פעם
כשהייתה בת שתים־עשרה נפלה אחותי לתוך קבר.
היינו שתי ילדות לבדנו בבית קברות ריק, ומצבות ישנות בצבצו לכל כיוון מתוך האדמה. גם העשב מת, ונצבע בצבע קש כמו שערה של אחותי. אני זוכרת היטב את הפרפור האיום בחזי ואת קצות אצבעותיה, שבקושי ליטפו את שלי כשהושטתי את ידי הקטנה למטה בניסיון למשוך אותה החוצה. היה זה קבר טרי שנכרה זה עתה, והוא חיכה.
היא התגלגלה מצחוק בתוך הבור.
הייתי בת חמש.
אחותי אהבה לשוטט בבית הקברות ההוא בוֶותרפוֹרד שבטקסס. פיטר פן נקבר שם, אך על המצבה שלו נחקק השם מרטין האלידיי. והיה שם קבר של אדם בשם ג'ימי אליזבת, וקבר נוסף של אישה בשם סוֹפרוֹניָה, שזה סוג של עש מאנגליה ומין של שושן סגול וגם דמות שהמציא צ'רלס דיקנס. אחותי סיפרה לי את כל זה. היא התכוונה לקרוא לבתה הבכורה סוֹפרוֹניָה, ולכנות אותה בקיצור סוֹפרי או פְרוֹניָה.
היו שם מאות קברים. מיליוני עצמות נחו מתחת לרגלינו, כשעשינו גלגלונים בין שורות של מצבות.
המוות חטף אותה כמו חלום בליל קיץ. זו הכתובת שנחרטה בכתב מחובר על אחת מהמצבות הלבנות והעתיקות. אינני זוכרת את שאר הכתובת אף שאחותי קראה אותה בקול רם בכל ביקור.
רצתי חזרה לביתה של סבתא כמעט קילומטר כדי להזעיק עזרה.
אחותי טיפסה מתוך הקבר בכוחות עצמה, והיא אפילו לא נשרטה.
אני נזכרת באותו היום וחושבת לעצמי, זה הרגע שבו היא קוללה. כי כשהייתה בת תשע־עשרה היא פשוט נעלמה, כאילו צנח לו לאסוֹ מבין העננים וחטף אותה כהרף עין.
ועכשיו אני יודעת: זה היום שבו התחלתי לפחד.
