כשחזר אסף מבית הספר, ראה מעטפה חומה מבצבצת מתיבת הדואר. הוא משך את המעטפה, ומכיוון שידע שזו מעטפה צבאית, חשב ששוב זומן אביו למילואים. כשהמעטפה בידו, דילג במדרגות, ולפתע ראה כי על המעטפה רשום שמו. כל חבריו בשמינית כבר קיבלו "צו שני" מהצבא וכעת הגיע תורו, חשב. הוא מיהר לפתוח את המעטפה, וראה כי אכן קיבל "צו שני" — מזמינים אותו להגיע ללשכת הגיוס בירושלים. אסף התמלא גאווה ושמחה, וכשנכנס לבית, הראה לאמו את הצו שקיבל.
האווירה בבית הספר התיכוני הירושלמי הייתה קרבית. רוב הבנים דיברו על כך שברצונם לשרת ביחידות קרביות. חלקם אף ידעו הרבה פרטים על הצבא שאסף לא הכיר: יחידות מיוחדות, סיירות למיניהן. היה זה נושא שלא הפסיקו לדבר עליו. הם ידעו כי בחודשים הבאים, לאחר סיום הלימודים, כולם יתגייסו לצבא. רק רוני ישב בצד ונראה עצוב. "אין סיכוי שההורים יחתמו שאשרת בקרבי," אמר. שנים לפני כן נהרג אחיו בתעסוקה מבצעית בלבנון, ורוני ידע שהמשפחה לא תוכל לקבל אובדן נוסף.
לאסף היו אלו ימים יפים מאוד. הוא התחיל את לימודיו התיכוניים בישיבה, שבה מרבית הלימודים היו לימודי קודש, וברור שבישיבה היו בנים בלבד. היה לו מאבק גדול וקשה עם המשפחה לעזוב את הישיבה. מאחר שלא השקיע בלימודים, חש שהוא בר מזל כשהודיעו לו בישיבה שהוא לא ממשיך בה לשנה הבאה. ההורים שלו לא אהבו את הרעיון וכעסו עליו מאוד.
כשהסתובב עם חבריו בחופש הגדול, הוא שמע כי בירושלים ישנם שני בתי ספר אקסטרניים שאליהם מגיעים כל הנערים והנערות שנפלטו מבתי הספר בעיר. הוא ידע שלא מקפידים שם על לימודים, ובעיקר מקום זה קיים כדי לשמור על מערכת חינוכית לנערים ולנערות, ולפיכך הלימודים אינם קשים ואין לחצים.
מהר מאוד נרשם אסף לבית הספר והמשיך שם את לימודיו. הוא השתדל להיות כמו כל חבריו ולנסות לעבור את המבחנים, לבוא בשעות המקובלות ולצאת כדי שהנהלת בית הספר לא תכעס עליו. תלמיד מבריק לעולם לא היה, אך גם לא גרוע, הוא היה תלמיד ממוצע. המעבר בין הישיבה לבית הספר האקסטרני עשה טוב לאסף. הוא הכיר הרבה חברים, היה מקובל בחברה והתחיל להכיר נערות ולצאת אתן. הוא היה פעיל חברתי ב"עיר הנוער" וגילה את החיים האמיתיים.
הוריו היו די מיואשים. הם הבינו כי אינו תלמיד מבריק, וחששו מאוד לעתידו. אסף היה ילד עדין, רגיש ודי מפונק. בשיחות על הצבא איש לא בנה על כך שיגיע רחוק. כולם קיוו שרק יסיים את השירות בשלום ויעשה למשפחה כמה שפחות בושות.
הקשר בין אסף לאביו היה מתוח מאוד. האב דרש מאסף ומאחיו ללכת בדרך התורה, לשמור שבת, לחבוש כיפה ולפקוד את בית הכנסת. מבחינת אסף היה זה מרד נעורים, שהוביל למתחים רבים ולהתפרצויות של האב כלפיו, וגרם לנתק ארוך של שנים שבהן השניים לא שוחחו ביניהם כמעט בכלל.
בא היום שבו היה צריך אסף להתייצב בלשכת הגיוס שברחוב רש"י. הוא הגיע כחצי שעה לפני הזמן, הציג את הצו לחייל בחוץ, והופנה לעלות לקומה השנייה. על הספסלים המתינו כמה נערים, ובכל פעם הייתה יוצאת חיילת, מכניסה אחד מהם למשרד, משוחחת איתו כעשר דקות, ואז משחררת אותו.
כשהגיע תורו של אסף הוא נכנס למשרד והתיישב מול החיילת. היא שאלה אותו שאלות אישיות והייתה "חמודה מאוד,"4. אסף ענה באירוניה ובביטחון עצמי מלא, רק כדי להשיג מבט ממנה. אותן חיילות שיושבות ומתשאלות שואלות כמה שאלות חובה, אחת השאלות שנשאלה ברצינות רבה הייתה "האם מישהו מבני משפחתך הקרובה נהרג או נפצע במלחמות ישראל?"
בחוצפה ענה אסף, "לא, אני הראשון..."
החיילת התבוננה בו ואמרה "זה לא מצחיק."
כשנשאל והתבקש להציע עצמו לשרת ביחידה קרבית, היה עליו לנקוב בחמש אפשרויות על פי ראות עיניו. אסף הסביר שהוא רוצה להתגייס ל"גולני". החיילת התעקשה ואמרה, "אתה חייב לכתוב חמש אופציות." אסף כתב חמש פעמים "גולני" — ולא התפשר.
כשסיים את השיחה, קם ועזב את המקום, כשהוא יודע שבחודשים הקרובים יקבל צו גיוס.
***
כשהסתיימה שנת הלימודים, והתלמידים קיבלו את התוצאות של מבחני הבגרות, היה ברור שבודדים אכן יצליחו להוציא תעודת בגרות מלאה. עבור שאר התלמידים, כל מבחן שעברו נחשב להצלחה. אסף למעשה נחשב לתלמיד טוב בשלב זה, מאחר שהצליח להיבחן בחמישה מקצועות שבהם עבר, אך זה עדיין לא הקנה לו תעודת בגרות מלאה.
היו אלו שבועות עמוסים במסיבות ובאירועים לציון סיום לימודי התיכון וההתכוננות לגיוס לצבא. נותרו לאסף שבועיים מיום סיום הלימודים עד לתאריך הגיוס. הוא החליט לא לבזבז את הזמן וקבע עם בן דודתו, שהיה בן גילו ואחד מחבריו הטובים, לנסוע לאילת לשבוע כדי לנפוש. השניים אכן יישמו את תוכניתם. הם ארזו תרמילים עם קופסאות שימורים, שקי שינה ובגדי ים ונסעו באוטובוס לאילת. היה ברשותם מעט כסף, אך כפי שנהגו בני נוער רבים, הם הגיעו לאילת והתמקמו על החוף, והעבירו שם את כל הימים בשהותם באילת.
העיר הייתה מלאה בני נוער. ביום שהו רוב הזמן בים והתקלחו במלתחות, ובלילות היו התארגנויות של בני נוער למסיבות, שירים וריקודים על החוף. את חלקם הכירו ואת חלקם לא. הם משכו את חופשתם עד יום אחד לפני הגיוס. בדרך חזרה מאילת באוטובוס ישנו הנערים כל הנסיעה. הם היו עייפים ומותשים וידעו כי יש להם יום אחד בבית להתארגנות לפני הגיוס.
אסף הכין את התיק האישי שלו, לבנים להחלפה ותיק רחצה, וסוודר במקרה שיהיה קר בלילות. הוא הלך לספר בשכונה וביקש לעשות בפעם הראשונה תספורת שתקצץ את שערותיו לגמרי. לאחר מכן פגש חברים שעמדו להתגייס גם הם.
בלילה האחרון בבית, אביו של אסף קרא לו לחדר השינה שלו. האווירה בין השניים הייתה מתוחה מאוד ואסף חשש מכך. האב ניסה לשוחח איתו בשיחת אב ובן בצורה שהכיר. הוא תמיד סיפר לאסף ואחיו שעלה לארץ מכורדיסטן לבדו, ותוך חודשים ספורים גויס ושירת בסיירת גולני. בכל פעם שהתרגש היה מוציא קופסה שבה היו האביזרים של "גולני", אשר אותם שמר כל חייו.
אביו פתח ואמר, "אין לי ספק שאתה יכול להיות טבח, אפסנאי או משהו אחר בצבא, ואין לי שום מחשבות שאתה יכול לעשות דברים טובים, אבל תשתדל לעשות לנו, למשפחה, כמה שפחות בושות. אם יהיה לך שכל לפחות תוציא רישיון נהיגה על חשבון הצבא..." הוא לא היה מרוצה מבנו, לא העריך אותו ולא האמין בדרכו.
בבוקר אסף לקח אוטובוס מהיישוב שבו גרו לירושלים. הוא היה שקוע במחשבות, "הנה זה קורה, אני מתגייס. אני חייב להתבגר ולהתחזק, כדי שאהיה כמו כולם."
כשהגיע לתחנה המרכזית בירושלים, החל לצעוד ברגל לכיוון לשכת הגיוס, שהייתה די קרובה. ליד לשכת הגיוס עמדו כמה אוטובוסים, וחיילים וחיילות עם רשימות הקריאו את שמות העולים לאוטובוסים. לאסף הייתה הפתעה נעימה: דודתו המבוגרת, אחותו הבכורה של אביו, המתינה לו ברחבת לשכת הגיוס. היא הייתה אישה פשוטה ובקושי דיברה עברית. כשראתה אותו פתחה בצהלות והשליכה על אסף שקית סוכריות. תופעה זו בדרך כלל מביכה, אך אסף קיבל זאת באהבה ואף ניגש לדודה, חיבק ונישק אותה.
לפתע קראו בשמו וביקשו ממנו לעלות על אוטובוס מספר שלוש. גם כשעלה המשיכה הדודה לצהול והשליכה סוכריות על כל נער שעלה לאוטובוס. האוטובוסים התחילו בנסיעה לכיוון תל השומר, שם היה ממוקם בסיס קליטה ומיון.
כשהגיעו נכנסו האוטובוסים לרחבת החנייה, והנערים ירדו ועמדו בטור כדי להיכנס לשרשרת החיול. רופא ואחות בדקו אותם ונתנו להם זריקות בשני הצדדים. חלק מהחברים התעלפו מהזריקות, אך אסף המשיך הלאה.
השלב האחרון היה קבלת המדים. הם הועברו לאולם שבו מתלבשים כולם, והחיילים הוותיקים הראו לחיילים החדשים איך להתלבש ואיך לקפל את תחתית המכנסיים בגומי. כמו כן, הראו להם איך רוכסים וקושרים את שרוכי הנעליים. אסף התמלא בגאווה, ולאחר שסיים אחז את הקיטבג בידו, ונעמד בשלשות בחצר כחייל במדינת ישראל.
השהייה בבסיס קליטה ומיון הייתה קצרה עבור אסף. הם החלו לעבור בין האוהלים של היחידות השונות, בהם הוסבר להם מהי כל יחידה. הוא גילה דברים חדשים שלא ידע לפני כן. באחד האוהלים התמקמו חיילים שהלכו עם נעליים אדומות, והסבירו כי הם נציגים של אחת היחידות המובחרות בצה"ל שנקראת "סיירת שלדג". אסף הבין שסיירת זאת היא מקום שני לאחר "סיירת מטכ"ל". הוא ניגש לקצין וחתם על התנדבות כמו מרבית חבריו. הם הועלו על משאיות ונסעו לכמה ימים למכון וינגייט, שם הוחלפו מדיהם לבגדי עבודה ב'.
כשירדו והתלבשו החלו החיילים לטרטר אותם. "30 שניות הגעתם, 30 שניות הסתובבתם. רד ל-50 שכיבות שמיכה," וכל מיני טרטורים של הצבא שאסף לא הכיר. כבר בשעות הצוהריים החלה פעילות מאסיבית וקשה. נתנו להם תרמילים מלאים בחול ים, והם היו צריכים לשאת אותם על גביהם ולעשות מסלולים של ריצות והליכות בים, בבוחן מהקשים ביותר, שהוגדר על ידי החיילים "אסון טבע". זהו מסלול ארוך שבו החיילים זוחלים כעשרים מטרים מתחת לגדרות תיל במסלולם ארוכים, עוברים את המסלול בתלייה, קופצים מעל קיר גבול, עוברים מקבילים ומטפסים על חבל בגובה שישה מטר. כל זאת שהם נושאים על גביהם תרמיל צבאי עמוס בחול ים.
אסף היה עייף ותשוש, אך הצליח להגיע באמצע תמיד. בכל מספר שעות הם כונסו, החיילים עמדו וקראו בשמות. כל מי שנקרא בשמו עלה על המשאית והיה ברור שהוא הודח. זה היה אות קלון.
ארבעה ימים הצליח אסף להישאר במבדקים, אך ביום הרביעי לקראת הצוהריים הודח. הוא הרגיש מושפל, טיפס על המשאית ולא יכול היה לעצור את דמעותיו. מצד אחד ידע שהסיוט של ארבעת הימים האחרונים הסתיים, אך היה פגוע בכך שלא הצליח לעבור את המבדקים.
הוא ישב במשאית ומירר בבכי. בשקט הורה לו אחד הקצינים לרדת מהמשאית. הקצין שאל את אסף, "למה אתה בוכה?", אך אסף לא השיב. הוא כתב משהו על נייר והכניס למעטפה, מסר אותה לאסף ואמר לו, "תן את המכתב לקצין מיון ואתה תלך לאחת הסיירות הטובות בצה"ל, לסיירת צנחנים." אסף קיבל את המכתב ועלה למשאית. הוא נרגע קצת.
במשאית ישבו איתו עוד חברים רבים שהודחו, מרביתם הצהירו שלקרבי כבר לא ילכו יותר.
כשהגיע בחזרה לבקו"ם ניגש לקצין המיון ומסר לו את המעטפה. זה היה תהליך מהיר מאוד, קצין המיון שלח אותו להחליף את בגדיו לבגדי צנחן והורה לו לצאת הביתה לחופשה עד יום ראשון, שבו יתייצב ביחידתו החדשה.
