1
"הוא היה בחור טוב."
"כן, פאפא." גרייס מנטיני הצטלבה ונושאי הארון נשאו את גופתו של בניטו פורצאני בשבילי בית הקברות שיידי רסט שבלאס וגאס. כבתו של בוס בכיר במאפיה, שנכחה בכל כך הרבה לוויות במשך השנים, היא הייתה מסוגלת לבצע את כל הפעולות הנדרשות בטקס קבורה רשמי גם מתוך שינה.
"הוא היה יכול להיות בעל מצוין."
"אני בטוחה בכך." אבל לא עבורה. האם היא הייתה אדם נורא כיוון שחשה הקלה כשחייל המאפיה שאביה רצה לשדך לה נמצא מת בסמטה יום אחרי שאביה ואחיה הגיעו לווגאס?
"הוא חבש כובע בייסבול כדי שלא תראי את האוזן החסרה שלו," המשיך אביה בחיוך קטן. בניגוד לאבות אחרים במאפיה, אביה של גרייס לא רצה לאלץ את בתו להתחתן עם המאפיה, אבל זה לא מנע ממנו למלא את תפקיד השדכן בכל פעם שהם נפגשו.
"היאנקיז?" שאלה בתקווה.
"הרד סוקס."
"אה. זה ממש לא היה עובד," אמרה. "אני אוהבת מנצחים."
אחיה, טום, החניק צחוק והושיט יד מאחורי אביה כדי לצבוט אותה. טום היה צעיר ממנה בארבע שנים ומיום היוולדו הכינו אותו לקראת היום שבו ייקח לידיו את עסקי המשפחה. ביום מן הימים הוא יהפוך ל"מייד-מן" – חבר מן המניין במאפיה – ממש כמו אביהם, נונציו מנטיני, שהיה עכשיו סגן הבוס של משפחת הפשע החזקה ביותר בניו יורק, משפחת גמבולי. גרייס קיוותה שהיום הזה עדיין רחוק. גברים השתנו אחרי שנהיו מייד-מן, וברגע שהקו הזה נחצה, כובד החיים בעולם של פשע ומוות היה מטען כבד שהתיישב להם בתוך הנשמה.
היא מיהרה לשנות את הבעת פניה כשהבחינה שכמה אנשים מביטים לכיוונם. בית הקברות היה מלא בחברי משפחת הפשע טוסקני, ששימשה כפלג לאס וגאס של משפחת גמבולי שבסיסה בניו יורק. כולם לבושים בשחור למרות השמש הקופחת והחום הבלתי נסבל.
"אילו התחתנת איתו, היית יכולה לחזור הביתה." נאנח אביה. "הייתה לו משרה טובה בניו יורק. דון גמבולי ביקש מבניטו לטפל באופן אישי בכל הנהלת החשבונות של המשפחה."
"אני אוהבת לגור כאן בווגאס," שיקרה גרייס. "אני יכולה לקנות בית, לחגוג עשרים וארבע שעות ביממה, להשתזף בכל סוף שבוע, ויש לי את הקריירה שלי..."
האמת הייתה שגרייס שנאה את וגאס. היא נולדה וגדלה בניו יורק והייתה מרוצה לגמרי מיומיים של מזג אוויר נאה בשנה, מהדירה בשדרה הראשונה בבניין שנבנה אחרי המלחמה ושהיא התגוררה בו עם דודתה, מארנק שאין בו רישיון נהיגה ומגבר שאהבה בכל מאודה. עכשיו כדי להגיע ממקום למקום היה עליה להיכנס למיצובישי מיראז' 74 כ"ס שלה, עורה היה תמיד צרוב שמש, ובמקום דירה ניו יורקית מסוגננת היא חלקה בית פרטי נטול אופי עם חברתה הטובה אוליביה, ועם עוד שני מוזיקאי ג'אז, מיגל ואית'ן.
אבל זה מה שקורה כשהמשפחה שלך במאפיה. את לא יכולה לבחור את סגנון החיים הרצוי לך. את לא יכולה לעבוד בעבודה שעליה חלמת תמיד. את לא חיה בעיר האהובה עלייך. ואת לא זוכה לשמור לעצמך את הדברים שאת אוהבת.
היא חיפשה נושא חדש לשיחה. הדבר האחרון שהיא רצתה הוא שאביה יגלה שהיא לא ממש משתמשת בתואר שלה בפסיכולוגיה. במקום זה היא בקושי מתפרנסת למחייתה מהקלטת פרסומות רדיו בשעות היום, העיסוק היחיד שהיא מצאה שהתקרב באופן כלשהו לחלום המנופץ שלה להיות זמרת ג'אז. אביה הסכים בקושי לקבל את ההחלטה שלה לעבור לווגאס לפני שש שנים רק כי היא הייתה שבורה כל כך אחרי התקיפה – שלפי הגרסה שהיא סיפרה לו הייתה שוד שהשתבש – שהיא בקושי הצליחה לתפקד. לו ידע את הסיבה האמיתית שבגללה עזבה את ניו יורק – יותר נכון, הסיבה שבגללה ברחה מהעיר – הוא לעולם לא היה מאפשר לה ללכת.
הכומר סיים את המזמורים האחרונים וקהל האבלים השיב בתפילות הראויות. היא הרגישה לחישת רוח על צווארה, ליטוף קל שבקלים. רעד עבר לאורך עמוד השדרה שלה, אבל כשהיא הסתובבה מעט בתקווה ליהנות מהאוויר המרגיע, המשב נעלם כלא היה.
"את תמיד יכולה לחזור הביתה אם הדברים לא יסתדרו כאן," אמר אביה. "את יכולה לגור בבית ולטפל בטום ובי כפי שעשית אחרי שאימא שלכם מתה. לא אכלנו ארוחה טובה אחת מאז שעזבת. שמונה שנים זה המון זמן לחיות בלי ברציולה כמו שאימא שלך הייתה עושה."
גרייס לא החמיצה את האופן שבו הוא הדגיש את המילה "עזבת" או את הטון השיפוטי שהתלווה אליה. ההחלטה שלה לעבור לווגאס הייתה מקובלת. נטישת המשפחה שנתיים קודם לכן מעולם לא התקבלה בהבנה. אבל הכול השתנה כאשר בגיל שש עשרה היא גילתה שחייה היו שקר. שאביה נעים ההליכות והאוהב לא באמת היה סוכן ביטוח. שהלוויות השבועיות שאליהם הלכו לא נבעו רק מחוסר מזל כלשהו של המשפחה. ושאימא שלה לא דיממה למוות בזרועותיה של בתה בת העשר כתוצאה מירי מקרי של שוטר שידו הייתה קלה על ההדק.
ואף על פי שהתגלית שאביה הוא איש מאפיה הסבירה חלק מהתנהלותו – את הכבוד שהוא זכה לו בכל מקום שאליו הלכו, את הטובות הקטנות שכולם העניקו לו ושרמזו על מידת הכוח וההשפעה שהוא מחזיק בידיו – היא לא הצליחה לעכל את התפיסה הרחבה יותר. איך ייתכן שאביה האוהב הוא פושע ורוצח? איך ייתכן שהיא לובשת את הבגדים שהוא קנה לה, אוכלת את האוכל שעבורו הוא שילם וחיה תחת קורת הגג שלו כשידיו מגואלות בדם ושכל זה נקנה בכסף מוכתם? איך היא בכלל תוכל להתחיל לתפוס את הדברים האיומים שהוא עשה כדי להשיג את המעמד שלו כשני בדרג הפיקוד של אחת ממשפחות הפשע החזקות ביותר במדינה?
אחרי שאביה סיפר לה את האמת, היא ברחה. ממש כפי שניסתה לברוח אחרי מות אימה. דודתה, אחות של אימא שלה, הציעה לה לעבור לגור איתה, ואביה, שהיה שבור מהדחייה הגורפת שלה כלפי כל מה שקשור בו, הסכים. גרייס שיערה שדבר לא יהיה מחריד יותר מלגלות שאביה לא היה מי שחשבה שהוא, אבל זה היה כאין וכאפס בהשוואה ללילה שבו נקרע ליבה מקרבה.
היא הרגישה דגדוג בצוואר, הפעם לא משב רוח אלא משהו שחושיה זיהו כאזהרה. מישהו צופה בה. היא הציצה מעבר לכתפה בחטף, אבל כל שראתה היו עצים שעלוותם מתנצנצת באור השמש ושצילם הקל את החום הקשה.
"אתה יכול לקבל ברציולה בכל מסעדה איטלקית טובה. אתה לא צריך אותי בשביל זה."
"אני מזדקן." הוא נאנח שוב. "אני דואג מכך שאת לבד. אני רוצה לראות אותך מסודרת בחיים."
"זה שתשדך אותי לבנים של החברים שלך לא יעזור. אתה יודע מה דעתי על ה... עיסוקים שלך."
אבא שלה נשף ועיניו הצטמצמו והזכירו לה, שעל אף שערו המאפיר והקמטים החדשים המעטרים את מצחו הרחב ואת פינות עיניו הכהות, אין הוא איש זקן חביב וחלוש. כתפיו עדיין היו רחבות, גבו זקוף וגזרתו דקה ונאה מִשנים של ריצה ושל אכילה מתונה. אבל יותר מזה, הוא נשא את עצמו בביטחון ובסמכותיות של אדם שרגיל שמצייתים לו. היא יכלה לספר לעצמה שהיא בחרה לעזוב את ניו יורק ושהיא חופשייה לחיות את החיים שהיא רוצה בווגאס. אבל בתוך תוכה ידעה שהיא כאן רק כי הוא מרשה לה. אם היא תדחק בו יותר מדי הוא יגרור אותה בחזרה לניו יורק ויאלץ אותה להינשא למאפיונר שהוא יבחר, ולא תהיה לה שום דרך למנוע את זה. כזה היה כוחה של הקוזה נוסטרה.
"אלה לא העיסוקים שלי." ענה בכעס. "זה מי שאנחנו. זו המשפחה שלנו. זה הדם שלנו, המורשת שלנו. זה אולי לא מוצא חן בעינייך, אבל זה חלק ממך. את לא יכולה לברוח מזה לעד."
"זה לא אומר שאני צריכה להתחתן עם זה."
הוא הניד בראשו כשחופן החול הראשון נחת על ארון הקבורה. "בניטו המסכן. צירוף מקרים כזה, איך שהוא חוסל בדיוק לפני שהיה אמור להיפגש איתנו. את יודעת על זה משהו?"
"אתה שואל אותי אם אני הרגתי אותו?" קולה התגבר.
אביה משך בכתפיו. "אולי פחדת שאכריח אותך להתחתן איתו..."
רק במשפחת מאפיה אב יכול לשאול את בתו שאלה כזאת. כן. הוא נתן לה אקדח ולימד אותה לירות, אבל היא לעולם לא תשתמש בו לדבר מלבד מלהגן על עצמה, ואבא שלה ידע זאת היטב.
"אני שוחרת שלום."
טום צחק צחוק נבחני ומייד ניסה להסוות אותו תחת התקף שיעול.
שפתיו של אביה התעקלו בסלידה. "חשבתי שהתגברת על זה לפני שנים."
"זו לא מחלה."
"במשפחה שלנו זה כן," לחש טום.
"טוב. בכל מקרה, לא הרגתי אותו." לא הייתה לגרייס שום כוונה להתחתן עם מישהו מהגברים שאביה הציע לה. אחרי שחוותה בגידה ונשברה, ליבה התרסק וגופה צולק, לא היה לה שום עניין באהבה ועוד פחות מכך במציאת גבר שיבטיח להעניק לה את העולם, רק כדי לגזול אותו ממנה ברגע שיצוץ קושי כלשהו. ואפילו אם היא תמצא מישהו, היא תתחתן רק בהתאם לתנאים שהיא תציב. היא תמצא גבר שיאהב אותה ויקבל את העובדה שהיא לא מסוגלת להשיב אהבה מכל ליבה כיוון שאיבדה את ליבה לפני שש שנים והוא לעולם לא יוחזר לה.
"מה עם הכומר פטריק," הצביע אביה על הכומר שערך את טקס הקבורה. "הוא בחור נחמד. משפחה טובה. הוא יהיה בעל טוב."
"פאפא! הוא כומר!" האב פטריק היה אחד הכמרים היחידים בווגאס שהיו "ידידותיים למאפיה". זה כלל הקשבה לווידויים מהסוג שהיה גורם לקיבתו של אדם רגיל להתהפך, קופת תרומות עולה על גדותיה וכנסייה מלאה עד אפס מקום בימי ראשון בבוקר.
"הוא פנה לכמורה אחרי שאשתו מתה. מאז הוא כבר היה עם נשים, ואני חושב שהוא יכול להינשא שוב ושלא תסבלי בשום אופן שהוא בגלל האמונה שלו." אביה פשט את שתי ידיו קדימה, כמו מקדם בברכה את הכומר למשפחת הפשע שלו.
"פאפא, בבקשה..." היא הסתכלה על טום כמבקשת עזרה, אבל אחיה התקפל מצחוק ולא הייתה בו שום תועלת. היא שכחה את הישירות האכזרית הזו של אביה, ישירות שהייתה בה הן קללה והן ברכה בלילה ההוא שבו היא חזרה סוף-סוף הביתה בחיפוש אחר האמת.
היא הסתכלה סביב לבדוק אם מישהו במקרה שמע אותם וקלטה תנועה בצללים מאחורי הכומר.
ואז היא ראתה אותו.
גבוה. שיער כהה. מעיל עור שחור מתוח על כתפיים רחבות. חזה רחב ומותניים צרים. טישירט שחורה נצמדת לשרירים מחוטבים. בנדנה. ג'ינס משופשפים ומגפי בוקרים.
יפהפה. גופה התלהט במקומות שהוא לא אמור להתלהט. מי הוא? היא לא הכירה אף גבר שיעז להופיע ללוויה של המאפיה לבוש במשהו שאיננו חליפה ועניבה.
היא מצמצמה וכיווצה את עיניה, מנסה לראות את תווי פניו, אבל השמש סינוורה אותה והוא נותר רק צל כהה בצידו השני של הקבר.
כשהסתיים הטקס, גבר רחב גוף בעל שיער כהה התרחק מהקהל וניגש אליהם כשבעקבותיו כמה בני לוויה ושני שומרי ראש שריריים. הוא נראה באמצע שנות השלושים שלו בערך וחיבתו לתכשיטים נוצצים הייתה גלויה לעין. טבעות יהלום נצצו על שתי ידיו, שרשרת זהב כבדה הקיפה את צווארו ועל מפרק ידו הוא ענד שעון אסקייל טיים זון של לואי ויטון שהראה את השעה בעשרים וארבעה אזורי זמן בו זמנית, עם לוח שעון דמוי קליידוסקופ. הוא עורר בגרייס התנגדות מיידית שגברה כשהוא סרק את גופה מבלי להסתיר זאת תוך כדי שלחץ את ידו של אביה.
"נונציו." החיוך היה מזויף ועיניו, שהתמקדו בחזה שלה, לא השתתפו בו.
"טוני." פאפא ערך ביניהם היכרות ואז התנצל ופנה לברך חברים נוספים.
גרייס זיהתה את שמו מייד. טוני טוסקני היה אחד משני בני הדודים שנלחמו ביניהם על השליטה במשפחת הפשע טוסקני בווגאס. מלחמה שפיצלה את המשפחה לשני פלגים. אחרי שאביו, סנטו, נרצח, טען טוני כי הוא היורש הטבעי להובלת המשפחה. אולם בן דודו, ניקו טוסקני, סירב לקבל את הטענה. בצעד מרדני וחסר תקדים לקח ניקו מחצית מהקפטנים של המשפחה, מאנשי הצוות ומהנכסים והודיע שהוא הבוס של פלג חדש. דון גמבולי מניו יורק שלח את אביה של גרייס כדי לעזור ולפתור את המצב, אם בבחירת אחד משני בני הדודים לבוס ואם בהסכמה על שביתת נשק כלשהי בין השניים שתעזור לאחות את המשפחה מחדש.
היה ברור שטום מכיר את טוני והשניים לחצו ידיים, אבל כשגרייס הושיטה את ידה הצמיד טוני את שפתיו הקרות והריריות לחלקו האחורי של מפרק ידה והרחיק אותה מטום. "למה לא ידעתי שלנונציו יש בת?" הוא מלמל בשקט כל כך שרק היא הצליחה לשמוע. "חבל, מה שקרה לפנים שלך. היית יכולה להיות כמעט יפה."
ידה של גרייס נשלחה במהירות ללחיה, מושכת את שערה הכהה כך שיסתיר את הצלקת הארוכה בגוון הבהיר שהשחיתה את הצד השמאלי של פניה, מאוזן ועד סנטר. אנשים אומנם נטו לנעוץ מבטים, אבל רק מעטים היו אכזרים מספיק כדי להזכיר מפורשות את הצלקת המכוערת שחיסלה את החלום שלה להיות זמרת.
היא הגניבה מבט אל אביה לראות אם שמע את דבריו של טוני. לא רבים היו מעזים להעליב את בתו של סגן הבוס מניו יורק, שטבעו האכזרי וחסר הרחמים תורגם להגנת יתר כשהדבר נגע למשפחתו. כשגרייס הייתה בת שש, המורה שלה הודיעה להורים שהיא זקוקה לשיעורי תגבור בקריאה. ביום שלמוחרת נהרגה המורה בתאונת פגע וברח. באותה עת לא ייחסה גרייס לאירוע משמעות, אבל מאוחר יותר היא הבינה שזו הייתה רק אחת משורה של תקריות שאירעו במשך חייה ושבהן סבלו אנשים בגלל הקשר שלה למאפיה.
גרייס ניסתה למשוך את ידה מידו, אבל טוני הידק את אחיזתו ומשך אותה עמוק יותר אל צל העצים, אותו צל שרק לפני רגע נדמה כמזמין.
"נראה כמו סכין," אמר. "אני צודק? את מי הרגזת? או שזה היה מסר?"
"תשחרר אותי." שנים של שיעורי קרב מגע הקנו לה את המיומנות להשתחרר בעצמה, אבל התוצאה תהיה סצנה שללא ספק תביך את אביה ותגרום לתקרית פוליטית קשה.
"יש לך גבר?" הוא הידק את אחיזתו עוד יותר, בוחן אותה כמתוך כוונה. "יהיה לך מזל אם תמצאי מישהו שמוכן להסתפק בסחורה פגומה, אם כי ברית איתך ועם המשפחה שלך עשויה בהחלט להצדיק את זה."
גרייס נאבקה לשמור על קור רוח. זעם לא יועיל כאן. למרות התוצאות היא נדרשה להתמודד עם הבן-זונה כפי שלימדו אותה כל חייה. אחרי שברחה מניו יורק היא נשבעה שלעולם לא תיתן לעוד גבר לגעת בה ללא הסכמתה, ואימוני קרב מגע היו הדרך שלה להבטיח את זה.
היא חרקה שיניים, הרימה יד ולפתה את מפרק ידו בידה השנייה, מסובבת את האגן שלה עד שטוני נאלץ לשחרר. למרבה הצער, הניסיון שלה להיות חשאית הותיר את גבה ללא הגנה. טוני ניצל את זה והקיף בידו את גרונה תוך שהוא מצמיד אליה את גופו הגדול והמיוזע, זוויותיהן החדות של הטבעות שלו מתחפרות בעורה. "תכניסי את הציפורניים, חתלתולה. אני אוהב שהנשים שלי יפות ושותקות."
"תשחרר אותה."
עמוק ואפל, הקול הזה שיתק אותה בעוצמתו, אבל גם החליק על עורה כמו קטיפה רכה ועבה. היא הכירה את הקול הזה, שמעה אותו בחלומותיה ודמיינה אותו לילה אחרי לילה, מהדהד כנגד החזה שלה.
הקול אומנם היה צרוד יותר, עמוק יותר ובוגר יותר עכשיו, אבל הוא עדיין היה אותו קול בלתי נשכח.
שֵם פילס את דרכו במבוכי מוחה. שם שהיא חשבה שמחתה ממחשבותיה, כמו גם מליבה.
רוקו.
לא. זה לא הוא. זה לא יכול להיות. בפעם האחרונה ששמעה עליו הוא היה בניו יורק, עובד עם אביו הפסיכופת, סזאר, הבוס של צוות דה לוצ'י הנודע באלימותו האכזרית. הנער היפה וכהה השיער שבו התאהבה נהיה המוציא לפועל הידוע לשמצה של משפחת הפשע גמבולי, אדם שגרם לרבים טראומה מהסוג שהיא הקדישה את חייה כדי להירפא ממנו.
טוני שחרר את ידה והיא הסתובבה וראתה אותו – הגבר מהצללים שבין העצים.
"רוקו," לחשה.
אלוהים, הוא נראה אפילו טוב יותר משזכרה. יפה ועוצר נשימה. לחייו המסותתות, הלסת המרובעת עם הצלקות והשיער הכהה והעבות שהיה מסופר עכשיו בתספורת צבאית קצוצה. מפניו נעלמו הרכות, עגלגלות הלחיים והגומה בזווית פיו. אבל השפתיים המשורטטות עדיין היו מלאות וחושניות וזהרורי זהב נצנצו בעיניו החומות כעין הוויסקי, שכרגע היו כהות כל כך שנראו שחורות כמעט.
פעם, מזמן, הסתכלו העיניים האלו עמוק בתוך נשמתה, והשפתיים האלה נגעו בכל חלק בגופה. פעם, מזמן, כל היופי הזה היה שייך לה, ואז המאפיה גזלה את זה ממנה.
"פרנקי," טוני שחרר אותה וסובב את פניו אל רוקו. "מה לעזאזל?! זה לא עניינך."
פרנקי? למה טוני קרא לו פרנקי?
רוקו שלח אל טוני מבט מהיר, כאילו אינו ראוי אפילו למחווה הזו. "היא לא שלך."
"אולי היא תהיה. תסתכל עליה. היא פגומה. אף אחד לא ירצה אותה. נונציו יהיה אסיר תודה אם מישהו ייקח אותה ממנו. אני אעשה לשניהם טובה ענקית."
בום. אגרופו של רוקו חבט בפניו של טוני, מעיף אותו אחורה על עץ. הוא ניסה להתרומם אבל פתאום טום היה שם, אגרופיו מורמים, צועק משהו על כבוד המשפחה. מאפיונרים מיהרו מכל הכיוונים וגרייס הסתובבה והתרחקה משם.
"טסורו." אביה מיהר לעברה. "מה קרה?"
"המאפיה. זה מה שקרה," אמרה במרירות, מסתובבת אליו, שמחה על ההזדמנות לפרוק את הכאב. "אני שונאת את זה. אני שונאת שאתה חלק מזה. באתי היום רק כדי להיות איתך קצת ולתמוך בך כי הכרת את בניטו ואני יודעת שהוא יחסר לך. אני מתגעגעת אליך ואל טום, אבל אני לא רוצה להיות מעורבת בזה. אני לא מסוגלת להתמודד עם האלימות ועם הפוליטיקה ועם כל המשחקים האלה." והיא בטח לא הייתה מסוגלת להתמודד עם הפגישה המחודשת עם רוקו, שהחייתה מחדש את כל הכאב של עברם המשותף.
"גראציה, אל תלכי. אנחנו אף פעם לא נפגשים. אני אדאג שאף אחד לא יטריד אותך שוב."
גרייס הנידה בראשה. "אני מצטערת, פאפא. הקדשתי יותר מדי שנים כדי ליצור לעצמי חיים הרחק מכל זה. אני לא רוצה להיות מעורבת."
"תמיד בורחת," אמר אביה בשקט. "מה יקרה כשלא יישאר לאן לברוח?"
רוקו לא היה במצב רוח לשבירת רגליים.
ובמיוחד לא הרגליים של דני בניו, בעליו של מועדון הג'אז סטארדאסט. דני לווה חצי מיליון דולר מלוקה ריזולי, הקפטן הבכיר ביותר של ניקו טוסקני, ולא השכיל לשלם את הריבית. הריבית הצטברה, ולוקה החליט שהגיע מועד הגבייה. זה אומר שלוקה יהיה אחראי לשיחה ורוקו – לשבירה.
אלא שהלילה הדבר היחיד שעליו הצליח לחשוב היה הנערה שאותה איבד בדיוק בגלל הדבר שלשמו לוקה זימן אותו אליו.
"היי, דני. מה המצב?" לוקה נשען על הבר במועדון הריק. הסטארדאסט נפתח רק בשבע, מה שהעניק להם אחר צוהריים שלם ליישב את המחלוקת העסקית. העמית הצעיר של לוקה, פאולו, עמד על המשמר ליד הדלת. המועדון היה במרתף ולא הייתה בו שום תאורה טבעית למעט פסי אור ספורים שהסתננו דרך המדרגות.
"אה..." דני קפא במקומו, בפתח הדלת שהובילה למטבח, אבל לא היה לו לאן לברוח. רוקו עמד בחשכה לצד דלת המטבח ואילו מייק, מחייליו הנאמנים של לוקה, חסם את הכניסה האחורית שאליה הגיע דרך דלת השירות.
"הכול טוב, מר ריזולי. הכול טוב." ידו של דני ירדה אל ז'קט החליפה המרושלת שלו ורוקו אחז בידו ומשך אותה אל מאחורי גבו, דוחף את דני לעבר אחד משולחנות העץ הממורקים שניצבו מול הבמה.
"תשאיר את הידיים שלך גלויות, דני, לפחות עד שפרנקי יוציא את הנשק שאתה מסתיר תחת הז'קט שלך," צחקק לוקה. "חבל שתפגע בעצמך לפני שהוא יספיק להדגים לך את המיומנויות המיוחדות שלו. עוד לא פגשת את פרנקי, אבל כשאנחנו מביאים אותו איתנו, זה סימן שמועד גביית החוב שלך עבר מזמן."
פרנקי. הוא כבר עונה לכינוי הזה זמן רב כל כך שהוא כמעט שכח ששמו האמיתי הוא רוקו.
עד אתמול, כשכל הזיכרונות המכאיבים חזרו בגל שוצף של געגועים לעבר שנקרע ממנו ולעתיד שלעולם לא יהיה לו עם האישה היחידה שהוא אהב אי פעם.
דני יבב כשרוקו מישש אותו בחיפוש אחר כלי נשק. "אני לא רוצה בעיות. אתם רוצים אולי לשתות כוס קפה ולפתור את העניינים? אשתי בדיוק קנתה מכונת קפה חדשה למשרד שלי וגם קפה משובח מברזיל."
"אני מקווה שהיא לא בזבזה משהו מהחמש מאות אלף דולר שאתה חייב לנו, אחרת נצטרך לקחת את המכונה איתנו." לוקה נכנס מסביב לבר ומזג לעצמו משקה, מורה לפאולו בנפנוף יד עצל לבדוק את המדרגות. גבוה ורזה, פאולו בן השבע עשרה הפך לעמית ממש לאחרונה, אחרי שנים שבהן עשה שליחויות שונות עבור הצוות של טוסקני. לפאולו הייתה בעיית סמים בעבר, אבל החשיבה המהירה והאומץ שהפגין באירוע שבו נחטף לוקה קודם לכן באותה שנה, בשילוב הכישורים שלו כפורץ מנעולים, הספיקו כדי שלוקה יחליט לתת לו הזדמנות נוספת.
רוקו שחרר את דני מאקדח ה-22 מ"מ שלו ומסכין סוויס ארמי שראתה ימים יפים יותר. הוא עסק בגבייה ובטלטולים זמן ממושך מאוד, והדבר היחיד שהפך את כל זה לנסבל הייתה העובדה שהאנשים שניסו לרמות את המאפיה היו חלאות, ממש כמוהו.
לא. לא כמוהו. דני היה נוכל. רמאי. רוקו היה מפלצת. אין פלא שגרייס ברחה.
גרייס.
שמה התפתל בתוך מוחו, פותח דלתות שנסגרו לפני שש שנים, מציף את עורקיו בארס של תשוקה. הוא שנא אותה עכשיו ממש כשם שאהב אותה. אביו המאמץ, סזאר, עינה את גופו. אבל גרייס ייסרה את נשמתו עד שלא נותר לו דבר מלבד מלאמץ לליבו את האפלה שעימה הוא נאבק במשך שנים.
הוא חי בשבילה. נשם בשבילה. הוא היה מוכן למות בשבילה. ובמידה מסוימת, זה אכן מה שקרה. למוציא לפועל של מאפיה לא הייתה גאולה. לא הייתה מחילה. רוקו הלך לכנסייה והתוודה על חטאיו, התפלל את תפילותיו והציע את גופו לענישה, לא כי הוא ציפה שהאל ימחל לו, אלא כי קהות החושים שהתלוותה לייסורי התשובה אפשרה לו להתמודד עם העבודה שנדרש לעשות מדי יום.
עבודה שלא כללה שליפת נשק מול הבוס המכהן של משפחת הפשע טוסקני במקום ציבורי.
אבל לעזאזל.
גרייס.
השיער שלה עטה גוון כהה יותר מאז ראה אותה בפעם האחרונה. פעם הוא היה חום בהיר, ואילו עכשיו היה לו גוון ערמוני עשיר והוא נשפך בגלים עבותים על גבה. ריסים ארוכים וכהים מסגרו את עיניה החומות שעמדו בסתירה מפתיעה לשפתיה הוורודות. הוא התענג על הפה הזה, נשק לה לאורך צווארה הדק, ללחייה הסמוקות ולכל מילימטר בפניה העגלגלות...
מצולקת.
הקרביים שלו התהפכו והוא הדחיק את התמונה של הצלקת הארוכה והבהירה שלה. הוא מעולם לא ראה את תוצאת הפציעות שהיא ספגה בלילה האחרון שלהם יחד. בפעם האחרונה שהוא ראה אותה היא הייתה מכוסה בדם.
אשמתי.
ידו של רוקו נקפצה לאגרוף והוא אילץ את עצמו לחזור לרגע שבו זיהה אותה בבית הקברות. ההלם המוחלט שתקף אותו כשראה אותה שוב. גופה התמלא במהלך השנים שלא התראו, את מקום הגזרה הדקיקה תפסו קימורים חושניים של אישה – אישה יפה.
אפילו בגיל עשר היא הייתה בטוחה מאוד בעצמה. בגיל ארבע עשרה, השילוב של המראה הנאה שלה והביטחון העצמי שבו נשאה את עצמה משך את הבנים כמו זבובים, והוא התקשה מאוד להרחיק אותם ממנה. עד שמלאו לה שש עשרה האינסטינקטים הרכושניים שלו כבר השתלטו. אף על פי שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים, כשהיא הציעה לו את עצמה הוא לקח את מה שליבו חמד.
גרייסי. גרייסי שלי.
היא הייתה הגאולה שלו, היא הוציאה אותו מהחושך אל האור. גרייס עם הקול היפה שלה והצחוק המוזיקלי. גרייס עם החיבוקים החמים והידיים המרגיעות. גרייס עם החמלה והדמעות. גרייס שניסתה להציל את נשמתו המעונה כשאביו המאמץ, סזאר, גרר אותו עמוק יותר ויותר אל התהום.
גרייס שברחה כשהוא הראה לה את המפלצת מאחורי המסכה.
הוא נגע בצלב שענד על צווארו, זה שהעניקה לו אימו בטקס קבלת לחם הקודש שבועיים לפני שהוריו נרצחו באכזריות. הוא עדיין התפלל למחילה על חטאו באותו יום – הפחדנות שהפגין כילד בן שש שהתחבא מתחת למדרגות במקום לנסות ולהגן על הוריו. כמעט לא היו לו זיכרונות מהם. הטראומה מחקה את פניהם ממוחו, לצד רוב זיכרונות הילדות שהיו יכולים להשאיר אותם קרובים לליבו. כל שנותר לו ממשפחתו היו הסמל הזה לאמונתם ושם משפחתו הנוצרי. שתי מתנות רבות עוצמה.
האמונה היא שהחזיקה אותו כשגילה, ארבע שנים אחר כך, שסזאר דה לוצ'י, האיש שאימץ אותו מבית היתומים שישה חודשים אחרי שמתו הוריו, לא רצה בן כדי לאהוב אותו אלא כדי שישמש כלי שאותו יוכל לעצב בדמותו ולהפוך למוציא לפועל המושלם על פי צרכיו.
אלוהים. כמה הוא רצה סיגריה עכשיו. אשתו של לוקה, גבריאל, שכנעה אותו לנסות להפסיק, אבל האמת היא שלא עניין אותו אם אחת מההנאות המועטות שעוד נשארו לו תקצר את חייו האומללים ממילא. על התנאים של גורלו בעולם הבא הוא כבר חתם מזמן, וכל חיים שהוא נטל מאז רק הוסיפו דלק לתהום הלהבות שחיכתה לו.
"כן. בעניין הזה..." קולו של דני ניער את רוקו מחלומותיו והוא נזף בעצמו על שאיבד ריכוז. סזאר צדק. נשים הן הסחת דעת שמוציא לפועל אינו יכול להרשות לעצמו.
דני בלע בקושי כה רב עד שרוקו היה יכול לשמוע את זה. "אני רק צריך עוד כמה שבועות. המצב לא היה טוב כל כך, אתם יודעים. יש הרבה תחרות בעיר. קשה מאוד לבסס מועדון חדש."
"היו לך כמה שבועות. וכמה שבועות קודם לכן," אמר לוקה ולגם ממה שנראה כמו ויסקי. "לאן נעלם כל הכסף?"
הם ידעו בדיוק לאן נעלם הכסף ולמה המועדון לא מצליח. דני היה מכור להימורים. הוא רוקן את כספי העסק ואחר כך בא להתחנן אל המאפיה. לוקה תמיד שמח להלוות כמה דולרים כדי לעזור לבחורים בצרה, אבל הוא מעולם לא התפשר לגבי מועד הגבייה. כשהגיע הזמן להחזיר את הכסף, הוא ציפה לראות את המזומנים. בתוספת ריבית. ועוד משהו קטן כדי לפצות אותו על הטרחה.
"אולי יש לך את הריבית בשבילנו הפעם?" מייק שמט את תיק הספורט שלו על השולחן ופתח את רוכסן התיק ברוב טקס, מוציא משם מחבט בייסבול ואת הציוד שרוקו ביקש ממנו להביא לשיעור היום. "אולי אם תשלם, מר ריזולי יהיה סלחן יותר. אני אומר לך, הדבר האחרון שאתה רוצה זה זמן איכות עם פרנקי."
מייק המזורגג מתרכך. בשלב הזה כבר היה מאוחר מדי מכדי לאפשר לדני לשלם את הריבית שהיה חייב על הכסף, אבל נראה בבירור שאם זה יהיה תלוי במייק, הוא יהיה מוכן לתת לדני עוד הזדמנות. מייק היה מתאגרף לשעבר וכעת ניהל רשת של מכוני אגרוף ששימשה כהסוואה עבור עסקי ההימור המחתרתיים של משפחת טוסקני. מייק היה בחור גדול שניצל את גודלו ואת שריריו כדי להפחיד את עלובי החיים שהיו טיפשים מספיק כדי ללוות כסף מהמאפיה. הוא גילח את ראשו ולבש חולצות טישירט צמודות במיוחד כדי להגביר את הרושם, אבל בתוך תוכו הוא היה רך כחמאה. היה ניתן לצפות שאחרי שאיבד את שני חבריו הטובים ביותר – ביג ג'ו שהתגלה כשוטר סמוי וליטל ריקי שנשחט על ידי ברון סמים שפיתח אובססיה לאשתו של לוקה – ייעשה מייק קשוח יותר. אבל לא. היה נראה כאילו הוא שאב את כל הטוב מכל חבריו והחדיר אותו לעצמו, עד שהוא איבד כמעט את כל המאפיינים שנדרשו לו כדי לעשות את עבודתו.
"אני לא מרגיש סלחן במיוחד היום," אמר לוקה בקרירות. "מה איתך פרנקי? מרגיש סלחן?"
"אני לא מרגיש כלום." זה לא היה שקר. סזאר אימן אותו שלא להרגיש – בלי רגש, בלי כאב, בלי געגועים, בלי תאווה, בלי אובדן או חרטה. בלי אהבה. כי אהבה מחלישה אותך, ומעל לכול מוציא לפועל חייב להיות חזק – גופנית, רגשית ונפשית.
"אולי אני אתן לכם ערב מתנה במקום זה?" הציע דני, נועץ מבט בציוד שעל השולחן – פטישים, מסורים, צבתות, סכינים, חבלים, מחבטים, שוטים וכל מיני כלים נוספים שמשמשים מוציאים לפועל בעבודתם. "אתם והחברים שלכם, ובני משפחה. אני יכול לתת לכולכם ארוחה, משקאות חופשי, הופעה טובה. נתקזז ככה."
אלוהים. הדבר האחרון שרוקו רצה היה לבלות ערב בהאזנה למוזיקה שקירבה בינו לבין גרייס כשנפגשו. בהתחלה הוא לא האמין שילדה בת עשר אוהבת את השירים של "להקת 'Rat-Pack'" ופרנק סינטרה, אבל כשהיא שרה עבורו, במילים ובמנגינה מושלמות, משהו זז בתוכו. שנים אחר כך, בכל פעם שהם שכבו יחד במיטה, חבויים מהעולם, והיא שרה אותם שירים בקולה הרך, הוא נזכר ביום ההוא ובפעם הראשונה שהוא הרגיש חמימות בחייו.
"יש לי מסעדה משלי." לוקה הפיל בעצלתיים בקבוק מהמדף מאחוריו וזז הצידה כשהבקבוק התנפץ על הרצפה. "מה שאני צריך זה את הכסף."
"יש לי חמשת אלפים בכספת." דני הזיע, צווארון חולצתו נהיה כחול כהה. "אתם יכולים לקחת את זה, ובפעם הבאה..."
"אין פעם הבאה." רוקו סובב את זרועו של דני לאחור, מאלץ אותו לרדת אל ברכיו. "פאולו, תן לי את המחבט."
כששום מחבט לא הגיע לידו הרים רוקו את עיניו ומצא את פאולו בוהה בפוסטר של אישה ערומה שרועה על פסנתר. הילד הטיפש לא היה קשוב למתרחש סביבו. שטויות כאלה עלולות להרוג אותו. ונראה שנשארו לו עוד הרבה חיים לפניו.
"פאולו! מה לעזאזל?!"
"אני מצטער." פניו של פאולו החווירו כסיד והוא רץ אל תיק הספורט. "זאת אומרת, אני מצטער בוס... אדוני." הוא הביט בבהלה מעבר לקופסת קשיות השתייה שניצבה על דלפק הבר ושלח ידו אל המחבט.
"נו, באמת..." רוקו שמע את כל השמועות שמספרים עליו. איך הוא הרג מישהו בעזרת קשית כי הבחור הסתכל בו במבט שלא מצא חן בעיניו. או איך הוא הוציא למישהו את הקרביים כמו לדג כי שמע אותו מדבר לא יפה על הבוס. או איך הוא שותה רק דם, ישן על מיטת מסמרים והתמחה בעינויי מאפיה ערטילאיים בשמות כמו עניבה סיציליאנית, נעלי בטון ומקדחה.
רוב השמועות היו נכונות. לפעמים אפילו המאפיונרים הכי קשוחים לא היו מסוגלים להתמודד עם הדברים שהם נדרשו לעשות. ברגעים כאלה הם היו מזעיקים את צוות דה לוצ'י, קבוצה של מוציאים לפועל מקצוענים שבראשם עמד סזאר, אביו המאמץ של רוקו. גם אם נדרשו להכות, לענות, לאיים או להרוג, לא הייתה מגבלה למה שצוות דה לוצ'י היה מוכן לעשות. כל אחד מהחברים הוכנס לצוות כבר בגיל עשר ובמהלך הכשרתו רוקנו ממנו כל רגש, תחושת שייכות וצו מוסרי, נמנעו ממנו אהבה וחיבה אנושית והוא למד לשאת כאב. בסוף התהליך שוחררו התלמידים לעולם כמפלצות אכזריות וקרות שלא הרגישו דבר מעבר לסיפוק שבעבודה שבוצעה היטב. אבל איש לא הגיע לדרגת אכזריותו של סזאר. הוא היה עושה מעל ומעבר פשוט כי הוא נהנה לראות אנשים סובלים, ולא היו לו שום קושי או נקיפות מצפון להרוג אזרחים חפים מפשע שנקרו בדרכו.
רוקו לא היה דומה לסזאר כלל, והסירוב שלו לנקוט אלימות מעבר לדרישות החוזה הסב לאביו אכזבה אין-סופית. ועדיין, כשעמיתים צעירים וטיפשים לא שמו לב למתרחש סביבם, הוא לא היסס ללמד אותם לקח. לתת להם שיעור שיוכל להיות מה שיבדיל בין חייהם לבין מותם ברחובות.
ומובן שהיה לו מוניטין לשמר ובעלים של מועדון ג'אז שהיה צריך ללמוד שיעור. המוציא לפועל של משפחת הפשע גמבולי, שהיה רק מוציא לפועל אחד מפחיד יותר ממנו, לא היה יכול להעלים עין מחוסר הכבוד.
כשפאולו הביא את המחבט חבט רוקו באגרופו בפניו של הנער במכה אחת מחושבת, שתגרום את מרב הכאב והדימום אך תסב מעט מאוד נזק של ממש. הדם זרם מאפו של פאולו והוא כשל על רגליו. לוקה עזר לו לקום ושלח אותו לשירותים להתנקות.
"או, לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל." דני רעד כל כך שרוקו חשב שהוא עומד להשתין במכנסיים. הוא היה בדיוק הטיפוס. יש בחורים קשוחים שאינם משמיעים הגה. ויש אחרים, כמו דני, שמתחילים לבכות עוד לפני שרוקו מניף את המחבט.
"יש לי אישה. אין מי שידאג לה. היא בכיסא גלגלים. יש לה... מחלה. ו... היא... היא עיוורת."
לוקה גיחך. "אז מי הייתה הפצצה הבלונדינית בבית שלך כשעברנו שם לפני שעה כדי לחפש אותך. זאת שענטזה שם וקרצה למייק כאילו היא רוצה להיכנס לו למכנסיים? היא אמרה שהיא אשתך ושמחר בבוקר אתם יוצאים לחופשה של שבועיים בהוואי."
דני ייבב ורוקו הרים את זרועו גבוה יותר. "עשית ביטוח ביטול טיסה, דני? כי נראה לי שלא תתייצבו לטיסה הזאת."
"מה עם המועדון?" דני רעד בין ידיו של רוקו. "אני יכול להעביר חלק ממנו לבעלותכם. נוכל להיות שותפים עסקיים."
"אתה הולך להעביר את כולו לבעלותנו," אמר לוקה. "כבר הכנתי את הניירת. הכול מסודר וחוקי. עורך הדין שלנו הכין את המסמכים. קוראים לו צ'רלי ציפורניים."
רוקו דחף את דני על השולחן ולוקה פרס מולו את הניירות. לוקה הושיט לדני עט ורוקו לחץ על המרפק שלו עד שבעליו של המועדון רעד מכאב. "תחתום."
"אני לא מבין בעניינים משפטיים." דני רעד כל כך שרוקו שחרר אותו רק כדי לראות איך הוא קורס לרצפה. הוא לא נהנה מהעבודה שלו, אבל דברים קטנים ומשעשעים כאלה הפכו אותה לנסבלת יותר.
אבל הפעם דני אכזב אותו והמשיך לעמוד על רגליו. "אני צריך עורך דין."
לוקה אחז בידו והחזיק אותה שטוחה על השולחן. לפני שדני הספיק לעכל את המתרחש, רוקו כופף את האצבע הקטנה שלו לאחור עד שזו נשברה. דני צרח. לוקה עיווה את פרצופו. רוקו לא הניד עפעף. הוא אימץ לעצמו את כל משנתו של סזאר רק אחרי שאיבד את גרייס ושקע באלימות שנועדה להיות חייו.
"זו העצה המשפטית הטובה ביותר שתקבל אי פעם," אמר רוקו. "עכשיו תחתום על המסמכים המזדיינים."
דני ערסל את ידו הפגועה וחתם על המסמכים. "זה הכול?"
"לא." לוקה קיפל את הניירות והניח אותם בכיסו. "עכשיו אנחנו בעסק יחד. אתה תנהל את המקום עבורנו עד שתשלם את שארית החוב שלך."
"אבל ממה אני אחיה?"
"זאת לא הבעיה שלנו." לוקה הסתובב וסימן למייק ופאולו לבוא בעקבותיו. "אבל יהיה לך הרבה זמן לחשוב על זה בתקופת ההחלמה שלך."
"החלמה ממה?"
רוקו אחז במחבט והקדיש את כל כולו למשימה, מדחיק את כל מה שמילא את ראשו – הייאוש של ילד בן עשר שאולץ לעשות דברים שהיו גורמים גם למאפיונר הקשוח ביותר להתייפח, האכזריות של האיש שהוא ראה בו אביו, הכאב של ליבו הנשבר כשהוא ניתק את הקשר עם גרייס כדי להציל אותה מהחיים שמהם הוא עצמו לעולם לא יוכל לברוח, הכעס הבלתי מוסבר שלו עליה על כך שעשתה את מה שהוא רצה שתעשה וברחה וגל הרגש המציף שערער אותו מאז שפגש בה שוב.
הוא הרים את המחבט וכיוון. "ממני."
.jpg)
