עִם הספר
בשנה האחרונה לחיי אבי מצאנו, אמי, אחיותי ואני שירים שנותרו על שולחנו. כדרכו - נטולי תאריך, מרובי גרסאות, מפוזרים, ובהם תיקונים והערות ששימשו לנו בהמשך סימני דרך. בראש אחדים כתב "להשתמש!!!", כמו הפציר בנו להמשיך את שהוא לא יוכל.
בחודשי חייו האחרונים ניסינו, כמו שחרזדה, לפתותו לכתוב עוד קצת, לקרוא את אשר כתב. הבטחנו לו שנראה את הספר בחייו, שהשירים האלה יצאו לאור מן האפלה בה היה שרוי. לפעמים האמין לנו ולפעמים הזדקף במיטה ואמר: אני רוצה לראות את השירים! אחר כך החל להוריש לנו את השירים האלה, מאמין בנו שנעשה בהם כרצונו. כשקראנו את שיריו ניכרו בהם כל ההדים והגוונים שליוו את קודמיהם במהלך חייו. כשכתב את 'עיבל' עמד כאיש זקן המביט לאחור על ההר, מלא אהבה וכאב, חרטה וכעס וגם, בסוף, כבתיבת פנדורה - תקווה מכונפת ושבירה.
גם בשיריו האחרונים ניכרים כל אלה, כמו גם הכוח האוזל.
בערוב יומו חדל מהקלדת שיריו במחשב וחזר אל העט ואל הנייר. פעמים בכתב יד שבעבר היה כה נהיר לאמי ועתה היה קשה לפיענוח, עם הערות ושינויים, חצים והפניות אל עברו השני של הדף, זרם תודעתו.
ואנו, כמו במלאכת בילוש, בחנּו את צבע הדפים, הרחנו את גילם, ניסינו לעשות צדק עם טורים טרופים ויפים להפליא שנכתבו באלכסון בהול לאורך הדפים. פחדנו כל כך להצמיד ראש שיר לזנבו של אחר.
ניסינו לתת לו לדבר אלינו מתוך סבך השורות. אהבתנו למילותיו, הימשכותו בהן, אהבתנו לו - ליוו אותנו במעשה עריכת הספר שהותיר.
כמה מאוהביו סייעו לנו:
תודה לפרופ' שלמה נאה, שפיענח עבורנו קטעי כתב יד והאיר את דרכנו; לפרופ' אמנון רז־קרקוצקין, על שקרא את השירים וסייע בעצותיו הטובות; לאליעז כהן, שקרא את השירים בעיני־המשורר שלו וסייע לנו בקבלת החלטות לא פשוטות; ולזאב רז, שסייע וניקד את כל השירים במסירות לאורך הדרך.
תודה גם למי שעמלו על מלאכת ההוצאה לאור:
לבית דניאלה די־נור, מוציאים לאור: לדניאלה עצמה, לתמר בר־דיין המעצבת ולנירית ברבי; לעמית בן־יהודה על ייעוץ הלשון והסיוע הרב בסידור הטקסט; לבית הוצאת הקיבוץ המאוחד־ספרית פועלים: לפרופ' עוזי שביט שליווה את אבי בחברות ובמסירות לאורך השנים ולד"ר גדעון טיקוצקי שסייע בעריכת הספר בעצותיו הטובות.
יעל גורי והמשפחה
*
יֵשׁ בִּי אֵיזֶה צֹרֶךְ נָגוּעַ לוֹמַר עוֹד מַשֶּׁהוּ
שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ לִי, שֶׁרוֹדֵף אַחֲרַי כְּוִדּוּי.
אֲנִי יָרֵא מִפָּנָיו, מְבַקֵּשׁ לְהַחֲרִישׁ
עַד הַהִזְדַּמְּנוּת הָאַחֶרֶת.
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה כְּשֶׁתִּזְדַּמֵּן הָאַחֶרֶת הַהִיא,
אֵיזֶה אַחֵר שֶׁבִּי יֵעוֹר בִּי לֹא לְפַסְפֵס אוֹתָהּ.
הַאִם יִקְרֶה הַדָּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר בְּתֹם הָעֲלָטָה
אוֹ בַּעֲבִי הַלַּיְלָה?
מַה גְּבוּלוֹת הַמֻּתָּר לִי?
בְּמָה לֹא כְּדַאי לָגַעַת, מִמָּה לְהִזָּהֵר?
אֲנִי כְּבָר אָדָם זָקֵן, מִתְקָרֵב אֶל שְׁנוֹת הַפְּרִידָה.
אִם לֹא עַכְשָׁו, אֵימָתַי?
מָתַי תָּבוֹא בִּי הַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה לְדַבֵּר בִּי?
מָה עוֹד אֶרְצֶה לוֹמַר וְאֶצְטָרֵךְ לוֹמַר
לִפְנֵי הַמְאֻחָר מִדַּי?
