המיליונרים 1 - אבטחה אקזוטית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המיליונרים 1 - אבטחה אקזוטית
מכר
מאות
עותקים
המיליונרים 1 - אבטחה אקזוטית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המיליונרים 1 - אבטחה אקזוטית

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כשהיא מגיעה לאיים הקאריביים כדי להמשיך את פעילות הצדקה של אחיה שהלך לעולמו, פרנצ'סקה פלגריני, מוצאת את עצמה תחת חסותו של איל חברות האבטחה, פליפה לורנזי. פרנצ'סקה, העצמאית מטבעה, מתקשה לקבל בשלווה את פקודותיו של פליפה, אך כל מבט מצדו יוצר בנפשה סערה.
עם גוף ונפש קשים כאבן בעקבות הקריירה הצבאית שלו, לפליפה אין זמן מיותר למשחקי הפיתוי של פרנצ'סקה. אבל האישה המושכת הזאת מצליחה להקסים אותו מעבר לכל מידה סבירה, והזאב הבודד שהוא מתקשה לעמוד בכללים הנוקשים שהוא קבע לעצמו. 

פרק ראשון

1
 
"אתם איתי?" פרנצ'סקה פלגריני מתחה והידקה את הקוקו שלה והביטה בשני הגברים שישבו מולה בחדר הקטן, הפרוץ לכל רוח, בטירת המשפחה שלה. "האם אנחנו נעבוד ביחד כדי לבנות את בית החולים הזה, לזכרו של פייטה?"
דניאֶלֶה הרים את ידיו בדרמטיות. "חייבים לדון בזה דווקא עכשיו, באמצע ליל השימורים שלו?"
"אני מדברת על הקמת מוסד שינציח את המורשת של אחינו," היא הזכירה לו בכעס.
היה ברור לפרנצ'סקה שיהיה צורך במידת מה של מאמץ כדי לשכנע את דניאֶלֶה ומתאו, אך היא הייתה לגמרי בטוחה שיעלה בידה להשיג את הסכמתם. רק עשרה ימים חלפו מאז שההוריקן איגור הותיר אחריו הרס מוחלט באי קבאלרוס, שבקאריביים. עשרים אלף איש מצאו את מותם והאי נשאר רק עם שבעה בתי חולים מתפקדים, לאוכלוסייה של שמונה מיליון בני-אדם. פייטה, הבכור בבני משפחת פלגריני, ראה בשידורי החדשות את ההרס שנגרם, ונכנס מיד לפעולה, באופן שהיא הכירה והעריצה מאז ומעולם.
למרות שעמד בראש משרד עריכת דין בינלאומי גדול, הוא חיפש תמיד דרכים מעשיות לסייע לאלו שנפגעו מאסונות טבע למיניהם, על ידי תרומת כספים, עריכת אירועים לאיסוף תרומות, ולא בחל גם בלכלוך ידיו ובביצוע המלאכה בשטח עצמו. הוא היה נודע וזכה להערכה רבה על פעילותו הפילנטרופית, והיא הייתה גאה כל כך לדעת שהיא אחותו. היא לא הייתה מסוגלת להפנים את העובדה שלא תראה אותו יותר, אחרי שחייו נקטעו כשמסוקו התרסק בערפל כבד.
"אני לא מבקשת מכם את השמיים והארץ," היא המשיכה. "אני כן מבקשת שתשתמשו ביכולות שלכם לצורך הקמת בית החולים שפייטה ביקש לתרום למדינה הזאת, שאיבדה ממש הכל, ושתעשו את זה למען זכרו של אחינו." דניאֶלֶה צבר הון עצום – רק לאחרונה הוא קיבל לידיו יאכטה חדשה לגמרי! – אבל איזה שימוש טוב הוא עשה עם ההון שלו? את מי משרת האח הזה שלה, מלבד את אל הממון?
פרנצ'סקה ידעה שהיא לא לגמרי הוגנת כלפי אחיה שתמיד הרעיף עליה חיבה, אם כי מה זה משנה? פייטה מת, והדבר היחיד שבו היא יכלה להתרכז כדי לשאת את הכאב היה להמשיך בתוכנית שלו, ועל ידי כך להעמיד לו אנדרטה שתנציח את מורשתו.
"אני לא טוען שזה רעיון לא טוב," הטיח בה דניאֶלֶה בתשובה. "אלא רק שמוטב לנו לא להיחפז ולא להיכנס לשום דבר. קודם כל, יש שם שיקולי אבטחה רציניים."
"המדינה הזאת נהרסה כליל. הסכנות היחידות שאורבות שם הן דיזנטריה וכולירה."
"אל תהיי תמימה. זאת אחת המדינות הכי מסוכנות ומושחתות שיש, ואת רוצה שאני אשלח את אנשיי לעבוד שם, ושמתאו ישלח לשם את הצוותים הרפואיים שלו."
מתאו מנאסרו, בן-דודם, היה הבעלים של רשת קליניקות רפואיות שהיו פרושות ברחבי העולם המערבי וביצעו ניתוחים קוסמטיים בשביל אנשים שסירבו להכיר בגילם המתקדם. הוא גם השיק קו של מוצרי אנטי-אייג'ינג שהפכו אותו למפורסם בכל רחבי תבל ולעשיר כקורח. אמהּ של פרנצ'סקה הייתה משתמשת נלהבת של כל מבחר המוצרים שלו, והייתה מוכנה להישבע שהיא עברה רק ניתוח פלסטי קטן אחד, או שניים לכל היותר, מאז שהחלה להשתמש בהם. פייטה נהג לומר שמתאו היה יכול להיות אחד המנתחים הטובים והידועים ביותר בעולם, אבל הוא העדיף לזנוח הכל בשביל לרדוף אחרי הכסף, בדיוק כמו דניאֶלֶה.
"אני טסה מחר לקבאלרוס. אני אבדוק בעצמי אם הטענות שלכם בנוגע לרמת הסכנה שם מוצדקות," היא הודיעה לשניהם בלי להשפיל את מבטה.
הסומק על פניו של דניאֶלֶה נעשה כהה מאוד. "את לא."
"אני כן. הכל כבר מאורגן. פייטה כבר בחר מקום להקמת בית החולים, והיקצה את הכסף הנחוץ. הוא גם קבע פגישות עם נציגי הממשלה ו..."
"את לא נוסעת. דבר ראשון, אין לך סמכות לעשות את זה."
"דווקא יש לי," היא השתמשה בקלף המנצח שהיה לה. "נטשה נתנה לי אישור בכתב לפעול כנציגה שלה, בהיותי קרובת משפחה מדרגה ראשונה."
גיסתה, שהשתתפה בפגישה הזאת וישבה שם כמו רוח רפאים דוממת, נראתה קצת מבוהלת לשמוע את שמה מוזכר פתאום. פרנצ'סקה ידעה שהיא ניצלה את מצבה הנפשי השברירי של נטשה כדי לקבל ממנה את ייפוי הכוח הזה, אך היא השתיקה את נקיפות המצפון שלה. זאת הייתה מורשתו של פייטה, והיא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי להשיג את הנצחתה. היא פשוט חייבת.
אולי אם היא תשלים את מה שפייטה התחיל, החלומות מלאי רגשות האשמה יפסיקו לתקוף אותה.
אני כל כך מצטערת, פייטה. אני ממש לא התכוונתי. אתה היית הטוב מבין כולנו ואני אוהבת אותך. אנא, סלח לי.
"לא בטוח שם!" דניאֶלֶה הטיח את אגרופו על שולחן עץ האלון העתיק, שאפילו מתאו נרתע בבהלה.
אבל פרנצ'סקה כבר לא הייתה מוכנה לשמוע דברי היגיון. היא ידעה שזה נכון, אך לא הייתה מסוגלת לעצור, כמו ילד שנזרק למים העמוקים של הבריכה, וחייב להשתמש במלוא כוחו הדל כדי לשחות למים הרדודים. ככה היא הרגישה; שהיא חייבת להגיע אל המים הרדודים כדי לזכות במחילה.
"בוא איתי ותוכל לשמור עליי, אם אתה כל כך דואג. בית החולים הזה ייבנה איתך או בלעדיך, אפילו אם אני אצטרך לבנות אותו בכוחות עצמי."
דניאֶלֶה נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. יכול להיות שהוא היה מתפרץ באמת, אלמלא מתאו שנאנח, הרים את ידו במחווה של פיוס, נשען קדימה ואמר, "את יכולה לקחת אותי בחשבון. אני אעבוד ביחד עם דניאֶלֶה, אם הוא יסכים, על התכנון העקרוני של התנהלות העבודה. ולאחר השלמת כל הבנייה, אני אגיע בעצמי כדי להתחיל את תפעול בית החולים, אם כי רק למשך חודש, וזה מתוך אהבתי הרבה לפייטה."
"מעולה." אם לחייה היו מסוגלות להימתח עוד, פרנצ'סקה הייתה מחייכת.
"אבל אני מסכים עם דניאֶלֶה, האבטחה שם היא נושא שמעורר דאגה רבה. את ממעיטה במידת הסכנה שיש בקבאלרוס. אני מציע שנכניס את פֶליפֶּה לתמונה."
דניאֶלֶה הזדקף כמו תורן. הוא הביט במתאו והינהן לאטו. "כן. עם זה אני יכול לחיות בשלום. הוא יוכל גם להבטיח את שלומה של פרנצ'סקה בזמן שהיא מצווה על כל מיני דיקטטורים מה לעשות, ויאבטח את הצוות שנשכור לצורך הפרויקט."
"רגע, רגע, רגע," התערבה פרנצ'סקה. "מי זה הפליפה הזה?"
"פליפה לורנזי הוא איש אבטחה ספרדי, מומחה בתחום. פייטה השתמש בשירותיו לא פעם."
"אף פעם לא שמעתי עליו." היא הניחה שזה לא ממש מפתיע. בסך הכל, היא התחילה את ההתמחות שלה במשרד עורכי הדין של פייטה, רק לפני כמה חודשים, אחרי סיום לימודיה. עד למותו, לא הייתה לה שום מעורבות ישירה בפעילותו הפילנטרופית הפרטית.
"הוא יוצא הכוחות המיוחדים של הצבא הספרדי," הסביר מתאו. "הוא הקים חברת אבטחה שמעניקה שירות לחברות ויחידים שחייבים לנסוע למקומות שרוב בני האדם שפויים מעדיפים להתרחק מהם, ועשה הון מהעיסוק הזה. פייטה העריך אותו מאוד, ואני מתאר לעצמי שהוא היה שוכר את שירותיו בפרויקט הזה אילו הוא..."
אילו היה עדיין בחיים.
"אז נעסיק אותו," פסקה פרנצ'סקה אחרי הפוגה קצרה שהייתה מלאה כאב מבחינת כולם, כפי שהיא יכלה לראות. לעולם היא לא הייתה מודה בכך, אבל המחשבה על נסיעה לבד לקבאלרוס די הפחידה אותה. היא מעולם לא נסעה לבד בעבר. אבל היא תהיה אמיצה, בדיוק כמו שפייטה היה תמיד. "רק שאני לא צריכה שום בייביסיטר."
"יכול להיות שתצטרכי לחכות כמה ימים, עד שהוא יארגן את האנשים שלו," אמר מתאו, "אבל כל מי שהוא ישלח איתך יהיה יוצא אחת היחידות המובחרות, בדיוק כמוהו, וההכשרה שלו תכין אותו להתמודד עם כל מצב."
"אני לא יכולה לחכות," היא אמרה להם. "אני לא רוצה להיות סתם קשה, אבל נקבעה לי פגישה מחר, בנוגע לרכישת הקרקע. אם אבטל אותה, אני לא יודעת למתי הם יסכימו לקבוע אותה מחדש. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שום עיכובים."
כל הפרויקט היה תלוי ביכולתה להבטיח את ההסכמה על רכישת הקרקע. בלעדיה לא יהיה שום בית חולים ושום מורשת של פייטה. היא הייתה חייבת להשיג את הקרקע הזאת.
עיניו של דניאֶלֶה הבזיקו לעברה. "אסור לך לקחת שום סיכונים מיותרים."
"פייטה לקח סיכונים," היא הזכירה לו בהתרסה. "אני יכולה להחליט בעצמי איזה סיכונים אני מוכנה לקחת, ואישית, אני חושבת שאתם מגזימים בקשר למידת הסכנה שיש שם."
"את מה...?"
הריב ביניהם נקטע מהר על ידי מתאו שהרים שוב את ידו להרגיעם. "פרנצ'סקה, שנינו מבינים עד כמה את רוצה לכבד את זכרו של פייטה – כולנו רוצים את זה – אבל את חייבת להבין שאנחנו דואגים לביטחונך בסך הכל. לפליפה יש הרבה מאוד אנשים שעובדים בשבילו. אני בטוח שלא תהיה לו שום בעיה להצמיד לך מישהו כשתגיעי מחר לקבאלרוס."
היא הבחינה במבט האזהרה שהוא שלח לעבר דניאֶלֶה.
דניאֶלֶה הבין את כוונתו כפי הנראה, כי הוא הינהן בערמומיות לפני שהיפנה את תשומת ליבו בחזרה אליה. "את תעשי כל מה שהם יגידו לך. את לא תסתכני שלא לצורך, זה מובן?"
"זה אומר שאתה בעסק?"
הוא נאנח. "כן. אני בעסק. ועכשיו, אנחנו יכולים לחזור אל שאר המשפחה? אמא שלנו צריכה אותנו."
פרנצ'סקה הינהנה. הלחץ בחזה שלה שכך קמעה. היא קיבלה מהם את כל מה שרצתה להשיג, ועכשיו היא רצתה למצוא את אמא שלה ולחבק אותה חזק. "לסיכום, אני אטפל בצד המשפטי, דניאֶלֶה יטפל בבנייה ומתאו ידאג לצד הרפואי. מה איתך, נטשה? את רוצה לטפל ביחסי הציבור של הפרויקט?"
למרות שנישאה לפייטה רק שנה קודם, הם היו ביחד שש שנים בערך, ופרנצ'סקה חשבה שלגיסתה צריכה להינתן ההזדמנות להיות מעורבת, אם היא רוצה. יחסי הציבור זה חלק חשוב של כזה פרויקט. יחסי הציבור זה מה שמביא תרומות ומודעות.
נטשה משכה בכתפיה הדקיקות. "אני יכולה לעשות את זה," היא לחשה.
"אז זה מוסכם." פרנצ'סקה קמה על רגליה וגילגלה את כתפיה, בניסיון להפחית את המתח שהיא חשה בהן. הידיעה שדניאֶלֶה ומתאו יסייעו לה אמרה שכעת, למשך לילה אחד בלבד, היא יכולה להתאבל על אחיה, שאותו היא אהבה כל כך.
שכן מחר בבוקר, העבודה הקשה עומדת להתחיל.
 
פרנצ'סקה עלתה ברגליים כבדות במדרגות המטוס, כשמשקפי השמש שעל פניה מגנים על עיניה האדומות מאור השמש המסנוורת, ומסתירים אותן מאנשי הצוות שקיבלו את פניה בפנים קודרות. אחיה היה אדם שעורר מסירות ונאמנות בקרב העובדים שלו, ואבלם הניכר נגע לליבה. 
אם ליבה לא היה מרגיש כבד כל כך, וראשה לא היה עייף מכל היין שהיא שתתה, ומשינה בת שעתיים בלבד, שהיא הצליחה לחטוף בחדר הקפוא שבו היא התאכסנה תמיד בילדותה, כשהמשפחה ביקרה בטירה, היא הייתה מתרגשת לטוס במטוסו הפרטי של פייטה. היא לא הייתה בו מעולם, והעציב אותה לחשוב שלעולם כבר לא ייצא לה לטוס עם אחיה ברחבי תבל.
המסמך שעליו חתמה נטשה העניק לה יד חופשית לעשות כל מה שיידרש ולהשתמש בכל המשאבים הנחוצים, מקרן הצדקה של פייטה ומהונו הפרטי, בשביל הפרויקט הזה. היא ידעה שדניאֶלֶה כועס עליה, על כך שהיא מנצלת את מצבה השברירי של נטשה, והיא אכן הרגישה קצת אשמה על כך, אבל למען האמת, אם היא הייתה מבקשת את נטשה לחתום על מסמך שהיה מעביר לידיה את הבית, המכונית וכל חשבונות הבנק שלהם, היא הייתה חותמת עליו באותה הבעה זגוגית. לפני עזיבתה את ליל השימורים, פרנצ'סקה תפסה את מתאו לשיחה בארבע עיניים וביקשה ממנו להשגיח על נטשה. מתאו היה יותר מסתם בן-דוד מבחינתם. הוא חי איתם מאז שהיה בן ארבע-עשרה, ובהיותו בן גילו של פייטה, היה גם חברו הקרוב ביותר. כמו כולם בעצם, הוא היה ממש מסור לו. הוא כבר ידאג לנטשה.
פרנצ'סקה הובלה אל החלק המרכזי של המטוס, שהיה מפואר בדיוק כמו שהיא דמיינה לעצמה, אבל עוד לפני שהיה לה זמן להתרשם מהסובב אותה כמו שצריך, היא נבהלה לראות איזה גבר ישוב באחת מכורסאות העור הרכות, עם מחשב נייד פתוח על השולחן המתקפל שהסתיר את מה שנראה לה כמו רגליים ארוכות מאוד.
היא נעצרה על מקומה.
מאחר שלא ציפתה לטוס עם מישהו, היא העבירה את מבטה בין הדיילת, שלא נראתה בכלל מופתעת מנוכחותו, לבין הזר שישב לפניה.
העיניים החומות ביותר, שהיו מקובעות בפנים הנאות ביותר שהיא ראתה אי-פעם, השיבו לה מבט.
נשימתה נתקעה לה בגרון.
זה הרגיש כאילו נצח שלם חלף לפני שהוא דיבר. "את בוודאי פרנצ'סקה."
האנגלית, שנשאה מבטא כבד, בקעה מבין שפתיים מוצקות ונדיבות שלא הראו אפילו שמץ של חיוך.
היא מיצמצה כדי להשיב את עצמה בחזרה אל ההווה, בהבינה שהיא פשוט בוהה בו. "ומי בדיוק אתה?"
"פליפה לורנזי."
"אתה פליפה?"
כשדניאֶלֶה ומתאו דיברו על יוצא היחידות המובחרות, התמונה שעלתה בדעתה הייתה של איזה בריון נמוך ושרירי, עם ראש מגולח וגוף מעוטר קעקועים, לבוש במכנסי דגמ"ח מרופטים ובחולצת טריקו שחורה.
האיש שלפניה היה דבר אחר לגמרי. היה לו ראש מלא שיער שופע, שהיה עוד יותר כהה אפילו מעיניו, והגיע עד לצווארון המעומלן של חולצתו הצחורה שנלבשה ביחד עם חליפה אפורה קלה, יקרה מאוד, ללא ספק, עם מעיל גשם תואם ועניבה צרה, עם משבצות ירוקות.
הוא הרים גבה. "ציפית למישהו אחר?"
לחוצה, מסיבות שהיא לא יכלה להתחיל אפילו לפענח, פרנצ'סקה התיישבה במושב שמולו, ונלחמה בתשוקתן של עיניה לבהות בו עוד ועוד.
"לא ציפיתי לאף אחד." היא משכה את חגורת הבטיחות לרוחב ירכיה, ועשתה כמיטב יכולתה כדי להישמע קשוחה יותר ובטוחה בעצמה, ולא מושפעת מנוכחותו. "אמרו לי שאפגוש אחד מאנשיך כשאגיע לקבאלרוס."
דניאֶלֶה ומתאו דאגו לארגן את האבטחה שלה. הם עבדו עם הטלפונים שלהם לאורך כל ליל השימורים כדי לוודא ששלומה יובטח מיד בהגיעה אל האי. לא נאמר לה שום דבר על בן-לוויה במהלכה של הטיסה עצמה. אילו היו אומרים לה, היא הייתה עושה מאמץ גדול יותר בקשר להופעתה החיצונית, לא זורקת על עצמה את הבגדים הראשונים שנתפסו בידיה. לא היה די זמן להתקלח, או אפילו למרוח קרם לחות על הפנים.
הפנים שניבטות אליה בחזרה לא נמרחו מעולם בקרם לחות, היא חשבה לעצמה בהרגשה קצת מסוחררת. הפנים היו יפהפיים באופן מאוד גברי ועז הבעה. פנים שהתקשו בלהט של קרבות. אלו היו פנים שראו מראות זוועה שהותירו את רישומם בקמטים הזעירים שנחרצו סביב עיניו ופיו, בבליטה שבגשר אפו החזק ובשארית הלובן שבין זיפי הזקן שכיסו את הלסת התחתונה שלו. איזו הילה של סכנה אפפה את האיש הזה וגרמה לריגושים קטנים, שהיא לא הייתה מסוגלת להבין בכלל, לדהור בתוך מחזור הדם שלה.
"קבאלרוס אינו מקום יציב. לא יהיה נבון לטוס לשם בלי הגנה." בעיקר לא לאישה שכזאת, חשב פליפה לעצמו. הוא היה קם כדי ללחוץ את ידה, אבל הופעתה תפסה אותו לגמרי לא מוכן ובלבלה אותו.
שני האחים לבית פלגריני היו גברים נאים, כך שניתן היה לצפות גם מאחותם הצעירה להיראות טוב. אבל הוא לא ציפה ממנה להופעה סקסית כה בוטה, במכנסי ג'ינס קרועים וממש צמודים, חולצה לבנה מתנופפת וכפכפים נוצצים על כפות רגליה הקטנות והיפות.
"לא ידעתי שאתה בעצמך תהיה פה," היא הסבירה לו בהיסוס. "אני הבנתי שאתה מספק את שומרי הראש שדואגים לאבטחה."
"זה נכון, בדרך כלל, אבל יש מקרים, כמו הפעם, שבהם אני מטפל בזה בעצמי."
בכל השנים שבהן הוא סיפק שירותי אבטחה לפייטה, במשימותיו הפילנטרופיות, הוא למד להכיר היטב את האיש. לאורך כל הקריירה שלו, פליפה נאלץ להתמודד לא פעם עם מוות ואובדן, והוא נעשה חסין בפני כל זה. ההלם עם מותו של פייטה היכה בו חזק יותר מכפי שניתן היה לצפות. פייטה היה אדם יוצא מגדר הרגיל, אינטליגנטי מאוד, ולמרות כל התעוזה שלו, גם זהיר מטבעו. הוא ידע להתמודד עם מצבים כאלה.
פליפה היה באיזה בר של מלון, במזרח התיכון, כשהוא לוגם את הוויסקי, שלמיטב זיכרונו היה אהוב במיוחד על פייטה, כשגם דניאֶלֶה וגם מתאו התקשרו כדי להגיד לו שאחותו הקטנה של פייטה עומדת לטוס למחרת, השכם בבוקר, לקבאלרוס; מדינה שהולכת ושוקעת במהירות בתוהו-ובוהו, ושלא היה דבר שהם יכלו לעשות כדי להניא אותה מתוכניתה זאת או כדי לשכנעה לדחות את נסיעתה. פליפה ידע מיד שהוא חייב את זה לאיש הגדול, להגן בעצמו על אחותו. הוא מיהר וארגן את זה. בתוך עשר שעות הוא כבר היה במטוסו של פייטה, אחרי שהתרחץ והחליף בגדים, והדבר היחיד שלא היה לו די זמן לעשות היה להתגלח.
פרנצ'סקה הסירה את משקפי השמש שלה וקיפלה אותם לתוך תיקה. בהביטה בו שוב, הוא חווה מכת חשמל נוספת, חזקה יותר.
קומתה הייתה הדבר היחיד בה שהיה רגיל. כל שאר המאפיינים שלה היו יוצאים מהכלל, החל במסך שערה החלק, השחור והבוהק, שהיה תלוי על גבה עד למותניה, שפתיה הרחבות, המזמינות נשיקה, עורה החלק והמעט שחום. הפגם היחיד בהופעתה היו עיניה, שהיו כה אדומות ונפוחות שקשה היה להבחין באישונים החומים-בהירים שהסתתרו בתוכן.
היא הייתה בלוויית אחיה, רק אתמול.
הוא נזכר באזהרתו של דניאֶלֶה, בנוגע למצבה הנפשי. זאת הייתה אישה על סף התמוטטות.
"הצטערתי מאוד לשמוע על מותו של פייטה," הוא אמר בשקט.
"לא מספיק בשביל לבוא ללוויה שלו," היא השיבה בשנינה, למרות שהיה איזה רעד קטן בקולה הצרוד. צרוד מבכי, הוא ניחש.
"העבודה קודמת לכל. הוא היה מבין את זה." בביקורו הבא באירופה, פליפה התכוון לעלות אל קברו של פייטה ולהניח עליו זר לזכרו.
"הצלחת להשתחרר מהמחויבויות של עבודתך כדי להיות פה עכשיו."
"נכון," הוא אישר. הוא נאלץ להחזיר את אחד מאנשיו הבכירים ביותר מחופשתו כדי שיחליפוֹ במשימה שעליה הוא פיקח, כך שהוא יוכל להגיע בזמן לפיזה, לטיסה הזאת. "קבאלרוס זה מקום מסוכן מאוד." 
"רק בשביל שזה יהיה ברור לגמרי, אתה עובד אצלי," היא אמרה באנגלית המושלמת שבה דיברו כל בני משפחת פלגריני. "גיסתי העניקה לי ייפוי כוח מוחלט לייצג אותה במסגרת הפרויקט הזה, בתור היורשת של פייטה."
פליפה הביט בה בעיניים שצומצמו לכדי סדקים צרים. הייתה בהחלט איזו נימה של התרסה בקול הצרוד הזה.
"בת כמה את?" עם שלושים ושש שנותיו, הוא היה מבוגר בשנה מפייטה, הבכור מבין שלושת האחים פלגריני. הוא נזכר ששמע פעם את האחים מתייחסים אל פרנצ'סקה בכינוי "התאונה המשמחת".
"אני בת עשרים ושלוש." היא זקרה את סנטרה, התגרתה בו לעשות איזשהו עניין מהגיל שלה.
"כמעט אישה זקנה," הוא ליגלג. לא עלה בדעתו שהיא תהיה כל כך צעירה, וכעת כשזה נודע לו, הוא שמח שבעתיים על כך שהפך את סדרי העבודה שלו כדי לאבטחהּ באופן אישי. הוא היה מנחש שהיא באמצע שנות העשרים לחייה. נכון, מבוגרת רק טיפה יותר מגילה האמיתי, אלא שהשנים הללו נוטות להיות בעלות השפעה מכריעה על בן-אדם בוגר. אצלו הן היו, בכל מקרה. אלו היו השנים הטובות ביותר של חייו, עד למקרה ההוא עם בני הערובה, שהסתיים במותו של חברו הטוב ביותר, ובקליע שהוא עצמו חטף ברגל, ושגרם לשחרורו מטעמים רפואיים מתפקיד שהוא כל כך אהב, כשהוא רק בן עשרים ושש.
היא הביטה בו בכעס. "יכול להיות שאני קצת צעירה, אבל אני לא טיפשה. אין לך שום סיבה להתנשא עליי."
"אין שום קשר בין גיל ואינטליגנציה," הוא הסכים איתה. "באילו מדינות כבר יצא לך לבקר?"
"הייתי בהרבה מדינות."
"בחופש, עם המשפחה שלך?" אביה של פרנצ'סקה, פאביו פלגריני, היה צאצא למשפחת המלוכה האיטלקית העתיקה. משפחת פלגריני נפרדה לפני דורות מתארי האצולה שלה אבל עדיין החזיקה בבעלותה אחוזה טוסקנית רחבת ידיים, ליד העיר פיזה, בנוסף לעושר רב. ונסה פלגריני, אם המשפחה, הגיעה ממשפחה עשירה מאוד זה דורות. לאף אחד מילדיהם של ונסה ופאביו לא חסר מעולם שום דבר. כשפליפה השווה את זה לרקע הצנוע ממנו הוא הגיע, הניגוד היה ממש מדהים.
"כן," היא הודתה בהתרסה. "ביקרתי ברוב ארצות אירופה, בכל חלקי אמריקה ובאוסטרליה. אני חושבת שאני תיירת מנוסה."
"ואיזו מכל המדינות הללו הייתה במלחמה באותו הזמן?"
"קבאלרוס לא נמצאת במלחמה."
"עדיין לא. באיזו מהמדינות הללו היו סכנות תברואתיות?"
"יש בתיקים שלי טבליות לטיהור מי השתייה."
הוא הסתיר חיוך. היא הייתה בטוחה שיש לה את כל התשובות, רק שלא היה לה שום מושג לתוך מה היא נכנסת. "זה יועיל לך, כשלא יהיה לך שום שימוש בהן."
"למה לא?"
"בגלל שאת לא תשהי בקבאלרוס. אני הזמנתי לך חדר מלון באגואדילה." אגואדילה היא אי בחלק הספרדי של הקאריביים, קרוב למדי לקבאלרוס, אם כי סופת ההוריקן פסחה עליו, ונחשב לארץ הבטוחה ביותר בחלק העולם המסוכן הזה.
"אתה עשית מה?!"
"ביטלתי את החורבה שאת הזמנת לעצמך בסן-פדרו," הוא המשיך כאילו היא לא דיברה בכלל, בהתייחסו לבירת קבאלרוס. "מטוס ססנה יעמוד לרשותנו, כדי להטיס אותך בין האיים לכל הפגישות שלך."
לחייה התלהטו מסומק זועם. "לא הייתה לך שום זכות לעשות את זה. החורבה ההיא היא המקום שבו פייטה עמד להשתכן."
"והוא היה שוכר את שירותי האבטחה של החברה שלי. הוא לא היה שוטה. את חשופה לסכנות בהיותך אישה..."
"לא נכון."
"תסתכלי על עצמך בעיניים של בן קבאלרוס ממוצע. את יפהפייה צעירה ועשירה, ובין אם זה מוצא חן בעינייך ובין אם לא, את אישה..."
"אני לא עשירה!"
"המשפחה שלך עשירה. קבאלרוס היא המדינה השישית הכי מסוכנת בעולם כולו. המצב שם היה מספיק גרוע כשלאנשים הייתה קורת גג מעל לראשיהם. עכשיו הם איבדו הכל והם מלאי זעם. את תהיי במצב שבו יש מחיר על הראש שלך, מרגע שכף רגלך תיגע באדמת האי."
"אבל אני מגיעה בשביל לבנות להם בית חולים."
"ורבים מהם יהיו אסירי תודה על כך. כמו כל האיים הקאריביים, המקום מלא באנשים נפלאים ומסבירי פנים, אבל בקבאלרוס היה תמיד גם חלק מסוכן מאוד, והאי ידע יותר הפיכות צבאיות מכל מדינה אחרת, מאז שזכה לעצמאות שלו מספרד. יש שם שפע של נשק וסמים, המשטרה והפוליטיקאים מושחתים, וזה עוד לפני שהוריקן איגור הרס את כל התשתיות שלהם והרג עשרות אלפי אנשים."
זמן רב עבר לפני שפרנצ'סקה שבה ודיברה. במהלך הזמן הזה היא רק הביטה בו, בעיניים שהתיזו ניצוצות.
"כבר הייתי מודעת לכל הסיכונים," היא אמרה בקול רועד. "בגלל זה הסכמתי שנשכור את החברה שלך להגן עליי. אבל לא כדי שיעשו לי בייביסיטר. לא הייתה לך שום זכות לשנות את הסידורים שעשיתי. שום זכות! אני אשלם לך את כל הסכום שסוכם, אבל אני לא מעוניינת כבר בשירותיך. קח את הדברים שלך ורד מהמטוס. אני מסיימת את ההתקשרות איתך."
הכינו אותו מראש לקראת זה שככה היא תתנהג. גם דניאֶלֶה וגם מתאו הזהירו אותו שהיא חמומת מוח ומאוד עצמאית, מה שרק התעצם בגלל האבל שלה על פייטה. בגלל זה דניאֶלֶה נקט בצעדים שהוא עשה כדי להגן על פרנצ'סקה מפני עצמה.
"צר לי לבשר לך שאת לא במעמד שמאפשר לך לפטר אותי." הוא משך בכתפיו בנונשלנטיות, ומיד לאחר מכן פיהק בנונשלנטיות גדולה עוד יותר. דיוס, הוא היה עייף. כבר יומיים רצופים שהוא לא ישן, והוא היה שמח לא להתמודד עם הפיצוץ שבוודאי עמד להגיע. "גיסתך הוסיפה נספח לייפוי הכוח שהיא העניקה לך. אם בשלב כלשהו אני אדווח שאת לא נשמעת לייעוץ שלי בנוגע לביטחונך, ייפוי הכוח שלה מתבטל, והפרויקט כולו נעצר."

עוד על הספר

המיליונרים 1 - אבטחה אקזוטית מישל סמארט
1
 
"אתם איתי?" פרנצ'סקה פלגריני מתחה והידקה את הקוקו שלה והביטה בשני הגברים שישבו מולה בחדר הקטן, הפרוץ לכל רוח, בטירת המשפחה שלה. "האם אנחנו נעבוד ביחד כדי לבנות את בית החולים הזה, לזכרו של פייטה?"
דניאֶלֶה הרים את ידיו בדרמטיות. "חייבים לדון בזה דווקא עכשיו, באמצע ליל השימורים שלו?"
"אני מדברת על הקמת מוסד שינציח את המורשת של אחינו," היא הזכירה לו בכעס.
היה ברור לפרנצ'סקה שיהיה צורך במידת מה של מאמץ כדי לשכנע את דניאֶלֶה ומתאו, אך היא הייתה לגמרי בטוחה שיעלה בידה להשיג את הסכמתם. רק עשרה ימים חלפו מאז שההוריקן איגור הותיר אחריו הרס מוחלט באי קבאלרוס, שבקאריביים. עשרים אלף איש מצאו את מותם והאי נשאר רק עם שבעה בתי חולים מתפקדים, לאוכלוסייה של שמונה מיליון בני-אדם. פייטה, הבכור בבני משפחת פלגריני, ראה בשידורי החדשות את ההרס שנגרם, ונכנס מיד לפעולה, באופן שהיא הכירה והעריצה מאז ומעולם.
למרות שעמד בראש משרד עריכת דין בינלאומי גדול, הוא חיפש תמיד דרכים מעשיות לסייע לאלו שנפגעו מאסונות טבע למיניהם, על ידי תרומת כספים, עריכת אירועים לאיסוף תרומות, ולא בחל גם בלכלוך ידיו ובביצוע המלאכה בשטח עצמו. הוא היה נודע וזכה להערכה רבה על פעילותו הפילנטרופית, והיא הייתה גאה כל כך לדעת שהיא אחותו. היא לא הייתה מסוגלת להפנים את העובדה שלא תראה אותו יותר, אחרי שחייו נקטעו כשמסוקו התרסק בערפל כבד.
"אני לא מבקשת מכם את השמיים והארץ," היא המשיכה. "אני כן מבקשת שתשתמשו ביכולות שלכם לצורך הקמת בית החולים שפייטה ביקש לתרום למדינה הזאת, שאיבדה ממש הכל, ושתעשו את זה למען זכרו של אחינו." דניאֶלֶה צבר הון עצום – רק לאחרונה הוא קיבל לידיו יאכטה חדשה לגמרי! – אבל איזה שימוש טוב הוא עשה עם ההון שלו? את מי משרת האח הזה שלה, מלבד את אל הממון?
פרנצ'סקה ידעה שהיא לא לגמרי הוגנת כלפי אחיה שתמיד הרעיף עליה חיבה, אם כי מה זה משנה? פייטה מת, והדבר היחיד שבו היא יכלה להתרכז כדי לשאת את הכאב היה להמשיך בתוכנית שלו, ועל ידי כך להעמיד לו אנדרטה שתנציח את מורשתו.
"אני לא טוען שזה רעיון לא טוב," הטיח בה דניאֶלֶה בתשובה. "אלא רק שמוטב לנו לא להיחפז ולא להיכנס לשום דבר. קודם כל, יש שם שיקולי אבטחה רציניים."
"המדינה הזאת נהרסה כליל. הסכנות היחידות שאורבות שם הן דיזנטריה וכולירה."
"אל תהיי תמימה. זאת אחת המדינות הכי מסוכנות ומושחתות שיש, ואת רוצה שאני אשלח את אנשיי לעבוד שם, ושמתאו ישלח לשם את הצוותים הרפואיים שלו."
מתאו מנאסרו, בן-דודם, היה הבעלים של רשת קליניקות רפואיות שהיו פרושות ברחבי העולם המערבי וביצעו ניתוחים קוסמטיים בשביל אנשים שסירבו להכיר בגילם המתקדם. הוא גם השיק קו של מוצרי אנטי-אייג'ינג שהפכו אותו למפורסם בכל רחבי תבל ולעשיר כקורח. אמהּ של פרנצ'סקה הייתה משתמשת נלהבת של כל מבחר המוצרים שלו, והייתה מוכנה להישבע שהיא עברה רק ניתוח פלסטי קטן אחד, או שניים לכל היותר, מאז שהחלה להשתמש בהם. פייטה נהג לומר שמתאו היה יכול להיות אחד המנתחים הטובים והידועים ביותר בעולם, אבל הוא העדיף לזנוח הכל בשביל לרדוף אחרי הכסף, בדיוק כמו דניאֶלֶה.
"אני טסה מחר לקבאלרוס. אני אבדוק בעצמי אם הטענות שלכם בנוגע לרמת הסכנה שם מוצדקות," היא הודיעה לשניהם בלי להשפיל את מבטה.
הסומק על פניו של דניאֶלֶה נעשה כהה מאוד. "את לא."
"אני כן. הכל כבר מאורגן. פייטה כבר בחר מקום להקמת בית החולים, והיקצה את הכסף הנחוץ. הוא גם קבע פגישות עם נציגי הממשלה ו..."
"את לא נוסעת. דבר ראשון, אין לך סמכות לעשות את זה."
"דווקא יש לי," היא השתמשה בקלף המנצח שהיה לה. "נטשה נתנה לי אישור בכתב לפעול כנציגה שלה, בהיותי קרובת משפחה מדרגה ראשונה."
גיסתה, שהשתתפה בפגישה הזאת וישבה שם כמו רוח רפאים דוממת, נראתה קצת מבוהלת לשמוע את שמה מוזכר פתאום. פרנצ'סקה ידעה שהיא ניצלה את מצבה הנפשי השברירי של נטשה כדי לקבל ממנה את ייפוי הכוח הזה, אך היא השתיקה את נקיפות המצפון שלה. זאת הייתה מורשתו של פייטה, והיא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי להשיג את הנצחתה. היא פשוט חייבת.
אולי אם היא תשלים את מה שפייטה התחיל, החלומות מלאי רגשות האשמה יפסיקו לתקוף אותה.
אני כל כך מצטערת, פייטה. אני ממש לא התכוונתי. אתה היית הטוב מבין כולנו ואני אוהבת אותך. אנא, סלח לי.
"לא בטוח שם!" דניאֶלֶה הטיח את אגרופו על שולחן עץ האלון העתיק, שאפילו מתאו נרתע בבהלה.
אבל פרנצ'סקה כבר לא הייתה מוכנה לשמוע דברי היגיון. היא ידעה שזה נכון, אך לא הייתה מסוגלת לעצור, כמו ילד שנזרק למים העמוקים של הבריכה, וחייב להשתמש במלוא כוחו הדל כדי לשחות למים הרדודים. ככה היא הרגישה; שהיא חייבת להגיע אל המים הרדודים כדי לזכות במחילה.
"בוא איתי ותוכל לשמור עליי, אם אתה כל כך דואג. בית החולים הזה ייבנה איתך או בלעדיך, אפילו אם אני אצטרך לבנות אותו בכוחות עצמי."
דניאֶלֶה נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. יכול להיות שהוא היה מתפרץ באמת, אלמלא מתאו שנאנח, הרים את ידו במחווה של פיוס, נשען קדימה ואמר, "את יכולה לקחת אותי בחשבון. אני אעבוד ביחד עם דניאֶלֶה, אם הוא יסכים, על התכנון העקרוני של התנהלות העבודה. ולאחר השלמת כל הבנייה, אני אגיע בעצמי כדי להתחיל את תפעול בית החולים, אם כי רק למשך חודש, וזה מתוך אהבתי הרבה לפייטה."
"מעולה." אם לחייה היו מסוגלות להימתח עוד, פרנצ'סקה הייתה מחייכת.
"אבל אני מסכים עם דניאֶלֶה, האבטחה שם היא נושא שמעורר דאגה רבה. את ממעיטה במידת הסכנה שיש בקבאלרוס. אני מציע שנכניס את פֶליפֶּה לתמונה."
דניאֶלֶה הזדקף כמו תורן. הוא הביט במתאו והינהן לאטו. "כן. עם זה אני יכול לחיות בשלום. הוא יוכל גם להבטיח את שלומה של פרנצ'סקה בזמן שהיא מצווה על כל מיני דיקטטורים מה לעשות, ויאבטח את הצוות שנשכור לצורך הפרויקט."
"רגע, רגע, רגע," התערבה פרנצ'סקה. "מי זה הפליפה הזה?"
"פליפה לורנזי הוא איש אבטחה ספרדי, מומחה בתחום. פייטה השתמש בשירותיו לא פעם."
"אף פעם לא שמעתי עליו." היא הניחה שזה לא ממש מפתיע. בסך הכל, היא התחילה את ההתמחות שלה במשרד עורכי הדין של פייטה, רק לפני כמה חודשים, אחרי סיום לימודיה. עד למותו, לא הייתה לה שום מעורבות ישירה בפעילותו הפילנטרופית הפרטית.
"הוא יוצא הכוחות המיוחדים של הצבא הספרדי," הסביר מתאו. "הוא הקים חברת אבטחה שמעניקה שירות לחברות ויחידים שחייבים לנסוע למקומות שרוב בני האדם שפויים מעדיפים להתרחק מהם, ועשה הון מהעיסוק הזה. פייטה העריך אותו מאוד, ואני מתאר לעצמי שהוא היה שוכר את שירותיו בפרויקט הזה אילו הוא..."
אילו היה עדיין בחיים.
"אז נעסיק אותו," פסקה פרנצ'סקה אחרי הפוגה קצרה שהייתה מלאה כאב מבחינת כולם, כפי שהיא יכלה לראות. לעולם היא לא הייתה מודה בכך, אבל המחשבה על נסיעה לבד לקבאלרוס די הפחידה אותה. היא מעולם לא נסעה לבד בעבר. אבל היא תהיה אמיצה, בדיוק כמו שפייטה היה תמיד. "רק שאני לא צריכה שום בייביסיטר."
"יכול להיות שתצטרכי לחכות כמה ימים, עד שהוא יארגן את האנשים שלו," אמר מתאו, "אבל כל מי שהוא ישלח איתך יהיה יוצא אחת היחידות המובחרות, בדיוק כמוהו, וההכשרה שלו תכין אותו להתמודד עם כל מצב."
"אני לא יכולה לחכות," היא אמרה להם. "אני לא רוצה להיות סתם קשה, אבל נקבעה לי פגישה מחר, בנוגע לרכישת הקרקע. אם אבטל אותה, אני לא יודעת למתי הם יסכימו לקבוע אותה מחדש. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שום עיכובים."
כל הפרויקט היה תלוי ביכולתה להבטיח את ההסכמה על רכישת הקרקע. בלעדיה לא יהיה שום בית חולים ושום מורשת של פייטה. היא הייתה חייבת להשיג את הקרקע הזאת.
עיניו של דניאֶלֶה הבזיקו לעברה. "אסור לך לקחת שום סיכונים מיותרים."
"פייטה לקח סיכונים," היא הזכירה לו בהתרסה. "אני יכולה להחליט בעצמי איזה סיכונים אני מוכנה לקחת, ואישית, אני חושבת שאתם מגזימים בקשר למידת הסכנה שיש שם."
"את מה...?"
הריב ביניהם נקטע מהר על ידי מתאו שהרים שוב את ידו להרגיעם. "פרנצ'סקה, שנינו מבינים עד כמה את רוצה לכבד את זכרו של פייטה – כולנו רוצים את זה – אבל את חייבת להבין שאנחנו דואגים לביטחונך בסך הכל. לפליפה יש הרבה מאוד אנשים שעובדים בשבילו. אני בטוח שלא תהיה לו שום בעיה להצמיד לך מישהו כשתגיעי מחר לקבאלרוס."
היא הבחינה במבט האזהרה שהוא שלח לעבר דניאֶלֶה.
דניאֶלֶה הבין את כוונתו כפי הנראה, כי הוא הינהן בערמומיות לפני שהיפנה את תשומת ליבו בחזרה אליה. "את תעשי כל מה שהם יגידו לך. את לא תסתכני שלא לצורך, זה מובן?"
"זה אומר שאתה בעסק?"
הוא נאנח. "כן. אני בעסק. ועכשיו, אנחנו יכולים לחזור אל שאר המשפחה? אמא שלנו צריכה אותנו."
פרנצ'סקה הינהנה. הלחץ בחזה שלה שכך קמעה. היא קיבלה מהם את כל מה שרצתה להשיג, ועכשיו היא רצתה למצוא את אמא שלה ולחבק אותה חזק. "לסיכום, אני אטפל בצד המשפטי, דניאֶלֶה יטפל בבנייה ומתאו ידאג לצד הרפואי. מה איתך, נטשה? את רוצה לטפל ביחסי הציבור של הפרויקט?"
למרות שנישאה לפייטה רק שנה קודם, הם היו ביחד שש שנים בערך, ופרנצ'סקה חשבה שלגיסתה צריכה להינתן ההזדמנות להיות מעורבת, אם היא רוצה. יחסי הציבור זה חלק חשוב של כזה פרויקט. יחסי הציבור זה מה שמביא תרומות ומודעות.
נטשה משכה בכתפיה הדקיקות. "אני יכולה לעשות את זה," היא לחשה.
"אז זה מוסכם." פרנצ'סקה קמה על רגליה וגילגלה את כתפיה, בניסיון להפחית את המתח שהיא חשה בהן. הידיעה שדניאֶלֶה ומתאו יסייעו לה אמרה שכעת, למשך לילה אחד בלבד, היא יכולה להתאבל על אחיה, שאותו היא אהבה כל כך.
שכן מחר בבוקר, העבודה הקשה עומדת להתחיל.
 
פרנצ'סקה עלתה ברגליים כבדות במדרגות המטוס, כשמשקפי השמש שעל פניה מגנים על עיניה האדומות מאור השמש המסנוורת, ומסתירים אותן מאנשי הצוות שקיבלו את פניה בפנים קודרות. אחיה היה אדם שעורר מסירות ונאמנות בקרב העובדים שלו, ואבלם הניכר נגע לליבה. 
אם ליבה לא היה מרגיש כבד כל כך, וראשה לא היה עייף מכל היין שהיא שתתה, ומשינה בת שעתיים בלבד, שהיא הצליחה לחטוף בחדר הקפוא שבו היא התאכסנה תמיד בילדותה, כשהמשפחה ביקרה בטירה, היא הייתה מתרגשת לטוס במטוסו הפרטי של פייטה. היא לא הייתה בו מעולם, והעציב אותה לחשוב שלעולם כבר לא ייצא לה לטוס עם אחיה ברחבי תבל.
המסמך שעליו חתמה נטשה העניק לה יד חופשית לעשות כל מה שיידרש ולהשתמש בכל המשאבים הנחוצים, מקרן הצדקה של פייטה ומהונו הפרטי, בשביל הפרויקט הזה. היא ידעה שדניאֶלֶה כועס עליה, על כך שהיא מנצלת את מצבה השברירי של נטשה, והיא אכן הרגישה קצת אשמה על כך, אבל למען האמת, אם היא הייתה מבקשת את נטשה לחתום על מסמך שהיה מעביר לידיה את הבית, המכונית וכל חשבונות הבנק שלהם, היא הייתה חותמת עליו באותה הבעה זגוגית. לפני עזיבתה את ליל השימורים, פרנצ'סקה תפסה את מתאו לשיחה בארבע עיניים וביקשה ממנו להשגיח על נטשה. מתאו היה יותר מסתם בן-דוד מבחינתם. הוא חי איתם מאז שהיה בן ארבע-עשרה, ובהיותו בן גילו של פייטה, היה גם חברו הקרוב ביותר. כמו כולם בעצם, הוא היה ממש מסור לו. הוא כבר ידאג לנטשה.
פרנצ'סקה הובלה אל החלק המרכזי של המטוס, שהיה מפואר בדיוק כמו שהיא דמיינה לעצמה, אבל עוד לפני שהיה לה זמן להתרשם מהסובב אותה כמו שצריך, היא נבהלה לראות איזה גבר ישוב באחת מכורסאות העור הרכות, עם מחשב נייד פתוח על השולחן המתקפל שהסתיר את מה שנראה לה כמו רגליים ארוכות מאוד.
היא נעצרה על מקומה.
מאחר שלא ציפתה לטוס עם מישהו, היא העבירה את מבטה בין הדיילת, שלא נראתה בכלל מופתעת מנוכחותו, לבין הזר שישב לפניה.
העיניים החומות ביותר, שהיו מקובעות בפנים הנאות ביותר שהיא ראתה אי-פעם, השיבו לה מבט.
נשימתה נתקעה לה בגרון.
זה הרגיש כאילו נצח שלם חלף לפני שהוא דיבר. "את בוודאי פרנצ'סקה."
האנגלית, שנשאה מבטא כבד, בקעה מבין שפתיים מוצקות ונדיבות שלא הראו אפילו שמץ של חיוך.
היא מיצמצה כדי להשיב את עצמה בחזרה אל ההווה, בהבינה שהיא פשוט בוהה בו. "ומי בדיוק אתה?"
"פליפה לורנזי."
"אתה פליפה?"
כשדניאֶלֶה ומתאו דיברו על יוצא היחידות המובחרות, התמונה שעלתה בדעתה הייתה של איזה בריון נמוך ושרירי, עם ראש מגולח וגוף מעוטר קעקועים, לבוש במכנסי דגמ"ח מרופטים ובחולצת טריקו שחורה.
האיש שלפניה היה דבר אחר לגמרי. היה לו ראש מלא שיער שופע, שהיה עוד יותר כהה אפילו מעיניו, והגיע עד לצווארון המעומלן של חולצתו הצחורה שנלבשה ביחד עם חליפה אפורה קלה, יקרה מאוד, ללא ספק, עם מעיל גשם תואם ועניבה צרה, עם משבצות ירוקות.
הוא הרים גבה. "ציפית למישהו אחר?"
לחוצה, מסיבות שהיא לא יכלה להתחיל אפילו לפענח, פרנצ'סקה התיישבה במושב שמולו, ונלחמה בתשוקתן של עיניה לבהות בו עוד ועוד.
"לא ציפיתי לאף אחד." היא משכה את חגורת הבטיחות לרוחב ירכיה, ועשתה כמיטב יכולתה כדי להישמע קשוחה יותר ובטוחה בעצמה, ולא מושפעת מנוכחותו. "אמרו לי שאפגוש אחד מאנשיך כשאגיע לקבאלרוס."
דניאֶלֶה ומתאו דאגו לארגן את האבטחה שלה. הם עבדו עם הטלפונים שלהם לאורך כל ליל השימורים כדי לוודא ששלומה יובטח מיד בהגיעה אל האי. לא נאמר לה שום דבר על בן-לוויה במהלכה של הטיסה עצמה. אילו היו אומרים לה, היא הייתה עושה מאמץ גדול יותר בקשר להופעתה החיצונית, לא זורקת על עצמה את הבגדים הראשונים שנתפסו בידיה. לא היה די זמן להתקלח, או אפילו למרוח קרם לחות על הפנים.
הפנים שניבטות אליה בחזרה לא נמרחו מעולם בקרם לחות, היא חשבה לעצמה בהרגשה קצת מסוחררת. הפנים היו יפהפיים באופן מאוד גברי ועז הבעה. פנים שהתקשו בלהט של קרבות. אלו היו פנים שראו מראות זוועה שהותירו את רישומם בקמטים הזעירים שנחרצו סביב עיניו ופיו, בבליטה שבגשר אפו החזק ובשארית הלובן שבין זיפי הזקן שכיסו את הלסת התחתונה שלו. איזו הילה של סכנה אפפה את האיש הזה וגרמה לריגושים קטנים, שהיא לא הייתה מסוגלת להבין בכלל, לדהור בתוך מחזור הדם שלה.
"קבאלרוס אינו מקום יציב. לא יהיה נבון לטוס לשם בלי הגנה." בעיקר לא לאישה שכזאת, חשב פליפה לעצמו. הוא היה קם כדי ללחוץ את ידה, אבל הופעתה תפסה אותו לגמרי לא מוכן ובלבלה אותו.
שני האחים לבית פלגריני היו גברים נאים, כך שניתן היה לצפות גם מאחותם הצעירה להיראות טוב. אבל הוא לא ציפה ממנה להופעה סקסית כה בוטה, במכנסי ג'ינס קרועים וממש צמודים, חולצה לבנה מתנופפת וכפכפים נוצצים על כפות רגליה הקטנות והיפות.
"לא ידעתי שאתה בעצמך תהיה פה," היא הסבירה לו בהיסוס. "אני הבנתי שאתה מספק את שומרי הראש שדואגים לאבטחה."
"זה נכון, בדרך כלל, אבל יש מקרים, כמו הפעם, שבהם אני מטפל בזה בעצמי."
בכל השנים שבהן הוא סיפק שירותי אבטחה לפייטה, במשימותיו הפילנטרופיות, הוא למד להכיר היטב את האיש. לאורך כל הקריירה שלו, פליפה נאלץ להתמודד לא פעם עם מוות ואובדן, והוא נעשה חסין בפני כל זה. ההלם עם מותו של פייטה היכה בו חזק יותר מכפי שניתן היה לצפות. פייטה היה אדם יוצא מגדר הרגיל, אינטליגנטי מאוד, ולמרות כל התעוזה שלו, גם זהיר מטבעו. הוא ידע להתמודד עם מצבים כאלה.
פליפה היה באיזה בר של מלון, במזרח התיכון, כשהוא לוגם את הוויסקי, שלמיטב זיכרונו היה אהוב במיוחד על פייטה, כשגם דניאֶלֶה וגם מתאו התקשרו כדי להגיד לו שאחותו הקטנה של פייטה עומדת לטוס למחרת, השכם בבוקר, לקבאלרוס; מדינה שהולכת ושוקעת במהירות בתוהו-ובוהו, ושלא היה דבר שהם יכלו לעשות כדי להניא אותה מתוכניתה זאת או כדי לשכנעה לדחות את נסיעתה. פליפה ידע מיד שהוא חייב את זה לאיש הגדול, להגן בעצמו על אחותו. הוא מיהר וארגן את זה. בתוך עשר שעות הוא כבר היה במטוסו של פייטה, אחרי שהתרחץ והחליף בגדים, והדבר היחיד שלא היה לו די זמן לעשות היה להתגלח.
פרנצ'סקה הסירה את משקפי השמש שלה וקיפלה אותם לתוך תיקה. בהביטה בו שוב, הוא חווה מכת חשמל נוספת, חזקה יותר.
קומתה הייתה הדבר היחיד בה שהיה רגיל. כל שאר המאפיינים שלה היו יוצאים מהכלל, החל במסך שערה החלק, השחור והבוהק, שהיה תלוי על גבה עד למותניה, שפתיה הרחבות, המזמינות נשיקה, עורה החלק והמעט שחום. הפגם היחיד בהופעתה היו עיניה, שהיו כה אדומות ונפוחות שקשה היה להבחין באישונים החומים-בהירים שהסתתרו בתוכן.
היא הייתה בלוויית אחיה, רק אתמול.
הוא נזכר באזהרתו של דניאֶלֶה, בנוגע למצבה הנפשי. זאת הייתה אישה על סף התמוטטות.
"הצטערתי מאוד לשמוע על מותו של פייטה," הוא אמר בשקט.
"לא מספיק בשביל לבוא ללוויה שלו," היא השיבה בשנינה, למרות שהיה איזה רעד קטן בקולה הצרוד. צרוד מבכי, הוא ניחש.
"העבודה קודמת לכל. הוא היה מבין את זה." בביקורו הבא באירופה, פליפה התכוון לעלות אל קברו של פייטה ולהניח עליו זר לזכרו.
"הצלחת להשתחרר מהמחויבויות של עבודתך כדי להיות פה עכשיו."
"נכון," הוא אישר. הוא נאלץ להחזיר את אחד מאנשיו הבכירים ביותר מחופשתו כדי שיחליפוֹ במשימה שעליה הוא פיקח, כך שהוא יוכל להגיע בזמן לפיזה, לטיסה הזאת. "קבאלרוס זה מקום מסוכן מאוד." 
"רק בשביל שזה יהיה ברור לגמרי, אתה עובד אצלי," היא אמרה באנגלית המושלמת שבה דיברו כל בני משפחת פלגריני. "גיסתי העניקה לי ייפוי כוח מוחלט לייצג אותה במסגרת הפרויקט הזה, בתור היורשת של פייטה."
פליפה הביט בה בעיניים שצומצמו לכדי סדקים צרים. הייתה בהחלט איזו נימה של התרסה בקול הצרוד הזה.
"בת כמה את?" עם שלושים ושש שנותיו, הוא היה מבוגר בשנה מפייטה, הבכור מבין שלושת האחים פלגריני. הוא נזכר ששמע פעם את האחים מתייחסים אל פרנצ'סקה בכינוי "התאונה המשמחת".
"אני בת עשרים ושלוש." היא זקרה את סנטרה, התגרתה בו לעשות איזשהו עניין מהגיל שלה.
"כמעט אישה זקנה," הוא ליגלג. לא עלה בדעתו שהיא תהיה כל כך צעירה, וכעת כשזה נודע לו, הוא שמח שבעתיים על כך שהפך את סדרי העבודה שלו כדי לאבטחהּ באופן אישי. הוא היה מנחש שהיא באמצע שנות העשרים לחייה. נכון, מבוגרת רק טיפה יותר מגילה האמיתי, אלא שהשנים הללו נוטות להיות בעלות השפעה מכריעה על בן-אדם בוגר. אצלו הן היו, בכל מקרה. אלו היו השנים הטובות ביותר של חייו, עד למקרה ההוא עם בני הערובה, שהסתיים במותו של חברו הטוב ביותר, ובקליע שהוא עצמו חטף ברגל, ושגרם לשחרורו מטעמים רפואיים מתפקיד שהוא כל כך אהב, כשהוא רק בן עשרים ושש.
היא הביטה בו בכעס. "יכול להיות שאני קצת צעירה, אבל אני לא טיפשה. אין לך שום סיבה להתנשא עליי."
"אין שום קשר בין גיל ואינטליגנציה," הוא הסכים איתה. "באילו מדינות כבר יצא לך לבקר?"
"הייתי בהרבה מדינות."
"בחופש, עם המשפחה שלך?" אביה של פרנצ'סקה, פאביו פלגריני, היה צאצא למשפחת המלוכה האיטלקית העתיקה. משפחת פלגריני נפרדה לפני דורות מתארי האצולה שלה אבל עדיין החזיקה בבעלותה אחוזה טוסקנית רחבת ידיים, ליד העיר פיזה, בנוסף לעושר רב. ונסה פלגריני, אם המשפחה, הגיעה ממשפחה עשירה מאוד זה דורות. לאף אחד מילדיהם של ונסה ופאביו לא חסר מעולם שום דבר. כשפליפה השווה את זה לרקע הצנוע ממנו הוא הגיע, הניגוד היה ממש מדהים.
"כן," היא הודתה בהתרסה. "ביקרתי ברוב ארצות אירופה, בכל חלקי אמריקה ובאוסטרליה. אני חושבת שאני תיירת מנוסה."
"ואיזו מכל המדינות הללו הייתה במלחמה באותו הזמן?"
"קבאלרוס לא נמצאת במלחמה."
"עדיין לא. באיזו מהמדינות הללו היו סכנות תברואתיות?"
"יש בתיקים שלי טבליות לטיהור מי השתייה."
הוא הסתיר חיוך. היא הייתה בטוחה שיש לה את כל התשובות, רק שלא היה לה שום מושג לתוך מה היא נכנסת. "זה יועיל לך, כשלא יהיה לך שום שימוש בהן."
"למה לא?"
"בגלל שאת לא תשהי בקבאלרוס. אני הזמנתי לך חדר מלון באגואדילה." אגואדילה היא אי בחלק הספרדי של הקאריביים, קרוב למדי לקבאלרוס, אם כי סופת ההוריקן פסחה עליו, ונחשב לארץ הבטוחה ביותר בחלק העולם המסוכן הזה.
"אתה עשית מה?!"
"ביטלתי את החורבה שאת הזמנת לעצמך בסן-פדרו," הוא המשיך כאילו היא לא דיברה בכלל, בהתייחסו לבירת קבאלרוס. "מטוס ססנה יעמוד לרשותנו, כדי להטיס אותך בין האיים לכל הפגישות שלך."
לחייה התלהטו מסומק זועם. "לא הייתה לך שום זכות לעשות את זה. החורבה ההיא היא המקום שבו פייטה עמד להשתכן."
"והוא היה שוכר את שירותי האבטחה של החברה שלי. הוא לא היה שוטה. את חשופה לסכנות בהיותך אישה..."
"לא נכון."
"תסתכלי על עצמך בעיניים של בן קבאלרוס ממוצע. את יפהפייה צעירה ועשירה, ובין אם זה מוצא חן בעינייך ובין אם לא, את אישה..."
"אני לא עשירה!"
"המשפחה שלך עשירה. קבאלרוס היא המדינה השישית הכי מסוכנת בעולם כולו. המצב שם היה מספיק גרוע כשלאנשים הייתה קורת גג מעל לראשיהם. עכשיו הם איבדו הכל והם מלאי זעם. את תהיי במצב שבו יש מחיר על הראש שלך, מרגע שכף רגלך תיגע באדמת האי."
"אבל אני מגיעה בשביל לבנות להם בית חולים."
"ורבים מהם יהיו אסירי תודה על כך. כמו כל האיים הקאריביים, המקום מלא באנשים נפלאים ומסבירי פנים, אבל בקבאלרוס היה תמיד גם חלק מסוכן מאוד, והאי ידע יותר הפיכות צבאיות מכל מדינה אחרת, מאז שזכה לעצמאות שלו מספרד. יש שם שפע של נשק וסמים, המשטרה והפוליטיקאים מושחתים, וזה עוד לפני שהוריקן איגור הרס את כל התשתיות שלהם והרג עשרות אלפי אנשים."
זמן רב עבר לפני שפרנצ'סקה שבה ודיברה. במהלך הזמן הזה היא רק הביטה בו, בעיניים שהתיזו ניצוצות.
"כבר הייתי מודעת לכל הסיכונים," היא אמרה בקול רועד. "בגלל זה הסכמתי שנשכור את החברה שלך להגן עליי. אבל לא כדי שיעשו לי בייביסיטר. לא הייתה לך שום זכות לשנות את הסידורים שעשיתי. שום זכות! אני אשלם לך את כל הסכום שסוכם, אבל אני לא מעוניינת כבר בשירותיך. קח את הדברים שלך ורד מהמטוס. אני מסיימת את ההתקשרות איתך."
הכינו אותו מראש לקראת זה שככה היא תתנהג. גם דניאֶלֶה וגם מתאו הזהירו אותו שהיא חמומת מוח ומאוד עצמאית, מה שרק התעצם בגלל האבל שלה על פייטה. בגלל זה דניאֶלֶה נקט בצעדים שהוא עשה כדי להגן על פרנצ'סקה מפני עצמה.
"צר לי לבשר לך שאת לא במעמד שמאפשר לך לפטר אותי." הוא משך בכתפיו בנונשלנטיות, ומיד לאחר מכן פיהק בנונשלנטיות גדולה עוד יותר. דיוס, הוא היה עייף. כבר יומיים רצופים שהוא לא ישן, והוא היה שמח לא להתמודד עם הפיצוץ שבוודאי עמד להגיע. "גיסתך הוסיפה נספח לייפוי הכוח שהיא העניקה לך. אם בשלב כלשהו אני אדווח שאת לא נשמעת לייעוץ שלי בנוגע לביטחונך, ייפוי הכוח שלה מתבטל, והפרויקט כולו נעצר."