתפתחת יכולת הדיבור. בגיל זה יזהה הפעוט חפצים על פי צורתם, גודלם ומשקלם, ויפנים שחלקם כבדים מדי ושהזזתם מצריכה כוח רב יותר, וחלקם קטנים מדי ויחמקו מבין אצבעותיו. כמו כן, יבין שלצעצועים מסוימים חלקים אחדים שניתן להפרידם ולאחר מכן להחזירם למקומם.14

 

בשלוש שנותיו הראשונות הילד "תופס" את הצלילים ואת המילים וסופג את השפה. תפיסת השפה מובילה לתפיסת המחשבות ולניצוצות המודעות ל"אני". התפיסה הפיזית והמניפולציה מכשירות את הקרקע לתפיסה רגשית ומנטלית של חוויות ושל רעיונות. הבנת רעיון משמעותה "תפיסתו" בחושינו. במילים אחרות, תפיסה בעזרת ידינו קשורה לצורות תפיסה וחישה אחרות.

 

בגיל חמישה־עשר חודשים, חסך באוצר מילים מקבל פיצוי בתנועות הידיים. אם תיפול פיסת מזון מפי התינוק, ייגע הוא בפיו ויצביע על אותה פיסה באצבעו. שפת המחוות (Gestures) כאמצעי הבעה ראשוני יורדת למקום שני כשיכולת הדיבור מתפתחת, אך אותה שפה תלווה את המילים במשך כל חייו. המילה והמחווה נמצאות, אפוא, בקשר אינטימי, ומוכיחות את קשר היד למרכזי הדיבור במוח.

 

בין הגילים שנתיים וחמש יוכל הילד לגזור צורות מתוך נייר, לכפתר בגדיו ולהרים חפצים. בין גיל חמש ושבע תנועותיו זורמות יותר מפני שזרועותיו וידיו מסונכרנות אלו עם אלו, ועליו להיות אף מסוגל לכתוב באופן מדויק בין השורות.

 

האנתרפולוגית מרי מרזקי (Marzke, 1940) גורסת שמאז החל האדם ללכת על שתיים, היד משמשת כלי לצורך מניפולציות בחפצים יותר מאשר למטרות טיפוס, תלייה ונשיאת משקל. הידיים שוחררו מתפקידים אלה לטובת ייצור כלים ושידור מחוות בין אדם לרעהו. הקשר בין שימוש בכלים ובין התפתחות היד נוצר באותה עת: הכלים התקדמו מגרזיני אבן לצילצלים מחודדים, ואילו ידינו הפכו אנושיות יותר: כף היד הפכה גמישה, האגודל נעשה שמיש והאצבעות התקצרו והתיישרו. האדם למד לתפוס חפצים בין האגודל והאצבעות באופן מדויק, והמניפולציה בכלים הפכה מתוחכמת יותר.15

 

בתקופה העתיקה תפסו פילוסופים ורופאים את היד כאיבר שנועד לקחת חלק נכבד באבחון הרפואי, ימים שבהם הרפואה הייתה חלק מלימוד הפילוסופיה הטבעית.

 

הנוירולוג פרנק ר. וילסון (Wilson, 1937) טוען: "כל תיאוריה של האינטליגנציה האנושית שאינה מביאה בחשבון את התלות ההדדית בין היד ובין תפקודי המוח ואת המקורות ההיסטוריים של תלות זו, הינה מטעה ביותר ועקרה".16 על פיו, סדרת הפעולות של השעות המוקדמות בבוקר היא לא פחות מהצגה וירטואוזית של כוריאוגרפיה מדהימה של מיומנות ידנית. עבורו, האדם הינו ישות שלמה שבה המוח, היד והיבטים אחרים של הוויית האדם משתפים פעולה ולוקחים חלק זה בהתפתחותו של זה".17 וילסון מציג את היד כבעלת מעמד מיוחד בתהליך הלמידה, בהיותה לא רק זרז, אלא גם נקודת מיקוד חווייתי עבור עולמו התפיסתי, הקוגניטיבי־מוטורי והיצירתי של הילד הצעיר.18 על פי הצעתו, הטקטיקה העוצמתית ביותר הזמינה עבור כל הורה או מורה המבקש לעורר את סקרנותו של ילד, היא פשוט לעודד אותו ללכת בכיוון ידיו, כי מה שהיד והמוח כמערכת הצליחו להשיג הוא היכולת להסתגל לבלתי צפוי. למשל, מלבד יצירת כלים למדנו לתקשר זה עם זה.19

 

קולין מאקגין (Mcginn, 1950) סבור ש"היד היא זו שייתכן שהצילה את המין האנושי מהכחדה מוקדמת, והיא זו שהפכה לתשתית של הישגי האדם מאוחר יותר [...], פעולות התפיסה והאחיזה מרכזיות ביותר".20 עוד מציין הוא שכלים חדשים הובילו לתפיסות ולסוגי אחיזה שונים, ובעקבותיהם ליצירת כלים חדשים. ככל שהתפתח השימוש האנושי בכלים, כך גם גדל המוח. הקיבולת המוחית האנושית הוכפלה.

 

המנתח והפרימטולוג ג'ון ראסל נאפייר (Napier, 1917-1987) החשיב את היד כ"הסתגלות החיונית ביותר בהיסטוריה האבולוציונית שלנו.21 [...] אותן ידיים המאפשרות שימוש בכלים, מאפשרות את התפתחות השפה, את התפתחות המוח ואף את התפתחות התרבות האנושית".22

 

מקור חשיבותה של היד האנושית הוא בשילוב של שלושה מרכיבים: (1) פעולה: ליד שני תפקודים מנוגדים מתוקף היותה מכשיר בעל עוצמה רבה, ובה עת בעל דיוק מירבי. אותה יד היכולה להלום בפטיש, מסוגלת להשחיל חוט דק בקוף המחט; (2) ידע: דרך חוש המגע היד לומדת וחוקרת את העולם החיצוני. היד הקוגניטיבית רגישה במיוחד: בנקישה קלילה או במישוש תבחין בין נייר, סיב, עץ, פלסטיק ופלדה, ואף "תראה" בחושך; (3) תקשורת: היד משלימה את הקול בהעברת רגשות שהינם מעבר למילים: בנגיעה ובליטוף, בהעברת אהבה, בהרגעה ובביטוי תשוקה ותאווה.23

 

הידיים מלוות את האדם מהשלב העוברי ברחם, ואחר כך משמשות כלי עזר לתינוק בתנועתו, בהתהפכותו מצד לצד, בזחילתו טרם עמידה ובהתרוממותו. למרות הנאמר לעיל, מובנת הקירבה של האדם לבעלי חיים ההולכים על ארבע, ומשתמשים בגפיים הקדמיות בדומה לאדם. בעוד האדם שמר על הדפוס המקורי של הידיים, היו בעלי חיים שפיתחו אותן: הציפורים לכנפיים; הסוסים לטלפיים; הלוויתנים לסנפירים. בעלי החיים אינם נזקקים לכלים נוספים מעבר לאלו שגופם פיתח. לעומתם, האדם הינו בעל החיים הראשון שפיתח את הגפיים העליונות לדרגה מתוחכמת, כשלמד ליצור כלים מעץ ומאבן להשתמש בהם. יתרה מזו, הוא יצר כלים ומכשירים המחקים את יכולות הגוף של בעלי החיים: כנפי המטוס, המשוטים בסירה ועוד, בעוד גפיהם של בעלי החיים נועדו למטרה אחת בלבד: של הסוס לריצה, של החפרפרת לחפירה, של התרנגולת לניקור, של הציפור למעוף ושל הברווז לשַיט.

 

הידיים שיצרו והשתמשו בכלי אבן משוכללים החלו לייצר גם כלים ממתכות לפני כ-6,000 שנה. נקודת מפנה נוספת בשימוש בכלים הייתה המצאת המנוע בתקופה שקדמה למהפכה התעשייתית על שלל המצאותיה, שהחלה לפני רבע מילניום בלבד. כלים שונים תוכננו ויוצרו על פי מבנה הידיים לצורך ביצוע משימות בכל התחומים הפיזיים. התאמת הכלים לידיים הגיעה לשיאה עם יישום עקרונות הארגונומיה הפיזיולוגית, המביאה בחשבון את מימדי הגוף, את מבנה סביבת העבודה, את דרישות העבודה, את הסיכונים הנגרמים ממאמצים הפועלים על השרירים ועל השלד ועוד. השימוש בכלים, שבו כרוכות אומנויות ומיומנויות רבות, מאפשר לאחוז, לעבד, לחתוך ולהניע חומרים שונים בכוח רב או בעדינות ובדיוק, ואף להשתמש בהם למטרות מגוונות. חלק מהמטרות מרכזיות עבור התרבות האנושית, כגון כתיבה ואומנות, וחלק מהן מרכזיות עבור הטכנולוגיה, כמו בנייה, חקלאות, לחימה ורפואה.

 

בעידן המודרני פוחת הצורך בכוח אנושי ובפעולות ידניות; את מקומו של את החפירה תופס הדחפור, ואת מקומה של החרב תופסת מכונת הירייה. מכונות המחליפות את פעולות הידיים מצוידות במחשבים ומבצעות כל פעולה פיזית ביעילות. המשוכללות שבהן הן זרועות רובוטיות המתוכננות בדמות גפיים עליונות אנושיות. אף על פי שטרם נבנתה זרוע רובוטית המחקה ביעילות ובשלמות את פעולת היד האנושית, נראה כי לא ירחק היום וידיהם של חלק מבני האדם יחדלו להפעיל כלים ויתמקדו רק בתפעולן של מכונות. זאת, בדומה לתחום הכתיבה הידנית המפנה את מקומה בחלקים מהעולם לכתיבה על גבי מקלדת במעבד תמלילים, שבעתיד יופעל בעזרת טכנולוגיית זיהוי הקול־דיבור, מצמוץ או כל טכנולוגיה אחרת.

 

לַיד תפקידים רבים ומגוונים: (1) כלי מישוש או מכשיר חישה: ליד יכולת "בילוש" והבחנה בין חומרים או בין דרגות חום. דוגמה לכך היא היד המשמשת עיניים לעיוור ומאפשרת קריאת כתב ברייל הבולט ממשטח הדף. בדומה לחוש הראייה והשמיעה, גם חוש המישוש מסוגל לספק מידע מרחבי על אודות מיקומם היחסי של עצמים. קיימת הבחנה בין תפיסה מישושית סבילה ובין תפיסה מישושית פעילה. בתפיסה הסבילה המידע עובר דרך העור אך מעובד ומאוחסן במוח ללא הדים קוגניטיביים משמעותיים. התפיסה הפעילה, לעומת זאת, כוללת תפעול של איברי הגוף במגע עם חפצים, ותורמת ללמידה משמעותית יותר מזו הסבילה;24 (2) כלי הקשה: בסיוע האצבעות ניתן להפיק צלילי תיפוף. כשחוש השמיעה נפגע והופך תלוי־ויברציות, מסייעת ההקשה אף ב"שמיעה" ובלימוד הדיבור תוך השוואת ויברציות הגרון של הלומד ושל המלמד; (3) שפת הסימנים: באמצעות שפה זו, המקומית או האוניברסלית, כבד השמיעה או החרש יכול לדבר. שפה זו היא הביטוי המורכב ביותר של תקשורת בעזרת הידיים. רכיביה הם צורת כף היד, תנועתה ומיקומה ביחס לגוף, ובצד קצב התנועה והבעות הפנים הופכים לשפה. שפת הסימנים היא שפה טבעית שאוצר המילים שלה עשיר ושיש לה מערכת דקדוק משלה, שבעזרתה אפשר להביע גם רעיונות מופשטים ומורכבים.

 

לידיים אופי, יופי ומצבי רוח, והן חושפות רגשות חסויים שהוסתרו במכוון ושאינם באים לידי ביטוי בפנים. נוסף על שפת הסימנים, תנועות הידיים משמעות אמצעי חשוב בתקשורת בין־אישית. מנעד רחב ביותר של מחוות משמשות את התכתיבים הפנימיים של הנפש. על פי ג'ון נאפייר, "מחווה מעשירה תקשורת ומשפרת הבנה בין אנשים. זוהי השפה הסמויה, חסרת אוצר המילים והדקדוק. היא מאפשרת הבעת דברים שאין דרך לומר אותם. אם ניתנה השפה לבני האדם לצורך הסתרת מחשבותיהם, אזי מטרת מחוות הידיים היא לגלותן".25

 

בדומה לשפת הסימנים, המחוות יכולות להעביר מסרים בעצמן או להצטרף למחוות גוף ופנים. אפשרויות הפעלתן כאמצעי תקשורת נעות ממחוות רחבות של מלוא טווחי המפרקים הגדולים של היד - נפנוף לשלום ממרחק רב - ועד מחוות של מפרקי אצבע אחת בלבד - הסימון "לא" בעזרת האצבע המורה. נוסף על סימונים חזותיים, מסרים מועברים באמצעות צלילים המופקים על ידי הידיים, כמו מחיאות כפיים; הם יכולים להיות פשוטים ואף מורכבים עד לכדי שפה שלמה. מחוות תקשורתיות - מעשיות וסימבוליות - משמשות בכל תחומי החיים: ברכות וקללות, רמיזות והבעות חיבה בין בני זוג, לחיצות ידיים באירועים רשמיים או ברגעי פגישה או פרידה, הבעת הערכה במחיאת כף, הצדעות בצבא, הובלה (כבקרב), זעקה, תפילה, פרידה, הוקעה והשבעה. הבעת החיוב והשלילה מצויה, אף היא, באותן ידיים עצמן: הן בונות והורסות, מרפאות ומכאיבות, מפארות ומזלזלות ומאותתות על ניצחון או על תבוסה, על שמחה או על עצב. היד אף מסוגלת להביע רגשות כאהבה, שנאה, ספק, שאלה, קבלה או דחייה. תכונות מסוימות של הידיים - הרכב שרירים המתאים להפעלת כוח רב במהירות (שרירי הידיים עשירים בסיבים מהירים), והיותן המכשיר הראשון במעלה של הגוף לצורך השפעה על הסביבה - הופכות אותן מתאימות אף לשימוש ככלי נשק התקפי או הגנתי. באומנות הלחימה העתיקה השתמשו בעיקר בידיים, שבעזרתן אפשר לאחוז ביריב, להגביל תנועתו, להכניעו או לתמרנו עד לכדי הפלתו. כיום ממשיכים ספורטאים ואנשי ביטחון ואבטחה לעשות שימוש הגנתי בידיים, שיתרונותיהם על פני כלי נשק הם שאין צורך לשאת אותן או להסליק אותן, אין תלות בתפקודן התקין ואין סיכון שייפלו לידי היריב.

 

אוכלוסיית העולם היא ברובה ימנית. השופט אהוד בן גרא, שהיה "איטר יד ימינו" (שופטים ג יב־ל), ניצל זאת כדי להטעות את עגלון מלך מואב ואת שומריו. אהוד הסתיר את פגיונו תחת בגדו בצידו הימני, נבדק בשמאלו, כצפוי, שלף את חרבו מהצד הימני בהפתעה גמורה וגבר על עגלון.

 

נהוג לייחס לידיים תכונות חיוביות ושליליות. זו תוצאת החלוקה לימין ולשמאל, שבה, בדרך כלל, צד ימין נחשב לחיובי, מסמל את הצדק, האמת, היושר, הטוב, הברכה והשפע, בעוד השמאלי מסמל את ההפך. הימין מסמל את ההיבט הרציונלי והמודע בעוד השמאל - את החולשה והכניעה. מנהג הגברים לכפתר מעיליהם מימין בעוד הנשים מכפתרות מעיליהן משמאל, נותר, כנראה, עדות לעבר הפרימיטיבי, שבו הצד החיובי היה שמור לגברים ואילו השמאלי לנשים, שנחשבו נחותות. גבר שנישא לאישה שמעמדה נחות משלו נהג להושיט לה את ידו השמאלית.

 

בימי הביניים אושרו הסכמים בלחיצת יד, כפי שמקובל גם בימינו אנו בסחר ביהלומים - תקיעת כף נחשבת כהתחייבות למילוי ההסכם. מבחינה פילולוגית, בלטינית המילה dexterity פירושה מיומנות. פירוש המילה dexter הוא ימין, טוב, רצוי, עדיף. מכאן מקור המילה orthodox - דתי או אדוק, עושה את הדבר הנכון, מצדד בדעה הצודקת. שמאל, בצרפתית gauch, הוא מסורבל; באיטלקית - sinistra, ופירושו "רעת המזל". היוונים והערבים קראו ל"שמאל" בלשון סגי נהור: "הטובה ביותר" ביוונית, ו"המאושרת ביותר" בערבית. בתרבות המזרחית הפכה היד לקמע בדמות החמסה. זו מופיעה כיד פרושה ופתוחה, המשדרת הגנה, כוח, ברכה ועוצמה נגד עין הרע, בדומה לעין הכחולה במרכז החמסה.

 

כתב ידו של האדם משמש "כרטיס ביקור" עבור הכותב, ואף יש המסתמכים על היבט זה ונועצים בתחום הגרפולוגיה במסגרת בחינת מועמד בראיון עבודה. גם טביעת האצבע משמשת חתימה, או אמצעי לזיהוי מוחלט. זו מגבירה את יכולתה לחוש ולהגדיל את כמות המידע המוזן למוח באשר למשטחים שבהם היא נוגעת. עם ההתבגרות גדלה האצבע, אולם הפרופורציות בכף היד אינן משתנות.

 

לאחרונה מתפתח תחום הביומטריה - זיהוי באמצעות כף היד. רוב בני האדם רואים בפָּנים את המדריך לאופי האדם, וקשה להם לקבל את העובדה שדווקא היד הינה המחוג האמין לאפיון האישיות. לאמיתו של דבר, צורת היד, המרקם שלה, הקווים השונים בה והתנועות שהיא מבצעת באופן תת־הכרתי וללא שליטה הינם מנוגדים להבעות הפנים ומשמשים סימני אישיות עמוקים, מעודנים ומקיפים יותר.

 

במיסטיקה ובתחום האמונות הטפלות, הקריאה בכף היד תופסת מקום נכבד בקרב המאמינים בתופעות על־טבעיות. בחלק הפנימי של כף היד חרוטים מעין קווים המסמנים את אופן תנועתה, ועליהם מתבססת אמונה עתיקה שעל פיה בקווים אלה טמון מידע על האדם ועל גורלו. פענוח הגורל לאור אמונה זו נקרא כירולוגיה/כירומנטיקה.

 

בספר הדרכה שכתב הנרי פרית' (Frith, 1840-1910) ב-1883, העוסק בתורת כף היד, צוין שבמאות ה-16 וה-17 פרח עניין גילוי העתיד באיטליה ובצרפת:

 

אצטט עתה כירומנט ידוע ומכובד האומר: "הב לי ידו של אומן מוכשר ומבלי שאי פעם ראיתי עבודותיו אומר לו אם הוא מעדיף צורה או צבע, פרטים על המכלול, ציור על פי השתקפות או השראה, או שמא מעדיף הוא חיקוי הטבע או יצירות מהדמיון". 26

 

מגע היד, על פי הפסיכולוג והנוירולוג אדמונד ט. רולס (Rolls, 1945), מפעיל את קליפת המוח החזיתית הקשורה לרגשות של תגמול ושל חמלה. מגע מצביע על ביטחון ועל אמון, מרגיע מתח בלב ויכול לדרבן את האוקסיטוצין - הורמון האהבה. הפסיכולוג ניקולאס גוגן (Gueguen, 1964) מצביע על כך שכשמורה טופח על גבו של תלמיד, ישתתף הלה ביתר תכיפות בשיעור, בשל הפחתת גורם הפחד והבושה בציבור.

 

מרכזיותן של הידיים מופיעה אף בתנ"ך. כשהמקרא מזכיר את האל בהשאלה, הוא מכנה אותו "ימינו" (שמות טו ו). משה משפיע על ניצחון בני ישראל באמצעות הרמת ידיו כלפי שמיים, ועל ניצחון עמלק באמצעות שמיטתן: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות יז יא). חשיבותן העליונה של הידיים מקבלת ביטוי בלוחות הברית הראשונים, שנכתבו באצבע אלוהים: "וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות לד כח), או בתיאור האותות והמופתים שבהם הוציא ה' את העם ממצרים: "הוֹצֵאתִיכֶם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו ח). על ישמעאל נאמר "יָדוֹ בַּכֹּל וְיָד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז יב); על יעקב נאמר "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז כב), והמלאך אמר לאברהם: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כב יב). אף מושג האלוהות, שכולו הפשטה והנגדה מוחלטת למוחשי ולארצי, קיבל ניסוח הקשור ביד באמצעות הביטוי "יָד הָאֱלֹהִים הָיְתָה בַּדָּבָר" (דברי הימים ב לב יב), או "אֶצְבַּע הָאֱלֹהִים" (שמות ח טו).

 

היד מתפקדת גם כאמצעי למילוי חלק ממצוות היהדות: החזקת הלולב, נשיקת המזוזה, קידוש כוס היין, הדלקת נרות שבת, הנחת התפילין ועוד. החשיבות הרבה שהיהדות מייחסת לכך גלומה בפסוק הידוע: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז ה).

 

פתגמים עממיים שונים וחלק מפתגמי חז"ל מציבים אף הם את היד במרכז: יד הגורל, ידו הייתה על העליונה, ידו הייתה במעל, היה יד ימינו, יד נעלמה, עשו יד אחת, מכל הבא ליד, יד רוחצת יד, יד לפה, לא טמן ידו בצלחת, יש לו ידי זהב, לקח עצמו בידיים, עם היד על הדופק, ועוד היד נטויה, משלח יד, אזלת יד, במחי יד, פשט יד, העלה חרס בידו, מעשה ידיו להתפאר, אין לאל ידו, ביקש את ידה, עם יד על הלב, ידו קפוצה, מי יתקע לידנו, עלה בידו, ישב בחיבוק ידיים, כיד המלך, עם יד על הלב, מן היד אל הפה, יד ראשונה, יד שנייה, שתי ידיים שמאליות, ביד קשה, חיכך ידיו בהנאה, כלאחר יד, ללא מגע יד, יד קפוצה, רחב יד, משך ידו מן הענין, ישב בחיבוק ידיים, נתן יד, ידו קלה על ההדק, טובל ושרץ בידו, הרים יד, הרים ידיים, כיפוף ידיים, מלאכת יד, אין לו יד ורגל בדבר, לקח בשתי ידיים, זריזות ידיים, ידיו קשורות מאחורי הגב, יד המקרה.

 

חשיבות בלתי מבוטלת נודעת ליד גם באומנות. אחד הסגנונות הבולטים שבו נודעת לה מרכזיות הוא המנייריזם (Mannerism), ששורשו הוא במילה מאנוס (manus) - "יד" בלטינית. המושג מנייריזם מקורו במושג "מניירה", שפירושו באיטלקית - סגנון או צורת עבודה.

 

סגנון זה שולט במחצית השנייה של המאה ה-16, והמחבר ומפריד בין הרנסנס בשיאו לבארוק. ייחודו בעיוות הפרופורציות האנושיות, ובעיקר בעיוות הידיים, הצרתן והארכתן. ציירים מנייריסטים טיפוסיים היו האומנים פארמיג'יאנינו (Parmigianino, 1503-1540), רוסו פיורנטינו (Fiorentino, 1495-1540), אניולו ברונזינו (Bronzino, 1503-1572) וג'קופו פונטורמו (Pontormo, 1494-1557), שיצירותיהם מבטאות מתח פסיכולוגי. המנייריזם היה שרוי במחלוקת ומבקרים רבים השתמשו במונח במובן שלילי, כחסר טעם ונעדר טבעיות בהתנהגות האנושית האומנותית, מאחר שהאומן נסמך על הדמיון או על מוסכמות שנקבעו על ידי אומנים אחרים יותר מאשר על צפייה בטבע. עד תחילת המאה ה-20, אסוציאציות שליליות מסוג זה הובילו את המלומדים לראות במנייריזם הידרדרות ביחס לְמה שנחשב כשלמות הרנסנס וסגנון מסואב. אומני המנייריזם חרגו באופן ניכר ממסורת הרנסנס המאוחר, שדגל בעקרונות ההרמוניה, הפרקספטיבה המדעית וייצוג מדויק ככל האפשר של המציאות. ערכו של הסגנון כזרם אומנותי שיכול לייצג היטב תקופות של משבר חברתי עלה כשמבקרים אחרים החלו להעריך את ההבעה, העדינות, האצילות והתחכום שבו.

 

אחת הדוגמאות לסגנון זה הינה האציל הצעיר הגאה, בעל ההבעה המתנשאת, שעבד בחצר המדיצ'ים, לודביצ'יו קפוני (Lodovico Capponi, 1533) מאת אניולו ברונזינו (Bronzino, 1503-1572). ידו אופיינית לסגנון: אצבעו הימנית מסתירה באופן חלקי את המדליון שבו הוא אוחז, שעליו מצוירת דמות אישה וחרוטה המילה "מזל". הדימוי מרמז על גורל ועל ענייני אהבה בלתי ידועים או בטוחים. לודוביצ'יו, המנותק, עומד לפני וילון ירוק המבליט את עורו הצעיר הרך ואת דמותו האופנתית. גופו מוארך, אצבעותיו מעודנות וארוכות במיוחד ויש בהן הבעה. המנייריזם הדגיש את המורכבות הפסיכולוגית והווירטואוזית יותר מאשר את המראה הטבעי. ברונזינו, שנמנה עם הדור השני של המנייריסטים, נהג להאריך את הגוף האנושי ולהשתמש בצבעים חיוניים היוצרים אלגנטיות אריסטוקרטית. במבט ראשון התמונה קרובה לפורטרטים הרנסנסיים, אולם זוהי תחילת נקודת השבר באידאליזציה ובשלמות של העולם הרנסנסי. הרקע צפוף ושבור למקטעים מוארים ומוצלים - והדמות נראית למתבונן דחוסה וצפופה. האיש הצעיר אינו מתואר באמצעות הפרופורציות הרנסנסיות המוכרות: הוא ארוך מדי, ראשו קטן מדי, עיניו פוזלות והאור והצל שעל פניו יוצרים דיסהרמוניה. מראהו אינו טבעי וידו הימנית משקפת זאת בבירור: היא רזה מדי, חיוורת ומוארת מדי. אצבעותיו, כאמור, ארוכות במיוחד ותנוחתן חסרת כל טבעיות, בייחוד מכיוון שכף ידו ממוקמת בחזית הציור, בולטת לעיני הצופה.

 

חוקרים ומדענים מתחומי דעת רבים הגיעו למסקנה שהיד היא המוציאה אל הפועל של פקודות המוח בתחומי החיים השונים, ומכאן ששני האיברים הללו, היד והמוח, חד הם. פרנק וילסון טען שמאחר שהמערכת העצבית מחברת את המוח, עמוד השידרה וקצות האצבעות, "המוח הוא היד והיד היא המוח".27 צ'ארלס דרווין (Darwin, 1809-1882) צוטט באומרו ש"האדם לא היה יכול להשיג את שליטתו ואת מקומו הדומיננטי בעולם ללא השימוש בידיו שהסתגלו בצורה כה מופלאה לציית לרצונו".28 המנתח והאנטומיסט צ'ארלס בל (Bell, 1774-1842) התרכז אף הוא בקשר המיוחד והמורכב בין המוח והיד, ועמד על כך ש"היד שבה אנו משתמשים לעיתים כפי שאנו נושמים, ללא מודעות, מספקת את כל המכשירים, ובהתכתבותה עם האינטלקט מעניקה לאדם שליטה אוניברסלית".29 על הקשר האמיץ בין היד למחשבה, קרי המוח, עמד הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר (Heidegger, 1889-1976), שקשר את החשיבה לאוּמנות (handicraft) בבניית ארונות, למשל. לתפיסתו, לַיד תפקיד חיוני בתהליכי החשיבה ורק ישות המסוגלת לחשוב יכולה שיהיו לה ידיים ומסוגלת לבצע עבודות אוּמנות.

 

היידיגר דימה את היד מטפורית למחשבה האנושית: "היא נמתחת ומנסה להגיע, מקבלת ומתקבלת בברכה, והיא במיוחד מוכשרת בדיבור, כשהאדם הוא בלי אומר ודברים. היד הינה כתהום בין בני האדם ושאר בעלי החיים".30 הפילוסוף עמנואל קאנט (Kant, 1724-1804) חידד את ההבחנה אף יותר כשקבע: "היד היא החלק הגלוי של המוח".31

 

עניינו של ספר זה, שתחילתו ביד האל בבריאת האדם למיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית וסיומו ביד הבורא לאוגוסט רודן, הוא במרכזיותה של היד במבחר יצירות אומנות - ציורים ופסלים - שבהן משמשת היא בתפקיד מעשי, פרשני, רגשי, סמלי - גלוי או סמוי - ובהקשר של מוסכמות או של מחוות חברתיות, פוליטיות או כאלה הלקוחות מתחום הנימוסין וההליכות. ללא התייחסות לתפקודן של הידיים ביצירות אלו, תהיינה הבנת היצירה ופרשנותה לוקות בחסר.