חלומות ראווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חלומות ראווה
הוספה למועדפים

חלומות ראווה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מרינה גרוסלרנר

ילידת צ'רנוביץ, כיום במערב אוקראינה. עלתה ארצה בשלהי 1973 (בעת מלחמת יום הכיפורים). המשפחה התיישבה באשדוד. למדה פילוסופיה ובלשנות באוניברסיטת תל-אביב. תירגמה עשרות ספרים מאנגלית. ספרה "לליה" היה אחד מהזוכים בפרס ספיר לשנת 2002.

תקציר

ביום בהיר בתחילת הסתיו נפגשים שבעה נערים ונערות בני 13-22 חסרי בית, בגן צ'רלס קלור ביפו. המפגש האקראי מוביל אותם לבניין תעשייתי נטוש בשולי התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. שם, במקום המכונה בפיהם ביתא, הם מקימים לעצמם מקלט, עולם קסום המגן עליהם מפני החיים שבחוץ.
 
מיהם אותם נערים ונערות וכיצד הגיעו לשם? כל אחד מהם איבד את משפחתו, ברח ממנה או ויתר עליה, אם כי הם אינם מדברים על הנסיבות שגרמו להם לעזוב את ביתם.
 
במקום זה הם בוחרים לספר זה לזה סיפורים דמיוניים, אגדות שבטיות על שדים ועל אלות דוב סיביריות, על מטמורפוזות ועל מלכות לוחמות באתיופיה של המאה השלישית לספירה.
 
אט אט צוברים הסיפורים כח משלהם. עם הזמן והמילים מיטשטשים הגבולות בין דמיון ומציאות, בין שפיות לטירוף.
 
בשפה יפהפייה מעוררת מרינה גרוסלרנר מחול שדים האוחז ביושבי ביתא כמו גם בקוראים. מתוך הסחרור צפות ועולות תהיות מטלטלות: האם יש באפשרותנו לראות את המציאות כפי שהיא, ללא הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו ועל האופן שבו נעשינו מה שאנחנו?
 
או שמא משתנה המציאות פעם אחר פעם, בהתאם לסיפור שאנו מספרים לעצמנו בכל פעם? ואולי אלו דווקא הסיפורים שהיו שם קודם, לפנינו, כוחות קדומים מסתוריים הצומחים ועולים מבין האותיות, שולטים בנו דרך המילים, מכתיבים את חיינו בצירופי משפטים.
 
מרינה גרוסלרנר (1967) עלתה ארצה בשנת 1973, במהלך מלחמת יום כיפור, היא למדה פילוסופיה ובלשנות באוניברסיטת תל אביב. זהו ספרה השני של מרינה גרוסלרנר. ספרה הראשון, לליה (הספריה החדשה, 2001 ) זכה לשבחים רבים.

פרק ראשון

האישה חשבה שהן חבורה משונה. היא לא תתפלא לגלות שהן בכלל לא רואות אותה. לא נראה שהן שמות לב למשהו. שתי ילדות, בנות שלוש עשרה או ארבע עשרה, אחת עם רעמה של תלתלים חומים, תרמיל גדול ושק שינה שמיטלטל על יד אחת, ולידה הילדה השחורה הזאת עם הקרחת המשונה, אפילו לא ממש קרחת, כאילו גזרה את השיער בעצמה, אולי במספריים קטנים לציפורניים, איים בהירים של בשר גולגולת חשוף בין פקעות של צמר שחור דחוס.
הילדה השלישית, הגדולה, הלכה מעט לפניהן, ונראה שהיא היחידה שיודעת לאן היא הולכת. גבוהה כזאת, גדולה יותר מגבוהה בעצם, חזקה, בת שבע עשרה או שמונה עשרה, בבגדים שחורים ובנעלי פלטפורמה שחורות ועם שער נחשים חום כהה שהסתיר את פניה כמעט לגמרי. מתוך השיער הציצו השפתיים, מאופרות באדום עז, ועין ירוקה שהתבוננה באישה במבט נוקב וגרמה לה להסב את מבטה מיד. היא השפילה את ראשה והמשיכה ללכת, צרובה ממכוות העין הירוקה, הזועמת.

אבל אורית לא ידעה לאן היא הולכת. היא רק ידעה שהן צריכות למצוא מקום לישון לפני שהחושך ירד, ולא היה לה מושג איפה. היא בקושי הכירה את העיר.
היא החישה את צעדיה. נמאס לה מהן, הולכות כאילו אלוהים עוד לא המציא את העצמות.
ההליכה הארוכה רצעה רצועות אדומות לוהטות בכפות רגליה השחורות של מאיה הנתונות בסנדלים התנ"כיים, אבל היא לא התלוננה, גם כאשר אחת הרצועות נפרמה לפצע מדמם.
כעבור כמה רגעים פנתה אורית לאחור ואמרה בקוצר רוח, "חכו לי כאן," ומיד נבלעה בפתח המשביר לצרכן. נועה ומאיה לא ענו לה ורק התבוננו בגבה הרחב בתחושת יתמות.
נועה חשבה שזה מוזר, הקטע הזה של אורית, איך היא פשוט מוכרחה להיות עם איפור. בכל סניף של בורגר ראנץ' או של סופרפארם שעברו לידו היתה עוצרת, נכנסת לשירותים ומתקנת את השפתון. לא שהיא התכוונה לשאול אותה מה הסיפור. היא כבר הבינה שלא שואלים שאלות, ושאורית תספר בעצמה אם תרצה. אבל היא ידעה שלמרות הפוזה הפרחית שלה אורית חכמה, ושהיא ומאיה ברחו, כמוה, אבל במקרה שלהן מפנימייה. זה נעשה הרבה יותר קל אחרי שהצטרפה אליהן. הימים הראשונים לבד, בחוץ, היו הכי קשים, כשהעור עוד היה רך ולבן ולא מוכן, נושא עמו את זיכרונות המיטה החמה בבית.
לרגע היא דשדשה במקומה ואחר כך קרסה באנחה על עמוד אבן קטן על שפת המדרכה, מכינה את עצמה לציפייה ארוכה. מאיה התיישבה על עמוד אבן נמוך מאחוריה. נועה הסתובבה והעיפה בה מבט. היא קצת הפחידה אותה, עם הקרחת הזאת והתלבושת הדוֹסית, חצאית ג'ינס ארוכה וחולצת כפתורים עם שרוולי שלושת רבעי. היא לא אהבה להישאר לבד עם מאיה.
באותו רגע פרץ פתאום גל של גברים מהפסאז'. נועה לא הבינה מאיפה כולם צצו פתאום, עד שהבחינה בשלט של בית הקולנוע הפורנוגרפי. בטח אחת ההקרנות הסתיימה. הגברים פסעו מהר, מצונפים בתוך עצמם כאילו קר להם, אף על פי שהסתיו רק התחיל ובמשך היום עוד היה חם. כמה מהם הגניבו לעברה מבטים מהירים, אשמים, שגרמו לה להרגיש הכי בודדה בעולם. היא שוב העיפה מבט לאחור, לבדוק אם מאיה בסדר, אבל נראה שמאיה כלל לא הבחינה בהם. משהו אחר ריתק את תשומת לבה.
נועה עקבה אחר מבטה וראתה אמא עם ילד קטן, בן ארבע בערך. האם, בטרנינג מרושל, גררה אחריה את בנה עד שרגליו כמעט ריחפו באוויר. הילד ניסה ללקק את גביע הגלידה שאחז בידו ובה בעת להדביק את צעדיה הרחבים, אך שקע שוב ושוב בתענוגות הליקוק. מדי פעם החרידו אותו גערותיה הצרודות, המעושנות של אמו, והוא היה מזרז לרגע את צעדיו ואז שב ומשתרך מאחור.
לפתע זינקה מאיה ממקומה, חטפה את הגביע מידו של הילד והתחילה ללקק אותו כאילו לא אכלה גלידה בחיים. הילד פרץ בבכי, ואמו ההמומה הביטה במאיה ואחר כך התחילה לצרוח כאילו שוחטים אותה, וכל האנשים ברחוב נעצרו כדי להסתכל. ורק מאיה המשיכה לשבת שם ולטרוף את הגלידה, מרוכזת לגמרי כאילו כל הצעקות האלה בכלל לא נוגעות לה, ונועה רצתה לקבור את עצמה באדמה. מאיה חיסלה את הגביע בתוך חמש שניות בערך ורק אז הרימה את עיניה והביטה בילד, שהיו לו כתמים של גלידת שוקולד על הסנטר, ולרגע פחדה נועה שהיא תתחיל ללקק גם אותו, כמו לביאה שראתה פעם בסרט טבע, שליקקה גורים של אנטילוֹפּה לפני שטרפה אותם. נראה שגם האם קלטה את המבט הזה, כי פתאום היא הפסיקה לצרוח והתחילה למשוך אחריה את הילד, שנבהל והתחיל לבכות עוד יותר חזק, ורק כששניהם התרחקו נעשה מבטה של מאיה מעורפל ושבע, והיא שקעה לתוך עצמה עד שאורית יצאה מהמשביר, מאופרת כמו האמא הגדולה של כל השרמוטות.
"תשמעי איזה קטע," היא קראה לעבר נועה, אבל באותו רגע ראתה את מאיה ושאלה, "מאיה, מה עשית?" מאיה השפילה את עיניה, ונועה חשבה שאורית היא בטח הבן אדם היחיד בעולם שמצליח לגרום למאיה להרגיש דברים של אנשים נורמליים, כי מאיה נראתה פתאום מבוישת, ונועה שאלה את עצמה למה אורית נסחבת איתה, הרי ברור שמאיה היא תיק רציני. אחר כך אורית ונועה ניסו להחליט לאן כדאי ללכת, ומאיה עמדה שם כאילו הדיון בכלל לא נוגע לה. כתמים גדולים של גלידת שוקולד היו מרוחים לה על כל הפרצוף.
הן נאלצו לברוח מוקדם בבוקר מהבית הנטוש שישנו בו ביומיים האחרונים, ועכשיו כבר היה די מאוחר בצהריים. לא שזה היה מי יודע מה בית. סתם חור. אבל זה לא פשוט למצוא בתים נטושים בעיר הזאת. אנשים לא נוטשים בתים סתם ככה. אורית אמרה שבטח הזקן החטטן שהביא להן אוכל אתמול בערב, הוא זה שקרא לשירותי הרווחה ששלחו את הסוציולוגית או הפסיכולוגית או הסייעת או השיננית או איך שלא קוראים לזה, שאמרה להן שהיא כבר ראתה הרבה מקרים כמוהן, ושאם הן יישארו שם זה ייגמר בבכי. ככה היא אמרה, "זה ייגמר בבכי." היא גם אמרה שיש לה מקום לבחורות כמוהן, ואחר כך הלכה ואמרה שתחזור מחר, ולכן הן היו מוכרחות לברוח, ומרוב שמיהרו הן שכחו לקחת חלק מהדברים.
נועה אמרה שהכי טוב ללכת לים, שאולי הבּריזה של הים תרענן להן את המוח ותעזור להן לחשוב, ואורית הסכימה כי לא היה לה רעיון טוב יותר, אבל מאיה התחילה לבכות ואורית עמדה שם באמצע הרחוב וליטפה לה את הגב, ומאיה השעינה את ראשה על החזה הגדול של אורית ובכתה עוד יותר חזק ואורית המשיכה ללטף לה את הגב ולהגיד, "ששש... ששש..."
כשמאיה נרגעה סוף סוף הן הלכו לים. הטיילת היתה כמעט ריקה ורוב האנשים שהיו שם נראו עוד יותר בודדים ומבולבלים מהן. אורית הצביעה על כמה מהם ואמרה, "לא נראה שהבריזה עזרה להם מי יודע מה," ולנועה לא היה מה להגיד.
הן המשיכו ללכת עד שהגיעו לחוף הדולפינריום ואחר כך עלו לגן צ'רלס קלוֹר, ונועה אמרה שזה המקום שאנשים באים אליו לעשות מַנגָל, וראו על אורית שהיא מתרשמת כי היא ומאיה בקושי הכירו את תל אביב ובכלל לא היה להן מושג איפה הן. אורית אמרה, "טוב, אז אולי מישהו יזמין אותנו. מה זה לא יזיק לי מנגל," ונועה בלעה את הרוק ואמרה בשקט, "או שנזמין את עצמנו," והיא ואורית חייכו בהסכמה.
אבל לא היה שם אף אחד שעשה מנגל. אולי כי עוד היה מוקדם, רק ארבע או חמש אחר הצהריים, ואנשים בטח מגיעים מאוחר יותר, אחרי העבודה. ואולי הם לא מגיעים בכלל, חשבה נועה, כי כבר נעשה קריר בערבים. היא פנתה אל אורית, ומתוך מבוכה העבירה את משקל התרמיל מכתף לכתף, אבל אורית לא הבינה שזה ממבוכה ושאלה מיד, "כבד לך?" ולפני שנועה הספיקה לענות ניגשה אליה מאחור, הסירה מגבה את התרמיל והניפה אותו בקלילות על כתפיה הרחבות כאילו אין לו משקל ואמרה, "כבד. מה את סוחבת שם, אבנים?" וצחקה. ושוב הפתיע את נועה הצחוק הזה, המהיר והבלתי-צפוי, שמחק מיד את ההבעה החשדנית. נועה הסמיקה, או לפחות הרגישה שהיתה מסמיקה אילו לא היה לה עור כזה שאף פעם אינו מסמיק, ואמרה בחשש, "ספרים." אבל אורית לא צחקה עליה ורק אמרה, "אה, איזה יופי," והמשיכה ללכת.
לקראת סוף הגן, ליד הגבעה שניצב עליה מלאך נחושת מוריק, ישבו כמה בנים, בני גילן בערך, והם דווקא כן עשו מנגל.
"הו," נאנקה נועה כשהן התקרבו קצת, "אני מתה מרעב," ורחרחה ברעבתנות את הבשר כמנסה לשבוע מהריח. אורית נאנקה גם היא. ואז שלושתן פשוט נעמדו שם.
המלאך כינס את כנפי הברזל שלו כאילו חשש שמשב רוח עז יבוא ויישא אותו משם אל מעבר לבתי המלון והבניינים הגבוהים שלאורך קו החוף.
"אני כל כך רעבה," לחשה אורית. "ניגש?" ונועה אמרה ששווה לנסות, אבל מאיה אמרה, "לא!" והתחילה לבכות בדמעות גדולות שזלגו לה על הלחיים כמו מטבעות של חצי שקל, ונועה הצטערה שהן לא השאירו אותה לעובדת הרווחה כי אולי היא באמת צריכה מקום "לבחורות כמוהן".
הן ניסו למשוך את מאיה אחריהן, אבל היה מדהים לגלות כמה הגוף שלה נעשה כבד מה"לא!" הזה שלה. פשוט לא היה אפשר להזיז אותה.
הרוח התחזקה והתיזה עליהן קצת קצף עכור מהים, שלא נראה נקי במיוחד. הבנים הפסיקו לנפנף והביטו בהן ממקומם, מוגנים מפני הרוח למרגלות הדקל, ולנועה התחשק להטביע את מאיה בים. פתאום אחד הבנים קם, לקח חתיכת בשר מהגריל וירד לקראתן בשביל המלאך, מאזן את מנחתו בזהירות בין שתי ידיו. האור מאחוריו כיתר בהילה את תלתלי הפרא השחורים שלו, והרוח ינקה את התלתלים, מותחת אותם כלפי מעלה, כמבקשת לאחוז בציצית ראשו ולשאתו משם. הוא התבונן לסירוגין בהן ובעפר שעליו פסע, ומיקם בזהירות את כפות רגליו היחפות והצרות בין שברי הזכוכית הפזורים על השביל.
כשהגיע אליהן הושיט את צלחת הפלסטיק, והן יכלו לראות את הבשר המונח עליה, נא כמעט, עם פסי גריל באפור בהיר על אדום ריר. הוא הרים את הנתח בעדינות ונופף בו לפני אפה של מאיה, ונועה יכלה לחוש בכף ידה, שאחזה בכף היד של מאיה, איך ה"לא!" פורח למאיה מהגוף ומותיר אותו קל קל.
הבחור הרחיק מעט את חתיכת הבשר ממאיה, והלך צעד אחד לאחור. מאיה הלכה צעד אחד קדימה, ונועה ואורית, שאחזו בה אחת מכל צד, התקדמו גם הן צעד. הבחור נסוג עוד צעד, ומאיה התקדמה עוד צעד. וכך, במין ריקוד משונה, חצו ארבעתם את שביל המלאך שהפריד ביניהן לבין המנגל.
כשהגיעו לדקל, הושיב הבחור בעדינות את מאיה על ארגז עץ הפוך והניח לנתח הבשר לצנוח אל בין ידיה המושטות, ומאיה התחילה לטרוף אותו והדם נזל לה על הסנטר, ורק אז קלטה נועה מולה את העיניים הכי שחורות בעולם ואת החיוך הכי יפה שהיא ראתה בחיים.
היא הרגישה שהיא מכירה אותו וגם את שלושת הבחורים האחרים וגם את המקום הזה. מלפני הרבה זמן, לא רק מעכשיו. והיא התפלאה שלא זיהתה את המקום קודם, כאילו הם היו צריכים להיות שם כולם יחד כדי שתדע.
הבחור חייך ואמר, "אתן תחכו, נכון?" ואפילו במצבה הפתיע את נועה ה"אתן" הזה. והיא הנהנה, וגם אורית הנהנה, ובאותו רגע נועה קצת קינאה במאיה שהיא לא לגמרי בסדר בראש, כי גם היא היתה מאוד רעבה, וגם היא היתה מוכנה לאכול את הבשר ככה, כמו שהוא, נא והכול.
המארח שלהן פרש קרטונים על הדשא וסימן להן לשבת.
כל אותו הזמן שלושת הבנים האחרים רק ישבו שם בשורה, כאילו מישהו סידר אותם לפי הגודל, מהקטן לגדול, ובהו בהן בלי להגיד מילה.
הקטן ביותר נראה ממש ילד, בן תשע או עשר, עם תלתלים בלונדיניים רכים ועיני תכלת גדולות. חסרה לו רק גלימה, חשבה נועה, כדי להיראות כמו הנסיך הקטן. הוא ישב באנינות על מטפחת בד שנפרשה על ארגז ירקות הפוך, ונראה מטופח עד גיחוך בין בקבוקי הפלסטיק ועטיפות הממתקים שכיסו את הגן.
השני היה יצור יפהפה, ארך גפיים, עדין ושרירי גם יחד, כבן שבע עשרה או שמונה עשרה. הוא לבש חולצת טריקו שחורה גדולה ומכנסיים שחורים צמודים עם חגורת ברזל. ג'ונגלים טרופיים כחלחלים עם ציפורים אגדיות ואיילות שלוגמות מים ממעיין קטן היו מקועקעים על זרועותיו. שיער הטורקיז שלו היה קצוץ בתספורת מוהיקן, עם כרבולת מזדקרת במרכז הגולגולת וצדעיים מגולחים. היה לו עור דבש בהיר, עיניים מאופרות כמו רקוּן, ותווים כה מחוטבים שאפילו שלל העגילים שענד - בגבותיו, בשפתיו, וכשפתח את פיו ראתה נועה עגיל אחד גם בלשונו - לא פגמו ברושם האצילי.
האחרון, המבוגר ביותר, בן עשרים בערך, ישב קצת בצד, על סלע משלו. אפילו כשישב נראה ענק, מטר תשעים לפחות. השיער על זרועותיו היה אדום כמו השיער על ראשו. הוא ישב על הסלע שלו כמעט בלי לזוז, כאילו נזקק לכמויות אנרגיה עצומות כדי להטעין את גופו הגדול. היו לו שפתיים מלאות, עצובות, עיני תכלת דהויה ועפעפיים מודלקים. הוא לבש גופייה אפורה שחשפה צלקת עמוקה בחלק העליון של הזרוע השמאלית, כמעט ליד בית השחי, כאילו ננשך על ידי כריש.
"תראו אותם!" צחקה אורית. היא הצביעה על שלושת הבנים וצחקה שוב, צחוק מתרונן, ילדותי, ששינה אותה לגמרי.
המארח שלהן לא נעלב. הוא צחק יחד איתה, ואז קד וסלסל בזרועו באוויר ואמר, "ארבעת המוסקטרים, לשירותך, עלמתי."
אורית צחקה, והעין הירוקה החשדנית שלה הזדרחה. היא קדה קידה מגושמת במקומה על הקרטון ואמרה, "חן חן לכם, עלמי החן," ושלושת הבחורים חייכו, אם כי בהיסוס, ומאיה נעצה את עיניה בענק האדמוני וחשבה שהוא נראה כמו דבורה, דבורה זכר, ובחנה את הפלומה האדמדמה על זרועותיו שלכדה והתיזה את זהרורי השמש. חנן הפסיק לחייך וחשב: למה היא מסתכלת עלי ככה? אבל קולה של אורית התערב בחילופי המבטים האילמים ואמר, "נראה יותר כמו שלושת הקופים מאשר כמו ארבעת המוסקטרים אם תשאל אותי." ושוב הצביעה על השלושה וצחקה בלעג נטול רוע. הענק האדמוני הסמיק עד שורשי שערותיו והנער המקועקע הניח את הסכין בזהירות על קרש החיתוך, השמיע קול של קוף, עמוק וגרוני, ומיד התהפך, והלך כך, על ידיו, אל המקום שבו ישבו הבנות על הקרטונים והשמיע קולות נהמה גרוניים תוך כדי הליכה. כשהגיע אליהן עיקל את גבו לאחור, גמיש כנער קרקס, עד שכפות רגליו היחפות כמעט נגעו בעורפו, וירד לגשר. הוא אסף בבהונותיו, שהיו גמישים כאצבעות כף יד וארוכים כמעט כמוהן, חבילת מפיות שהיתה מונחת על הדשא והגיש אותה למאיה, שצחקקה מאחורי כף יד פרושה ואספה את המנחה, שומטת את נתח הבשר הנגוס, והוא מיהר לאסוף אותו ולהימלט עם שללו, מקרקר כמו העורבים השמנים שחלקו איתם את הדשא.
הבנות פרצו בצחוק, והוא שב והתהפך והתרומם על רגליו, התיישב במקומו הקודם והתבונן בהן שבע רצון מתוך פנסי האיפור השחורים.
"הנה לכם שלומית," אמר הילד הקטן בקול עייף ומר, בכלל לא של ילד. "בשביל זה אנחנו מחזיקים אותה. שלומית זה יותר טוב מקוף קרקס."
ואורית שאלה, "שלומית?" ולא הצליחה להסתיר את תדהמתה. שלומית חייכה והנידה את ידה בביטול. "אל תדאגי, מותק. הרבה מתבלבלים." ואחר כך פנתה לעבר המארח שלהן והצביעה על הבשר. "אוּף, יונתן, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?"
יונתן לא ענה, אבל פתאום הרעב היה נוכח שם ביניהם, מוחשי כמו אורח נוסף, ויונתן הסתכל עליהם ואמר, "זה לא ייקח עוד הרבה זמן," והוסיף, "ובינתיים אני אספר לכם סיפור. זה יעביר את הזמן." ונופף במפית הנייר האדומה הגדולה שבידו כמו קוסם חובב במסיבת יום הולדת.
וברגע שהגה את המילים החלו עיניהם להיעצם, כמו ילדים שמקשיבים לסיפור לפני השינה.

בחלומה רודפת אחרי עזיזה מרכבה פתוחה מזהב הרתומה לשני סוסי ים.
עזיזה, שבחלומה היא תמיד בת שתים עשרה ורגליה עדיין קלות כבילדותה, רצה יחפה ושחומה וקלה כגַאזלָה ברחובות העיר הלבנה, שבתיה משתקפים ומתפרקים בעיני החרקים המורכבות של סוסי הים.
היא רצה והרחובות מסתחררים לנגד עיניה, וכולם ריקים ושוממים, כאילו נסו כל תושבי העיר בבהלה. אבל אפילו תוך כדי ריצה היא חשה בנשימתה הכבדה של מפלצת האדם הצופה באסונה מאחורי התריסים המוגפים.
היא רצה והמרכבה ממשיכה לרדוף אחריה באותו שיוט עצל, כאילו עומד לרשותה כל הזמן שבעולם, הרי מדובר במרכבת חלום.

הוא הפסיק פתאום ואמר, "אולי כדאי שנחתוך בינתיים סלט? הבשר עוד מעט מוכן."
המעבר כל כך בלבל את נועה שלרגע היא רק בהתה בו, והוא חייך אליה ואמר, "את אוהבת סלט, נכון?" ורק אז היא הבינה שכל אותו הזמן הוא המשיך להשגיח על הבשר, להפוך אותו, לבזוק עליו תבלינים ולהחליק צלחות נייר וסכו"מי פלסטיק מעטיפות הצלופן בתנועות מיומנות.
"אני הכי אוהבת כשאתה מגיע פתאום לקטע של השד," אמרה שלומית.
"הו, אלוהים!" נזעק חנן, "תסמכו על שלומית שהיא תדע להרוס סיפור!"
היה מפתיע לשמוע אותו מדבר. היו לו פנים סבלניות שספגו הרבה ואמרו מעט, ועצמות כבדות של סוס עבודה. הוא נראה קיבוצניק או מושבניק.
שלומית נהמה וחשפה לעברו שיניים קטנות וחדות, וחנן אִגרף את כפות ידיו הגדולות כאתי חפירה בלי לומר מילה. השערות האדומות על מפרקי ידיו סמרו.
"חנן!" סינן לעברו יונתן, ואצבעותיו של חנן נפרשו על ברכיו.

עזיזה אינה יודעת מאין הגיע אליה החלום הזה ומתי הוא התחיל. היא חושבת שאולי תמיד חלמה אותו, מהיום שנולדה בו. ואולי עוד לפני שנולדה. שכן ידוע שלכל אדם מוקצבים כך וכך חלומות שעליו לחלום במהלך חייו.
אבל אני יודע משהו שעזיזה לא ידעה. אני יודע מי היו האלים במרכבת סוסי הים.

הוא מדד כפית חרדל לתוך רוטב הסלט. קו של רצינות חרש את מצחו. הוא הרים את כוס הרוטב ובחן אותה מול עכירוּת השמש, ולרגע לא היה ברור אם אבד ברוטב או בסיפורו, אבל כשנשא אליהם שוב את מבטו היה ברור שלא הלך לאיבוד לא בזה ולא בזה. הוא נראה לנועה האיש המדויק ביותר שפגשה מימיה, ורק העובדה שישב שם, איתם, אינו רצוי בביתו או שביתו אינו רצוי לו, עמדה בסתירה לרושם הזה.

זה היה בעיראק. הימים היו ימי פרעות ביהודים, ואביה של עזיזה הואשם בריגול למען הציונים ונכלא בבית הסוהר.
ארבעה ימים שוטטה עזיזה בבית שנאסר עליה לצאת ממנו, תועה בין קולותיהם המהוסים של המבוגרים שנכנסו לבית ויצאו ממנו בארשת פנים מודאגת, או העבירו בו לילות שימורים ארוכים וחיכו. וחיכו. וחיכו. השד יודע למה.
והשד ידע.
וביום הרביעי, בשעת צהריים כבדה שמשכה מטה את העפעפיים כמו כישוף, כשעזיזה שכבה על המזרן הפרוש על הרצפה, גפיה שלובים בגפיהם של אחיה ואחיותיה ודודניה הקטנים שהושכבו לנמנום הצהריים המסורתי, היא חשה פתאום שמישהו קורע את קורי השינה מעל עיניה ביד גסה, ובבת אחת הן נפקחו אל התקרה הגבוהה בחדר עטוי הצללים.
"מה את שוכבת פה?!" שאל השד, בקול שאינו של גבר ואינו של אישה, "מה את שוכבת פה כמו טיפשה?!"
עזיזה הסיטה מעל חזה את זרועה של דודניתה, והביטה סביב. החדר היה ריק.
"ע זי זה!" אמר קול אחר, הפעם קול מובהק של אישה, אם כי לא של אישה מהצד הזה של החיים.
"ע זי זה!" גרגר השד.
עזיזה התירה את עצמה מתמנון הידיים והרגליים וזינקה ממקומה. פקעת הילדים זעה באי נוחות.
"ע זי זה!" מלמלו יחד השפתיים הקטנות מתוך שנתן המכושפת.
"זַה-זַה-זַה-זַה!" נאנחו, חיוורון לא טבעי פשה בלחיי התינוקות שלהם.
זרוע זינקה מתוך הפקעת ונכרכה סביב קרסולה.
עזיזה השפילה את עיניה וראתה את אחיה בן הארבע לופת את רגלה ומחייך אליה בעיניים לא רואות מתוך שנתו.
"תהיתי אם יש מקום שאליו הולכות האהבות האבודות, כמו העפרונות האבודים והמחקים האבודים, עם ריח ובלי ריח," הגו שפתי הילד הישן בקול צלול מילים לא לו.
ואז, כאילו נכרתה תודעתו באחת, צנחו עפעפיו, מרטטים על חלומו, וזרועו נחבטה ברצפה. כף ידו הרכה פנתה בתמיהה אל התקרה.
ברגליים יחפות הסתערה עזיזה על פתח החדר ומשכה את דלת העץ הכבדה, המגולפת. הדלת החליקה כאילו אין לה משקל.
בזו אחר זו נפתחו בפניה הדלתות המקושתות של הבית, עד לאחרונה, הכבדה מכולן, זו שהיתה נעולה בפניה במשך ארבעה ימים וארבעה לילות.
עזיזה מצמצה אל אור אחר הצהריים המסנוור, ולראשונה בחייה מצאה את עצמה לבד ברחובותיה הבּשוּמים והמאוּבקים של בגדד.
שיחי היסמין הדיפו ריחות משכרים, ושיחי הגרניום כרעו תחת משא הפרחים. רגליה היחפות העלו ענני אבק קטנים בשעה שפסעה במורד שביל העפר הכבוש ולאחר מכן בדרך אספלט. היא לא ידעה היכן היא אבל ידעה שהיא מתרחקת מביתה, הולכת וקרבה ללבה הפועם של העיר.
הרחובות מלאו בניינים ובעקבותיהם אנשים. כאילו הרו הבניינים את האנשים. טפטוף האדם הפך לזרם עז ויציב, שהלך וגבר עד שהיה לשיטפון, למבול, הבולע אל קרבו עוד ועוד טיפות אדם. חוטמה התחכך באחוריים דשנים, בגבים כבדים. כתפיה נתמכו בכרסים אבטיחיות שמזגו את כוחן אל גוף הילדה שלה והוסיפו לו נפח. היא הפכה ללבֵנה בחומת אדם שלא הניחה לה לראות את המתרחש מלפנים או מאחור. היא הפכה לחלק מגוף אחד, לב אחד, מחזור דם אחד, תודעה אחת, רצון אחד. מתחככת, נהדפת, נישאת על ריחות הזיעה והבושם והציפייה. היא הסתחררה ושקעה תחת גל האנשים כטובעת, עד שרגליה שבו ונגעו באדמה מוצקה. הגל חלף, ההמון דמם, ומבין הרווחים שנפערו לפניה צצו הבזקי תמונות.
עיניה הושבו לה.
היא הגיעה לכיכר השוק...

ידיו, שהיו בטוחות כל כך קודם, גמגמו עכשיו.

נדרש לה רגע לזהות את המקום. כה חגיגי נראה כעת, כה שונה ממראהו כאשר פקדה אותו עם אמה ודודותיה כדי לקנות צרורות של כוסברה ופטרוזיליה.
עין ההמון פנתה לעבר הרחבה הריקה שבמרכז הכיכר הבוהקת בשמש אחר הצהריים.
במרכז הרחבה, על בימת עץ גבוהה, ניצבו שלושה צלמי מוֹלֶך, שלוש זוויות נחרצות שינקו את האור הזהוב של אחר הצהריים, כניזונות ממנו. תחושת ציפייה חולנית, מידבקת, עמדה באוויר. עזיזה ידעה שעליה לפנות ולברוח משם, אבל גם אילו היה ההמון נחצה בפניה כים סוף לא היתה מוצאת בתוכה את הכוח ללכת. היא רצתה לראות את מה שנגזר עליה לראות, ולא היה דבר שהיה בכוחו להזיזה משם.
השקט נעשה סמיך ועמוק, ומתוכו, כבחלום, הגיחו שלושת הכוהנים הגדולים של המולך, עיניהם מכוסות, לבל יראו את פני האל וימותו.
שלושת הכוהנים חצו את הרחבה הגדולה בצעדים אטיים, ולמרות כיסוי העיניים היו תנועותיהם בטוחות לחלוטין, כאילו ראו את אשר לפניהם.
שני גברים במדים ירוקים ובכובעי מצחייה הלכו אחרי הכוהנים. הם היו ארוכים עד גיחוך, חסרי חן, שוחים באוויר הדביק כסירופ. שוליות, זוטרים, ליצנים. מין אתנחתא קומית.
כשחלפו שלושת הכוהנים הגדולים על פני עזיזה, היא ראתה כיצד אחד מהם מהסס רגע, מדשדש במקומו, מפנה את ראשו לעברה כמקשיב. והיא התכווצה, מנסה להיסתר מפני מבטו הרואה כול.
כי זה היה אבא שלה. אבא שלה!
והוא זיהה אותה, למרות עיניו העצומות, וגם היא זיהתה אותו.
אז זה היה הסוד שגרם למבוגרים להסתודד ולהשתתק ברגע שנכנסה לחדר.
לבה רחב מגאווה. אביה נבחר להיות אחד מיחידי הסגולה המוליכים את קולו של אלוהים, כמו הכוהנים שסיפרו לה עליהם בבית הכנסת.
שלושת הכוהנים התחילו לעלות במדרגות הבימה. הכיכר קפאה. אט אט עברו השוליות בין שלושת הגברים אסורי העיניים וחיברו חוטים לצווארם.
ההמון עצר את נשימתו. אלוהים עמד לדבר אליהם דרך החוטים, כמו במכשיר הרדיו בבית.
עזיזה רצתה לצעוק לאנשים סביבה, זה אבא שלי! זה אבא שלי! אבל בלמה את הצעקה בתוכה וחיכתה.
היא חיכתה. וחיכתה. וחיכתה. אבל אלוהים היה אטי, אולי מפני שהיה כל כך גדול, או מפני שבא מרחוק ונדרש לו הרבה זמן להגיע.
שורת המתופפים רעמה. אחד השוליות הרים את ידו גבוה באוויר. היד השתהתה גבוה מעל ראשו וצנחה באטיות. שלושת הכוהנים הטו מעט את ראשם, כמאזינים, אבל הקהל הסווה את עצמו מפניהם והפך לגוש של דממה. גם התופים דממו.
ומיד פערה האדמה את פיה ושמטה את הכוהנים אל הרִיק שמתחת.
ובדממה הזאת נשמעה רק זעקה של ילדה: אבא! כי עכשיו היא כבר לא רצתה שיהיה כוהן גדול. היא רצתה רק שיחזור הביתה, שיחזור להיות האבא שלה, האבא שמרכיב אותה ואת אחיה הקטנים על הכתפיים בטיולי יום שבת וזוחל עם התינוקות על השטיח, והיא ידעה שאילו צעקה קודם, אילו הזהירה אותו לפני שנעשה מאוחר מדי, כל זה לא היה קורה.
והוא פרפר שם באוויר והיא פרפרה יחד איתו על הרצפה. הם פרפרו יחד.
אבל היא התעוררה בחדר עם מצעים צחורים ותריסים מוגפים. והוא לא התעורר אף פעם.

יונתן נראה מותש. אפילו השחור בעיניו דהה וכמעט החוויר.
 

מרינה גרוסלרנר

ילידת צ'רנוביץ, כיום במערב אוקראינה. עלתה ארצה בשלהי 1973 (בעת מלחמת יום הכיפורים). המשפחה התיישבה באשדוד. למדה פילוסופיה ובלשנות באוניברסיטת תל-אביב. תירגמה עשרות ספרים מאנגלית. ספרה "לליה" היה אחד מהזוכים בפרס ספיר לשנת 2002.

עוד על הספר

חלומות ראווה מרינה גרוסלרנר

האישה חשבה שהן חבורה משונה. היא לא תתפלא לגלות שהן בכלל לא רואות אותה. לא נראה שהן שמות לב למשהו. שתי ילדות, בנות שלוש עשרה או ארבע עשרה, אחת עם רעמה של תלתלים חומים, תרמיל גדול ושק שינה שמיטלטל על יד אחת, ולידה הילדה השחורה הזאת עם הקרחת המשונה, אפילו לא ממש קרחת, כאילו גזרה את השיער בעצמה, אולי במספריים קטנים לציפורניים, איים בהירים של בשר גולגולת חשוף בין פקעות של צמר שחור דחוס.
הילדה השלישית, הגדולה, הלכה מעט לפניהן, ונראה שהיא היחידה שיודעת לאן היא הולכת. גבוהה כזאת, גדולה יותר מגבוהה בעצם, חזקה, בת שבע עשרה או שמונה עשרה, בבגדים שחורים ובנעלי פלטפורמה שחורות ועם שער נחשים חום כהה שהסתיר את פניה כמעט לגמרי. מתוך השיער הציצו השפתיים, מאופרות באדום עז, ועין ירוקה שהתבוננה באישה במבט נוקב וגרמה לה להסב את מבטה מיד. היא השפילה את ראשה והמשיכה ללכת, צרובה ממכוות העין הירוקה, הזועמת.

אבל אורית לא ידעה לאן היא הולכת. היא רק ידעה שהן צריכות למצוא מקום לישון לפני שהחושך ירד, ולא היה לה מושג איפה. היא בקושי הכירה את העיר.
היא החישה את צעדיה. נמאס לה מהן, הולכות כאילו אלוהים עוד לא המציא את העצמות.
ההליכה הארוכה רצעה רצועות אדומות לוהטות בכפות רגליה השחורות של מאיה הנתונות בסנדלים התנ"כיים, אבל היא לא התלוננה, גם כאשר אחת הרצועות נפרמה לפצע מדמם.
כעבור כמה רגעים פנתה אורית לאחור ואמרה בקוצר רוח, "חכו לי כאן," ומיד נבלעה בפתח המשביר לצרכן. נועה ומאיה לא ענו לה ורק התבוננו בגבה הרחב בתחושת יתמות.
נועה חשבה שזה מוזר, הקטע הזה של אורית, איך היא פשוט מוכרחה להיות עם איפור. בכל סניף של בורגר ראנץ' או של סופרפארם שעברו לידו היתה עוצרת, נכנסת לשירותים ומתקנת את השפתון. לא שהיא התכוונה לשאול אותה מה הסיפור. היא כבר הבינה שלא שואלים שאלות, ושאורית תספר בעצמה אם תרצה. אבל היא ידעה שלמרות הפוזה הפרחית שלה אורית חכמה, ושהיא ומאיה ברחו, כמוה, אבל במקרה שלהן מפנימייה. זה נעשה הרבה יותר קל אחרי שהצטרפה אליהן. הימים הראשונים לבד, בחוץ, היו הכי קשים, כשהעור עוד היה רך ולבן ולא מוכן, נושא עמו את זיכרונות המיטה החמה בבית.
לרגע היא דשדשה במקומה ואחר כך קרסה באנחה על עמוד אבן קטן על שפת המדרכה, מכינה את עצמה לציפייה ארוכה. מאיה התיישבה על עמוד אבן נמוך מאחוריה. נועה הסתובבה והעיפה בה מבט. היא קצת הפחידה אותה, עם הקרחת הזאת והתלבושת הדוֹסית, חצאית ג'ינס ארוכה וחולצת כפתורים עם שרוולי שלושת רבעי. היא לא אהבה להישאר לבד עם מאיה.
באותו רגע פרץ פתאום גל של גברים מהפסאז'. נועה לא הבינה מאיפה כולם צצו פתאום, עד שהבחינה בשלט של בית הקולנוע הפורנוגרפי. בטח אחת ההקרנות הסתיימה. הגברים פסעו מהר, מצונפים בתוך עצמם כאילו קר להם, אף על פי שהסתיו רק התחיל ובמשך היום עוד היה חם. כמה מהם הגניבו לעברה מבטים מהירים, אשמים, שגרמו לה להרגיש הכי בודדה בעולם. היא שוב העיפה מבט לאחור, לבדוק אם מאיה בסדר, אבל נראה שמאיה כלל לא הבחינה בהם. משהו אחר ריתק את תשומת לבה.
נועה עקבה אחר מבטה וראתה אמא עם ילד קטן, בן ארבע בערך. האם, בטרנינג מרושל, גררה אחריה את בנה עד שרגליו כמעט ריחפו באוויר. הילד ניסה ללקק את גביע הגלידה שאחז בידו ובה בעת להדביק את צעדיה הרחבים, אך שקע שוב ושוב בתענוגות הליקוק. מדי פעם החרידו אותו גערותיה הצרודות, המעושנות של אמו, והוא היה מזרז לרגע את צעדיו ואז שב ומשתרך מאחור.
לפתע זינקה מאיה ממקומה, חטפה את הגביע מידו של הילד והתחילה ללקק אותו כאילו לא אכלה גלידה בחיים. הילד פרץ בבכי, ואמו ההמומה הביטה במאיה ואחר כך התחילה לצרוח כאילו שוחטים אותה, וכל האנשים ברחוב נעצרו כדי להסתכל. ורק מאיה המשיכה לשבת שם ולטרוף את הגלידה, מרוכזת לגמרי כאילו כל הצעקות האלה בכלל לא נוגעות לה, ונועה רצתה לקבור את עצמה באדמה. מאיה חיסלה את הגביע בתוך חמש שניות בערך ורק אז הרימה את עיניה והביטה בילד, שהיו לו כתמים של גלידת שוקולד על הסנטר, ולרגע פחדה נועה שהיא תתחיל ללקק גם אותו, כמו לביאה שראתה פעם בסרט טבע, שליקקה גורים של אנטילוֹפּה לפני שטרפה אותם. נראה שגם האם קלטה את המבט הזה, כי פתאום היא הפסיקה לצרוח והתחילה למשוך אחריה את הילד, שנבהל והתחיל לבכות עוד יותר חזק, ורק כששניהם התרחקו נעשה מבטה של מאיה מעורפל ושבע, והיא שקעה לתוך עצמה עד שאורית יצאה מהמשביר, מאופרת כמו האמא הגדולה של כל השרמוטות.
"תשמעי איזה קטע," היא קראה לעבר נועה, אבל באותו רגע ראתה את מאיה ושאלה, "מאיה, מה עשית?" מאיה השפילה את עיניה, ונועה חשבה שאורית היא בטח הבן אדם היחיד בעולם שמצליח לגרום למאיה להרגיש דברים של אנשים נורמליים, כי מאיה נראתה פתאום מבוישת, ונועה שאלה את עצמה למה אורית נסחבת איתה, הרי ברור שמאיה היא תיק רציני. אחר כך אורית ונועה ניסו להחליט לאן כדאי ללכת, ומאיה עמדה שם כאילו הדיון בכלל לא נוגע לה. כתמים גדולים של גלידת שוקולד היו מרוחים לה על כל הפרצוף.
הן נאלצו לברוח מוקדם בבוקר מהבית הנטוש שישנו בו ביומיים האחרונים, ועכשיו כבר היה די מאוחר בצהריים. לא שזה היה מי יודע מה בית. סתם חור. אבל זה לא פשוט למצוא בתים נטושים בעיר הזאת. אנשים לא נוטשים בתים סתם ככה. אורית אמרה שבטח הזקן החטטן שהביא להן אוכל אתמול בערב, הוא זה שקרא לשירותי הרווחה ששלחו את הסוציולוגית או הפסיכולוגית או הסייעת או השיננית או איך שלא קוראים לזה, שאמרה להן שהיא כבר ראתה הרבה מקרים כמוהן, ושאם הן יישארו שם זה ייגמר בבכי. ככה היא אמרה, "זה ייגמר בבכי." היא גם אמרה שיש לה מקום לבחורות כמוהן, ואחר כך הלכה ואמרה שתחזור מחר, ולכן הן היו מוכרחות לברוח, ומרוב שמיהרו הן שכחו לקחת חלק מהדברים.
נועה אמרה שהכי טוב ללכת לים, שאולי הבּריזה של הים תרענן להן את המוח ותעזור להן לחשוב, ואורית הסכימה כי לא היה לה רעיון טוב יותר, אבל מאיה התחילה לבכות ואורית עמדה שם באמצע הרחוב וליטפה לה את הגב, ומאיה השעינה את ראשה על החזה הגדול של אורית ובכתה עוד יותר חזק ואורית המשיכה ללטף לה את הגב ולהגיד, "ששש... ששש..."
כשמאיה נרגעה סוף סוף הן הלכו לים. הטיילת היתה כמעט ריקה ורוב האנשים שהיו שם נראו עוד יותר בודדים ומבולבלים מהן. אורית הצביעה על כמה מהם ואמרה, "לא נראה שהבריזה עזרה להם מי יודע מה," ולנועה לא היה מה להגיד.
הן המשיכו ללכת עד שהגיעו לחוף הדולפינריום ואחר כך עלו לגן צ'רלס קלוֹר, ונועה אמרה שזה המקום שאנשים באים אליו לעשות מַנגָל, וראו על אורית שהיא מתרשמת כי היא ומאיה בקושי הכירו את תל אביב ובכלל לא היה להן מושג איפה הן. אורית אמרה, "טוב, אז אולי מישהו יזמין אותנו. מה זה לא יזיק לי מנגל," ונועה בלעה את הרוק ואמרה בשקט, "או שנזמין את עצמנו," והיא ואורית חייכו בהסכמה.
אבל לא היה שם אף אחד שעשה מנגל. אולי כי עוד היה מוקדם, רק ארבע או חמש אחר הצהריים, ואנשים בטח מגיעים מאוחר יותר, אחרי העבודה. ואולי הם לא מגיעים בכלל, חשבה נועה, כי כבר נעשה קריר בערבים. היא פנתה אל אורית, ומתוך מבוכה העבירה את משקל התרמיל מכתף לכתף, אבל אורית לא הבינה שזה ממבוכה ושאלה מיד, "כבד לך?" ולפני שנועה הספיקה לענות ניגשה אליה מאחור, הסירה מגבה את התרמיל והניפה אותו בקלילות על כתפיה הרחבות כאילו אין לו משקל ואמרה, "כבד. מה את סוחבת שם, אבנים?" וצחקה. ושוב הפתיע את נועה הצחוק הזה, המהיר והבלתי-צפוי, שמחק מיד את ההבעה החשדנית. נועה הסמיקה, או לפחות הרגישה שהיתה מסמיקה אילו לא היה לה עור כזה שאף פעם אינו מסמיק, ואמרה בחשש, "ספרים." אבל אורית לא צחקה עליה ורק אמרה, "אה, איזה יופי," והמשיכה ללכת.
לקראת סוף הגן, ליד הגבעה שניצב עליה מלאך נחושת מוריק, ישבו כמה בנים, בני גילן בערך, והם דווקא כן עשו מנגל.
"הו," נאנקה נועה כשהן התקרבו קצת, "אני מתה מרעב," ורחרחה ברעבתנות את הבשר כמנסה לשבוע מהריח. אורית נאנקה גם היא. ואז שלושתן פשוט נעמדו שם.
המלאך כינס את כנפי הברזל שלו כאילו חשש שמשב רוח עז יבוא ויישא אותו משם אל מעבר לבתי המלון והבניינים הגבוהים שלאורך קו החוף.
"אני כל כך רעבה," לחשה אורית. "ניגש?" ונועה אמרה ששווה לנסות, אבל מאיה אמרה, "לא!" והתחילה לבכות בדמעות גדולות שזלגו לה על הלחיים כמו מטבעות של חצי שקל, ונועה הצטערה שהן לא השאירו אותה לעובדת הרווחה כי אולי היא באמת צריכה מקום "לבחורות כמוהן".
הן ניסו למשוך את מאיה אחריהן, אבל היה מדהים לגלות כמה הגוף שלה נעשה כבד מה"לא!" הזה שלה. פשוט לא היה אפשר להזיז אותה.
הרוח התחזקה והתיזה עליהן קצת קצף עכור מהים, שלא נראה נקי במיוחד. הבנים הפסיקו לנפנף והביטו בהן ממקומם, מוגנים מפני הרוח למרגלות הדקל, ולנועה התחשק להטביע את מאיה בים. פתאום אחד הבנים קם, לקח חתיכת בשר מהגריל וירד לקראתן בשביל המלאך, מאזן את מנחתו בזהירות בין שתי ידיו. האור מאחוריו כיתר בהילה את תלתלי הפרא השחורים שלו, והרוח ינקה את התלתלים, מותחת אותם כלפי מעלה, כמבקשת לאחוז בציצית ראשו ולשאתו משם. הוא התבונן לסירוגין בהן ובעפר שעליו פסע, ומיקם בזהירות את כפות רגליו היחפות והצרות בין שברי הזכוכית הפזורים על השביל.
כשהגיע אליהן הושיט את צלחת הפלסטיק, והן יכלו לראות את הבשר המונח עליה, נא כמעט, עם פסי גריל באפור בהיר על אדום ריר. הוא הרים את הנתח בעדינות ונופף בו לפני אפה של מאיה, ונועה יכלה לחוש בכף ידה, שאחזה בכף היד של מאיה, איך ה"לא!" פורח למאיה מהגוף ומותיר אותו קל קל.
הבחור הרחיק מעט את חתיכת הבשר ממאיה, והלך צעד אחד לאחור. מאיה הלכה צעד אחד קדימה, ונועה ואורית, שאחזו בה אחת מכל צד, התקדמו גם הן צעד. הבחור נסוג עוד צעד, ומאיה התקדמה עוד צעד. וכך, במין ריקוד משונה, חצו ארבעתם את שביל המלאך שהפריד ביניהן לבין המנגל.
כשהגיעו לדקל, הושיב הבחור בעדינות את מאיה על ארגז עץ הפוך והניח לנתח הבשר לצנוח אל בין ידיה המושטות, ומאיה התחילה לטרוף אותו והדם נזל לה על הסנטר, ורק אז קלטה נועה מולה את העיניים הכי שחורות בעולם ואת החיוך הכי יפה שהיא ראתה בחיים.
היא הרגישה שהיא מכירה אותו וגם את שלושת הבחורים האחרים וגם את המקום הזה. מלפני הרבה זמן, לא רק מעכשיו. והיא התפלאה שלא זיהתה את המקום קודם, כאילו הם היו צריכים להיות שם כולם יחד כדי שתדע.
הבחור חייך ואמר, "אתן תחכו, נכון?" ואפילו במצבה הפתיע את נועה ה"אתן" הזה. והיא הנהנה, וגם אורית הנהנה, ובאותו רגע נועה קצת קינאה במאיה שהיא לא לגמרי בסדר בראש, כי גם היא היתה מאוד רעבה, וגם היא היתה מוכנה לאכול את הבשר ככה, כמו שהוא, נא והכול.
המארח שלהן פרש קרטונים על הדשא וסימן להן לשבת.
כל אותו הזמן שלושת הבנים האחרים רק ישבו שם בשורה, כאילו מישהו סידר אותם לפי הגודל, מהקטן לגדול, ובהו בהן בלי להגיד מילה.
הקטן ביותר נראה ממש ילד, בן תשע או עשר, עם תלתלים בלונדיניים רכים ועיני תכלת גדולות. חסרה לו רק גלימה, חשבה נועה, כדי להיראות כמו הנסיך הקטן. הוא ישב באנינות על מטפחת בד שנפרשה על ארגז ירקות הפוך, ונראה מטופח עד גיחוך בין בקבוקי הפלסטיק ועטיפות הממתקים שכיסו את הגן.
השני היה יצור יפהפה, ארך גפיים, עדין ושרירי גם יחד, כבן שבע עשרה או שמונה עשרה. הוא לבש חולצת טריקו שחורה גדולה ומכנסיים שחורים צמודים עם חגורת ברזל. ג'ונגלים טרופיים כחלחלים עם ציפורים אגדיות ואיילות שלוגמות מים ממעיין קטן היו מקועקעים על זרועותיו. שיער הטורקיז שלו היה קצוץ בתספורת מוהיקן, עם כרבולת מזדקרת במרכז הגולגולת וצדעיים מגולחים. היה לו עור דבש בהיר, עיניים מאופרות כמו רקוּן, ותווים כה מחוטבים שאפילו שלל העגילים שענד - בגבותיו, בשפתיו, וכשפתח את פיו ראתה נועה עגיל אחד גם בלשונו - לא פגמו ברושם האצילי.
האחרון, המבוגר ביותר, בן עשרים בערך, ישב קצת בצד, על סלע משלו. אפילו כשישב נראה ענק, מטר תשעים לפחות. השיער על זרועותיו היה אדום כמו השיער על ראשו. הוא ישב על הסלע שלו כמעט בלי לזוז, כאילו נזקק לכמויות אנרגיה עצומות כדי להטעין את גופו הגדול. היו לו שפתיים מלאות, עצובות, עיני תכלת דהויה ועפעפיים מודלקים. הוא לבש גופייה אפורה שחשפה צלקת עמוקה בחלק העליון של הזרוע השמאלית, כמעט ליד בית השחי, כאילו ננשך על ידי כריש.
"תראו אותם!" צחקה אורית. היא הצביעה על שלושת הבנים וצחקה שוב, צחוק מתרונן, ילדותי, ששינה אותה לגמרי.
המארח שלהן לא נעלב. הוא צחק יחד איתה, ואז קד וסלסל בזרועו באוויר ואמר, "ארבעת המוסקטרים, לשירותך, עלמתי."
אורית צחקה, והעין הירוקה החשדנית שלה הזדרחה. היא קדה קידה מגושמת במקומה על הקרטון ואמרה, "חן חן לכם, עלמי החן," ושלושת הבחורים חייכו, אם כי בהיסוס, ומאיה נעצה את עיניה בענק האדמוני וחשבה שהוא נראה כמו דבורה, דבורה זכר, ובחנה את הפלומה האדמדמה על זרועותיו שלכדה והתיזה את זהרורי השמש. חנן הפסיק לחייך וחשב: למה היא מסתכלת עלי ככה? אבל קולה של אורית התערב בחילופי המבטים האילמים ואמר, "נראה יותר כמו שלושת הקופים מאשר כמו ארבעת המוסקטרים אם תשאל אותי." ושוב הצביעה על השלושה וצחקה בלעג נטול רוע. הענק האדמוני הסמיק עד שורשי שערותיו והנער המקועקע הניח את הסכין בזהירות על קרש החיתוך, השמיע קול של קוף, עמוק וגרוני, ומיד התהפך, והלך כך, על ידיו, אל המקום שבו ישבו הבנות על הקרטונים והשמיע קולות נהמה גרוניים תוך כדי הליכה. כשהגיע אליהן עיקל את גבו לאחור, גמיש כנער קרקס, עד שכפות רגליו היחפות כמעט נגעו בעורפו, וירד לגשר. הוא אסף בבהונותיו, שהיו גמישים כאצבעות כף יד וארוכים כמעט כמוהן, חבילת מפיות שהיתה מונחת על הדשא והגיש אותה למאיה, שצחקקה מאחורי כף יד פרושה ואספה את המנחה, שומטת את נתח הבשר הנגוס, והוא מיהר לאסוף אותו ולהימלט עם שללו, מקרקר כמו העורבים השמנים שחלקו איתם את הדשא.
הבנות פרצו בצחוק, והוא שב והתהפך והתרומם על רגליו, התיישב במקומו הקודם והתבונן בהן שבע רצון מתוך פנסי האיפור השחורים.
"הנה לכם שלומית," אמר הילד הקטן בקול עייף ומר, בכלל לא של ילד. "בשביל זה אנחנו מחזיקים אותה. שלומית זה יותר טוב מקוף קרקס."
ואורית שאלה, "שלומית?" ולא הצליחה להסתיר את תדהמתה. שלומית חייכה והנידה את ידה בביטול. "אל תדאגי, מותק. הרבה מתבלבלים." ואחר כך פנתה לעבר המארח שלהן והצביעה על הבשר. "אוּף, יונתן, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?"
יונתן לא ענה, אבל פתאום הרעב היה נוכח שם ביניהם, מוחשי כמו אורח נוסף, ויונתן הסתכל עליהם ואמר, "זה לא ייקח עוד הרבה זמן," והוסיף, "ובינתיים אני אספר לכם סיפור. זה יעביר את הזמן." ונופף במפית הנייר האדומה הגדולה שבידו כמו קוסם חובב במסיבת יום הולדת.
וברגע שהגה את המילים החלו עיניהם להיעצם, כמו ילדים שמקשיבים לסיפור לפני השינה.

בחלומה רודפת אחרי עזיזה מרכבה פתוחה מזהב הרתומה לשני סוסי ים.
עזיזה, שבחלומה היא תמיד בת שתים עשרה ורגליה עדיין קלות כבילדותה, רצה יחפה ושחומה וקלה כגַאזלָה ברחובות העיר הלבנה, שבתיה משתקפים ומתפרקים בעיני החרקים המורכבות של סוסי הים.
היא רצה והרחובות מסתחררים לנגד עיניה, וכולם ריקים ושוממים, כאילו נסו כל תושבי העיר בבהלה. אבל אפילו תוך כדי ריצה היא חשה בנשימתה הכבדה של מפלצת האדם הצופה באסונה מאחורי התריסים המוגפים.
היא רצה והמרכבה ממשיכה לרדוף אחריה באותו שיוט עצל, כאילו עומד לרשותה כל הזמן שבעולם, הרי מדובר במרכבת חלום.

הוא הפסיק פתאום ואמר, "אולי כדאי שנחתוך בינתיים סלט? הבשר עוד מעט מוכן."
המעבר כל כך בלבל את נועה שלרגע היא רק בהתה בו, והוא חייך אליה ואמר, "את אוהבת סלט, נכון?" ורק אז היא הבינה שכל אותו הזמן הוא המשיך להשגיח על הבשר, להפוך אותו, לבזוק עליו תבלינים ולהחליק צלחות נייר וסכו"מי פלסטיק מעטיפות הצלופן בתנועות מיומנות.
"אני הכי אוהבת כשאתה מגיע פתאום לקטע של השד," אמרה שלומית.
"הו, אלוהים!" נזעק חנן, "תסמכו על שלומית שהיא תדע להרוס סיפור!"
היה מפתיע לשמוע אותו מדבר. היו לו פנים סבלניות שספגו הרבה ואמרו מעט, ועצמות כבדות של סוס עבודה. הוא נראה קיבוצניק או מושבניק.
שלומית נהמה וחשפה לעברו שיניים קטנות וחדות, וחנן אִגרף את כפות ידיו הגדולות כאתי חפירה בלי לומר מילה. השערות האדומות על מפרקי ידיו סמרו.
"חנן!" סינן לעברו יונתן, ואצבעותיו של חנן נפרשו על ברכיו.

עזיזה אינה יודעת מאין הגיע אליה החלום הזה ומתי הוא התחיל. היא חושבת שאולי תמיד חלמה אותו, מהיום שנולדה בו. ואולי עוד לפני שנולדה. שכן ידוע שלכל אדם מוקצבים כך וכך חלומות שעליו לחלום במהלך חייו.
אבל אני יודע משהו שעזיזה לא ידעה. אני יודע מי היו האלים במרכבת סוסי הים.

הוא מדד כפית חרדל לתוך רוטב הסלט. קו של רצינות חרש את מצחו. הוא הרים את כוס הרוטב ובחן אותה מול עכירוּת השמש, ולרגע לא היה ברור אם אבד ברוטב או בסיפורו, אבל כשנשא אליהם שוב את מבטו היה ברור שלא הלך לאיבוד לא בזה ולא בזה. הוא נראה לנועה האיש המדויק ביותר שפגשה מימיה, ורק העובדה שישב שם, איתם, אינו רצוי בביתו או שביתו אינו רצוי לו, עמדה בסתירה לרושם הזה.

זה היה בעיראק. הימים היו ימי פרעות ביהודים, ואביה של עזיזה הואשם בריגול למען הציונים ונכלא בבית הסוהר.
ארבעה ימים שוטטה עזיזה בבית שנאסר עליה לצאת ממנו, תועה בין קולותיהם המהוסים של המבוגרים שנכנסו לבית ויצאו ממנו בארשת פנים מודאגת, או העבירו בו לילות שימורים ארוכים וחיכו. וחיכו. וחיכו. השד יודע למה.
והשד ידע.
וביום הרביעי, בשעת צהריים כבדה שמשכה מטה את העפעפיים כמו כישוף, כשעזיזה שכבה על המזרן הפרוש על הרצפה, גפיה שלובים בגפיהם של אחיה ואחיותיה ודודניה הקטנים שהושכבו לנמנום הצהריים המסורתי, היא חשה פתאום שמישהו קורע את קורי השינה מעל עיניה ביד גסה, ובבת אחת הן נפקחו אל התקרה הגבוהה בחדר עטוי הצללים.
"מה את שוכבת פה?!" שאל השד, בקול שאינו של גבר ואינו של אישה, "מה את שוכבת פה כמו טיפשה?!"
עזיזה הסיטה מעל חזה את זרועה של דודניתה, והביטה סביב. החדר היה ריק.
"ע זי זה!" אמר קול אחר, הפעם קול מובהק של אישה, אם כי לא של אישה מהצד הזה של החיים.
"ע זי זה!" גרגר השד.
עזיזה התירה את עצמה מתמנון הידיים והרגליים וזינקה ממקומה. פקעת הילדים זעה באי נוחות.
"ע זי זה!" מלמלו יחד השפתיים הקטנות מתוך שנתן המכושפת.
"זַה-זַה-זַה-זַה!" נאנחו, חיוורון לא טבעי פשה בלחיי התינוקות שלהם.
זרוע זינקה מתוך הפקעת ונכרכה סביב קרסולה.
עזיזה השפילה את עיניה וראתה את אחיה בן הארבע לופת את רגלה ומחייך אליה בעיניים לא רואות מתוך שנתו.
"תהיתי אם יש מקום שאליו הולכות האהבות האבודות, כמו העפרונות האבודים והמחקים האבודים, עם ריח ובלי ריח," הגו שפתי הילד הישן בקול צלול מילים לא לו.
ואז, כאילו נכרתה תודעתו באחת, צנחו עפעפיו, מרטטים על חלומו, וזרועו נחבטה ברצפה. כף ידו הרכה פנתה בתמיהה אל התקרה.
ברגליים יחפות הסתערה עזיזה על פתח החדר ומשכה את דלת העץ הכבדה, המגולפת. הדלת החליקה כאילו אין לה משקל.
בזו אחר זו נפתחו בפניה הדלתות המקושתות של הבית, עד לאחרונה, הכבדה מכולן, זו שהיתה נעולה בפניה במשך ארבעה ימים וארבעה לילות.
עזיזה מצמצה אל אור אחר הצהריים המסנוור, ולראשונה בחייה מצאה את עצמה לבד ברחובותיה הבּשוּמים והמאוּבקים של בגדד.
שיחי היסמין הדיפו ריחות משכרים, ושיחי הגרניום כרעו תחת משא הפרחים. רגליה היחפות העלו ענני אבק קטנים בשעה שפסעה במורד שביל העפר הכבוש ולאחר מכן בדרך אספלט. היא לא ידעה היכן היא אבל ידעה שהיא מתרחקת מביתה, הולכת וקרבה ללבה הפועם של העיר.
הרחובות מלאו בניינים ובעקבותיהם אנשים. כאילו הרו הבניינים את האנשים. טפטוף האדם הפך לזרם עז ויציב, שהלך וגבר עד שהיה לשיטפון, למבול, הבולע אל קרבו עוד ועוד טיפות אדם. חוטמה התחכך באחוריים דשנים, בגבים כבדים. כתפיה נתמכו בכרסים אבטיחיות שמזגו את כוחן אל גוף הילדה שלה והוסיפו לו נפח. היא הפכה ללבֵנה בחומת אדם שלא הניחה לה לראות את המתרחש מלפנים או מאחור. היא הפכה לחלק מגוף אחד, לב אחד, מחזור דם אחד, תודעה אחת, רצון אחד. מתחככת, נהדפת, נישאת על ריחות הזיעה והבושם והציפייה. היא הסתחררה ושקעה תחת גל האנשים כטובעת, עד שרגליה שבו ונגעו באדמה מוצקה. הגל חלף, ההמון דמם, ומבין הרווחים שנפערו לפניה צצו הבזקי תמונות.
עיניה הושבו לה.
היא הגיעה לכיכר השוק...

ידיו, שהיו בטוחות כל כך קודם, גמגמו עכשיו.

נדרש לה רגע לזהות את המקום. כה חגיגי נראה כעת, כה שונה ממראהו כאשר פקדה אותו עם אמה ודודותיה כדי לקנות צרורות של כוסברה ופטרוזיליה.
עין ההמון פנתה לעבר הרחבה הריקה שבמרכז הכיכר הבוהקת בשמש אחר הצהריים.
במרכז הרחבה, על בימת עץ גבוהה, ניצבו שלושה צלמי מוֹלֶך, שלוש זוויות נחרצות שינקו את האור הזהוב של אחר הצהריים, כניזונות ממנו. תחושת ציפייה חולנית, מידבקת, עמדה באוויר. עזיזה ידעה שעליה לפנות ולברוח משם, אבל גם אילו היה ההמון נחצה בפניה כים סוף לא היתה מוצאת בתוכה את הכוח ללכת. היא רצתה לראות את מה שנגזר עליה לראות, ולא היה דבר שהיה בכוחו להזיזה משם.
השקט נעשה סמיך ועמוק, ומתוכו, כבחלום, הגיחו שלושת הכוהנים הגדולים של המולך, עיניהם מכוסות, לבל יראו את פני האל וימותו.
שלושת הכוהנים חצו את הרחבה הגדולה בצעדים אטיים, ולמרות כיסוי העיניים היו תנועותיהם בטוחות לחלוטין, כאילו ראו את אשר לפניהם.
שני גברים במדים ירוקים ובכובעי מצחייה הלכו אחרי הכוהנים. הם היו ארוכים עד גיחוך, חסרי חן, שוחים באוויר הדביק כסירופ. שוליות, זוטרים, ליצנים. מין אתנחתא קומית.
כשחלפו שלושת הכוהנים הגדולים על פני עזיזה, היא ראתה כיצד אחד מהם מהסס רגע, מדשדש במקומו, מפנה את ראשו לעברה כמקשיב. והיא התכווצה, מנסה להיסתר מפני מבטו הרואה כול.
כי זה היה אבא שלה. אבא שלה!
והוא זיהה אותה, למרות עיניו העצומות, וגם היא זיהתה אותו.
אז זה היה הסוד שגרם למבוגרים להסתודד ולהשתתק ברגע שנכנסה לחדר.
לבה רחב מגאווה. אביה נבחר להיות אחד מיחידי הסגולה המוליכים את קולו של אלוהים, כמו הכוהנים שסיפרו לה עליהם בבית הכנסת.
שלושת הכוהנים התחילו לעלות במדרגות הבימה. הכיכר קפאה. אט אט עברו השוליות בין שלושת הגברים אסורי העיניים וחיברו חוטים לצווארם.
ההמון עצר את נשימתו. אלוהים עמד לדבר אליהם דרך החוטים, כמו במכשיר הרדיו בבית.
עזיזה רצתה לצעוק לאנשים סביבה, זה אבא שלי! זה אבא שלי! אבל בלמה את הצעקה בתוכה וחיכתה.
היא חיכתה. וחיכתה. וחיכתה. אבל אלוהים היה אטי, אולי מפני שהיה כל כך גדול, או מפני שבא מרחוק ונדרש לו הרבה זמן להגיע.
שורת המתופפים רעמה. אחד השוליות הרים את ידו גבוה באוויר. היד השתהתה גבוה מעל ראשו וצנחה באטיות. שלושת הכוהנים הטו מעט את ראשם, כמאזינים, אבל הקהל הסווה את עצמו מפניהם והפך לגוש של דממה. גם התופים דממו.
ומיד פערה האדמה את פיה ושמטה את הכוהנים אל הרִיק שמתחת.
ובדממה הזאת נשמעה רק זעקה של ילדה: אבא! כי עכשיו היא כבר לא רצתה שיהיה כוהן גדול. היא רצתה רק שיחזור הביתה, שיחזור להיות האבא שלה, האבא שמרכיב אותה ואת אחיה הקטנים על הכתפיים בטיולי יום שבת וזוחל עם התינוקות על השטיח, והיא ידעה שאילו צעקה קודם, אילו הזהירה אותו לפני שנעשה מאוחר מדי, כל זה לא היה קורה.
והוא פרפר שם באוויר והיא פרפרה יחד איתו על הרצפה. הם פרפרו יחד.
אבל היא התעוררה בחדר עם מצעים צחורים ותריסים מוגפים. והוא לא התעורר אף פעם.

יונתן נראה מותש. אפילו השחור בעיניו דהה וכמעט החוויר.