1
יום שלישי, 1 בספטמבר
משרד עורכי הדין וילסון את ריצ'רדסון שכן בקומה הראשונה ברחוב הראשי החוצה את צ'יזיק בלונדון. המדרגות המכוסות בשטיח הדיפו ריח מעופש ואזור הקבלה שיווע לשכבה טרייה של צבע. אחותי רוז, המוקפדת ודקת הגזרה, כבר הייתה שם, כל שערה כהה מונחת היטב במקומה בתסרוקת הקצרה שלה. היא עדיין לבשה שחורים למרות שעברו כמעט שמונה שבועות מאז שאמא מתה. אני החלטתי לא ללבוש בגדי אבל, והיות שהיה זה יום חם בספטמבר לבשתי מכנסיים אפורים וטוניקה ירקרקה רפויה. מבוכת הפגישה נחסכה מאיתנו כי בקושי הספקנו לומר שלום או להתיישב לפני שהוּבלנו למשרדו של מר ריצ'רדסון בידי פקידת הקבלה, ששערה הבלונדיני היה אסוף בקפידה ומשוך בחוזקה לאחור. אחותי הצעירה, פְלֶר, הייתה קוראת לתסרוקת הזאת "מתיחת פנים של עניים", אי אז בימים שבהם עוד דיברנו אחת עם השנייה.
גבר גבוה, קירח וממושקף ישב מאחורי שולחן אלון כבד. "מר ריצ'רדסון," הוא אמר.
"אני רוז וזאת דִי. אולי במסמכים שלך כתוב דייזי," אמרה רוז.
"אני כאן ואני יכולה לדבר בשם עצמי," אמרתי.
רוז נאנחה. "אז קדימה, דברי. רק ניסיתי לעזור. שני השמות שלך יכולים לבלבל אנשים."
הסתכלתי על מר ריצ'רדסון. "אני דייזי, דִי. רוב האנשים קוראים לי דִי, אבל אמא שלי העדיפה לקרוא לי דייזי."
"כמו שאמרתי," אמרה רוז.
יופי, התחלה מעולה, חשבתי, ועורך הדין הצביע על שלושת הכיסאות שהוצבו מצדו האחר של השולחן לכבוד קריאת הצוואה של אמא. "שבו, בבקשה," אמר.
"אחותי פלר תגיע עוד מעט," אמרה רוז והתיישבה.
"היא תמיד מאחרת. היא תאחר אפילו להלוויה שלה," אמרתי ואז קיללתי את עצמי במסווה של שיעול.
בזמן שחיכינו הרגשתי כאילו חזרתי לבית הספר ונקראתי למשרד המנהל. רציתי לגמור כבר עם קריאת הצוואה ולחזור הביתה. כף רגלה השמאלית של רוז קפצה, אז תיארתי לעצמי שהיא מרגישה כמוני. היא הייתה האדם בעל השליטה העצמית הרבה ביותר שהכרתי מעודי, אבל כף רגלה הסגירה אותה — היא תמיד הגיבה כך, כאילו היא רוצה לקום וללכת למקום אחר. כל מקום שירחיק אותה ממני ומפלר, חשבתי.
אני כבר לא יודעת מה קורה בחיים שלה, חשבתי בשעה שרוז הסתכלה בשעונה. מעניין אם היא מאושרת. איך היא ויוּ מסתדרים? מה היא תעשה עם החלק שלה בירושה, והאם היא זקוקה לו נואשות, כמוני? סביר להניח שלא.
כבר ידענו שאמא חילקה את הכסף שלה שווה בשווה, היא אמרה לנו את זה לפני שנים. הבית שגדלנו בו בהמפסטד היה שייך להורים של אבא עוד בשנות החמישים, וכשהם מתו אמא ואבא ירשו אותו. זה היה בית ויקטוריאני עם ארבעה חדרי שינה, קרוב להמפסטד הית', וערכו עלה עם השנים. אמא אהבה סגנון שאבּי שיק עוד לפני שהוא נהיה טרנדי, ולבית היה קסם של פעם עם העיצוב המקורי, הקמין ורצפת העץ, אז למרות הצורך ב"התאמות" (המילה שמתווכים משתמשים בה לתיאור בית מט לנפול), הצנרת העתיקה ומערכת החשמל המסוכנת, כשאמא עברה לכפר הגמלאים היא הצליחה למכור אותו בקצת יותר משני מיליון פאונד. החלק שלי יספיק בהחלט כדי לפתור את בעיותי הכספיות, לשים משהו בצד לפנסיה ולעזור קצת ללוסי, הבת שלי, אם היא תצטרך. אבל שום דבר לא יחזיר את אמא, חשבתי לעצמי ונשטפתי בגל של אֵבל על האובדן, שעוד היה טרי וכואב.
לא חיכינו הרבה זמן. כעבור חמש דקות הכניסה פקידת הקבלה את פלר למשרד. עורה היה שזוף ושערה הבלונדיני נראה צרוב שמש כאילו חזרה מחופשה. גם היא החליטה לא ללבוש שחורים והגיעה בשמלת קיץ מבד קרפ עם פרחים קטנים בצבעי ורוד ושמנת ונעלי עקב אדומות נמוכות שנראו יקרות מאוד. הסתרתי את המוקסינים המשומשים שלי מתחת לכיסאי, ומר ריצ'רדסון סימן לפלר לשבת בכיסא הריק.
"הפקקים היו פשוט..." היא התחילה לומר, אבל השתתקה כשרוז נאנחה בכבדות. בהתאמה לאישיותה האנאלית, רוז היא דייקנית אובססיבית וכל מי שלא מגיע בזמן מעורר בה מורת רוח. פלר כנראה הבינה שכבר שמענו את כל התירוצים האלה בעבר, אפילו שזה היה מזמן. היא הנהנה קלות בכיווני והתיישבה.
מר ריצ'רדסון כחכח בגרונו והרים כמה ניירות מהשולחן. "אז בואו נתחיל? אמכן המנוחה, אייריס פרקר, הורתה לי להזמין אתכן לכאן היום. היא השאירה אחריה צוואה, ותכף ניכנס לפרטיה, אבל לפני כן היא ביקשה שאקרא לכן מכתב שכתבה. אפשר להתחיל?"
רוז הסתכלה על פלר ועלי. "מכתב? מתי הוא נכתב?" שאלה. היה ברור שהיא כועסת על כך שלא ידעה על קיומו. חה, חשבתי, יופי. למרות שגם אני לא ידעתי על קיומו.
"באפריל האחרון," השיב מר ריצ'רדסון.
"שלושה חודשים לפני שהיא מתה," העירה רוז.
מר ריצ'רדסון הנהן. "כן, בדיוק. אפשר להתחיל?"
"בבקשה," אמרה רוז. עונה בשם כולנו, חשבתי. יש דברים שלא משתנים.
מר ריצ'רדסון התחיל לקרוא.
ילדות יקרות שלי, כי בשבילי תמיד תהיו ילדות.
אני כותבת לכן כמה דברים שאני רוצה שתדעו אחרי לכתי.
ראשית, זכרו אותי אבל אל תהיו עצובות. בזמן האחרון התעייפתי, ואני כבר מוכנה ללכת ולהצטרף לאבא שלכן. אני יודעת שהוא מחכה לי. זכרו אותי, אבל כמו שהייתי איתכן פעם, כשהייתי בריאה, והתנחמו בזיכרונות האלה.
שנית, אל תרגישו אשמות בגלל הפרק האחרון בחיי. זה בזבוז זמן. ניסיתי לומר את זה לכולכן, אבל הייתן שקועות כל כך ברגשות אשם שאני חושבת שלא שמעתן. רגשות אשם הם ממכרים, וכמו כעס הם מכרסמים במי שנושא אותם. הניחו להם. הקשיבו למה שיש לי להגיד לכן וקבלו את דברי. שמחתי לעבור לכפר הגמלאים. מצאתי שם חברים טובים, טיפלו בי יפה ושמרתי על העצמאות שלי, דבר שהיה חשוב לי. עד כמה שאני אוהבת את כולכן, אני חושבת שהיינו משגעות זו את זו אם הייתי עוברת לגור עם אחת מכן. כולנו נשים מבוגרות ולכל אחת מאיתנו יש דרך משלה לעשות דברים. ההחלטה למכור ולעזוב את בית המשפחה הייתה שלי, ושלי בלבד. הבית הישן והמקסים בהמפסטד כבר לא התאים לי. לא יכולתי להמשיך לתחזק אותו. רציתי חיים פשוטים יותר ופחות אחריות, והרגשתי כך כבר שנים. אז אף על פי שכולכן רציתן בטובתי וחשבתן שהייתי צריכה להיות איתכן, הניחו לזה. הייתי במקום שרציתי להיות בו.
במיוחד את, דייזי. מה הייתי עושה בקורנוול? אני לא מכירה שם אף אחד חוץ ממך. הייתי מרגישה שעברתי למדינה זרה והייתי מתגעגעת לג'יין היקרה שלי ולא הייתי פוגשת את מרתה, שהפכה לחברה טובה כל כך בשנים האחרונות. הכול הסתדר לטובה.
בשעה שאני כותבת את המכתב הזה אינני יודעת מתי אלך או מי מכן תהיה לצדי, אם בכלל, ולכן רציתי לומר, כדי שכולכן תשמעו את זה ותחשבו על זה, שרובנו לא יכולים לבחור את המועד או את הנסיבות של מותנו. אל תרגישו רע אם לא הספקתן להיות לצדי. יש לי חיים שלמים של זיכרונות עם כל אחת מכן, ממש כמו שלכן יש זיכרונות ממני. זכרו ונצרו אותם ואל תיצמדו לזיכרון של השבועות או החודשים האחרונים שלי. הם רק חלק קטן מהמסע שלי. תזכרו את המכלול. חייתי חיים טובים ומלאים. תנו לי ללכת. כמו בלידה, אף אחד לא יודע מה יקרה בסוף. דייזי, את זוכרת שתכננת ללדת את לוסי בבית? הכנת בריכת לידה ותקליטור עם המוזיקה האיומה הזאת עם הדולפינים שמצייצים ברקע (אלוהים יודע איך זה היה אמור להרגיע אותך) ושמנים ארומתרפיים, ואנדי היה אמור להיות שם ולתמוך בך ולעסות לך את הגב. חה. זוכרת? ואז היית חייבת לעבור ניתוח קיסרי בבית חולים בלי שום דולפין באופק. רוז, גם את תכננת הכול עד לפרט האחרון, מעשית כמו תמיד, והזמנת לך חדר פרטי נהדר בבית החולים — ומה קרה? ילדת במושב האחורי של המונית. מעניין אם הנהג הצליח אי־פעם להתאושש מזה.
הסתכלתי על רוז. זאת יכלה להיות ההזדמנות המושלמת להכיר זו בקיומה של זו ובעברנו המשותף במידה כלשהי של חיבה, אבל היא לא הורידה את העיניים ממר ריצ'רדסון, וגווה ויציבתה היו קפואים. מר ריצ'רדסון המשיך לקרוא.
הכוח שהביא אותנו אל האדמה כשנולדנו הוא שייקח אותנו מכאן, אבל כמו בלידה, אולי המעבר לא יהיה חלק או שהתזמון לא יהיה מושלם כמו שתכננו או קיווינו. אני מאמינה שאיזשהו כוח יבוא להנחות אותי ולהראות לי את הדרך החוצה, כפי שהוא הראה לי את הדרך פנימה. אז אל תצטערו אם לא הייתן איתי ואל תהיו מוטרדות בגלל הנסיבות אם תרגישו שדרכי לא הייתה חלקה לגמרי. כשיגיע זמני, יגיע זמני.
זכרו שאני אוהבת אתכן וגאה בכולכן, פרחים עצמאיים וייחודיים יקרים שלי. היו גאות בעצמכן ובמה שהשגתן ואל תשוו את עצמכן זו לזו. לכל פרח יש יופי משלו. זכרו את זה והיו מי שאתן. היו עצמכן.
אני יודעת שבאתן עכשיו לשמוע את הצוואה שלי. כמו שתמיד אמרתי, כל מה שהיה לי יחולק ביניכן שווה בשווה. בלי ויכוחים. פלר, אני יודעת שמצבך טוב מאוד, אבל נסיבות חיינו יכולות להשתנות. העשירים נעשים עניים, העניים נעשים עשירים. ודייזי, אי־אפשר לדעת, אולי צייד כישרונות יגלה את ציורייך המופלאים, יחתים אותך על חוזה ותרוויחי הון עתק. ורוז, לך וליו יש עבודה ומשפחה ואולי תרגישו שאינכם זקוקים לירושה שאשאיר אחרי, אבל היא שלכם בזכות ולא בחסד. הרבה לפני שאביכן מת, הסכמנו על כך. כל מה שיש לנו יחולק ביניכן באופן שווה, שליש לכל אחת. אבל את הירושה תקבלו רק שנה אחרי מותי.
"שנה?" השתנקתי.
מר ריצ'רדסון נשא את עיניו. "את צריכה הפסקה קצרה?"
"אמרת שנה?" שאלתי. "מהיום?"
מר ריצ'רדסון הנהן. "כן."
נאנחתי בדממה. שלא כמו רוז ופלר, אני בקושי גומרת את החודש. במקום שאני גרה בו אין הרבה עבודה למורים לאמנות, וחלה ירידה גם במכירות הציורים שלי, בעיקר כי בזמן האחרון לא הייתה לי השראה.
"אני יכול להמשיך?" שאל מר ריצ'רדסון.
רוז הנהנה בקצרה.
"בבקשה," אמרנו יחד.
מר ריצ'רדסון חזר אל המכתב.
אני רוצה שכולכן תעשו משהו בשנה הזאת. זה התנאי לקיום הצוואה שלי. חשבתי על זה רבות ולעומק ואני עושה את זה לטובתכן, גם אם בהתחלה לא תאמינו לי.
מר ריצ'רדסון נשא אלינו את מבטו. הגנבתי עוד מבט חטוף באחיותי. רוז נראתה מתוחה, ופלר נראתה סקרנית. מר ריצ'רדסון אסף את הניירות על שולחנו ואז חזר לקרוא.
יקירותי, חברותי מרתה וג'יין ואני יודעות שאנחנו בפרק האחרון של חיינו. אנחנו מדברות על זה הרבה. מה עשינו בחיינו, מה אנחנו חושבות על המוות. כמה מהאנשים המבוגרים שגרים פה בכפר מדברים על רשימות משאלות —
כל הדברים שהם היו רוצים לעשות אם היה להם זמן או כל הדברים שהספיקו לעשות לפני שבאו לגור כאן. אני חייתי חיים מאושרים ומלאים. עשיתי כל מה שרציתי לעשות. אין לי צורך ברשימת משאלות. היו לי הרבה חוויות, ידעתי שמחה, אהבה וגם עצב, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אבל על דבר אחד אני מתחרטת, וזה שאתן, הילדות שלי, כבר לא בקשר זו עם זו, ואני לא עשיתי מספיק כאמא כדי לתקן את זה. אל תחשבו שאני לא יודעת שאתן מבקרות אצלי בנפרד בכוונה, כדי שלא תצטרכו לפגוש זו את זו, ולא כפי שטענתן, בגלל המרחק הגיאוגרפי או נסיבות החיים. אני אמנם בסוף שנות השמונים לחיי, אבל טיפשה אני לא. בהתחלה לא ידעתי איך לקרב ביניכן מחדש. כולכן עקשניות כל כך. אבל כשדיברתי על זה עם ג'יין ומרתה התחילה להתגבש בראשי תוכנית. רשימת משאלות אחרונה! ברשימת משאלות כותבים מה רוצים לעשות לפני המוות. ברשימת משאלות אחרונה כותבים מה רוצים לעשות אחרי המוות. לי אולי לא נשאר עוד הרבה זמן, אבל לשלושתכן עוד יש זמן. אז הכנתי רשימה של דברים שאני רוצה שתעשו. הבקשה הזאת היא התנאי לקיום הצוואה שלי, ואני מקווה שבמותי אצליח לעשות את מה שלא הצלחתי לעשות בחיי — לחבר ביניכן מחדש. איך זה יקרה? קודם כול, אני מבקשת שבשנה הקרובה תבלו יחד סוף שבוע אחד פעם בחודשיים.
רוז, שישבה לצדי, קפצה את אגרופיה. פלר הסתכלה עלי והרימה גבה.
אני מבקשת שכמה מסופי השבוע האלה תבלו בבתים
שלכן — אז הכינו את חדרי האורחים, אני יודעת שלכולכן יש עכשיו מקום. אבל לא מספיק שתבקרו זו את זו. לא, זה יהיה משעמם מדי. לשבת זו מול זו ולשתות תה? לא. ארגנתי לכן מעין מסע. בהמשך אספר לכן עליו עוד קצת, אבל אני רוצה שיהיו לכן חוויות משותפות. אל תדאגו, דאגתי לכול, ומר ריצ'רדסון יסביר לכן מה אני רוצה שתעשו. עם התוכנית הזאת אני יכולה לנוח בשלום על משכבי ולדעת שעשיתי כל מה שיכולתי. המשימות לא יהיו לעשות טרק אל מאצ'ו פיצ'ו או ללמוד ריקודי שורות. לא, לא, המשימות שלי יהיו הרבה יותר מהנות, אבל אולי זאת לא תהיה הנאה מהסוג שאתן מדמיינות. אז שריינו לכן את סוף השבוע השני בכל חודש שני ומלאו אחר ההוראות שתקבלו. אם מישהי מכן לא תשתתף, אף אחת מכן לא תקבל את חלקה בירושה, ולכן פעם בחודשיים יבקש מר ריצ'רדסון שתחתמו ותצהירו שעשיתן את כל מה שביקשתי.
אוף, הלוואי שיכולתי לראות את הפרצופים שלכן עכשיו. איך תוכלו לסרב למשאלתה האחרונה של אמכן המנוחה? לדעתי החלק של 'אני יכולה לנוח בשלום על משכבי ולדעת שעשיתי כל מה שיכולתי' יצא מוצלח במיוחד. אני מסכימה שאפשר לקרוא לזה גם סחטנות. זה לא משהו שהשתמשתי בו הרבה בחיי, אבל כשתשמעו את המכתב הזה אני כבר אהיה מתה ולא אוכל לשמוע אתכן מתלוננות.
פלר פרצה בצחוק ורוז הנידה בראשה כלא מאמינה למשמע אוזניה. אני האמנתי. האמנתי בהחלט, וגם דמיינתי את עיניה של אמא נוצצות בשובבות בזמן שכתבה את המכתב. מר ריצ'רדסון המשיך.
בינתיים, הייתי רוצה שתנסו לדבר עם אלוהים או עם כל כוח אחר שאתן מאמינות בו. קראתי באיזה מקום שמדיטציה היא הקשבה לאלוהים ושתפילה היא כמו שיחה עם אלוהים, אז תחליפו איתו כמה מילים. אם אתן רוצות, אתן יכולות לדבר אל הקיר כמו שירלי ולנטיין. אתן לא חייבות להאמין או לעשות את זה בכל יום, רק מדי פעם, כשמתחשק לכן או אם משהו מטריד אתכן. אני חושבת שזה מחבר אותנו למה שקורה בתוכנו, וזה תמיד טוב. בתוך כל הבלגן של חיי היומיום קל לנו להתעלם ממה שלבנו אומר לנו וגיליתי שלי זה עוזר, אז נסו ותראו לאן תגיעו. אם לא תנסו, אחזור לרדוף אתכן. אני רק מתבדחת, דייזי. אל תדאגי.
רוז, דייזי ופלר — הדבר היחיד שחשוב לי הוא שיהיה לכן טוב ושתהיו מאושרות. איזו אמא לא מאחלת את זה לילדים שלה? אני מקווה שהתנאי הזה ורשימת המשאלות האחרונה שלי יקדמו אתכן בדרך לשם. היו שלום, ילדות יקרות שלי. באהבה אין קץ, אמא. המנוחה. תנוח בשלום על משכבה.
נאנחתי בקול. "שיט."
"בדיוק," אמרה פלר וצחקקה. "התחמנית הזקנה הזאת."
רוז נראתה כאילו בלעה כרגע לימון שלם.
