הגשר בינינו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגשר בינינו
הוספה למועדפים

הגשר בינינו

4 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

זיו עמית

זיו עמית, סופר, חובב היסטוריה ובעל תואר בפסיכולוגיה, כותב במשך שנים, מצייר ומצלם ואבא לשני ילדים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הבוגרים. הרומן "הנערה מתחת לדגל" הוא הדרמה ההיסטורית הראשונה שלו, לפני כן קדמו לו דרמה על חיי הנישואים "הגשר בינינו", רומן רומנטי "חמישה ימים ואיש אחד" וספר צילומים ושירים "אבנים של אהבה".

תקציר

היא יצרה משבר אמון גדול ביניהם.
הוא מסרב לשכוח.
האם הם יכולים למצוא את הגשר שיחבר בין הקצוות?
 
זוג נשוי עולה למטוס בדרכם לחופשה רומנטית בפריז לאחר משבר גדול ביחסים ביניהם.
הטיול, שכל מטרתו הייתה לפייס בין השניים, יוצר את האפקט ההפוך ושולח כל אחד מהם למסע התבוננות אישי.
בזמן שהוא יושב כועס בבית המלון, היא יוצאת להרפתקה עם זוג מקומי שהכירה במהלך שיטוטיה בעיר. 
מהר מאוד היא מבינה שמעולם לא הרגישה חיה כמו כשהיא איתם, והעניין האדיר שנוצר דוחף אותה לארבעה ימים של דילמות גדולות וריגושים.
נראה כי הפיתויים הרבים שבחוץ ממשיכים למשוך אותה הרחק ממנו...
האם הוא ינסה להשיב אותה אליו?
האם הקשר הגיע למקום שממנו אין דרך חזרה?
 
 
זיו עמית, סופר משורר וצלם, אבא לשני ילדים מתבגרים וכלבה אחת חרדתית. 
"הגשר בינינו" הוא הרומן השני שלו, קדם לו הספר "חמישה ימים ואיש אחד".
השכלתו בתחום הפסיכולוגיה גורמת לו להתעניין באנשים ובכוחות המניעים אותם, באהבה ובכלל. את כל הידע הזה הוא משלב בספריו ביחד עם אהבתו לבני אדם, אותם יצורים מקסימים ולא מושלמים.

פרק ראשון

שער 4C שעת בוקר מוקדמת
 
קייט
 
"שתהיה לנו חופשה נהדרת," אני אומרת בשקט לאיש שהולך לצידי, כאשר אני פוסעת את הצעד הקטן מן השרוול אל המטוס. הוא לא עונה לי וממשיך ללכת, מפנה אליי את גבו. אולי הוא לא שמע, אני חושבת לעצמי ומראה את ספח כרטיס הטיסה שלי לדיילת אשר בפתח המטוס.
"בוקר טוב." מחייכת אליי הדיילת. בוקר טוב מהיר בחיוך של שפתיים מושלמות בצבע הנכון, מקפידה לעבור במקצועיות לזה שאחריי בתור, לא מתעכבת על מלמול שפתיי אשר ניתן לה בתשובה.
אסור להתעכב בחיוך, אני חושבת לעצמי, אסור גם לשאול מה שלומי ואיך אני מרגישה. אם היית שואלת, הייתי מספרת לך, אבל יש כאן תור ארוך שצריך להספיק להגיע בדיוק בזמן, שורה שלמה של חיוכים שיש להושיב בדיוק במקום הנכון, אחרת יתרחש עיכוב, אז אני מתקדמת.
אני אוחזת בחוזקה את כרטיס העלייה למטוס בידי השמאלית, כאילו היה תעודה רבת ערך, ומגישה אותו לדיילת הבאה אחריה בתור. היא מעיינת בו בחיוך שפתיים נוסף, תוך כדי הצבעה אוטומטית, הרי כולם צועדים אל אותם המושבים, וזה לא ממש משנה לאן היא מצביעה. האמת היא, שאני מבקשת לעצמי עוד מספר שניות. מספר שניות שאוכל לעמוד בפתח, מספר שניות נשימה, מספר שניות שייתנו לי מרחב לפני שאתיישב על המושב הקטן ליד האיש שכולם קוראים לו בעלי.
האיש, שכולם קוראים לו בעלי ואני קוראת לו אדם או הגבוה כשהוא מעצבן אותי, מתקדם לפניי במעבר ומתעלם ממני. הוא גורר אחריו את הטרולי הקטן שלו, זה שסחב עימו בנאמנות לכל אורך הדיוטי פרי, ועסוק בחיפוש אחר המושבים שלנו. ברגע שהוא מוצא את המספר הנכון, הוא מרים את הטרולי אל מעל לראשו ודוחף אותו באדישות לתא האחסון הקטן.
"את רואה," פונה אליי הגבוה כאשר אני מתיישבת לידו, "אמרתי לך שלא צריך מזוודה בבטן המטוס. אפשר להסתדר עם תיק קטן."
"אתה אולי יכול, אני לא."
"מה כבר יש לך לקחת?" הוא עונה לי בטון מגעיל ומזלזל. "בשביל מה מזוודה בבטן המטוס? בגללך נצטרך להמתין עוד חצי שעה עד שהמזוודה שלך תגיע. וזה במקרה שהיא תגיע ולא תאבד בדרך, כי ועד הסבלים בדיוק החליט שזאת הפסקת ארוחת הבוקר שלו, ואז נתחיל את החופשה שלנו בבילוי מהנה בשדה התעופה. את כל כך אוהבת שדות תעופה? מה כבר יש לארוז לחמישה ימים? אתן הנשים, כולכן אותו הדבר."
"אני אשתך, אני לא כל הנשים," אני עונה לו, והוא חוזר לשתיקתו. אני שונאת שהוא קורא לי "אתן הנשים" ולא בשמי, קייט, אני גם שונאת שהוא מנסה להנמיך אותי. כבר תקופה שהוא נושך אותי עד כאב, ואני מבליגה. לפעמים אני תוהה עד מתי זה יימשך, ואם אשרוד עד נקודת הסיום. יש בכלל נקודת סיום לתחתית?
 
תנשמי לאט, אני לוחשת לעצמי בלב, תוך כדי שאצבעותיי משחקות בעצבנות בחגורת הבטיחות המהודקת. אני רוצה לשחרר אותה, אבל יודעת שאסור לי. גם ככה אני מרגישה חנוקה במטוסים, חשה שנגמר לי האוויר ויוצאת לחיים בכל פעם שמסתיימת הטיסה. החגורה רק מוסיפה לתחושת החנק, גם נוכחותו של הגבוה לצידי. תמיד אני חייבת לשבת ליד המעבר, והוא חייב לשבת לצידי, מפסיד את הנוף מהחלון וסובל את מושב האמצע. בסוף הוא יזרוק אותי, ויהיה לו כמה נוף שהוא רוצה. תנשמי לאט ועמוק,  תכף הדבר הזה ימריא לחופשה הרומנטית שלך. חופשה רומנטית, זוכרת?
שימריא כבר.
אני מביטה בציפורניי האדומות, חורצת איתן קווים בלתי נראים ברצועה האפורה והקשה של חגורת הבטיחות המועכת את בטני. ציפורניים בצבע אדום של דם ביקשת מהקוסמטיקאית במיוחד לקראת החופשה הזאת. רצית להיות מיוחדת, אני חושבת לעצמי באירוניה. היית יכולה לבקש ממנה לק בצבע ורוד שקוף או ירוק לימון ומבחינתו זה לא היה משנה. היית גם יכולה לוותר על ללכת אליה, והוא לא היה שם לב. ממילא בזמן האחרון הוא בכלל לא מביט בי.
"נוח לךָ?" אני שואלת את הגבוה.
"כן," הוא עונה לי וחוזר להביט בחוברות התחובות במושב המטוס שלפניו, לא טורח להתעניין אם גם לי נוח. אני מפנה את מבטי אליו. הגבוה שקוע בתוך בעצמו, קורא בעיון את דף הוראות החירום המנוילן. מגלשות כאן וכאן, יציאות מלפנים ומאחור, במקרה של התרסקות לא להיבהל ולא לשכוח לחלוץ את נעלי העקב, שלא יצא כל האוויר. אני כל כך רוצה שיגיד לי משהו נחמד ואוהב, אבל הוא שותק.
 
"היא כזאת מפגרת, מה היא חשבה לעצמה?" אני שומעת את השיחה בכיסאות שמאחוריי. צרחת המנועים של המטוס הממריא והמטפס מעלה־מעלה כבר הסתיימה, ואני מביטה באדמה המתרחקת מאיתנו ובשמש העולה מעבר לאופק. "אמרתי לה שזה בדיוק מה שיקרה, אם היא תעזוב אותו והם יתגרשו. למה היא קמה ועזבה?" ממשיכה להגיע לאוזניי השיחה מהכיסאות האחוריים. משום מה, יש לי כבר תחושה שאני יכולה לנחש את המשך המשפט הזה מבלי לשמוע אותו, כאילו נלקח מסרט גרוע אשר סופו ידוע מראש. בטח נמאס לה מזה שהוא מתנהג אליה בצורה כל כך מגעילה וצינית, עד שיום אחד פשוט נשבר לה, והיא החליטה שהיא רוצה את החופש שלה. ולא רק שהיא רצתה חופש, בחוצפתה היא פעלה בניגוד לאזהרות של החברות הטובות שלה, אלו שיושבות במושבים מאחוריי ומרכלות עליה. כמובן שהן צדקו, כי הן בתפקיד החברות הרכלניות, והן ידעו מראש שהוא לא יעסוק בלרדוף אחריה ושהיא תישאר לבד. עכשיו החברה שלהן נשארה בודדה בעולם ללא המגעיל ההוא, מזדקנת לה מיום ליום, לא מוצאת בן זוג ושבורה עד כדי כך שלא יכלה להצטרף אליהן לטיול. הן כל כך צודקות. תמיד כיף להיות צודק, כשאתה בתפקיד המביט מהצד.
אני עוצמת את עיניי ומחייכת חיוך מריר לנוכח מלמולי הספסל האחורי, תוהה ביני לבין עצמי על זאת אשר הייתה צריכה לדעת שזה מה שיקרה. האם היא באמת ידעה שזה מה שיקרה? האם היא חשבה שזה מה שהחברות שלה ידברו עליה אחרי שהנישואים שלה יתפוררו? האם היא בכלל ניסתה להציל אותם? אולי, למשל, על ידי לקיחת יוזמה וארגון חופשה רומנטית? כזאת שתחדש את מה שהיה ביניהם פעם? אולי היא החליטה שהיא לא מוותרת, אבל זה לא הצליח לה?
אל תקשיבי להן.
אני משאירה את עיניי סגורות ומנסה לגרש את ההיא מהרכילות של הספסל האחורי ממחשבותיי. יש לך כמה שעות של טיסה, את לא צריכה למלא אותן במחשבות על נשים אחרות שאת אפילו לא מכירה. יש לך אותך ויש לך את אדם, וזה עולם ומלואו. אני מחייכת חיוך נוסך ביטחון, מנסה לחזק את עצמי, ומניחה יד עטופה בציפורניים צבועות באדום של דם על ירכו של הגבוה. הוא מצידו מרוכז במשחק בסמארטפון שלו ונמנע מלהביט לי עמוק בתוך העיניים, כפי שהוא נוהג בתקופה האחרונה.
 
אני אוהבת להניח את כף ידי על ירכו, לשחק בעדינות עם קצות ציפורניי בבד הג'ינס שלו, תנועות קטנות כאלו. מחליקה את הציפורניים קדימה ואחורה, בודקת עד כמה מותר לי לטפס. אדם אף פעם לא אומר דבר, אבל אני כבר יודעת להרגיש אותו לפי התנועה הזעירה של פתיחת הרגליים או סגירתן למגע ציפורניי על ירכו, מותר או אסור. משחק כזה שבנינו לנו בינינו בתקופות אחרות של ביחד, כל אותם הרגלים קטנים של ישיבה בשעות ערב בבר או נסיעה זה לצד זה בכביש חשוך בדרך הביתה. פעם זה היה יכול להיגמר בסטייה מן הכביש הראשי אל תוך חורשה, כאשר אני פותחת את כפתורי מכנסיו או בידיו הנכנסות אל מתחת לחצאיתי. אבל הפעם אני לא מרגישה כלום, לא מותר ולא אסור, אף תנועה. הגבוה שלי קפוא כמו פסל, מבטו נעוץ בתוך המכשיר המשדר לו קולות קרב של יצורים קופצניים. עושה עצמו מרוכז במכשיר ומסרב לשחק איתי את המשחק שלנו. פתאום אני לא יודעת אם להמשיך ללטף או להרפות את ידי ולמשוך אותה אל חיקי, לכן אני משאירה אותה ללא תנועה, נוגעת לא נוגעת, חיה או שלא.
 
"אני לא רוצה לוותר עלינו," אני לוחשת בשקט, בעיקר לעצמי, אף שהייתי שמחה אם הוא היה מרים טיפה את הפרצוף שלו ומקשיב למחשבות שלי. אבל אולי אני לוחשת כל כך בשקט, שאין סיכוי שהוא שומע, ואם הוא שומע, הוא בטח בוחר להתעלם. אני יכולה להוציא את הפינצטה מהתיק של האיפור ולצבוט אותו קצת, לראות איך הוא יגיב, נגיד בתנוך של האוזן בלי שהוא שם לב. פעם הייתי עושה לו את זה, והוא היה צוחק ותופס לי את הידיים בחוזקה, מה שהיה נגמר בדגדוגים או בזיון, תלוי במצב הרוח. אבל נראה לי שהפעם זה לא יתקבל בצורה טובה. הפעם אני אשב יפה, אשלב ידיים ואמתין עד שהדיילת עם החיוך המושלם תגיש לנו ארוחת בוקר. אני מנסה לעצום שוב את עיניי ולהירגע, אולי אפילו להקשיב להמשך השיחה המרתקת על ההיא אשר הייתה צריכה לדעת מהמושב האחורי, אבל נראה לי שהן כבר חושדות בי שאספר לה את כל מה שהן מרכלות עליה, לכן הן עברו ללחשושים. או שאולי הן חוששות שגם אני אקום ואלך לי ככה כמוה, אבל הן לא מכירות אותי.
 
תפסיקי עם כל המחשבות האלה, הן לא מובילות אותך למקומות טובים.
תהיי חיובית, תנסי לחשוב על כל הכיף שיהיה לכם. הזמנת לכם מלון רומנטי, תאכלו במסעדות שוות שיש בהן מלצר עם חיוך מתנשא, תטיילו שלובי זרוע כמו כל התיירים, תצלמו מלא תמונות סלפי טיפשיות, תרכשי לך בגדים יפים ותעשו אהבה במלון ערב־ערב.
רעש המנועים מרגיע אותי קצת, ואני מצליחה גם לחייך לעצמי באופטימיות. יהיה נהדר, אני מבטיחה לעצמי, אבל הגוש שבתחתית הבטן שלי, זה שמכיל את התגובה שלו כשהודעתי לו שהזמנתי לנו כרטיסים לחופשה, לא מתפוגג.
 
"חביתה או בלינצ'ס גבינה?" אני שומעת את קולה של הדיילת אשר נמצאת לידי במעבר, דוחפת את עגלת ארוחת הבוקר, מקפידה על חיוך מושלם. שתיגמר כבר הטיסה הזאת, ואוכל לצאת מהמטוס, לנשום ולחייך גם אני.

זיו עמית

זיו עמית, סופר, חובב היסטוריה ובעל תואר בפסיכולוגיה, כותב במשך שנים, מצייר ומצלם ואבא לשני ילדים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הבוגרים. הרומן "הנערה מתחת לדגל" הוא הדרמה ההיסטורית הראשונה שלו, לפני כן קדמו לו דרמה על חיי הנישואים "הגשר בינינו", רומן רומנטי "חמישה ימים ואיש אחד" וספר צילומים ושירים "אבנים של אהבה".

עוד על הספר

הגשר בינינו זיו עמית
שער 4C שעת בוקר מוקדמת
 
קייט
 
"שתהיה לנו חופשה נהדרת," אני אומרת בשקט לאיש שהולך לצידי, כאשר אני פוסעת את הצעד הקטן מן השרוול אל המטוס. הוא לא עונה לי וממשיך ללכת, מפנה אליי את גבו. אולי הוא לא שמע, אני חושבת לעצמי ומראה את ספח כרטיס הטיסה שלי לדיילת אשר בפתח המטוס.
"בוקר טוב." מחייכת אליי הדיילת. בוקר טוב מהיר בחיוך של שפתיים מושלמות בצבע הנכון, מקפידה לעבור במקצועיות לזה שאחריי בתור, לא מתעכבת על מלמול שפתיי אשר ניתן לה בתשובה.
אסור להתעכב בחיוך, אני חושבת לעצמי, אסור גם לשאול מה שלומי ואיך אני מרגישה. אם היית שואלת, הייתי מספרת לך, אבל יש כאן תור ארוך שצריך להספיק להגיע בדיוק בזמן, שורה שלמה של חיוכים שיש להושיב בדיוק במקום הנכון, אחרת יתרחש עיכוב, אז אני מתקדמת.
אני אוחזת בחוזקה את כרטיס העלייה למטוס בידי השמאלית, כאילו היה תעודה רבת ערך, ומגישה אותו לדיילת הבאה אחריה בתור. היא מעיינת בו בחיוך שפתיים נוסף, תוך כדי הצבעה אוטומטית, הרי כולם צועדים אל אותם המושבים, וזה לא ממש משנה לאן היא מצביעה. האמת היא, שאני מבקשת לעצמי עוד מספר שניות. מספר שניות שאוכל לעמוד בפתח, מספר שניות נשימה, מספר שניות שייתנו לי מרחב לפני שאתיישב על המושב הקטן ליד האיש שכולם קוראים לו בעלי.
האיש, שכולם קוראים לו בעלי ואני קוראת לו אדם או הגבוה כשהוא מעצבן אותי, מתקדם לפניי במעבר ומתעלם ממני. הוא גורר אחריו את הטרולי הקטן שלו, זה שסחב עימו בנאמנות לכל אורך הדיוטי פרי, ועסוק בחיפוש אחר המושבים שלנו. ברגע שהוא מוצא את המספר הנכון, הוא מרים את הטרולי אל מעל לראשו ודוחף אותו באדישות לתא האחסון הקטן.
"את רואה," פונה אליי הגבוה כאשר אני מתיישבת לידו, "אמרתי לך שלא צריך מזוודה בבטן המטוס. אפשר להסתדר עם תיק קטן."
"אתה אולי יכול, אני לא."
"מה כבר יש לך לקחת?" הוא עונה לי בטון מגעיל ומזלזל. "בשביל מה מזוודה בבטן המטוס? בגללך נצטרך להמתין עוד חצי שעה עד שהמזוודה שלך תגיע. וזה במקרה שהיא תגיע ולא תאבד בדרך, כי ועד הסבלים בדיוק החליט שזאת הפסקת ארוחת הבוקר שלו, ואז נתחיל את החופשה שלנו בבילוי מהנה בשדה התעופה. את כל כך אוהבת שדות תעופה? מה כבר יש לארוז לחמישה ימים? אתן הנשים, כולכן אותו הדבר."
"אני אשתך, אני לא כל הנשים," אני עונה לו, והוא חוזר לשתיקתו. אני שונאת שהוא קורא לי "אתן הנשים" ולא בשמי, קייט, אני גם שונאת שהוא מנסה להנמיך אותי. כבר תקופה שהוא נושך אותי עד כאב, ואני מבליגה. לפעמים אני תוהה עד מתי זה יימשך, ואם אשרוד עד נקודת הסיום. יש בכלל נקודת סיום לתחתית?
 
תנשמי לאט, אני לוחשת לעצמי בלב, תוך כדי שאצבעותיי משחקות בעצבנות בחגורת הבטיחות המהודקת. אני רוצה לשחרר אותה, אבל יודעת שאסור לי. גם ככה אני מרגישה חנוקה במטוסים, חשה שנגמר לי האוויר ויוצאת לחיים בכל פעם שמסתיימת הטיסה. החגורה רק מוסיפה לתחושת החנק, גם נוכחותו של הגבוה לצידי. תמיד אני חייבת לשבת ליד המעבר, והוא חייב לשבת לצידי, מפסיד את הנוף מהחלון וסובל את מושב האמצע. בסוף הוא יזרוק אותי, ויהיה לו כמה נוף שהוא רוצה. תנשמי לאט ועמוק,  תכף הדבר הזה ימריא לחופשה הרומנטית שלך. חופשה רומנטית, זוכרת?
שימריא כבר.
אני מביטה בציפורניי האדומות, חורצת איתן קווים בלתי נראים ברצועה האפורה והקשה של חגורת הבטיחות המועכת את בטני. ציפורניים בצבע אדום של דם ביקשת מהקוסמטיקאית במיוחד לקראת החופשה הזאת. רצית להיות מיוחדת, אני חושבת לעצמי באירוניה. היית יכולה לבקש ממנה לק בצבע ורוד שקוף או ירוק לימון ומבחינתו זה לא היה משנה. היית גם יכולה לוותר על ללכת אליה, והוא לא היה שם לב. ממילא בזמן האחרון הוא בכלל לא מביט בי.
"נוח לךָ?" אני שואלת את הגבוה.
"כן," הוא עונה לי וחוזר להביט בחוברות התחובות במושב המטוס שלפניו, לא טורח להתעניין אם גם לי נוח. אני מפנה את מבטי אליו. הגבוה שקוע בתוך בעצמו, קורא בעיון את דף הוראות החירום המנוילן. מגלשות כאן וכאן, יציאות מלפנים ומאחור, במקרה של התרסקות לא להיבהל ולא לשכוח לחלוץ את נעלי העקב, שלא יצא כל האוויר. אני כל כך רוצה שיגיד לי משהו נחמד ואוהב, אבל הוא שותק.
 
"היא כזאת מפגרת, מה היא חשבה לעצמה?" אני שומעת את השיחה בכיסאות שמאחוריי. צרחת המנועים של המטוס הממריא והמטפס מעלה־מעלה כבר הסתיימה, ואני מביטה באדמה המתרחקת מאיתנו ובשמש העולה מעבר לאופק. "אמרתי לה שזה בדיוק מה שיקרה, אם היא תעזוב אותו והם יתגרשו. למה היא קמה ועזבה?" ממשיכה להגיע לאוזניי השיחה מהכיסאות האחוריים. משום מה, יש לי כבר תחושה שאני יכולה לנחש את המשך המשפט הזה מבלי לשמוע אותו, כאילו נלקח מסרט גרוע אשר סופו ידוע מראש. בטח נמאס לה מזה שהוא מתנהג אליה בצורה כל כך מגעילה וצינית, עד שיום אחד פשוט נשבר לה, והיא החליטה שהיא רוצה את החופש שלה. ולא רק שהיא רצתה חופש, בחוצפתה היא פעלה בניגוד לאזהרות של החברות הטובות שלה, אלו שיושבות במושבים מאחוריי ומרכלות עליה. כמובן שהן צדקו, כי הן בתפקיד החברות הרכלניות, והן ידעו מראש שהוא לא יעסוק בלרדוף אחריה ושהיא תישאר לבד. עכשיו החברה שלהן נשארה בודדה בעולם ללא המגעיל ההוא, מזדקנת לה מיום ליום, לא מוצאת בן זוג ושבורה עד כדי כך שלא יכלה להצטרף אליהן לטיול. הן כל כך צודקות. תמיד כיף להיות צודק, כשאתה בתפקיד המביט מהצד.
אני עוצמת את עיניי ומחייכת חיוך מריר לנוכח מלמולי הספסל האחורי, תוהה ביני לבין עצמי על זאת אשר הייתה צריכה לדעת שזה מה שיקרה. האם היא באמת ידעה שזה מה שיקרה? האם היא חשבה שזה מה שהחברות שלה ידברו עליה אחרי שהנישואים שלה יתפוררו? האם היא בכלל ניסתה להציל אותם? אולי, למשל, על ידי לקיחת יוזמה וארגון חופשה רומנטית? כזאת שתחדש את מה שהיה ביניהם פעם? אולי היא החליטה שהיא לא מוותרת, אבל זה לא הצליח לה?
אל תקשיבי להן.
אני משאירה את עיניי סגורות ומנסה לגרש את ההיא מהרכילות של הספסל האחורי ממחשבותיי. יש לך כמה שעות של טיסה, את לא צריכה למלא אותן במחשבות על נשים אחרות שאת אפילו לא מכירה. יש לך אותך ויש לך את אדם, וזה עולם ומלואו. אני מחייכת חיוך נוסך ביטחון, מנסה לחזק את עצמי, ומניחה יד עטופה בציפורניים צבועות באדום של דם על ירכו של הגבוה. הוא מצידו מרוכז במשחק בסמארטפון שלו ונמנע מלהביט לי עמוק בתוך העיניים, כפי שהוא נוהג בתקופה האחרונה.
 
אני אוהבת להניח את כף ידי על ירכו, לשחק בעדינות עם קצות ציפורניי בבד הג'ינס שלו, תנועות קטנות כאלו. מחליקה את הציפורניים קדימה ואחורה, בודקת עד כמה מותר לי לטפס. אדם אף פעם לא אומר דבר, אבל אני כבר יודעת להרגיש אותו לפי התנועה הזעירה של פתיחת הרגליים או סגירתן למגע ציפורניי על ירכו, מותר או אסור. משחק כזה שבנינו לנו בינינו בתקופות אחרות של ביחד, כל אותם הרגלים קטנים של ישיבה בשעות ערב בבר או נסיעה זה לצד זה בכביש חשוך בדרך הביתה. פעם זה היה יכול להיגמר בסטייה מן הכביש הראשי אל תוך חורשה, כאשר אני פותחת את כפתורי מכנסיו או בידיו הנכנסות אל מתחת לחצאיתי. אבל הפעם אני לא מרגישה כלום, לא מותר ולא אסור, אף תנועה. הגבוה שלי קפוא כמו פסל, מבטו נעוץ בתוך המכשיר המשדר לו קולות קרב של יצורים קופצניים. עושה עצמו מרוכז במכשיר ומסרב לשחק איתי את המשחק שלנו. פתאום אני לא יודעת אם להמשיך ללטף או להרפות את ידי ולמשוך אותה אל חיקי, לכן אני משאירה אותה ללא תנועה, נוגעת לא נוגעת, חיה או שלא.
 
"אני לא רוצה לוותר עלינו," אני לוחשת בשקט, בעיקר לעצמי, אף שהייתי שמחה אם הוא היה מרים טיפה את הפרצוף שלו ומקשיב למחשבות שלי. אבל אולי אני לוחשת כל כך בשקט, שאין סיכוי שהוא שומע, ואם הוא שומע, הוא בטח בוחר להתעלם. אני יכולה להוציא את הפינצטה מהתיק של האיפור ולצבוט אותו קצת, לראות איך הוא יגיב, נגיד בתנוך של האוזן בלי שהוא שם לב. פעם הייתי עושה לו את זה, והוא היה צוחק ותופס לי את הידיים בחוזקה, מה שהיה נגמר בדגדוגים או בזיון, תלוי במצב הרוח. אבל נראה לי שהפעם זה לא יתקבל בצורה טובה. הפעם אני אשב יפה, אשלב ידיים ואמתין עד שהדיילת עם החיוך המושלם תגיש לנו ארוחת בוקר. אני מנסה לעצום שוב את עיניי ולהירגע, אולי אפילו להקשיב להמשך השיחה המרתקת על ההיא אשר הייתה צריכה לדעת מהמושב האחורי, אבל נראה לי שהן כבר חושדות בי שאספר לה את כל מה שהן מרכלות עליה, לכן הן עברו ללחשושים. או שאולי הן חוששות שגם אני אקום ואלך לי ככה כמוה, אבל הן לא מכירות אותי.
 
תפסיקי עם כל המחשבות האלה, הן לא מובילות אותך למקומות טובים.
תהיי חיובית, תנסי לחשוב על כל הכיף שיהיה לכם. הזמנת לכם מלון רומנטי, תאכלו במסעדות שוות שיש בהן מלצר עם חיוך מתנשא, תטיילו שלובי זרוע כמו כל התיירים, תצלמו מלא תמונות סלפי טיפשיות, תרכשי לך בגדים יפים ותעשו אהבה במלון ערב־ערב.
רעש המנועים מרגיע אותי קצת, ואני מצליחה גם לחייך לעצמי באופטימיות. יהיה נהדר, אני מבטיחה לעצמי, אבל הגוש שבתחתית הבטן שלי, זה שמכיל את התגובה שלו כשהודעתי לו שהזמנתי לנו כרטיסים לחופשה, לא מתפוגג.
 
"חביתה או בלינצ'ס גבינה?" אני שומעת את קולה של הדיילת אשר נמצאת לידי במעבר, דוחפת את עגלת ארוחת הבוקר, מקפידה על חיוך מושלם. שתיגמר כבר הטיסה הזאת, ואוכל לצאת מהמטוס, לנשום ולחייך גם אני.