התגנבות מפתה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התגנבות מפתה
מכר
מאות
עותקים
התגנבות מפתה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

התגנבות מפתה

4 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

קיטי פארקס-וילסון חייבת להחזיר את הנכס המשפחתי הנשכח שלה – ואם זה אומר לפרוץ לאחוזה שבה היא גדלה, שיהיה!
קיטי השאננה לא מצפה להיתפס על ידי בעל הבית החדש, אלחנדרו מרטינז חם המזג, ובהחלט שלא מצפה להיות מוכרחה לתפקד כבת זוגתו לערב.
תשוקה בוערת באלחנדרו ברגע שהוא שם עיניו על קיטי, הפזיזות השאננה שלה מציתה בו יצרים חייתיים להפוך אותה לשלו. כשקיטי מוצגת בטעות כארוסתו, אלחנדרו מחליט לקחת עניינים לידיים ומשחרר את הרעב החזק שביניהם.

פרק ראשון

 
1
 
 
צלילים פראיים של תוף ובס הדהדו ברחבי החושך. קיטי פארקס-וילסון הרגישה גירוי פועם בעורקיה, מתאים את עצמו לקצב הבלתי פוסק. היה מוגזם מצדה לקוות שהשכנים יתלוננו. אין ספק שהם הצטערו שאינם יכולים להשתתף במסיבה שהרי כולם השתוקקו ללקק לשכנים החדשים והעשירים.
אלחנדרו מרטינז. יועץ ניהול לשעבר שהפך ליועץ הון סיכון. מִילִיוֹנֵר. פלייבוי מופקר. חיית מסיבות. ומאז שחתם על המסמכים לפני שלושה ימים, גם הבעלים הגאים של הבניין היפהפה בלב לונדון שבו התגוררה משפחתה, כאמור, עד לפני שלושה ימים. הבית שגדלה בו, הבית שעבר במשפחתה במשך יותר מחמישה דורות עד שאביה הסתער על צרור המזומנים שנופף אלחנדרו מרטינז מול עיניו. הוא דילג בעליזות אל וילה שטופת שמש לימי הפנסיה יחד עם אשתו השלישית, היפהפייה האגדית. הוא פרע את כל החובות ונטש את העסק הכושל שלו – כמו גם את ילדיו ההמומים.
עם כל זה קיטי הייתה מסוגלת להתמודד. בקושי. בכל מקרה, למרות שרצתה בכך בכל מאודה, בסופו של דבר לא היא זו שקנתה את בית פארקס. אבל אפילו לא אמרו לה מילה לפני שהבית נמכר ומשהו נשאר בלי כוונה באחוזה האדוארדיאנית. משהו שלא היה רכושו של אביה ולא הייתה לו שום זכות למכור אותו. ועם זה היא לא הייתה מסוגלת להתמודד. קיטי פארקס-וילסון יצאה למשימה להשבת האבדה ואף אחד ושום דבר לא יעמוד בדרכה.
לא החומר שממנו קורצה המחרוזת קָבע את חשיבותה. אם תאבד אותה פירוש הדבר שטדי, התאום שלה, שקוע בצרות וגם ליבה שלה.
"את לא מסוגלת לעשות את זה."
היא חייכה אל אחיה שנשמע מבוהל ונרגש בעת ובעונה אחת.
"לא תוכל לעצור בעדי – אני כבר כאן," ענתה בשקט והצמידה את הטלפון קרוב יותר לאוזנה. היא האטה את צעדיה זמן קצר לפני שהגיעה לביתה הקודם. "ואתה יודע שאני מסוגלת."
"לעזאזל, קיטי, את לא נורמלית," נהם טדי. "הרגע ירדת מהרכבת. מה בוער לך כל כך לעשות את זה? בואי אליי ונדבר על זה."
אם היא תפסיק לדבר על כך לאורך זמן, היא תאבד את האומץ. "עדיף שאשיג את זה כמה שיותר מהר. עכשיו זו ההזדמנות המושלמת, בגלל המסיבה והכול."
"אבל מה יקרה אם יתפסו אותך...?"
"לא יתפסו אותי," קטעה אותו בחוסר סבלנות. "הוא יהיה עסוק מדי בחגיגות עם הדוגמניות שלו ובכלל לא ישים לב אליי."
אלחנדרו מרטינז יצא אך ורק עם דוגמניות-על והחליף אותן ביעילות ובקביעות. לפי הרכילות מהתיאטרון ששמעה מטדי כשסיפר לה על מכירת הבית, לדוגמנית הנוכחית קראו ססקיה, דוגמנית בגדי הים מספר אחת בשוק ירחוני הספורט בצפון אמריקה. קיטי הגיעה למסקנה שהסחת הדעת שסיפקו לו הרגליים האלה, ימנעו ממר מרטינז לשים לב לכניסתה ולצאתה של האורחת הלא קרואה במסיבה שלו. במיוחד כשמדובר באורחת שמכירה את סודות הבית וכיצד להסתתר בזמן שהיא מתגנבת אל הספרייה שבקומה השנייה.
"זה בספרייה, נכון?" היא התעלמה מבטנה המקרקרת בערב ווידאה את העניין עם התאום שלה. "אתה סגור על זה?"
"חיובי." קולו של אחיה השתנה ושוב נשמע מודאג. "אבל קיטי, בבקשה, אני באמת לא בטוח..."
"אתקשר אליך ברגע שהכול יעבור בשלום, בסדר? תפסיק לדאוג." היא סיימה את השיחה לפני שהספיק לענות.
האדרנלין המריץ את שריריה. היא הייתה צריכה להתרכז ולשמור על ביטחון עצמי גבוה. היא העיפה מבט מהיר אל שני צדי הרחוב, אזרה אומץ בשקט ודילגה מעל הגדר. היא השליכה את התיק הקטן שלה בין כמה שיחים ונכנסה לפעולה.
אלחנדרו מרטינז לא ישים יד על מחרוזת היהלומים של דודה-רבתא מרגוט. המחרוזת הזאת לא תגיע לצווארה של אף אחת מחברותיו הרבות. קיטי תיכנס לכלא לפני שתאפשר לזה לקרות. לא מדובר בתכשיט נוצץ למאהבת זמנית.
המפתח לדלת האחורית היה מוסתר באותו מקום בגן המשותף שבו החביאה אותו לפני עשור. איש פרט לה ולטדי לא ידע על קיומו או על מיקומו ולכן למרות רכישת הנכס, הוא לא נמסר לבעלים החדשים. היא הוציאה אותו בתוך פחות מעשר שניות.
שלב ראשון: הושלם.
היא פנתה להביט בבית. הוא היה מואר באור יקרות ונראה יפהפה לפחות כלפי חוץ. היהלום שבכתר בשורה של בתים דומים בסגנונם. אבל קיטי ידעה את האמת המוסתרת מתחת לחזית שנצבעה זה מכבר.
היא שוב קפצה מעל הגדר וניגשה אל פינת הרחוב. היא התקדמה אל סמטת האורוות שמאחורי האחוזות. ליבה הלם ככל שהתקרבה אל צדו האחורי של הבית. האורות דלקו והיא ראתה עובד קייטרינג ליד הכיור.
אז היא הניפה את כתפיה לאחור והרימה את הסנטר.
היא פתחה את הדלת, נכנסה פנימה וחייכה בעליזות אל עובד המטבח שנשא את עיניו והביט בה בהשתאות. היא נופפה אליו במפתח והצמידה את אצבעה לשפתיה האדומות והמושלמות. "אל תגיד לו שאני כאן – אני רוצה להפתיע אותו," אמרה וחלפה על פניו בביטחון בצאתה אל המסדרון.
שוטף הכלים לא עצר בעדה. הוא לא אמר דבר. הוא פשוט חזר לצלחת ששטף.
היא למדה כמה דברים חדשים מישיבה בשיעורי הדרמה של טדי לאורך השנים.
לבוא עם ביטחון עצמי. תזייפי עד שייצא טבעי. תתנהגי כאילו את בעלת הבית וכולם יאמינו שזה באמת נכון.
אנשים בחרו להאמין לאפשרות הפשוטה ביותר – לא היה קל מזה מבחינתם. אם תיכנס עם חיוך מאוזן לאוזן ומפתח ביד, מי יטיל ספק שזכותה להיות שם?
שלב שני: הושלם.
כל שהיה עליה לעשות הוא לעלות במדרגות לספרייה הפרטית, להוציא את המחרוזת ולצאת משם מהר ככל האפשר.
אבל אז היכתה בה הסקרנות. עברו חודשים רבים מאז שהייתה בבית ועכשיו ליבה דאב מרוב נוסטלגיה על מה שאבד לה. אילו שינויים חולל אלחנדרו מרטינז מאז שהשתלט על הבית?
ניכר שמראה הרחוב מצא חן בעיניו והוא דפק על הדלתות של כולם כדי למצוא מישהו שיהיה מוכן למכור. לא רק שאביה היה מוכן למכור – הוא היה נואש. אלחנדרו היה המענה לכל תפילותיו. ואלחנדרו קיבל עסקה טובה. בית. תכולה. אפילו המכוניות.
מילא לפרק את החברה, אבל היא לא הייתה מוכנה לסלוח לאביה על שמכר את הבית בלי לומר להם מילה קודם לכן. הוא מכר הכול גם בתוך הבית – ורק עצר כדי לארוז כמה מסמכים אישיים שנשארו שם. היו שם דברים שהיא וטדי היו אולי רוצים לעצמם, אוצרות משפחתיים עם ערך סנטימנטלי. לא היה אכפת לה מהפן הכספי. היא גדלה בידיעה שהממון לעולם לא יגיע לידיה. אביה לא חשב עליה – כפי שלא חשב עליה מעולם. אבל הפעם הוא גם לא חשב על טדי. לא שלטדי היה אכפת – הוא שמח שלא נותרו תזכורות לציפיות שלא היה מסוגל לעמוד בהן. אלא שנותרה המורשת האחרונה מהדודה-רבתא מרגוט – הדודה שממנה קיבלה קיטי את צבע שערה, הדודה שהעניקה לה את הביטחון ואת שמחת החיים. הדודה-רבתא מרגוט הייתה מקור השראתה.
קיטי פסעה במסדרון לעבר בועת המוזיקה והשיחה והצחוק והביטה אל הפתח שהוביל לאטריום.
התאורה הייתה הרבה יותר עמומה מבמטבח. נראה שהאורחים חשבו שתאורה זו מיועדת לעזור למשתתפי המסיבה להיראות במיטבם. לא, התאורה הרכה נועדה אך ורק כדי להסתיר את הצבע הישן והמתקלף ואת כמות השיפוצים והתיקונים שיש לבצע בבית הזה. נדמה שאלחנדרו לא היסס להפשיט את הבית מכל העיצוב המקסימליסטי – הרהיטים העתיקים, האגרטלים וכלי החרסינה נעלמו ובמקומם הופיעו שלושים נשים יפהפיות שהגיעו לפרקן. כל אחת ואחת מהן הייתה מוכרחה להיות דוגמנית. ליבה של קיטי רעד. היה משונה לראות כאן את כל הנשים האלה, נינוחות ומאושרות ונראות כאילו הן שייכות למקום ואילו היא כבר לא הייתה שייכת.
הייתה זו טעות מצדה לעצור ולהסתכל.
היא חמקה אל ירכתי החדר כדי לעלות בביטחון – אך לא במהירות רבה מדי – במדרגות. היא זקפה את ראשה, הרפתה את כתפיה ושלחה חיוך זוהר אל האיש שראתה נושא אליה את מבטו לאורך המסדרון.
תזייפי. עד שיצא טבעי.
עוצמת המוזיקה הלכה וירדה ככל שעלתה במדרגות. כשהגיעה לקומה השנייה היא הייתה רק רעש רקע נסבל ותו לא. איש לא נראה כאן – אורחי המסיבה המפונפנים טרם השתלטו על כל הבית. היא הגיעה בתזמון מושלם – היו מספיק אנשים כדי שתוכל להיעלם ביניהם אבל המסיבה טרם הגיעה לשלב הפראי שבה הם נפוצו לכל עבר.
על אף האכזבה שחשה כשראתה את פנים הבית המתקלף בקומה התחתונה, היא לא התאפקה ועצרה ליד חדר השינה הראשי. הדלת הייתה פתוחה והזמינה אותה פנימה אבל כשהיא העיפה מבט זהיר מסביב, היא גילתה שאינה יכולה להיכנס אל תוך החדר. הוא היה עמוס בארגזים וברהיטים. אז לכאן דחפו את כל החפצים מלמטה. הכאב בליבה גבר והיא מיהרה להמשיך לצעוד לאורך המסדרון. למרבה הצער, דלת הספרייה הייתה סגורה. היא השתהתה לרגע כדי לצותת אבל לא שמעה שום קול בוקע מתוך החדר. היא סובבה את הידית בעצבנות. רווח לה לגלות שהחדר בפנים היה חשוך ולא מאויש ככל הנראה. היא ידעה שאם תשאיר את הדלת פתוחה, ייכנס די אור מהמסדרון כדי שתוכל לפלס את דרכה. היא חייכה בציפייה בזמן שצעדה על קצות אצבעותיה אל המדפים שניצבו לאורך הקיר המרוחק ביותר. בבית הזה היו כמה סודות שהבעלים החדשים לעולם לא ידע אודותיהם – אביה לא היה מעלה בדעתו לספר לו עליהם. נכון, ההנאה שהציפה אותה נוכח העובדה שיש לה ידע שאין לאלחנדרו מרטינז הייתה ילדותית, אבל האופן שבו נכנס בקלילות אל ביתה וגזל אותו מידיה העצים את עורמתה.
במדף החמישי, מאחורי הספר הרביעי מצד שמאל, הסתתרה ידית קטנה. היא לחצה עליה והקשיבה לזמזום החורקני שנשמע בשעה שחור קטן נפער בקיר. היא לא הייתה צריכה להוציא את שאר הספרים. זו הייתה בסך הכול כספת קטנה – גדולה מספיק כדי להכיל ערימת ניירות שנכתבו על ידי ילדים משועממים, או טבעת יהלומים שהושארה שם על ידי אחיה השכחן, האהוב והטיפש.
קיטי אספה אותם וההקלה הציפה אותה. היא חששה מעט שלא תמצא אותם שם – הזיכרונות של טדי לא היו תמיד מדויקים. אבל הם שוב היו שלה והיא הייתה יכולה להחזיר אותם למקום שאליו היו שייכים. היא שנאה את המחשבה שתאכזב את מרגוט – אף שמרגוט חיה כעת אך ורק בזיכרונה.
היא בלעה את רוקה, יישרה את השרשרת וענדה אותה סביב צווארה. היא היטתה את ראשה בזמן שסגרה אותה ואז ליטפה את גרונה באצבעה כדי לוודא שהיא יושבת כמו שצריך. הכבדות הקרירה הייתה מוכרת לה והכאיבה שוב לליבה.
אלה היו היהלומים היחידים שמרגוט ענדה מימיה. היא קנתה אותם לעצמה, בעצמה. היא הכריזה שאינה זקוקה לגבר שיקנה לה תכשיטים והיא חיה את חייה בעצמאות מתריסה. היא סירבה להתמסד ולהיענות לכל ציפייה שהיא – מקדימה את תקופתה ומעוררת בקיטי יראת כבוד.
היא הצטערה שהמחרוזת לא תוכל להיות שלה לנצח, אבל זו הירושה של טדי והוא כבר ויתר על כל השאר. לקיטי לא היה מה להפסיד.
היא התירה את שערה מהקשר העליון שאליו אספה אותו ברכבת. היא רצתה לצאת מהבית במראה שונה מזה שהגיעה בו – זה היה חלק מהתוכנית ושערה שימש כעת למטרה אחרת – הוא הסתיר ברובו את המחרוזת הנוצצת. היא דחפה שוב את הידית והתא נסגר.
שלב שלישי: הושלם.
היא הסתובבה בשביעות רצון והתכוננה לצאת.
ואז היא ראתה – צללית של גבר מתנשאת בפתח. היא קפאה במקומה. בגלל היעדר האור היא לא הצליחה לראות את פניו אבל היא ראתה שהוא אוחז טלפון בידו. והיא ראתה כמה גבוה הוא. כמה רחב. כמה בלתי אפשרי לעקוף אותו.
"הלו?" היא קיוותה שאינה נשמעת מפוחדת כל כך.
היא קיוותה שיענה לה.
עברו שתי שניות עד שליבה שב לפעום וכשזה קרה הדופק שלה הלם בקול רם באוזניה. היא לא שמעה אותו מגיע. הרצפה בספריה הייתה עשויה עץ והיא הייתה משוכנעת ששמעה צעדים מתקרבים. אבל נראה שהבחור הזה איפשר לה להתגנב. האם הוא מצוות האבטחה? כמה זמן הוא כבר צופה בה? האם ראה מה עשתה?
החשש פרפר בקרבה.
"היא לא ענדה מחרוזת כשהגיעה," אמר לאיטו. בשקט. בקול שגרם לה להרגיש בסכנה. "אבל עכשיו היא עונדת."
היא קפאה במקומה לשמע האנגלית עם המבטא הקל. אין ספק שהיא בצרות.
"אם תקרא לבוס שלך אוכל להסביר," שיקרה ביהירות.
"קוראים לי אלחנדרו מרטינז," ענה באותו קול שקט ומסוכן שצימרר את עורה. "אני הבוס."
הוא היה השטן בכבודו ובעצמו. כמובן. ליבה של קיטי הלם כתוף.
הוא הושיט יד וסגר את הדלת באגביות. חושך מוחלט שרר לשבריר שנייה לפני שהחליט להדליק את האור.
קיטי מצמצה במהירות נוכח האור הבוהק. כשהנקודות המרצדות נעלמו מעיניה, הוא היה במרחק קצר מאוד ממנה, הטלפון שלו נעלם וידיו היו פנויות.
היא בלעה את רוקה.
הוא היה צמוד מאוד וגבוה מאוד. היא לא הייתה בחורה נמוכה אך בכל זאת היא נאלצה לזקור את סנטרה כדי להביט בפניו. שערו היה חום וסמיך והוא היה יפה תואר במידה שהייתה עלולה לסכן כל אישה ולהסיט את תשומת ליבה. כן, אלחנדרו מרטינז היה גבר יפה תואר עם עור זית, תווי פנים חטובים ועיניו רציניות ובוחנות.
היא הניפה את שערה בתקווה שיגלוש סביב צווארה. היא לא תצליח לעבור אותו במהירות. הייתה אך ורק יציאה אחת מהספרייה הזאת והוא סגר את הדלת.
"לא, אין טעם להחביא אותה עכשיו," הוא לעג לה חרש אבל עיניו נצצו כמו אבן שוהם בוהקת. הוא הרים לאיטו תלתל משערה באצבע יהירה ועצלה. מבטו החודר השתהה על צווארה ואז סקר את כל גופה – שדיה, מותניה, רגליה. היא הרגישה שכל סנטימטר בגופה נשרט.
"קולר יהלומים לפורצת החתולית והקטנה," אמר. "כמה הולם."
לחרדתה, גופה הגיב לאומדן החושני הבוטה שערך בו ולקולו החרישי המעוטר במבטא. עורה נמתח. להט הציף את לחייה ואת בטנה התחתונה והיא נאבקה בדחף לסגת לאחור.
אלחנדרו מרטינז ממש לא היה הטעם שלה. הוא היה נוכח מדי. חזק מדי. הכול אצלו...יותר מדי.
"חתולה ג'ינג'ית," הוסיף בהרהור ושב להתמקד בפניה. "נדיר למדי."
היא הזדעפה. היא תמיד שנאה את שערה. בשלב מסוים היא צבעה אותו בגוונים כהים יותר שרק החריפו את מראה עורה השקוף ומיליוני הנמשים המשובצים בו. בסופו של דבר היא הרימה ידיים וחזרה לצבע שערה הטבעי והתמודדה עם העובדה שלעולם לא תהיה "יפהפייה."
"ידעת על כוננית הספרים?" שאלה וניסתה לשלוט במצב – בעצמה – ולהסב את תשומת ליבו ממבטו המודע אליה. אבל קולה נשמע צרוד ומהוסס. היא מוכרחה להוציא את עצמה ואת המחרוזת מכאן בהקדם האפשרי.
"עכשיו אני יודע. אילו עוד סודות את יודעת על הבית הזה?" מבטו פילח אותה. "מה עוד תכננת לגנוב?"
פס מלובן של עקשנות צרב בתוכה. היא לא התכוונה לספר לו שום דבר – לא על הבית, על עצמה, לא על המחרוזת.
היא פשוט הביטה בו בדממה וחיכתה למהלך הבא מצדו.
הבעת פניו התאבנה. "תני לי את המחרוזת," אמר בקול חמור.
היא נענעה בראשה. "חזקה היא תשע-עשיריות מהחוק," מלמלה.
"חזקה?" הוא לפתע נראה דרוך יותר, טורפני יותר. לסתו התחדדה ועיניו נצצו בשעה שהישירו מבט אל תוך עיניה.
חום התפשט במורד בטנה. חום מפתיע, לא רצוי בעליל, הרסני.
"זה תכשיט יקר ערך," ציין והמשיך לנעוץ בה מבט קרוב מדי שעורר בה אי נוחות. הוא גם עמד קרוב מדי. מתי הספיק להתקרב אליה?
קיטי נאבקה להמשיך להפעיל את הראש. המחרוזת הייתה יקרה אבל לא במובן שהוא התכוון אליו. היא הייתה יקרה לליבה ולזיכרונותיה.
"אתה יודע שהיא לא שלך," אמרה והישירה אליו מבט נחוש. היא סירבה לסגת ולהוכיח לו שהאיום פועל עליה.
"אני גם מוכן להתערב שהיא לא שלך." הוא השיב אליה מבט אכזרי. עמידתו הייתה נחרצת.
אבל היא רק ליבתה את רצונה של קיטי לקרוא עליו תיגר. האיש הזה השתלט על כל דבר יקר לליבה. הוא לא יקבל גם את המחרוזת. אבל היא לא הצליחה לעצור בעד האשמה הלוהטת שעלתה בלחייה.
היהלומים אולי לא שייכים לה לפי החוק, אבל הם היו שייכים לה לפי הלב. לעזאזל עם חוסר האונים של טדי. "באתי לקחת את מה ששייך לי."
מה ששייך אליה מתוך אהבה. איש לא אהב את המחרוזת הזאת יותר ממנה – לא זו בלבד, היא גם אהבה את האישה שהייתה בעבר בעלת המחרוזת.
אלחנדרו נענע בראשו באיטיות. "הבית הזה וכל מה שיש בו שייכים לי עכשיו." חיוך קטן נפרש על פיו. "כיוון שאת מתעקשת כל כך להישאר, אז זה כנראה כולל גם אותך."
לא ולא, היא לא שייכת לאיש – בטח לא לו. מפגן הבעלות הזה היה מקומם וחצה את גבולות היהירות. "האמת היא שבדיוק הייתי בדרכי החוצה," לעגה לו באדישות.
"לא." החיוך המטלטל נעלם והוא אחז באמת ידה בכוח.
קיטי לא הצליחה להסתיר את הרעד שעבר בה כשקפצה את אגרופיה וניסתה להשתחרר מאחיזתו.
"אני חושבת שגם המחרוזת וגם את תישארו ברשותי עד שנמצא מי הבעלים האמיתיים." עיניו נצצו. "של שתיהן."
ההתרסה בערה בה וחידדה את חושיה. אין ספק שהוא סתם מנסה להתגרות בה אלא שהיא הרגישה שהוא מתכוון לכל מילה. היה ברור שהוא בשליטה ושהכוח בידו. היא לא רצתה להגיד לו את האמת לגבי היהלומים. היא לא תנסה לדבר אל הצד הרגיש שבו – היה ברור לחלוטין שאין בו שום צד כזה. שמוק שחצן.
הלחץ על אמת ידה גבר – הוא לא הפסיק למשוך אותה אליו.
"מה אתה עושה?" השתנקה כשליטף את בטנה בידו השנייה.
אלחנדרו לא ענה והמשיך ללטף את מותניה בכף ידו. היא הייתה אישה רזה ומעוטת קימורים, בניגוד לרוב הנשים שבילה בחברתן. ובכל זאת היא הייתה מושכת ללא ספק. שונה ללא ספק. היא הייתה לבושה כולה בשחור – מכנסי שלושת-רבעי צרים וסוודר שחור תואם שהדגיש את גזרתה הדקה והתמירה. עיניה זעקו זעם והוא החניק חיוך למראה גופה הנוקשה והמשיך בחיפוש. אולי זה היה העניין – היא הפגינה התנגדות, התרסה. ומבחינתו זה היה חידוש.
"אתה תוקף אותי?" היא נהמה בארסיות.
"אני מחפש כלי נשק מוסתרים," ענה בחלקלקות אבל מגננה קודרת נשמעה בתוך מילותיה המאשימות. אלחנדרו מרטינז מעולם לא תקף אישה. הוא לא היה כמו – לא.
הוא כפה את תשומת ליבו על האסירה היפה שלו, לא על עברו. עיניה היו כלי הנשק כאן ועכשיו, דוקרות כמו שני פגיונות. הן העלו על שפתיו חיוך, הפוגה מזיכרון שהבהב לנגד עיניו. הוא הסיר את הטלפון מהמקום שבו תחבה אותו בחגורת מכנסיה.
הוא הרפה ממנה כדי לבחון את הפרס שעלה בחכתו. דגם הטלפון שלה לא היה חדיש ובכיסוי היו חריצים לכמה כרטיסים – כרטיס אשראי ורישיון נהיגה צצו מהם. מושלם.
"קטריונה פארקס – וילסון." הוא קרא את שמה בקול והעיף מבט כדי לבחון את תגובתה לזיהוי.
צבע רך ניצת שוב בלחייה החיוורות, ועיניה הירוקות הבהיקו. היא באמת הייתה מרשימה.
"קיטי," מיהרה לתקן אותו.
קטריונה-קיטי-פארקס – וילסון הייתה בתו של האיש שמכר לו את הבית הזה.
אלחנדרו היה אמור לנחש שהיהלומים – אמיתיים ללא ספק – שייכים לה, אבל היא נראתה אשמה כל כך כשעצר בעדה ולכן התעוררה בו תהייה. הוא היה מוכרח להיות בטוח מי הבעלים לפני שיפקיד אותם בידיה סתם כך.
אבל סוף סוף הוא הבין את פשר נוכחותה כאן הערב. היא יצאה למשימת השבת רכוש.
היא גם הייתה היורשת המפונקת בהתגלמותה – עקשנית ורגילה שהכול מתנהל לפי החליל שלה ולכן לא הייתה לה שום בעיה להדס אל החדר ולקחת את מבוקשה. למה לא לנהוג בנימוס ופשוט לבקש? קטריונה המלוטשת הייתה מסוגלת אך ורק לקחת. ואין ספק שהיא הייתה רגילה לעשות בעיות בכל שלב.
הוא הרגיע את המשיכה שעלתה בו ואמר לעצמו שיהיה מהנה ללמד אותה שיעור בנימוסים ולאחר מכן בבעלות.
"קטריונה..." הוא חזר וקרא בשמה המלא והתעלם במכוון מהעדפתה. הוא לא הצליח למחוק את החיוך למראה רוגזה הגובר "...אני שמח שחזרת לביתך הקודם. ברוכה השבה."
אנשי האבטחה שלו הודיעו לו על הגעתה החריגה במסרון אבל אלחנדרו כבר הבחין בה מנקודת התצפית המוסתרת שלו בקומה למעלה, שם נפש לרגע מהמולת אורחיו. היא עלתה במדרגות כאילו חשבה שהיא בלתי נראית. כאילו ששיער בצבעי מדורה בסתיו יכול להשתלב ברקע. גם כשהיה אסוף לפקעת הזאת שעל ראשה הוא עדיין לכד את תשומת ליבו. עכשיו, כשהיה פזור בסבך תלתלים, הוא התפתה ללפף את אצבעותיו בתוכו ולקרב אותה אליו לנשיקה...
אבל הוא לא עמד להיכנע לפרץ התשוקה הפתאומי.
אלחנדרו נהנה מסקס ולא סבל ממחסור בתחום אבל עבר זמן רב מאז חש תשוקה אדירה כל כך כלפי אישה. זה היה מעט מרגיז – הוא ידע לשלוט בעצמו טוב יותר וכדי להוכיח זאת לעצמו, הוא נמנע מלחקור את החשמל המיני שזרם ביניהם ברגע זה. עדיין לא. הרבה יותר משעשע להעמיד את הנסיכה הכעוסה במקומה. הוא פגש יותר מדי אנשים מפונקים בחייו, כאלה שלא נאלצו לעבוד למחייתם ולו יום אחד, כאלה שלא היה להם מושג מהי עבודה קשה. קטריונה פארקס – וילסון הייתה צריכה ללמוד שיעור של ממש בנימוסים.
רעיון עלה בראשו כמו תמיד, אבל הוא גרם לשריריו להימתח בפרץ של ציפייה.
"הישארי כאן להערב ותהיי בת הזוג שלי," אמר בישירות. "או שאני מתקשר למשטרה. הבחירה בידיים שלך."
"בת הזוג שלך?" עיניה נפערו בתדהמה.
הוא ידע שהיא מרגישה את החושניות באוויר לא פחות ממנו. הסתבר שהוא לא ממש מצא חן בעיניה. באופן בלתי מוסבר, זה שיפר את מצב רוחו. הוא יקבל את ההתנצלות ממנה. ואז, אם תתנהג יפה, יעשה בה כרצונו.
"למשטרה?" היא הוסיפה במהירות לפתע, כמעט בתקווה.
האם האיום הזה היה הרע במיעוטו מבין שתי האפשרויות? הוא חייב להפוך את האפשרות הזאת למדאיגה יותר. "טביעות האצבעות שלך מרוחות על כל..."
"הן ממילא שם," קטעה אותו בנזיפה. "גרתי כאן, זוכר?"
"ויש לי מצלמות אבטחה." הוא חייך.
הוא הצליח להשתיק אותה.
"אני לא יכול להתעלם מאורחיי במשך שעות בזמן שאני מברר מה פשר הפלישה שלך לכאן," אמר. "אז את תישארי איתי עד שיהיה לי זמן לטפל בך."
עיניה לא משו ממנו בשעה שקבע את הכללים.
"אני לא מתכוון לעזוב אותך ולו לרגע," הודיע לה בשקט והתקשה שלא להפגין את שביעות הרצון שעוררה בו המחשבה הזאת. "חתולים ערמומיים יכולים להיות אמני בריחה מתוחכמים. אני לא אפנה את המבט ואתן לך לחמוק ממני." הוא ראה את הבעירה שבמבטה ודמו געש. "ואני בהחלט מצפה ממך להתנהג יפה."
קיטי שלחה אליו מבט נוקב. המחשבה שעליה להישאר כבת זוגו למשך הערב הגעילה אותה. אבל מה שבאמת הדהים אותה היה הציפייה המענגת שרטטה במורד גבה מהמחשבה על תשומת הלב הבלתי פוסקת שהרעיף עליה. מה קורה לה?
הוא רכן אליה ושפתיו המלאות התעקלו לחיוך מגרה. אלוהים אדירים, הוא פשוט יפה מדי.
"קטריונה," אמר בשקט.
הוא התנשא מעליה. היא לא הצליחה להתיק את מבטה מתהומות עיניו השחורות. פיה נפתח והיא התקשתה לנשום כיוון שליבה הלם כתוף. הציפייה הסתחררה בכל חלקי גופה. האם הוא עמד לנשק אותה? האם היא תיתן לו? לאן נעלם כוח הרצון שלה?
הוא היה קרוב כל כך והיא כמעט הרגישה את הבל פיו על עורה ואת עיניו המהפנטות ובקושי הצליחה לזוז. ואז היא הרגישה את אצבעותיו החמימות מלטפות את עורפה. היא רעדה, נושמת עמוק מרוב תדהמה, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא פתח את אבזם המחרוזת לפני שעמדה על כוונותיו האמיתיות. עכשיו כל שהצליחה לעשות הוא להביט קדימה בשעה שנסוג לאחור ושלשל את המחרוזת הנוצצת אל תוך כיסו – ממש מעל ליבו. לא שהיה לו לב.
הוא לקח את מחרוזת היהלומים ממנה והיא לא עצרה בעדו.
היא עמדה שם כמו טיפשה סתומה ונתנה לו לקחת ממנה את המחרוזת. היא נתנה ליופי ולסקסיות שלו להפוך אותה למטומטמת. כמה טיפשה היא יכולה להיות?
"אני לא יכולה להיות בת הזוג שלך," אמרה וכעסה על עצמה.
"למה לא?"
"יש לך כבר חברה."
"יש לי?" הוא שלח אליה מבט חודר.
"ססקיה משהו." היא הזדקפה ורשפה, מוציאה עליו את העצבים. "אני לא עוזרת לך לבגוד באישה אחרת." היא ידעה כמה זה דפוק. "אפילו לא בכאילו. אז קדימה, תתקשר למשטרה."
היא לא חשבה לרגע שזה מה שהוא יעשה אבל למרבה החשש, הוא שלף את הטלפון שוב מכיסו.
האם לא הבינה אותו נכון? האם הוא רוצה שהמשטרה תגיע לכאן ותפריע למסיבה המאוד אקסקלוסיבית שלו? היא תצטרך להסביר הכול ולעבור עוד מדורי גיהינום אבל זה היה עדיף מאשר לתת לו לנצח. אין ספק שהמשטרה תשחרר אותה באזהרה – הרי זו עבירה ראשונה שלה, בעקבות אובדן הבית המשפחתי והכול... היא אולי תצליח שלא לערב את שמו של טדי בסיפור.
היא צפתה והתנשמה במהירות. עדיין היה לה חם בזמן שהוא הצמיד את הטלפון לאוזנו.
"ססקיה מותק. אני רוצה להיות כן אתך ולהודיע לך לפני שתשמעי על זה מאחרים." הוא לא היסס. "פגשתי מישהי אחרת."
הלסת של קיטי נשמטה. הוא התקשר לחברה הדוגמנית שלו? היא הביטה בו קפואה ומרותקת אבל הוא המשיך לדבר.
"אני יודע שזה נשמע פתאומי אבל ככה זה בחיים לפעמים."
הוא הרגע נפרד מהאישה הזאת?
אלוהים אדירים. שיחת הטלפון הייתה קצרה ועניינית והבן זונה השחצן לא הפסיק לחייך אליה.
"אתה פשוט סיימת את הקשר ביניכם?" היא השתנקה כשניתק את השיחה. "בטלפון?"
"ארבעה דייטים זה לא ממש קשר." הוא משך בכתפיו והכניס את הטלפון הנייד לכיסו.
"אבל אתה ממילא לא יוצא מעבר לחמישה דייטים." טדי אמר לה את זה. כנראה התיאבון של אלחנדרו לרצף מהיר של יפהפיות הפך לשם דבר – היו כאלה שזקפו את העניין לזכותו, כמו טדי, ואחרים לחובתו. קיטי נמנתה עם הקבוצה השנייה.
הוא הרים את גבותיו. "באמת? אני לא ממש סופר."
דייטים או נשים? "אתה לא יכול לעשות דבר כזה."
"זה מה שהרגע עשיתי."
"לא אכפת לך?" האם הכול חסר חשיבות מבחינתו? האדישות שלו הגעילה אותה אבל היה משהו חמקמק ומטופש בקרבה שנמשך אליו.
"לא, לא כל כך." הוא צחק למראה הבעת פניה. "גם לה לא. שנינו ידענו למה אנחנו נכנסים."
זה הכול – כמה שעות חסרות משמעות במיטה? זעמה של קיטי גבר בשם האישה הזאת. "אתה סגור על זה?"
"לגמרי." הוא נראה משועמם והביט בשעונו. "עכשיו לא אמורות להיות לך שום נקיפות מצפון כדי שתהיי בת הזוג שלי הערב."
"אין מצב." היא נענעה בראשה, מזועזעת עדיין משיחת הטלפון האדישה. כאילו שאי פעם תצא עם מישהו קר לב כמוהו. "אתה פשוט אכזרי."
"אם זה העניין..." הוא שוב הושיט יד לכיסו. "אז אצטרך להתקשר למשטרה. מטבע הדברים, אני אדאג שיגישו נגדך כתב אישום." הוא שלח אליה מבט ספק מתנצל, ספק לעגני. "לא מקובל שאנשים יפלשו לבתים של אחרים בניגוד לחוק וייקחו כל דבר שנקרה בדרכם."
היא צמצמה את עיניה לעומתו. הוא שיחק משחק. הוא היה מתקשר כבר למשטרה אם באמת היה רוצה בכך. "אתה תעשה כל מה שצריך כדי להשיג את מה שאתה רוצה, מה?"
הוא חייך כאילו לא הייתה לו סיבה להתבייש על כך. "תמיד."
לא היה שום ספק שהוא יסחוט, יכפה ויילחם בלי להניד עפעף.
היא לטשה בו מבט. הוא היה בטוח בעצמו להחריד. הוא עבר בין נשים כאילו היו בקבוקים – כל יום, בקבוק חדש עד שגם הוא נגמר ועוברים לבקבוק הבא. אבל שמישהו רדוד כמוהו ייראה כל כך טוב? זה פשוט היה לא בסדר – היו צריכים להטביע חותמת אזהרה על המצח של הבחור הזה. חדר שלם מלא בנשים המתין למטה וכל אחת מהן חיכתה להיות הבאה בתור. המראה והכריזמה שלו הפכו את העניינים – ואת הנשים – לקלים מדי מבחינתו.
הוא שלח אליה חיוך עדין ונינוח, חדור שליטה מלאה. "אז מה את מחליטה, קטריונה?" הוא דחק בה בעדינות. "ערב לצדי או ערב בתא מעצר?"
גופה הכיר ביופיו. ראשה הכיר בכך שהוא בן זונה מחושב. היא תדאג שהראש שלה ינצח בקרב הזה. היא הייתה בטוחה שהוא לא מעוניין בה. הוא רק רצה ללמד אותה לקח. זה היה ברור.
אבל הוא זה שעמד ללמוד לקח. כף ידה גירדה אבל היא לא פנתה לאלימות, גם לא בהתקפי הזעם שלה בתור מתבגרת. היא מעולם לא הניחה ליצר הזה להשתלט עליה.
והיא גם לא תיתן לו לנצח. לא היה לה מושג מה חשב להשיג כשהכריח אותה להישאר לצדו במסיבה, אבל הוא לא יקבל את מבוקשו. היא תקשה עליו הערב ככל שתוכל. ואז היא תגיד את האמת ותדרוש את יהלומיה של מרגוט בחזרה.
"אל תתקשר למשטרה," ענתה לבסוף בחשש. "אני אהיה בת הזוג שלך."
עיניה הצטצמו מעט אבל חיוכו היה לבבי ועוצר נשימה. הוא החזיר את הטלפון לכיסו ואז הושיט יד ושילב את אצבעותיו באצבעותיה. "לא חשבתי לרגע שלא."

עוד על הספר

התגנבות מפתה נטלי אנדרסון
 
1
 
 
צלילים פראיים של תוף ובס הדהדו ברחבי החושך. קיטי פארקס-וילסון הרגישה גירוי פועם בעורקיה, מתאים את עצמו לקצב הבלתי פוסק. היה מוגזם מצדה לקוות שהשכנים יתלוננו. אין ספק שהם הצטערו שאינם יכולים להשתתף במסיבה שהרי כולם השתוקקו ללקק לשכנים החדשים והעשירים.
אלחנדרו מרטינז. יועץ ניהול לשעבר שהפך ליועץ הון סיכון. מִילִיוֹנֵר. פלייבוי מופקר. חיית מסיבות. ומאז שחתם על המסמכים לפני שלושה ימים, גם הבעלים הגאים של הבניין היפהפה בלב לונדון שבו התגוררה משפחתה, כאמור, עד לפני שלושה ימים. הבית שגדלה בו, הבית שעבר במשפחתה במשך יותר מחמישה דורות עד שאביה הסתער על צרור המזומנים שנופף אלחנדרו מרטינז מול עיניו. הוא דילג בעליזות אל וילה שטופת שמש לימי הפנסיה יחד עם אשתו השלישית, היפהפייה האגדית. הוא פרע את כל החובות ונטש את העסק הכושל שלו – כמו גם את ילדיו ההמומים.
עם כל זה קיטי הייתה מסוגלת להתמודד. בקושי. בכל מקרה, למרות שרצתה בכך בכל מאודה, בסופו של דבר לא היא זו שקנתה את בית פארקס. אבל אפילו לא אמרו לה מילה לפני שהבית נמכר ומשהו נשאר בלי כוונה באחוזה האדוארדיאנית. משהו שלא היה רכושו של אביה ולא הייתה לו שום זכות למכור אותו. ועם זה היא לא הייתה מסוגלת להתמודד. קיטי פארקס-וילסון יצאה למשימה להשבת האבדה ואף אחד ושום דבר לא יעמוד בדרכה.
לא החומר שממנו קורצה המחרוזת קָבע את חשיבותה. אם תאבד אותה פירוש הדבר שטדי, התאום שלה, שקוע בצרות וגם ליבה שלה.
"את לא מסוגלת לעשות את זה."
היא חייכה אל אחיה שנשמע מבוהל ונרגש בעת ובעונה אחת.
"לא תוכל לעצור בעדי – אני כבר כאן," ענתה בשקט והצמידה את הטלפון קרוב יותר לאוזנה. היא האטה את צעדיה זמן קצר לפני שהגיעה לביתה הקודם. "ואתה יודע שאני מסוגלת."
"לעזאזל, קיטי, את לא נורמלית," נהם טדי. "הרגע ירדת מהרכבת. מה בוער לך כל כך לעשות את זה? בואי אליי ונדבר על זה."
אם היא תפסיק לדבר על כך לאורך זמן, היא תאבד את האומץ. "עדיף שאשיג את זה כמה שיותר מהר. עכשיו זו ההזדמנות המושלמת, בגלל המסיבה והכול."
"אבל מה יקרה אם יתפסו אותך...?"
"לא יתפסו אותי," קטעה אותו בחוסר סבלנות. "הוא יהיה עסוק מדי בחגיגות עם הדוגמניות שלו ובכלל לא ישים לב אליי."
אלחנדרו מרטינז יצא אך ורק עם דוגמניות-על והחליף אותן ביעילות ובקביעות. לפי הרכילות מהתיאטרון ששמעה מטדי כשסיפר לה על מכירת הבית, לדוגמנית הנוכחית קראו ססקיה, דוגמנית בגדי הים מספר אחת בשוק ירחוני הספורט בצפון אמריקה. קיטי הגיעה למסקנה שהסחת הדעת שסיפקו לו הרגליים האלה, ימנעו ממר מרטינז לשים לב לכניסתה ולצאתה של האורחת הלא קרואה במסיבה שלו. במיוחד כשמדובר באורחת שמכירה את סודות הבית וכיצד להסתתר בזמן שהיא מתגנבת אל הספרייה שבקומה השנייה.
"זה בספרייה, נכון?" היא התעלמה מבטנה המקרקרת בערב ווידאה את העניין עם התאום שלה. "אתה סגור על זה?"
"חיובי." קולו של אחיה השתנה ושוב נשמע מודאג. "אבל קיטי, בבקשה, אני באמת לא בטוח..."
"אתקשר אליך ברגע שהכול יעבור בשלום, בסדר? תפסיק לדאוג." היא סיימה את השיחה לפני שהספיק לענות.
האדרנלין המריץ את שריריה. היא הייתה צריכה להתרכז ולשמור על ביטחון עצמי גבוה. היא העיפה מבט מהיר אל שני צדי הרחוב, אזרה אומץ בשקט ודילגה מעל הגדר. היא השליכה את התיק הקטן שלה בין כמה שיחים ונכנסה לפעולה.
אלחנדרו מרטינז לא ישים יד על מחרוזת היהלומים של דודה-רבתא מרגוט. המחרוזת הזאת לא תגיע לצווארה של אף אחת מחברותיו הרבות. קיטי תיכנס לכלא לפני שתאפשר לזה לקרות. לא מדובר בתכשיט נוצץ למאהבת זמנית.
המפתח לדלת האחורית היה מוסתר באותו מקום בגן המשותף שבו החביאה אותו לפני עשור. איש פרט לה ולטדי לא ידע על קיומו או על מיקומו ולכן למרות רכישת הנכס, הוא לא נמסר לבעלים החדשים. היא הוציאה אותו בתוך פחות מעשר שניות.
שלב ראשון: הושלם.
היא פנתה להביט בבית. הוא היה מואר באור יקרות ונראה יפהפה לפחות כלפי חוץ. היהלום שבכתר בשורה של בתים דומים בסגנונם. אבל קיטי ידעה את האמת המוסתרת מתחת לחזית שנצבעה זה מכבר.
היא שוב קפצה מעל הגדר וניגשה אל פינת הרחוב. היא התקדמה אל סמטת האורוות שמאחורי האחוזות. ליבה הלם ככל שהתקרבה אל צדו האחורי של הבית. האורות דלקו והיא ראתה עובד קייטרינג ליד הכיור.
אז היא הניפה את כתפיה לאחור והרימה את הסנטר.
היא פתחה את הדלת, נכנסה פנימה וחייכה בעליזות אל עובד המטבח שנשא את עיניו והביט בה בהשתאות. היא נופפה אליו במפתח והצמידה את אצבעה לשפתיה האדומות והמושלמות. "אל תגיד לו שאני כאן – אני רוצה להפתיע אותו," אמרה וחלפה על פניו בביטחון בצאתה אל המסדרון.
שוטף הכלים לא עצר בעדה. הוא לא אמר דבר. הוא פשוט חזר לצלחת ששטף.
היא למדה כמה דברים חדשים מישיבה בשיעורי הדרמה של טדי לאורך השנים.
לבוא עם ביטחון עצמי. תזייפי עד שייצא טבעי. תתנהגי כאילו את בעלת הבית וכולם יאמינו שזה באמת נכון.
אנשים בחרו להאמין לאפשרות הפשוטה ביותר – לא היה קל מזה מבחינתם. אם תיכנס עם חיוך מאוזן לאוזן ומפתח ביד, מי יטיל ספק שזכותה להיות שם?
שלב שני: הושלם.
כל שהיה עליה לעשות הוא לעלות במדרגות לספרייה הפרטית, להוציא את המחרוזת ולצאת משם מהר ככל האפשר.
אבל אז היכתה בה הסקרנות. עברו חודשים רבים מאז שהייתה בבית ועכשיו ליבה דאב מרוב נוסטלגיה על מה שאבד לה. אילו שינויים חולל אלחנדרו מרטינז מאז שהשתלט על הבית?
ניכר שמראה הרחוב מצא חן בעיניו והוא דפק על הדלתות של כולם כדי למצוא מישהו שיהיה מוכן למכור. לא רק שאביה היה מוכן למכור – הוא היה נואש. אלחנדרו היה המענה לכל תפילותיו. ואלחנדרו קיבל עסקה טובה. בית. תכולה. אפילו המכוניות.
מילא לפרק את החברה, אבל היא לא הייתה מוכנה לסלוח לאביה על שמכר את הבית בלי לומר להם מילה קודם לכן. הוא מכר הכול גם בתוך הבית – ורק עצר כדי לארוז כמה מסמכים אישיים שנשארו שם. היו שם דברים שהיא וטדי היו אולי רוצים לעצמם, אוצרות משפחתיים עם ערך סנטימנטלי. לא היה אכפת לה מהפן הכספי. היא גדלה בידיעה שהממון לעולם לא יגיע לידיה. אביה לא חשב עליה – כפי שלא חשב עליה מעולם. אבל הפעם הוא גם לא חשב על טדי. לא שלטדי היה אכפת – הוא שמח שלא נותרו תזכורות לציפיות שלא היה מסוגל לעמוד בהן. אלא שנותרה המורשת האחרונה מהדודה-רבתא מרגוט – הדודה שממנה קיבלה קיטי את צבע שערה, הדודה שהעניקה לה את הביטחון ואת שמחת החיים. הדודה-רבתא מרגוט הייתה מקור השראתה.
קיטי פסעה במסדרון לעבר בועת המוזיקה והשיחה והצחוק והביטה אל הפתח שהוביל לאטריום.
התאורה הייתה הרבה יותר עמומה מבמטבח. נראה שהאורחים חשבו שתאורה זו מיועדת לעזור למשתתפי המסיבה להיראות במיטבם. לא, התאורה הרכה נועדה אך ורק כדי להסתיר את הצבע הישן והמתקלף ואת כמות השיפוצים והתיקונים שיש לבצע בבית הזה. נדמה שאלחנדרו לא היסס להפשיט את הבית מכל העיצוב המקסימליסטי – הרהיטים העתיקים, האגרטלים וכלי החרסינה נעלמו ובמקומם הופיעו שלושים נשים יפהפיות שהגיעו לפרקן. כל אחת ואחת מהן הייתה מוכרחה להיות דוגמנית. ליבה של קיטי רעד. היה משונה לראות כאן את כל הנשים האלה, נינוחות ומאושרות ונראות כאילו הן שייכות למקום ואילו היא כבר לא הייתה שייכת.
הייתה זו טעות מצדה לעצור ולהסתכל.
היא חמקה אל ירכתי החדר כדי לעלות בביטחון – אך לא במהירות רבה מדי – במדרגות. היא זקפה את ראשה, הרפתה את כתפיה ושלחה חיוך זוהר אל האיש שראתה נושא אליה את מבטו לאורך המסדרון.
תזייפי. עד שיצא טבעי.
עוצמת המוזיקה הלכה וירדה ככל שעלתה במדרגות. כשהגיעה לקומה השנייה היא הייתה רק רעש רקע נסבל ותו לא. איש לא נראה כאן – אורחי המסיבה המפונפנים טרם השתלטו על כל הבית. היא הגיעה בתזמון מושלם – היו מספיק אנשים כדי שתוכל להיעלם ביניהם אבל המסיבה טרם הגיעה לשלב הפראי שבה הם נפוצו לכל עבר.
על אף האכזבה שחשה כשראתה את פנים הבית המתקלף בקומה התחתונה, היא לא התאפקה ועצרה ליד חדר השינה הראשי. הדלת הייתה פתוחה והזמינה אותה פנימה אבל כשהיא העיפה מבט זהיר מסביב, היא גילתה שאינה יכולה להיכנס אל תוך החדר. הוא היה עמוס בארגזים וברהיטים. אז לכאן דחפו את כל החפצים מלמטה. הכאב בליבה גבר והיא מיהרה להמשיך לצעוד לאורך המסדרון. למרבה הצער, דלת הספרייה הייתה סגורה. היא השתהתה לרגע כדי לצותת אבל לא שמעה שום קול בוקע מתוך החדר. היא סובבה את הידית בעצבנות. רווח לה לגלות שהחדר בפנים היה חשוך ולא מאויש ככל הנראה. היא ידעה שאם תשאיר את הדלת פתוחה, ייכנס די אור מהמסדרון כדי שתוכל לפלס את דרכה. היא חייכה בציפייה בזמן שצעדה על קצות אצבעותיה אל המדפים שניצבו לאורך הקיר המרוחק ביותר. בבית הזה היו כמה סודות שהבעלים החדשים לעולם לא ידע אודותיהם – אביה לא היה מעלה בדעתו לספר לו עליהם. נכון, ההנאה שהציפה אותה נוכח העובדה שיש לה ידע שאין לאלחנדרו מרטינז הייתה ילדותית, אבל האופן שבו נכנס בקלילות אל ביתה וגזל אותו מידיה העצים את עורמתה.
במדף החמישי, מאחורי הספר הרביעי מצד שמאל, הסתתרה ידית קטנה. היא לחצה עליה והקשיבה לזמזום החורקני שנשמע בשעה שחור קטן נפער בקיר. היא לא הייתה צריכה להוציא את שאר הספרים. זו הייתה בסך הכול כספת קטנה – גדולה מספיק כדי להכיל ערימת ניירות שנכתבו על ידי ילדים משועממים, או טבעת יהלומים שהושארה שם על ידי אחיה השכחן, האהוב והטיפש.
קיטי אספה אותם וההקלה הציפה אותה. היא חששה מעט שלא תמצא אותם שם – הזיכרונות של טדי לא היו תמיד מדויקים. אבל הם שוב היו שלה והיא הייתה יכולה להחזיר אותם למקום שאליו היו שייכים. היא שנאה את המחשבה שתאכזב את מרגוט – אף שמרגוט חיה כעת אך ורק בזיכרונה.
היא בלעה את רוקה, יישרה את השרשרת וענדה אותה סביב צווארה. היא היטתה את ראשה בזמן שסגרה אותה ואז ליטפה את גרונה באצבעה כדי לוודא שהיא יושבת כמו שצריך. הכבדות הקרירה הייתה מוכרת לה והכאיבה שוב לליבה.
אלה היו היהלומים היחידים שמרגוט ענדה מימיה. היא קנתה אותם לעצמה, בעצמה. היא הכריזה שאינה זקוקה לגבר שיקנה לה תכשיטים והיא חיה את חייה בעצמאות מתריסה. היא סירבה להתמסד ולהיענות לכל ציפייה שהיא – מקדימה את תקופתה ומעוררת בקיטי יראת כבוד.
היא הצטערה שהמחרוזת לא תוכל להיות שלה לנצח, אבל זו הירושה של טדי והוא כבר ויתר על כל השאר. לקיטי לא היה מה להפסיד.
היא התירה את שערה מהקשר העליון שאליו אספה אותו ברכבת. היא רצתה לצאת מהבית במראה שונה מזה שהגיעה בו – זה היה חלק מהתוכנית ושערה שימש כעת למטרה אחרת – הוא הסתיר ברובו את המחרוזת הנוצצת. היא דחפה שוב את הידית והתא נסגר.
שלב שלישי: הושלם.
היא הסתובבה בשביעות רצון והתכוננה לצאת.
ואז היא ראתה – צללית של גבר מתנשאת בפתח. היא קפאה במקומה. בגלל היעדר האור היא לא הצליחה לראות את פניו אבל היא ראתה שהוא אוחז טלפון בידו. והיא ראתה כמה גבוה הוא. כמה רחב. כמה בלתי אפשרי לעקוף אותו.
"הלו?" היא קיוותה שאינה נשמעת מפוחדת כל כך.
היא קיוותה שיענה לה.
עברו שתי שניות עד שליבה שב לפעום וכשזה קרה הדופק שלה הלם בקול רם באוזניה. היא לא שמעה אותו מגיע. הרצפה בספריה הייתה עשויה עץ והיא הייתה משוכנעת ששמעה צעדים מתקרבים. אבל נראה שהבחור הזה איפשר לה להתגנב. האם הוא מצוות האבטחה? כמה זמן הוא כבר צופה בה? האם ראה מה עשתה?
החשש פרפר בקרבה.
"היא לא ענדה מחרוזת כשהגיעה," אמר לאיטו. בשקט. בקול שגרם לה להרגיש בסכנה. "אבל עכשיו היא עונדת."
היא קפאה במקומה לשמע האנגלית עם המבטא הקל. אין ספק שהיא בצרות.
"אם תקרא לבוס שלך אוכל להסביר," שיקרה ביהירות.
"קוראים לי אלחנדרו מרטינז," ענה באותו קול שקט ומסוכן שצימרר את עורה. "אני הבוס."
הוא היה השטן בכבודו ובעצמו. כמובן. ליבה של קיטי הלם כתוף.
הוא הושיט יד וסגר את הדלת באגביות. חושך מוחלט שרר לשבריר שנייה לפני שהחליט להדליק את האור.
קיטי מצמצה במהירות נוכח האור הבוהק. כשהנקודות המרצדות נעלמו מעיניה, הוא היה במרחק קצר מאוד ממנה, הטלפון שלו נעלם וידיו היו פנויות.
היא בלעה את רוקה.
הוא היה צמוד מאוד וגבוה מאוד. היא לא הייתה בחורה נמוכה אך בכל זאת היא נאלצה לזקור את סנטרה כדי להביט בפניו. שערו היה חום וסמיך והוא היה יפה תואר במידה שהייתה עלולה לסכן כל אישה ולהסיט את תשומת ליבה. כן, אלחנדרו מרטינז היה גבר יפה תואר עם עור זית, תווי פנים חטובים ועיניו רציניות ובוחנות.
היא הניפה את שערה בתקווה שיגלוש סביב צווארה. היא לא תצליח לעבור אותו במהירות. הייתה אך ורק יציאה אחת מהספרייה הזאת והוא סגר את הדלת.
"לא, אין טעם להחביא אותה עכשיו," הוא לעג לה חרש אבל עיניו נצצו כמו אבן שוהם בוהקת. הוא הרים לאיטו תלתל משערה באצבע יהירה ועצלה. מבטו החודר השתהה על צווארה ואז סקר את כל גופה – שדיה, מותניה, רגליה. היא הרגישה שכל סנטימטר בגופה נשרט.
"קולר יהלומים לפורצת החתולית והקטנה," אמר. "כמה הולם."
לחרדתה, גופה הגיב לאומדן החושני הבוטה שערך בו ולקולו החרישי המעוטר במבטא. עורה נמתח. להט הציף את לחייה ואת בטנה התחתונה והיא נאבקה בדחף לסגת לאחור.
אלחנדרו מרטינז ממש לא היה הטעם שלה. הוא היה נוכח מדי. חזק מדי. הכול אצלו...יותר מדי.
"חתולה ג'ינג'ית," הוסיף בהרהור ושב להתמקד בפניה. "נדיר למדי."
היא הזדעפה. היא תמיד שנאה את שערה. בשלב מסוים היא צבעה אותו בגוונים כהים יותר שרק החריפו את מראה עורה השקוף ומיליוני הנמשים המשובצים בו. בסופו של דבר היא הרימה ידיים וחזרה לצבע שערה הטבעי והתמודדה עם העובדה שלעולם לא תהיה "יפהפייה."
"ידעת על כוננית הספרים?" שאלה וניסתה לשלוט במצב – בעצמה – ולהסב את תשומת ליבו ממבטו המודע אליה. אבל קולה נשמע צרוד ומהוסס. היא מוכרחה להוציא את עצמה ואת המחרוזת מכאן בהקדם האפשרי.
"עכשיו אני יודע. אילו עוד סודות את יודעת על הבית הזה?" מבטו פילח אותה. "מה עוד תכננת לגנוב?"
פס מלובן של עקשנות צרב בתוכה. היא לא התכוונה לספר לו שום דבר – לא על הבית, על עצמה, לא על המחרוזת.
היא פשוט הביטה בו בדממה וחיכתה למהלך הבא מצדו.
הבעת פניו התאבנה. "תני לי את המחרוזת," אמר בקול חמור.
היא נענעה בראשה. "חזקה היא תשע-עשיריות מהחוק," מלמלה.
"חזקה?" הוא לפתע נראה דרוך יותר, טורפני יותר. לסתו התחדדה ועיניו נצצו בשעה שהישירו מבט אל תוך עיניה.
חום התפשט במורד בטנה. חום מפתיע, לא רצוי בעליל, הרסני.
"זה תכשיט יקר ערך," ציין והמשיך לנעוץ בה מבט קרוב מדי שעורר בה אי נוחות. הוא גם עמד קרוב מדי. מתי הספיק להתקרב אליה?
קיטי נאבקה להמשיך להפעיל את הראש. המחרוזת הייתה יקרה אבל לא במובן שהוא התכוון אליו. היא הייתה יקרה לליבה ולזיכרונותיה.
"אתה יודע שהיא לא שלך," אמרה והישירה אליו מבט נחוש. היא סירבה לסגת ולהוכיח לו שהאיום פועל עליה.
"אני גם מוכן להתערב שהיא לא שלך." הוא השיב אליה מבט אכזרי. עמידתו הייתה נחרצת.
אבל היא רק ליבתה את רצונה של קיטי לקרוא עליו תיגר. האיש הזה השתלט על כל דבר יקר לליבה. הוא לא יקבל גם את המחרוזת. אבל היא לא הצליחה לעצור בעד האשמה הלוהטת שעלתה בלחייה.
היהלומים אולי לא שייכים לה לפי החוק, אבל הם היו שייכים לה לפי הלב. לעזאזל עם חוסר האונים של טדי. "באתי לקחת את מה ששייך לי."
מה ששייך אליה מתוך אהבה. איש לא אהב את המחרוזת הזאת יותר ממנה – לא זו בלבד, היא גם אהבה את האישה שהייתה בעבר בעלת המחרוזת.
אלחנדרו נענע בראשו באיטיות. "הבית הזה וכל מה שיש בו שייכים לי עכשיו." חיוך קטן נפרש על פיו. "כיוון שאת מתעקשת כל כך להישאר, אז זה כנראה כולל גם אותך."
לא ולא, היא לא שייכת לאיש – בטח לא לו. מפגן הבעלות הזה היה מקומם וחצה את גבולות היהירות. "האמת היא שבדיוק הייתי בדרכי החוצה," לעגה לו באדישות.
"לא." החיוך המטלטל נעלם והוא אחז באמת ידה בכוח.
קיטי לא הצליחה להסתיר את הרעד שעבר בה כשקפצה את אגרופיה וניסתה להשתחרר מאחיזתו.
"אני חושבת שגם המחרוזת וגם את תישארו ברשותי עד שנמצא מי הבעלים האמיתיים." עיניו נצצו. "של שתיהן."
ההתרסה בערה בה וחידדה את חושיה. אין ספק שהוא סתם מנסה להתגרות בה אלא שהיא הרגישה שהוא מתכוון לכל מילה. היה ברור שהוא בשליטה ושהכוח בידו. היא לא רצתה להגיד לו את האמת לגבי היהלומים. היא לא תנסה לדבר אל הצד הרגיש שבו – היה ברור לחלוטין שאין בו שום צד כזה. שמוק שחצן.
הלחץ על אמת ידה גבר – הוא לא הפסיק למשוך אותה אליו.
"מה אתה עושה?" השתנקה כשליטף את בטנה בידו השנייה.
אלחנדרו לא ענה והמשיך ללטף את מותניה בכף ידו. היא הייתה אישה רזה ומעוטת קימורים, בניגוד לרוב הנשים שבילה בחברתן. ובכל זאת היא הייתה מושכת ללא ספק. שונה ללא ספק. היא הייתה לבושה כולה בשחור – מכנסי שלושת-רבעי צרים וסוודר שחור תואם שהדגיש את גזרתה הדקה והתמירה. עיניה זעקו זעם והוא החניק חיוך למראה גופה הנוקשה והמשיך בחיפוש. אולי זה היה העניין – היא הפגינה התנגדות, התרסה. ומבחינתו זה היה חידוש.
"אתה תוקף אותי?" היא נהמה בארסיות.
"אני מחפש כלי נשק מוסתרים," ענה בחלקלקות אבל מגננה קודרת נשמעה בתוך מילותיה המאשימות. אלחנדרו מרטינז מעולם לא תקף אישה. הוא לא היה כמו – לא.
הוא כפה את תשומת ליבו על האסירה היפה שלו, לא על עברו. עיניה היו כלי הנשק כאן ועכשיו, דוקרות כמו שני פגיונות. הן העלו על שפתיו חיוך, הפוגה מזיכרון שהבהב לנגד עיניו. הוא הסיר את הטלפון מהמקום שבו תחבה אותו בחגורת מכנסיה.
הוא הרפה ממנה כדי לבחון את הפרס שעלה בחכתו. דגם הטלפון שלה לא היה חדיש ובכיסוי היו חריצים לכמה כרטיסים – כרטיס אשראי ורישיון נהיגה צצו מהם. מושלם.
"קטריונה פארקס – וילסון." הוא קרא את שמה בקול והעיף מבט כדי לבחון את תגובתה לזיהוי.
צבע רך ניצת שוב בלחייה החיוורות, ועיניה הירוקות הבהיקו. היא באמת הייתה מרשימה.
"קיטי," מיהרה לתקן אותו.
קטריונה-קיטי-פארקס – וילסון הייתה בתו של האיש שמכר לו את הבית הזה.
אלחנדרו היה אמור לנחש שהיהלומים – אמיתיים ללא ספק – שייכים לה, אבל היא נראתה אשמה כל כך כשעצר בעדה ולכן התעוררה בו תהייה. הוא היה מוכרח להיות בטוח מי הבעלים לפני שיפקיד אותם בידיה סתם כך.
אבל סוף סוף הוא הבין את פשר נוכחותה כאן הערב. היא יצאה למשימת השבת רכוש.
היא גם הייתה היורשת המפונקת בהתגלמותה – עקשנית ורגילה שהכול מתנהל לפי החליל שלה ולכן לא הייתה לה שום בעיה להדס אל החדר ולקחת את מבוקשה. למה לא לנהוג בנימוס ופשוט לבקש? קטריונה המלוטשת הייתה מסוגלת אך ורק לקחת. ואין ספק שהיא הייתה רגילה לעשות בעיות בכל שלב.
הוא הרגיע את המשיכה שעלתה בו ואמר לעצמו שיהיה מהנה ללמד אותה שיעור בנימוסים ולאחר מכן בבעלות.
"קטריונה..." הוא חזר וקרא בשמה המלא והתעלם במכוון מהעדפתה. הוא לא הצליח למחוק את החיוך למראה רוגזה הגובר "...אני שמח שחזרת לביתך הקודם. ברוכה השבה."
אנשי האבטחה שלו הודיעו לו על הגעתה החריגה במסרון אבל אלחנדרו כבר הבחין בה מנקודת התצפית המוסתרת שלו בקומה למעלה, שם נפש לרגע מהמולת אורחיו. היא עלתה במדרגות כאילו חשבה שהיא בלתי נראית. כאילו ששיער בצבעי מדורה בסתיו יכול להשתלב ברקע. גם כשהיה אסוף לפקעת הזאת שעל ראשה הוא עדיין לכד את תשומת ליבו. עכשיו, כשהיה פזור בסבך תלתלים, הוא התפתה ללפף את אצבעותיו בתוכו ולקרב אותה אליו לנשיקה...
אבל הוא לא עמד להיכנע לפרץ התשוקה הפתאומי.
אלחנדרו נהנה מסקס ולא סבל ממחסור בתחום אבל עבר זמן רב מאז חש תשוקה אדירה כל כך כלפי אישה. זה היה מעט מרגיז – הוא ידע לשלוט בעצמו טוב יותר וכדי להוכיח זאת לעצמו, הוא נמנע מלחקור את החשמל המיני שזרם ביניהם ברגע זה. עדיין לא. הרבה יותר משעשע להעמיד את הנסיכה הכעוסה במקומה. הוא פגש יותר מדי אנשים מפונקים בחייו, כאלה שלא נאלצו לעבוד למחייתם ולו יום אחד, כאלה שלא היה להם מושג מהי עבודה קשה. קטריונה פארקס – וילסון הייתה צריכה ללמוד שיעור של ממש בנימוסים.
רעיון עלה בראשו כמו תמיד, אבל הוא גרם לשריריו להימתח בפרץ של ציפייה.
"הישארי כאן להערב ותהיי בת הזוג שלי," אמר בישירות. "או שאני מתקשר למשטרה. הבחירה בידיים שלך."
"בת הזוג שלך?" עיניה נפערו בתדהמה.
הוא ידע שהיא מרגישה את החושניות באוויר לא פחות ממנו. הסתבר שהוא לא ממש מצא חן בעיניה. באופן בלתי מוסבר, זה שיפר את מצב רוחו. הוא יקבל את ההתנצלות ממנה. ואז, אם תתנהג יפה, יעשה בה כרצונו.
"למשטרה?" היא הוסיפה במהירות לפתע, כמעט בתקווה.
האם האיום הזה היה הרע במיעוטו מבין שתי האפשרויות? הוא חייב להפוך את האפשרות הזאת למדאיגה יותר. "טביעות האצבעות שלך מרוחות על כל..."
"הן ממילא שם," קטעה אותו בנזיפה. "גרתי כאן, זוכר?"
"ויש לי מצלמות אבטחה." הוא חייך.
הוא הצליח להשתיק אותה.
"אני לא יכול להתעלם מאורחיי במשך שעות בזמן שאני מברר מה פשר הפלישה שלך לכאן," אמר. "אז את תישארי איתי עד שיהיה לי זמן לטפל בך."
עיניה לא משו ממנו בשעה שקבע את הכללים.
"אני לא מתכוון לעזוב אותך ולו לרגע," הודיע לה בשקט והתקשה שלא להפגין את שביעות הרצון שעוררה בו המחשבה הזאת. "חתולים ערמומיים יכולים להיות אמני בריחה מתוחכמים. אני לא אפנה את המבט ואתן לך לחמוק ממני." הוא ראה את הבעירה שבמבטה ודמו געש. "ואני בהחלט מצפה ממך להתנהג יפה."
קיטי שלחה אליו מבט נוקב. המחשבה שעליה להישאר כבת זוגו למשך הערב הגעילה אותה. אבל מה שבאמת הדהים אותה היה הציפייה המענגת שרטטה במורד גבה מהמחשבה על תשומת הלב הבלתי פוסקת שהרעיף עליה. מה קורה לה?
הוא רכן אליה ושפתיו המלאות התעקלו לחיוך מגרה. אלוהים אדירים, הוא פשוט יפה מדי.
"קטריונה," אמר בשקט.
הוא התנשא מעליה. היא לא הצליחה להתיק את מבטה מתהומות עיניו השחורות. פיה נפתח והיא התקשתה לנשום כיוון שליבה הלם כתוף. הציפייה הסתחררה בכל חלקי גופה. האם הוא עמד לנשק אותה? האם היא תיתן לו? לאן נעלם כוח הרצון שלה?
הוא היה קרוב כל כך והיא כמעט הרגישה את הבל פיו על עורה ואת עיניו המהפנטות ובקושי הצליחה לזוז. ואז היא הרגישה את אצבעותיו החמימות מלטפות את עורפה. היא רעדה, נושמת עמוק מרוב תדהמה, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא פתח את אבזם המחרוזת לפני שעמדה על כוונותיו האמיתיות. עכשיו כל שהצליחה לעשות הוא להביט קדימה בשעה שנסוג לאחור ושלשל את המחרוזת הנוצצת אל תוך כיסו – ממש מעל ליבו. לא שהיה לו לב.
הוא לקח את מחרוזת היהלומים ממנה והיא לא עצרה בעדו.
היא עמדה שם כמו טיפשה סתומה ונתנה לו לקחת ממנה את המחרוזת. היא נתנה ליופי ולסקסיות שלו להפוך אותה למטומטמת. כמה טיפשה היא יכולה להיות?
"אני לא יכולה להיות בת הזוג שלך," אמרה וכעסה על עצמה.
"למה לא?"
"יש לך כבר חברה."
"יש לי?" הוא שלח אליה מבט חודר.
"ססקיה משהו." היא הזדקפה ורשפה, מוציאה עליו את העצבים. "אני לא עוזרת לך לבגוד באישה אחרת." היא ידעה כמה זה דפוק. "אפילו לא בכאילו. אז קדימה, תתקשר למשטרה."
היא לא חשבה לרגע שזה מה שהוא יעשה אבל למרבה החשש, הוא שלף את הטלפון שוב מכיסו.
האם לא הבינה אותו נכון? האם הוא רוצה שהמשטרה תגיע לכאן ותפריע למסיבה המאוד אקסקלוסיבית שלו? היא תצטרך להסביר הכול ולעבור עוד מדורי גיהינום אבל זה היה עדיף מאשר לתת לו לנצח. אין ספק שהמשטרה תשחרר אותה באזהרה – הרי זו עבירה ראשונה שלה, בעקבות אובדן הבית המשפחתי והכול... היא אולי תצליח שלא לערב את שמו של טדי בסיפור.
היא צפתה והתנשמה במהירות. עדיין היה לה חם בזמן שהוא הצמיד את הטלפון לאוזנו.
"ססקיה מותק. אני רוצה להיות כן אתך ולהודיע לך לפני שתשמעי על זה מאחרים." הוא לא היסס. "פגשתי מישהי אחרת."
הלסת של קיטי נשמטה. הוא התקשר לחברה הדוגמנית שלו? היא הביטה בו קפואה ומרותקת אבל הוא המשיך לדבר.
"אני יודע שזה נשמע פתאומי אבל ככה זה בחיים לפעמים."
הוא הרגע נפרד מהאישה הזאת?
אלוהים אדירים. שיחת הטלפון הייתה קצרה ועניינית והבן זונה השחצן לא הפסיק לחייך אליה.
"אתה פשוט סיימת את הקשר ביניכם?" היא השתנקה כשניתק את השיחה. "בטלפון?"
"ארבעה דייטים זה לא ממש קשר." הוא משך בכתפיו והכניס את הטלפון הנייד לכיסו.
"אבל אתה ממילא לא יוצא מעבר לחמישה דייטים." טדי אמר לה את זה. כנראה התיאבון של אלחנדרו לרצף מהיר של יפהפיות הפך לשם דבר – היו כאלה שזקפו את העניין לזכותו, כמו טדי, ואחרים לחובתו. קיטי נמנתה עם הקבוצה השנייה.
הוא הרים את גבותיו. "באמת? אני לא ממש סופר."
דייטים או נשים? "אתה לא יכול לעשות דבר כזה."
"זה מה שהרגע עשיתי."
"לא אכפת לך?" האם הכול חסר חשיבות מבחינתו? האדישות שלו הגעילה אותה אבל היה משהו חמקמק ומטופש בקרבה שנמשך אליו.
"לא, לא כל כך." הוא צחק למראה הבעת פניה. "גם לה לא. שנינו ידענו למה אנחנו נכנסים."
זה הכול – כמה שעות חסרות משמעות במיטה? זעמה של קיטי גבר בשם האישה הזאת. "אתה סגור על זה?"
"לגמרי." הוא נראה משועמם והביט בשעונו. "עכשיו לא אמורות להיות לך שום נקיפות מצפון כדי שתהיי בת הזוג שלי הערב."
"אין מצב." היא נענעה בראשה, מזועזעת עדיין משיחת הטלפון האדישה. כאילו שאי פעם תצא עם מישהו קר לב כמוהו. "אתה פשוט אכזרי."
"אם זה העניין..." הוא שוב הושיט יד לכיסו. "אז אצטרך להתקשר למשטרה. מטבע הדברים, אני אדאג שיגישו נגדך כתב אישום." הוא שלח אליה מבט ספק מתנצל, ספק לעגני. "לא מקובל שאנשים יפלשו לבתים של אחרים בניגוד לחוק וייקחו כל דבר שנקרה בדרכם."
היא צמצמה את עיניה לעומתו. הוא שיחק משחק. הוא היה מתקשר כבר למשטרה אם באמת היה רוצה בכך. "אתה תעשה כל מה שצריך כדי להשיג את מה שאתה רוצה, מה?"
הוא חייך כאילו לא הייתה לו סיבה להתבייש על כך. "תמיד."
לא היה שום ספק שהוא יסחוט, יכפה ויילחם בלי להניד עפעף.
היא לטשה בו מבט. הוא היה בטוח בעצמו להחריד. הוא עבר בין נשים כאילו היו בקבוקים – כל יום, בקבוק חדש עד שגם הוא נגמר ועוברים לבקבוק הבא. אבל שמישהו רדוד כמוהו ייראה כל כך טוב? זה פשוט היה לא בסדר – היו צריכים להטביע חותמת אזהרה על המצח של הבחור הזה. חדר שלם מלא בנשים המתין למטה וכל אחת מהן חיכתה להיות הבאה בתור. המראה והכריזמה שלו הפכו את העניינים – ואת הנשים – לקלים מדי מבחינתו.
הוא שלח אליה חיוך עדין ונינוח, חדור שליטה מלאה. "אז מה את מחליטה, קטריונה?" הוא דחק בה בעדינות. "ערב לצדי או ערב בתא מעצר?"
גופה הכיר ביופיו. ראשה הכיר בכך שהוא בן זונה מחושב. היא תדאג שהראש שלה ינצח בקרב הזה. היא הייתה בטוחה שהוא לא מעוניין בה. הוא רק רצה ללמד אותה לקח. זה היה ברור.
אבל הוא זה שעמד ללמוד לקח. כף ידה גירדה אבל היא לא פנתה לאלימות, גם לא בהתקפי הזעם שלה בתור מתבגרת. היא מעולם לא הניחה ליצר הזה להשתלט עליה.
והיא גם לא תיתן לו לנצח. לא היה לה מושג מה חשב להשיג כשהכריח אותה להישאר לצדו במסיבה, אבל הוא לא יקבל את מבוקשו. היא תקשה עליו הערב ככל שתוכל. ואז היא תגיד את האמת ותדרוש את יהלומיה של מרגוט בחזרה.
"אל תתקשר למשטרה," ענתה לבסוף בחשש. "אני אהיה בת הזוג שלך."
עיניה הצטצמו מעט אבל חיוכו היה לבבי ועוצר נשימה. הוא החזיר את הטלפון לכיסו ואז הושיט יד ושילב את אצבעותיו באצבעותיה. "לא חשבתי לרגע שלא."