פרולוג
"נטי, אני צריכה שתבטיחי לי שתמיד תהיי שם בשביל הבת שלי ושאף פעם לא תעזבי אותה," אני מתחננת בדמעות.
"על מה את מדברת? מה אמור לקרות? קרלה, בבקשה, ספרי לי ממה את בורחת?" היא מבקשת בהיסטריה, "את רוצה שאגיע לפוארטו ריקו? איפה הומברטו?"
"הבוקר הגיעו לכאן שוטרים ועצרו אותו. הוא חשוד ברצח הבוס שלו." אני מתקשה לבטא את המילים. הבטן שלי כואבת מהמחשבה על אדמרי ועל הילדים שלה.
"הוא גילה את האמת על אלמה?"
"אל תגידי את זה אפילו בצחוק," אני נלחצת. "אסור שאף אחד ידע את האמת."
"או־קיי, תירגעי ותסבירי לי מה קורה," היא מבקשת.
נקישות חזקות נשמעות בדלת. ליבי פועם במהירות. "אתקשר אלייך מאוחר יותר. נוקשים בדלת ואני לא רוצה שאלמה תתעורר."
"מי זה בשעה כזאת?"
"אני לא יודעת."
הנקישות מתחזקות. אני מנתקת את השיחה, רצה אל הדלת, פותחת אותה וקופאת במקומי כשאני רואה את דנילו ואת האנשים שלו.
"ערב טוב, קרליטה," הוא אומר בחיוך מצמרר.
"מה אתה עושה כאן, דנילו? הומברטו אמר לי שהוא כיסה את כל החובות שלו," אני אומרת בפחד.
"לצערי הוא שיקר לך. אפשר להיכנס?" הוא לא מחכה שאסכים, הודף אותי לאחור ונכנס. אני מועדת והוא ממהר לתפוס אותי ומתבונן לתוך עיניי. "חבל עלייך, קרליטה. לא היית צריכה לבזבז את זמנך עם אפס כמו בעלך."
"בבקשה, דנילו, אשלם לך כל סכום שתרצה, רק אל תפגע בי. לבת שלי לא נשאר אף אחד מלבדי," אני מתחננת, דמעות שוטפות את פניי. הוא מושיט את ידו אל לחיי ומוחה את הדמעות.
"את לא יכולה לשלם את החוב, מאוחר מדי בשביל זה." קולו חלש. הוא מעביר את כף ידו על שערי הארוך, סוגר את אגרופו סביבו ומושך בו בחוזקה. בבקשה, אלוהים, שאלמה לא תשמע דבר, אני מתחננת, שהבת שלי לא תשמע אותם.
"בעלך עשה ממני צחוק לעיני כול והגיע הזמן לשלם את המחיר. כל האנשים ידעו שאסור לשחק איתי."
הוא שולף אקדח ומצמיד אותו לראשי. רגליי רועדות, הדמעות לא פוסקות. אם אלמה תמצא את גופתי היא לעולם לא תתגבר על הטראומה. "בבקשה, דנילו, בבקשה," אני מפצירה בבכי, "אל תהרוג אותי, אני מתחננת."
"את רוצה לחיות, קרליטה? תפשטי את השמלה," הוא פוקד.
"מה?" אני שואלת בפחד.
"שמעת אותי. תפשטי את השמלה ורדי על הברכיים."
מבטו נחרץ, חסר רחמים, החלטי. כפות ידיי רועדות. אני נושמת עמוק ועושה כדבריו, פותחת את כפתורי השמלה ומניחה לה ליפול לרצפה ואז יורדת על ברכיי ומשפילה את מבטי.
אלוהים, אני מתחננת בפניך, תציל את הבת שלי. תשמור עליה. היא לא אשמה בכלום.
דנילו שולח את כפות ידיו אל חגורת מכנסיו, פותח אותה ושולף את איברו. "תפתחי את הפה, זונה," הוא פוקד ותופס בשערי בחוזקה.
"בבקשה, דנילו," אני מתחננת. הוא מחזק את האחיזה בשערי ומושך בו בפראות.
"שמעת אותי. תפתחי את הפה!"
אני עושה כדבריו ועוצמת את עיניי בכניעה.
זה רק הגוף שלי. הבת שלי חשובה יותר. זה רק הגוף שלי. הוא לא יכול לאנוס את הנפש שלי. זה רק הגוף שלי. אלמה זקוקה לי.
אני חוזרת על הדברים בראשי כמו מנטרה, מתנתקת ממגעו האכזרי, מריחו, מהפלישה לגופי, מהכאב. הומברטו הרס את חיי, לא אתן לו להרוס גם את חייה של הבת שלי.
רעש חזק מחזיר אותי למציאות. דלת הבית נפרצת והוא נכנס, יורה בשני האנשים של דנילו ומכוון אליו את האקדח עוד לפני שהוא מספיק להרים את נשקו מהרצפה.
"מה אתה עושה?" דנילו שואל בחוסר הבנה וסוגר את מכנסיו. "אתה מוכן להרוס את היחסים שלנו בשביל זונה?"
"התעסקת עם הדבר היחיד שאסור היה לך להתעסק איתו, אקוסטה," הוא מסנן ובלי לחשוב פעמיים יורה בראשו. דם ניתז עליי. אני מסתכלת על הכתמים בהלם מוחלט כאשר נשמעת צרחה מחרישת אוזניים. אני מפנה את ראשי ומאבדת את היכולת לנשום כשאני רואה אותה עומדת בעיניים פעורות, מכסה את אוזניה וצווחת בקולי קולות.
"אלמה!"
