לצאת מהמבוך

ספר ההמשך לרב המכר שהפך לתופעה עולמית

מי הזיז את הגבינה שלי?

עם אחרית דבר מאת קן בלנצ'רד,

ממחברי מנהל ברגע החדש

 

ספר שהוא יהלום — קטן ורב ערך

 

 

 

הסיפור שמאחורי "לצאת מהמבוך"

 

 

ד"ר ספנסר ג'ונסון חיבר את "מי הזיז את הגבינה שלי?" כדי שהסיפור יסייע לו להתמודד עם תקופה קשה בחייו. אחרי שנים שבהן חלק את המעשייה הקטנה שלו עם מכריו וראה עד כמה עזרה להם בחייהם ובעבודתם, החליט לפרסם את הסיפור כספר קצר.

 

בתוך שישה חודשים לאחר פרסום המעשייה הקטנה של ספנסר הודפסו יותר ממיליון עותקים בכריכה קשה, ובתוך חמש שנים הודפסו מעל 21 מיליון עותקים. בשנת 2005 הכתירה החנות המקוונת "אמזון" את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי?" בתור רב המכר הגדול ביותר שלה בכל שנות קיומה עד אז.

 

לאורך השנים מצאה הקלאסיקה האהובה של ספנסר את דרכה לבתים, לחברות, לבתי ספר, לכנסיות, לצבא ולקבוצות ספורט. הסיפור נפוץ ברחבי העולם ותורגם לשפות רבות. קוראיו ואוהביו סיפרו שהתובנות שהפיקו מקריאתו שיפרו את הקריירה שלהם, את עסקיהם, את בריאותם ואת נישואיהם. הוא נגע ללבם של אנשים רבים ומגוונים.

 

ובכל זאת הרגיש ספנסר שכמה שאלות נותרו ללא מענה. "רבים מקוראי הסיפור המקורי," כתב באחת ההערות שעליהן מתבסס ספר ההמשך, "רצו יותר תשובות לשאלות של מדוע וכיצד. מדוע במקרים מסוימים אנו מסתגלים לשינויים ומסתדרים איתם היטב, ובמקרים אחרים לא? וכיצד נוכל להסתגל באופן מהיר וקל יותר לעולם המשתנה ללא הרף, כדי שנהיה מאושרים ומצליחים יותר, תהיה אשר תהיה ההגדרה שלנו למושג 'הצלחה'?"

 

ספנסר חש כי הדרך הטובה ביותר למצוא את התשובה לשאלות אלה, ולהביא אותה לידי ביטוי, היא לקחת את סיפור הגבינה ולקדם אותו עוד כברת דרך.

 

הסיפור "מי הזיז את הגבינה שלי?" הציג לקוראים דרך להסתגל לשינויים בחייהם ובעבודתם.

 

"לצאת מהמבוך" מספק את הכלים שיעזרו לכם לעלות על הדרך הזאת, ושבעזרתם תוכלו לא רק להסתגל לשינויים אלא אף לשנות את גורלכם.

 

פתח דבר מאת אמרסון ג'ונסון, אוסטין ג'ונסון וכריסטיאן ג'ונסון

 

אנו שמחים מאוד שאתם עומדים לקרוא את "לצאת מהמבוך".

 

כבר מגיל צעיר נהנה אבינו למצוא דרכים לסייע לאנשים. כשהיה נער פתח חוג שחייה כדי לעזור לילדים אחרים בשכונה לשפר את יכולות השחייה שלהם. בבגרותו הוסמך כרופא, בטרם גילה שאהבתו האמיתית נתונה לכתיבה. הוא חש שהכתיבה מאפשרת לו להעניק שירות למספר רב יותר של אנשים.

 

אנו מתגעגעים אליו בכל לבנו, ובד בבד חשים גאווה אדירה על תרומתו לעולם.

 

הוא עצמו נהג להשתמש במילים ובביטויים המופיעים בספר זה, בתקופות השפל כמו גם בתקופות הטובות של חייו. כשאובחן אצלו סרטן הלבלב, המילים האלה עזרו לו לראות את מחלתו באור אחר לפני שהלך לעולמו. הן נתנו לו את הכלים לקבל באהבה ובהכרת תודה את השינוי שעל סִפו עמד.

 

בסוף הסיפור צירפנו מכתב שכתב בשלבים הסופיים של מחלתו, הממחיש לדעתנו את מידת התועלת שהביאו לו תובנות אלה בחייו שלו.

 

אנו מקווים שתיהנו מהספר, ומאחלים לכם כל טוב.

משפחת ג'ונסון יולי 2018

 

 

 

 

סמינר | שיקגו

 

 

ביום סתיו קריר ובהיר התכנסה קבוצת אנשים למפגש שבועי נוסף במסגרת הסמינר שלהם לפיתוח עסקי. זה היה השיעור הלפני־אחרון שלהם, וכהכנה לקראתו הם התבקשו לקרוא סיפור קצר על שתי דמויות, חששון ונחשון, שהגיבו בדרכים שונות מאוד לשינוי. הספר נקרא "מי הזיז את הגבינה שלי?"

 

דניס, מדריך הסמינר, קרא את הכיתה לסדר. "שימו לב כולם, אני רוצה להתחיל בשאלה: אז מי לעזאזל הזיז את הגבינה שלנו, ומה אנחנו הולכים לעשות בנדון?" התלמידים צחקו. דניס ידע איך להשרות עליהם אווירה נינוחה, אך הם ידעו שהוא יכול גם להציע תובנות רציניות כשהעניינים מתחממים.

 

הם פתחו בדיון על הספר. היו שאמרו שהפיקו תועלת רבה מהסיפור, הן בעבודתם והן בחייהם האישיים. אבל לחלקם היו שאלות.

 

"אני מבין את כל העניין של הסתגלות לשינויים," אמר אלכס, שכיר בחברת הייטק. "אבל זה משהו שקל להגיד וקשה יותר לבצע. איך בדיוק עושים את זה?"

 

מיה, רופאה במקצועה, הסכימה איתו. "יש שינויים שקל יחסית לקבל. אבל יש כאלה שאיתם זה ממש קשה." "והגדרת התפקיד שלי לא סתם השתנתה," הוסיף אלכס. "נראה שהיא הולכת להיעלם לגמרי."

 

"גם שלי," אמרה בּרוּק שעובדת בהוצאה לאור. "לפעמים אני מרגישה שאני כבר לא מזהה את הענף שבו אני עובדת."

 

"לפעמים אני כבר לא מזהה את החיים שלי," אמר אלכס. האחרים צחקו. "ברצינות," אמר. "כל כך הרבה דברים משתנים בבת אחת. הייתי 'זז עם הגבינה' אם הייתי יכול — אבל חצי מהזמן אין לי בכלל מושג לאן הגבינה הלכה!"

 

במקביל לחילופי הדברים האלה הצביע בחור צעיר בשם טים שישב מאחור ואמר משהו.

 

דניס הניף את שתי ידיו כדי לעצור את ההמולה, וכשהאחרים השתתקו ביקש מטים לחזור על שאלתו כדי שכולם יוכלו לשמוע אותה.

 

טים כחכח בגרונו ואמר, "מה עם חששון?"

 

אלכס הפנה את ראשו לאחור והביט בצעיר. "מה איתו?"

 

טים אמר, "מה בעצם קרה איתו בסוף?"

 

דממה נפלה בחדר כשכולם הרהרו בסיפורם של חששון ונחשון, ושאלו את עצמם את אותה השאלה.

 

"זה מה שאני רוצה לדעת," המשיך טים. "כי למען האמת, חששון הוא הדמות שהכי הזדהיתי איתה בסיפור.

 

"נראה שנחשון מצליח להסתדר ומוצא את דרכו. בינתיים חששון נשאר לשבת בבית הריק שלו, בודד ועצוב. לי נראה שהוא רוצה לפתור את כל העניין לא פחות מנחשון, אבל הוא באמת ובתמים תקוע. ולא נעים לי להגיד, אבל ככה בערך זה גם אצלי."

 

השתררה שתיקה קצרה. לבסוף מיה הפרה אותה. "אני מבינה למה אתה מתכוון. גם אני מרגישה במצב די דומה. אני רוצה ללכת להיכן שהגבינה נמצאת. אבל אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל."

 

בזה אחר זה התברר לכולם עד כמה דבריו של טים הצעיר נוגעים ללבם ומשקפים את מצבם. בסיפור, נחשון הוא זה שיצא ומצא "גבינה חדשה". הוא אימץ את השינוי, וזה השתלם לו. אבל חששון עדיין היה אבוד.

 

רבים מהם הרגישו כך בעצמם.

 

במשך כל השבוע הרהר דניס בדבריו של טים הצעיר ובשאלה ששאל.

 

כשהקבוצה נפגשה שוב כעבור שבוע, אמר דניס, "הקדשתי מחשבה רבה לשאלות שלכם מהשבוע שעבר, על כך שנחשון השתנה אבל חששון לא, ועל מה שעשוי לקרות בהמשך. "נראה לי שיש מה להוסיף לסיפור, והייתי רוצה לשתף אתכם בזה."

 

בדממה שהשתררה בחדר אפשר היה לשמוע עכבר ממצמץ. כולם רצו לדעת: מה קרה לחששון?

 

"אתם בטח זוכרים מה קרה ב'מי הזיז את הגבינה שלי?'" פתח דניס...

 

 

 

 

 

הסיפור המקורי של "מי הזיז את הגבינה שלי?"

 

 

היה היו בארץ רחוקה ארבעה יצורים זעירים שהתרוצצו במבוך וחיפשו גבינה שתזין אותם ותביא להם אושר. שניים מהם היו עכברים, "רחרח" ו"אצרץ" שמותיהם, ושניים מהם היו גמדים ושמותיהם "חששון" ו"נחשון".

 

המבוך היה מארג מסובך של מסדרונות וחדרים, ובחלקם היתה גבינה נפלאה. אבל היו בו גם פינות אפלות וסמטאות קודרות שלא הוליכו לשום מקום.

 

יום אחד מצא כל אחד מהם את הגבינה שרצה בקצהו של אחד המסדרונות בתחנת גבינה ג'. מאז הקפידו לשוב לאותו מקום מדי יום כדי להתענג עוד על הגבינה הנהדרת שמצאו שם.

 

כעבור זמן קצר החלו חששון ונחשון לבסס את כל שגרת יומם סביב תחנת גבינה ג'. לא היה להם מושג מהיכן הגיעה הגבינה או מי הניח אותה שם. הם פשוט תיארו לעצמם שהיא תהיה שם תמיד.

 

עד שיום אחד היא לא היתה.

 

כשראו שהגבינה איננה, רחרח ואצרץ יצאו מיד לחפש גבינה חדשה.

 

אך חששון ונחשון לא עשו כמותם. שני הגמדים קפאו במקומם, המומים. הגבינה שלהם נעלמה! איך זה ייתכן? אף אחד לא הזהיר אותם! זה לא הוגן! זה לא היה אמור לקרות ככה. ימים ארוכים עברו עליהם בדכדוך.

 

לבסוף הבחין נחשון כי רחרח ואצרץ יצאו בריצה אל המבוך, והחליט ללכת בעקבות העכברים ולצאת גם הוא לחפש גבינה חדשה.

 

"חששון, לפעמים המצב משתנה ואינו חוזר להיות כשהיה," אמר נחשון. "נראה לי שזה אחד המקרים האלה. החיים ממשיכים, וגם אנחנו צריכים להמשיך."

 

ובמילים אלו יצא נחשון לדרכו.

 

אחרי כמה ימים הוא הופיע שוב בתחנת גבינה ג' עם כמה פיסות של גבינה חדשה, והציע כמה מהן לחששון.

 

אך חששון לא חשב שהגבינה החדשה הזאת תמצא חן בעיניו. הוא לא היה רגיל אליה. הוא רצה את הגבינה שלו בחזרה. וכך יצא נחשון באי־רצון שוב לדרך, לבדו, לחפש עוד מהגבינה החדשה.

 

וזאת היתה הפעם האחרונה שחששון ראה את ידידו נחשון.

 

הסיפור החדש: מה קרה אחרי זה...

 

ימים ארוכים נשאר חששון בביתו הסמוך לתחנת גבינה ג' כשהוא פוסע אנה ואנה בין קירותיו, רוטן ורוגז.

 

מדי יום ציפה עדיין שתופיע עוד גבינה, והיה מופתע ומאוכזב כשזה לא קרה. הוא היה משוכנע שאם רק יתמיד וימתין בסבלנות, המצב ישוב לקדמותו.

 

אבל המצב לא שב לקדמותו.

 

ולמה נחשון לא חזר? חששון חשב על תשובות רבות ושונות לשאלה בעודו פוסע אנה ואנה.

 

בתחילה אמר לעצמו, "הוא עוד ישוב. הוא יופיע כאן באחד הימים הקרובים, והכול יבוא על מקומו בשלום." אבל "הימים הקרובים" עברו להם, ונחשון עדיין לא הופיע. [...]