מבוא
לאה אליזבט זיידנברג נולדה בבואנוס איירס, ארגנטינה, ב-1934. זיידנברג היא אשת חינוך ומנהלת מוכשרת ומנוסה, כלת פרס העבודה של ההסתדרות ע"ש מ' נמיר בשנת 1980 עבור עבודת חינוך וטיפול מופתית, וכלת פרס מטעם עיריית חולון וקרן סקט"א רש"י בשנת 2007 עבור הצטיינות כמדריכה וכרכזת בתוכנית מעג"ן בגני הילדים בחולון.
לאה, אשת חינוך, מורה, מנהלת ומנהיגה, קיבלה לידיה בשנת 1975 את פנימיית הילדים "נווה טף", מייסודה של נעמ"ת, וניהלה אותה במשך עשר שנים. נווה טף היה בית לכ-60 ילדים מגיל שנה עד גיל שש, ממשפחות מצוקה רב-בעייתיות, שהוריהם היו אסירים או שלא היו מסוגלים לטפל בהם בשל נכויות פיזיות או נפשיות, ממכורים לסמים ועד לחולי נפש. הסיפורים הבאים שייכים לתקופה שבה עבדה לאה ב"נווה טף" ומקפלים בתוכם מסרים, עקרונות, תובנות ומסקנות מעולם הילדים, מעולם המבוגרים וממה שביניהם.
הקובץ "תן לי סוכריה" מיועד להורים, לאנשי חינוך וטיפול, לסטודנטים ולקהל הרחב. הסיפורים מובאים כפי שלאה זוכרת אותם, אולם מלאכת העיבוד והפיענוח נתונה בידי הקוראים, אם ירצו בכך. תחת כותרות הסיפורים מובאות מילות מפתח שנועדו להכווין לסוגיות המקצועיות שעולות מהסיפורים.
"תן לי סוכריה" הוא פרי של שיתוף פעולה מיוחד. לאה גוללה בפני בתה ד"ר עדית קמחי את זיכרונותיה, והשיבה לשאלותיה. עדית העלתה את הסיפורים על הכתב. רצה הגורל או רצתה הגנטיקה, גם עדית עוסקת בחינוך.
1. תן לי סוכריה
תקשורת בסמלים; סחר-מכר ליצירת קשר
כבר בביקור הראשון שלי ב"נווה טף", עוד בטרם נבחרתי לנהל את הפנימייה, ראיתי משהו שאיני יכולה לשכוח עד עצם היום הזה. המראה שראיתי "חזר איתי הביתה" ולא נתן לי מנוח. "נווה טף" היה מבנה רחב ממדים בשטח שבו עומדת היום "הקריה" בתל אביב. הבניין היה מוקף גן וגדר גבוהה. השער היה תמיד נעול ולא ניתן היה לפתוח אותו ללא אישור. הילדים נהגו כדרך קבע לטפס על הגדר ולהושיט את ידיהם הקטנות מבין הסורגים. הם נותרו "תלויים" כך בזמן המשחק בחצר או כשלא הייתה פעילות מאורגנת.
ביום שבו הגעתי לריאיון העבודה, התקרבתי אל השער וראיתי עשרות ידיים קטנות מושטות אליי.
צלצלתי ובאו לפתוח לי את השער. בזמן הזה כל הילדים, כאילו במקהלה, ביקשו ממני, "תני לי סוכריה".
בדרך כלל יש לי סוכריה בתיק, אבל ראשית, לא היו לי סוכריות לכולם, ושנית, במעמד הזה, כשכולם מושיטים ידיים מבקשות, בכלל לא זכרתי מה יש או אין לי בתיק.
הסתכלתי עליהם וחשתי את מצוקתם, וגם את מצוקתי.
נכנסתי לריאיון והתקבלתי למשרת ניהול המוסד.
קמתי והלכתי עד השער, בליווי איש צוות. לתדהמתי, הילדים היו תלויים עדיין על הגדר, מושיטים את ידיהם לכל עובר אורח, חוזרים ומבקשים "תן לי סוכריה".
כעת, כשהסתכלתי עליהם שוב, עדיין לא הבנתי לחלוטין איך ולמה נוצר הנוהג הזה, אבל הבטחתי לעצמי שאעשה כל שביכולתי כדי להפסיקו כשאתחיל לנהל את המקום. וכך היה.
כשנכנסתי לתפקיד ביקשתי לפזר בכל הבניין צלוחיות עם סוכריות לכל דורש, שלא יחסרו לילדים סוכריות. להפתעתי גיליתי כמה ימים לאחר מכן שהילדים כלל אינם מתעניינים בסוכריות. הצלוחיות עומדות בכל מקום, מלאות בסוכריות, ואף אחד אינו מתכבד.
לא, לא הסוכריות חסרו להם. הם אמרו "תן לי סוכריה" אבל לא ביקשו סוכריות, המסר היה שונה. הם ביקשו תשומת לב. הם ביקשו התייחסות. הם ביקשו קרבה.
במשך הזמן הבנתי שלסוכריה יש ערך, היא מעין מטבע, יש לה כוח, היא אפילו אמצעי לשליטה. סוכריה קשורה לביקור של הורים או של קרוב משפחה. אם היו לילד סוכריות, סימן שלא מזמן באו לבקר אותו. אם היו לילד סוכריות מעת לעת, סימן שבאו לבקר אותו לעיתים קרובות. לעיתים הייתה לילד קופסה גדולה של סוכריות שהוריו הביאו בביקור האחרון, מפני שהם לא באו לבקר המון זמן.
לקח הרבה יותר זמן מכפי ששיערתי כדי לטפל בנוהג זה ולהפסיק אותו, אבל לבסוף זה קרה. הילדים היו עסוקים מדי, ולא בזבזו את זמנם בניסיון לקבל תשומת לב.
