פרולוג
ג’ואי בן השמונה ישב על מיטתו ושיחק בכבאיות שלו. כלי הרכב התנגשו זה בזה, והוא דמיין עולם בו הוא הכבאי המציל נשים, ילדים ואת החתולים שלהם.
הוא הרים את ראשו ועיניו התרחבו כששמע צעדים על המדרגות של ביתם הדו־קומתי. מחוץ לדלת חדרו נשמעו יבבות שהלכו וגברו. נדרש לו רק רגע כדי להבין שזוהי אימו.
הוא ירד מהמיטה ובזהירות ניגש אל דלת חדרו. ״אימא?״
היבבות נפסקו ודממה מילאה את האוויר.
הוא הצמיד את אוזנו לדלת העץ והקשיב, ואז קפץ לאחור כששמע את קולו הרועם והזועם של אביו מפלח את השקט מהצד השני של הדלת.
״לא דיברנו על זה כבר, מרי? את חייבת להניח לילד. הוא צריך להפוך לגבר, וכשאת מכרכרת ככה סביבו את מעכבת את ההתפתחות שלו. הוא כבר מספיק בוגר כדי לא להזדקק לאם. הוא צריך ללמוד שאהבה היא לא דבר מוחשי ושנוחות פירושה חולשה.״
״מרקו, הוא הבן שלי. אתה לא יכול להרחיק אותי ממנו.״ הקול של אימא שלו רעד והתגבר מעט.
״אני הגבר בבית הזה,״ אבא שלו אמר בקול פלדה. ״אני יכול לעשות מה שאני רוצה.״
״מה קרה לגבר שלו נישאתי?״ שאלה אימא של ג’ואי בצעקה, אבל הוא שמע את הפחד בקולה כשהתנשפה.
״ידעת עם מי את מתחתנת, מרי. גבר שיצבור כוח בכל מחיר, גבר שיפרוש את העולם לרגלייך, בין אם תהיי בחיים ליהנות מכך או לא.״ נימת קולו הנחושה של אביו לא הייתה רק בגדר איום אלא גם בבחינת הבטחה. ״אני אשלוט בכל אדם ובכל דבר סביבי. אני אוכיח לאבי שהוא טעה. אני אהיה אדם חשוב. אני ארקוד על קברו כשאעשה מה שהוא מעולם לא הצליח לעשות.״ הקול של מרקו נטף יהירות שטנית.
״אתה עיוור? אתה עושה לבן שלך את מה שעשו לך. תסתכל מה קרה לך!״ צרחה אימו. ״זה מה שאתה רוצה עבור ג’ואי שלנו?״ קולה הפך ללחישה מבועתת.
חבטה חזקה על דלת חדר השינה שלו וצווחה נוקבת מפיה של אימו גרמו לג’ואי לקפוץ ממקומו. הוא כיסה את פיו בידו ודמעות זלגו מעיניו.
״תפסיקי לקרוא לו ככה. קוראים לו ג’וזף, שם של גבר אמיתי.״ נימת קולו של אביו הייתה שקטה ומסוכנת. ״הוא יודה לי כשיהיה מבוגר יותר, כשיפתח תשוקות דומות לעוצמה ועושר. שם המשפחה שלנו יהיה ידוע; השם או’קונור יעורר פחד בכל רחבי העולם.״
״אני לא אתן לך להקשיח אותו ולהפוך אותו לאדם חסר רגשות כמוך. קודם תצטרך להרוג אותי.״ ג’ואי התקרב שוב אל הדלת. הוא שנא את הפחד ששמע בדבריה הנחרצים של אימו.
״אני לא אהרוג אותך, מרי. אבל אני אשבור את רוחך עד שלא יישאר ממך כלום. אני לא אוהב אותך, אבל את שלי, הרכוש שלי, ואת לעולם לא תצליחי לברוח ממני. אנחנו יחד לנצח, בחיים ובמוות.״ ג’ואי מצמץ כששמע את המילים של אביו. גופו הקטן נרעד וכפות ידיו התכסו זיעה. הוא רצה להשמיע את קולו, לצעוק דרך הדלת ולומר לאביו להניח לאימו. הוא רצה לצאת להגנתה, אבל הוא פחד, היה מבועת ממה שאביו עלול לעולל לו. הוא רק רצה שאימו תחבק אותו ותגיד לו שהכול יהיה בסדר.
״אני אעזוב אותך ואקח את הבן שלנו, או שאמות במהלך ניסיון לעשות את זה לפני שאניח לך להפוך אותו לאדם כמוך.״ ג’ואי שמע את הזעם המתגבר בקולה של אימו ומצמץ בציפייה. הוא התקרב עוד יותר אל הדלת, מתפלל שאימו תנצח בקרב הזה.
זעקה פרצה מפיה של אימו רגע אחרי שהשמיעה את אִיוּמה, וג’ואי צרח באימה ונסוג מהדלת. חבטה עמומה ברצפה מחוץ לחדר גרמה לרצפת הפרקט לרעוד תחת כפות רגליו.
לפתע דלת חדרו נפתחה בתנופה, ועיניו הרחבות והמפוחדות ננעצו בעיניו הזועמות של אביו.
מרקו עמד בפתח במלוא קומתו וחסם את דרך המילוט היחידה.
מבטו של ג’ואי נע אל הרצפה מאחורי אביו וגילה שאימו שוכבת שם מחוסרת הכרה, כשדם מכתים את שפתה העליונה, ממש מתחת לאפה.
״ג’וזף, מה אתה עושה?״
מבטו של ג’ואי שב אל אביו. הפחד הדביק את שפתיו והוא לא הצליח לענות.
״הקשבת לשיחה שלנו?״ מרקו שאל ושפתיו התעקלו בבוז.
ג’ואי השפיל את עיניו ונענע בראשו לאות שלילה, כשהוא פוסע כמה צעדים קטנים לאחור, הרחק מאביו הנזעם.
אביו הצביע על גופה חסר ההכרה של אימו. ״אתה רואה מה קורה כשלא מקשיבים לי. אתה רואה מה אימך אילצה אותי לעשות? תסתכל טוב, ילד, מפני שזה מה שיקרה לך אם תתנהג באותה צורה.״
ג’ואי מיהר להנהן ועדיין חשש לדבר, אבל הפחד לא עצר את רעד ידיו.
״תסתכל ממש טוב, בן. זה מקומן של הנשים - מתחתינו. תפקידן לשרת אותנו. אימא שלך חייבת ללמוד שאתה כבר בוגר עכשיו ולא זקוק לה יותר. אתה כבר לא תלך אליה כדי לשחק או כדי שהיא תקרא לך סיפורים. מותר לך לדבר איתה רק בארוחות הערב שלנו או באירועים. אני אביא מטפלת ומורה שידאגו לכל מה שתצטרך. אני גם אלמד אותך מה מצופה ממך כבן למשפחת או’קונור. יום אחד תודֶה לי שהרחקתי אותך ממנה. היא רק תגרום לך ליפול. אתה צריך ללמוד לא להרגיש; לחסום את הרגש. הדברים היחידים שצריכים לעניין אותך בעולם הזה הם כוח וכסף.״
החזה של ג’ואי צרב מכל דרישה וכל הוראה שהשמיע אביו. הוא הרגיש כאילו קצב ליבו הואט, ונקודות הופיעו לנגד עיניו למשמע תיאורו של העולם החדש הזה. הוא לא הצליח לדמיין איך יוכל לחיות בלי שאימו תשיר באוזניו כשיהיו לו חלומות רעים, בלי שתחתוך את הכריכים שלו בצורות מצחיקות, או תדאג שהמים באמבטיה שלו יהיו בטמפרטורה מושלמת, או אפילו בלי שתכסה אותו בלילה ותנשק לו על כל לחי. כל זה היה למעלה מכוחו. היא הייתה היחידה שאמרה לו עד כמה היא אוהבת אותו, ושיום אחד הוא יגדל ויהיה אדם נפלא. זיכרונות של ילדות אבודה עלו בלהבות לנגד עיניו, וליבו הצעיר התנפץ לרסיסים. פיסות ממנו נפלו והותירו קצוות משוננים כסכינים.
״תגיד לה שלום, ילד. כשתראה את אימא שלך בפעם הבאה, אסור יהיה לך להתקרב אליה, אחרת תרגיש את אגרופי או את חגורתי, ברור?״
הצריבה בחזהו של ג’ואי התגברה והוא הנהן מיד, בתקווה שלא יעצבן את אביו עוד יותר.
מרקו נראה מרוצה. הוא הסתובב, יצא וטרק אחריו את דלת החדר. ג’ואי שמע את גניחותיו של אביו והניח שהוא מתאמץ להרים את גופה מחוסר ההכרה של אימו. דמעות זלגו על פניו כשצעד למיטתו. הוא הרים את הדובי הרך שלו, שליווה אותו כל חייו, השתרע על המיטה וחיבק את הצעצוע.
פחד ובלבול סערו בגופו כמו סופת רעמים.
מקץ כמה רגעים פילחו את הבית זעקות רמות, צעקות כאב ברורות של אימו.
ג’ואי קפץ מהמיטה ורץ אל הדלת, מוכן לצאת להגנתה של אימו. הוא הניח את ידו על הידית וניסה לפתוח את הדלת, אבל גילה שהיא נעולה. נואש, הוא בעט וצעק, אבל איש לא הגיע.
ג’ואי קרס על הרצפה בתבוסה. הוא בכה עד שנרדם, כשזעקות הכאב של אימו, שהדהדו ברחבי הבית, משמשות לו שיר ערש חדש.
ג’ואי ואימו, שהוכו לעיתים קרובות, המשיכו להילחם זה למען זה, אבל בסופו של דבר לא היו חזקים מספיק.
