איך תהיי מאושרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך תהיי מאושרת
מכר
מאות
עותקים
איך תהיי מאושרת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

איך תהיי מאושרת

4.7 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: איריס אטיאס
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 418 עמ' מודפסים

תקציר

אנני הֶבּדֶן מדוכאת מהחיים. היא כבר לא יודעת מה מאמלל יותר; לבקר במחלקה הנוירולוגית בבית החולים את אימא שלה, שאפילו לא מזהה אותה, להגיע למשרד האפרורי שבו היא עובדת, או לחזור לדירה המוזנחת שהיא חולקת עם שותף שמשאיר סירים שרופים בכיור וקליפות פיסטוק בין קפלי הספה.

עד שפולי מתפרצת לחייה. ומתפרצת היא המילה המתאימה ביותר; פולי נחלצת לעזרתה מול פקידה אדישה בבית החולים (למרות שהיא כלל לא ביקשה עזרה), דופקת על דלת דירתה עוד לפני הזריחה (למרות שהיא לא הזמינה אותה) ומגיעה למשרד שלה מצוידת בארוחת צהריים ארוזה ושמיכת פיקניק (איך היא בכלל ידעה היכן היא עובדת?).

מהר מאוד מתברר לאנני שפולי הציבה לעצמה אתגר: להפוך את מאה הימים הבאים לימים מאושרים בכל מחיר. ובפעם הראשונה מזה שנים גם אנני חושבת שאפילו אם לא תוכל להתחיל את חייה מחדש, אולי תוכל לצקת לתוכם גם אושר. במאה הימים הבאים מנסות אנני ופולי ביחד ולחוד, עם בני משפחה ועם הסובבים אותן, לעמוד על טיבו של העניין הסבוך הזה שנקרא חיים.

איך תהיי מאושרת הוא רומן מקסים, שובה לב ומעורר מחשבה, שבמהלך הקריאה בו מיטשטשים שוב ושוב הגבולות בין בכי לצחוק ובין עצב לשמחה.

אווה וודס נולדה בכפר קטן באירלנד. כיום היא מתגוררת בלונדון.

פרק ראשון

לא תמיד אתם יכולים להצביע על הרגע המדויק שבו חייכם השתבשו. רוב הזמן זה מזדחל לעברך, שנה אחר שנה, רגע אחר רגע, עד שיום אחד אתה מסתכל סביב ומבין שאתה כה רחוק ממי שפעם היית, עד שאתה אפילו לא מרגיש אותו אדם. בדרך כלל זו התמוטטות הדרגתית, מתגנבת — אבן פה, חלוק נחל שם, שחיקה איטית של מי שאתם, טיפין טיפין, פיסה אחר פיסה.
 
אולם בפעמים אחרות אתה יכול לקבוע בדיוק מתי חייך התפרקו. כאשר כל הקלפים שהיו מאורגנים בסדר מופתי נטרפו, וביתך נחרב, ובאותו רגע ידעת ששום דבר לא יישאר כפי שהיה. באותו רגע לא היית בטוח אם תשרוד, או אם אי־פעם תצא מבין ההריסות. אבל הצלחת, איכשהו.
 
 
 
 
 
היום הראשון: להכיר חבר חדש 
 
 
 
"סליחה?"
 
אין תגובה. פקידת הקבלה המשיכה להקליד.
 
אנני ניסתה שוב. "סליחה?"
 
זו כבר הייתה "סליחה?" בקול רם יותר, יותר מזו שמתיזים לעבר תיירים החוסמים את המדרגות הנעות, אך פחות מה"סליחה?" השמורה לאלו המניחים את התיק שלהם על מושב ברכבת. עדיין, כלום.
 
"סליחה," היא אמרה והמשיכה לשלב הבא (מישהו שגונב לך את החנייה, נתקל בך עם מטרייה ברחוב וכדומה). "תוכלי בבקשה לעזור לי? אני עומדת כאן כבר חמש דקות."
 
האישה המשיכה להקליד. "מה?"
 
"אני צריכה להחליף כתובת של מטופלת. כבר שלחו אותי לארבע מחלקות שונות."
 
הפקידה הושיטה יד אחת, מבלי להסתכל למעלה. אנני נתנה לה את הטופס.
 
"זאת את?"
 
"טוב, לא." ברור.
 
"המטופלת צריכה חייבת לשנות את זה בעצמה."
 
"הממ, האמת שהיא לא יכולה." מה שאמור להיות ברור אם מישהו בבית החולים היה טורח לקרוא את המסמכים.
 
הטופס נשמט על הדלפק. "אנ'לא יכולה לתת למישהו אחר לשנות כתובת. הגנה על נתונים, את מבינה?"
 
"אבל—" אנני פתאום הרגישה, לחרדתה, שהיא עומדת לבכות. "אני צריכה לשנות את זה כך שהדואר יגיע לכתובת שלי! היא כבר לא מסוגלת לקרוא אותו בעצמה! לכן אני פה. בבקשה! אני... אני רק צריכה לשנות כתובת. אני לא מבינה למה זה כל כך קשה."
 
"מצטערת," פקידת הקבלה משכה באפה והרימה דבר מה מקצה ציפורנה.
 
אנני חטפה את הנייר. "תראי, אני בבית החולים הזה כבר שעות. נשלחתי ממשרד למשרד. נתוני מטופל. נוירולוגיה. מרפאת חוץ. קבלה. שוב נוירולוגיה. ולאף אחד אין מושג איך לעשות את המשימה הפשוטה הזאת! לא אכלתי, לא התקלחתי, ואני לא יכולה לחזור הביתה אלא אם כן את תפתחי את המחשב ותקלידי כמה שורות. זה כל מה שאת צריכה לעשות."
 
פקידת הקבלה אפילו לא הרימה אליה מבט. קליק, קלאק, קלאק. אנני הרגישה איך זה מתרחב בבטנה — הכעס, הכאב, התסכול.
 
"את מוכנה להקשיב לי?" היא גחנה מעל לדלפק וסובבה את מסך המחשב.
 
גבותיה של האישה נעלמו לתוך שערה הנפוח.
 
"גברת, אני איאלץ לקרוא לאבטחה אם את לא—"
 
"אני רק רוצה שתסתכלי עליי כשאני מדברת. אני רק צריכה שתעזרי לי. בבקשה." באותו רגע כבר היה מאוחר מדי, והיא בהחלט בכתה, ופיה התמלא פתאום בטעם מלוח. "אני מצטערת. אני מצטערת. אני רק — אני — באמת צריכה לשנות את הכתובת."
 
"תקשיבי, גברת—" הפקידה החלה להתנפח, פיה נפער, ללא ספק כדי להגיד לאנני לאן ללכת. ואז דבר מוזר קרה. במקום זאת, הבעת פניה התחלפה לחיוך. "היי, פ'."
 
"היי, הכול בסדר כאן?"
 
אנני הסתובבה לראות מי מפריע. בדלת המשרד האפלולי של בית החולים עמדה אישה גבוהה, לבושה בכל צבעי הקשת. נעליים אדומות, טייטס סגולים, שמלה צהובה בצבע לימון סיציליאני, כובע צמר ירוק. תכשיטי הענבר שלה נצנצו בכתום ועיניה היו בצבע כחול צלול. בחירת הצבעים הזו לא הייתה אמורה להצליח, אבל איכשהו זה נראה טוב. היא רכנה לעבר אנני ונגעה בזרועה.
 
אנני נרתעה.
 
"אני כל כך מצטערת," אמרה האישה לאנני, "לא התכוונתי לעקוף אותך. אני רק צריכה לקבוע פגישה, ממש מהר."
 
פקידת הקבלה חזרה להקליד, הפעם ביתר קלילות. "שבוע הבא, כן?"
 
"תודה, את תותחית. מצטערת שעקפתי בתור." אשת הקשת שלחה לעבר אנני עוד חיוך קורן. "טיפלת בגברת המקסימה הזאת כמו שצריך, דניס?"
 
איש לא כינה את אנני "גברת מקסימה" זה זמן רב. היא מצמצה בעיניים דומעות, מנסה להישמע תקיפה. "לא ממש, מסתבר שזה קשה מדי לשנות נתונים של מטופל. הייתי כבר בארבעה משרדים שונים."
 
"הו, דניס יכולה לעשות זאת עבורך, כל סודות בית החולים הזה פרושים תחת ציפורניה המהממות," האישה הקלידה באוויר בהיתוליות. על גב ידה הייתה חבורה גדולה, מכוסה חלקית על ידי ריבוע צמר גפן המהודק ברצועת פלסטר.
 
דניס הואילה בטובה להנהן בראשה בהדרגה. "בסדר, תני לי את זה."
 
אנני העבירה את המסמך. "תוכלי בבקשה לשלוח אליי את המכתבים על שמה? אנני הֶבּדֶן." דניס הקלידה, ותוך עשר שניות מה שאנני חיכתה לו כל היום כבר נעשה. "אממ... תודה."
 
"בבקשה גברת," אמרה דניס, ואנני הרגישה את השיפוטיות שלה. היא הייתה חצופה, היא יודעת שהייתה חצופה. זה פשוט כל כך מתסכל, כל כך קשה.
 
"פצצה. ביי, גיברת." אשת הקשת נופפה לדניס, ואז תפסה שוב בזרועה של אנני, "תקשיבי, אני מצטערת שהיה לך יום כל כך גרוע."
 
"אני— מה?"
 
"את נראית כאילו את עוברת יום ממש רע."
 
אנני איבדה לרגע את כושר הדיבור. "אני נמצאת בבית חולים דפוק. את חושבת שמישהו עובר פה יום טוב?"
 
האישה הסתכלה סביב, לעבר חדר ההמתנה שמאחוריהן. חצי מהאנשים שעונים על קביים, ראשם של חלקם מגולח ופניהם חיוורות, אישה מצומקת נשענת בכיסא גלגלים, לובשת חלוק של בית חולים, ילדים משועממים הופכים את תוכן התיקים של אימהותיהם בעודן מתעסקות בטלפונים שלהן מבלי לשים לב. "אין שום סיבה שלא."
 
אנני פסעה צעד לאחור בכעס. "תקשיבי, תודה על העזרה — למרות שלא הייתי אמורה להזדקק לה, בית החולים הזה הוא ממש ביזיון — אבל אין לך שום מושג למה אני פה."
 
"אמת."
 
"טוב, אז אני הולכת."
 
"את אוהבת עוגות?" האישה שאלה.
 
"מה? ברור שאני— מה?"
 
"חכי שנייה." האישה זינקה לאחור.
 
אנני הסתכלה על דניס, שחזרה למבט ההקלדה האטום שלה.
 
היא ספרה עד עשר — כועסת על עצמה שהיא בכלל עושה זאת — ואז הנידה בראשה ופנתה במסדרון שצבעו כחול־דיכאון וירוק־קיא. קולות של אלונקות, דלתות נטרקות, בכי מרוחק. זקן שוכב על מיטת בית חולים, קטן ואפור. תודה לאל שהיא כבר סיימה שם. היא מוכרחה לחזור הביתה, ללכת לאיבוד מול הטלוויזיה, להתחבא מתחת לפוך...
 
"חכי! אנני הבּדן!"
 
אנני הסתובבה.
 
האישה המעצבנת רצה — טוב, ליתר דיוק דשדשה — במסדרון, נשימתה קצרה. היא אחזה בקאפקייק גבוה מזוגג בשוקולד. "בשבילך," היא התנשפה ודחפה את המאפין לתוך ידה של אנני. כל אחת מציפורניה הייתה מרוחה בצבע אחר.
 
אנני נאלמה דום בפעם השנייה בתוך חמש דקות. "למה?"
 
"ככה. קאפקייקים משפרים קצת כל מצב. חוץ מסוכרת סוג שתיים, כנראה."
 
"אה..." אנני הסתכלה על העוגה שבידה, שהייתה מעט מעוכה. "תודה?"
 
"זה בסדר." האישה ליקקה קצת ציפוי אדום מכף ידה. "אוי, אני מקווה שלא אחטוף איזה זיהום, לא שזה ישנה הרבה. דרך אגב, אני פולי. ואת אנני."
 
"מממ... כן."
 
"שיהיה לך יום טוב, אנני הבּדן. או, לפחות, יום קצת יותר טוב. תזכרי, אם את רוצה לראות קשת, את צריכה לסבול את הגשם." ואז היא נופפה ודילגה — האם זו הפעם הראשונה שמישהו אי־פעם דילג במסדרון האבדון? — אל מחוץ לשדה הראייה.
 
 
 
אנני חיכתה לאוטובוס בגשם. גשם במרקם מָרָק אפור שרובע לוּאִישְׁהֶאם בלונדון מתאפיין בו. היא חשבה איזה דבר טיפשי האישה הזו אמרה. גשם לא תמיד גורם לקשת להופיע. בדרך כלל הוא גורם רק לגרביים רטובים ולשיער עכברי. אבל לפחות יש לה לאן ללכת. חסר בית ישב מתחת לגג התחנה, על ראשו נזלו טיפות מים ויצרו שלולית מסביב למכנסיו המלוכלכים. אנני חשה אומללה בשבילו, אבל מה היא יכולה לעשות? היא לא יכולה לעזור לו. היא לא יכולה אפילו לעזור לעצמה.
 
כשהאוטובוס הגיע, הוא היה מלא עד אפס מקום. היא נמחצה בעמידה בין עגלת ילדים לשקיות קניות, ונחבטה במשהו עם כל פנייה. אישה מבוגרת עלתה לאוטובוס והתנודדה במעלה המדרגות עם עגלת הקניות שלה. כשהיא דשדשה אל תוך האוטובוס איש לא הרים את מבטו מהטלפון כדי להציע לה מקום. לבסוף אנני התפוצצה, מה לא בסדר עם האנשים? האם לא נשארה בעיר הזו טיפת הגינות?
 
"אלוהים אדירים!" היא נבחה. "מישהו יכול בבקשה לתת לגברת הזאת לשבת? בבקשה?"
 
צעיר עם אוזניות ענקיות החליק ברפיון ממושבו, נבוך.
 
"אין צורך לשאת את שם אלוהים לשווא," אמרה האישה המבוגרת וצקצקה בלשונה לעבר אנני באכזבה בעודה מתיישבת.
 
אנני בהתה ברגליה, שהשאירו עקבות מלוכלכות על רצפת האוטובוס הרטובה, עד שהגיעה לתחנה שלה.
 
איך חייה הידרדרו לזה, תהתה, לאיבוד שליטה בציבור בגלל שינוי כתובת? לבכי מול זרים? בעבר היא הייתה זו שמרימה גבה לנוכח אדם העובר התמוטטות עצבים, מציעה טישו ומרגיעה בליטוף על היד. היא לא הבינה מה קרה לאישה הזאת — למי שהיא הייתה פעם.
 
לפעמים אנני הרגישה כאילו חייה השתנו בהינד עפעף.
 
עיניים עצומות — היא הייתה שוב בחדר שבביתה האהוב באותו בוקר שמשי אחרון, והכול היה טוב. היא התמלאה התרגשות, ותקווה, ומעט הנאה מהולה בתשישות. מושלם.
 
עיניים פקוחות — היא הייתה כאן, משתרכת חזרה אל דירתה השכורה הנוראה, נוסעת באוטובוס בגשם, שוכבת ערה במיטה וכולה אימה ואומללות.
 
הנד עפעף — מצמוץ אחד, מושלם; שני מצמוצים, חורבות. אך לא משנה כמה פעמים תעצום את עיניה, הדברים לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו.
 
 
 
 

עוד על הספר

  • תרגום: איריס אטיאס
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 418 עמ' מודפסים
איך תהיי מאושרת אווה וודס
לא תמיד אתם יכולים להצביע על הרגע המדויק שבו חייכם השתבשו. רוב הזמן זה מזדחל לעברך, שנה אחר שנה, רגע אחר רגע, עד שיום אחד אתה מסתכל סביב ומבין שאתה כה רחוק ממי שפעם היית, עד שאתה אפילו לא מרגיש אותו אדם. בדרך כלל זו התמוטטות הדרגתית, מתגנבת — אבן פה, חלוק נחל שם, שחיקה איטית של מי שאתם, טיפין טיפין, פיסה אחר פיסה.
 
אולם בפעמים אחרות אתה יכול לקבוע בדיוק מתי חייך התפרקו. כאשר כל הקלפים שהיו מאורגנים בסדר מופתי נטרפו, וביתך נחרב, ובאותו רגע ידעת ששום דבר לא יישאר כפי שהיה. באותו רגע לא היית בטוח אם תשרוד, או אם אי־פעם תצא מבין ההריסות. אבל הצלחת, איכשהו.
 
 
 
 
 
היום הראשון: להכיר חבר חדש 
 
 
 
"סליחה?"
 
אין תגובה. פקידת הקבלה המשיכה להקליד.
 
אנני ניסתה שוב. "סליחה?"
 
זו כבר הייתה "סליחה?" בקול רם יותר, יותר מזו שמתיזים לעבר תיירים החוסמים את המדרגות הנעות, אך פחות מה"סליחה?" השמורה לאלו המניחים את התיק שלהם על מושב ברכבת. עדיין, כלום.
 
"סליחה," היא אמרה והמשיכה לשלב הבא (מישהו שגונב לך את החנייה, נתקל בך עם מטרייה ברחוב וכדומה). "תוכלי בבקשה לעזור לי? אני עומדת כאן כבר חמש דקות."
 
האישה המשיכה להקליד. "מה?"
 
"אני צריכה להחליף כתובת של מטופלת. כבר שלחו אותי לארבע מחלקות שונות."
 
הפקידה הושיטה יד אחת, מבלי להסתכל למעלה. אנני נתנה לה את הטופס.
 
"זאת את?"
 
"טוב, לא." ברור.
 
"המטופלת צריכה חייבת לשנות את זה בעצמה."
 
"הממ, האמת שהיא לא יכולה." מה שאמור להיות ברור אם מישהו בבית החולים היה טורח לקרוא את המסמכים.
 
הטופס נשמט על הדלפק. "אנ'לא יכולה לתת למישהו אחר לשנות כתובת. הגנה על נתונים, את מבינה?"
 
"אבל—" אנני פתאום הרגישה, לחרדתה, שהיא עומדת לבכות. "אני צריכה לשנות את זה כך שהדואר יגיע לכתובת שלי! היא כבר לא מסוגלת לקרוא אותו בעצמה! לכן אני פה. בבקשה! אני... אני רק צריכה לשנות כתובת. אני לא מבינה למה זה כל כך קשה."
 
"מצטערת," פקידת הקבלה משכה באפה והרימה דבר מה מקצה ציפורנה.
 
אנני חטפה את הנייר. "תראי, אני בבית החולים הזה כבר שעות. נשלחתי ממשרד למשרד. נתוני מטופל. נוירולוגיה. מרפאת חוץ. קבלה. שוב נוירולוגיה. ולאף אחד אין מושג איך לעשות את המשימה הפשוטה הזאת! לא אכלתי, לא התקלחתי, ואני לא יכולה לחזור הביתה אלא אם כן את תפתחי את המחשב ותקלידי כמה שורות. זה כל מה שאת צריכה לעשות."
 
פקידת הקבלה אפילו לא הרימה אליה מבט. קליק, קלאק, קלאק. אנני הרגישה איך זה מתרחב בבטנה — הכעס, הכאב, התסכול.
 
"את מוכנה להקשיב לי?" היא גחנה מעל לדלפק וסובבה את מסך המחשב.
 
גבותיה של האישה נעלמו לתוך שערה הנפוח.
 
"גברת, אני איאלץ לקרוא לאבטחה אם את לא—"
 
"אני רק רוצה שתסתכלי עליי כשאני מדברת. אני רק צריכה שתעזרי לי. בבקשה." באותו רגע כבר היה מאוחר מדי, והיא בהחלט בכתה, ופיה התמלא פתאום בטעם מלוח. "אני מצטערת. אני מצטערת. אני רק — אני — באמת צריכה לשנות את הכתובת."
 
"תקשיבי, גברת—" הפקידה החלה להתנפח, פיה נפער, ללא ספק כדי להגיד לאנני לאן ללכת. ואז דבר מוזר קרה. במקום זאת, הבעת פניה התחלפה לחיוך. "היי, פ'."
 
"היי, הכול בסדר כאן?"
 
אנני הסתובבה לראות מי מפריע. בדלת המשרד האפלולי של בית החולים עמדה אישה גבוהה, לבושה בכל צבעי הקשת. נעליים אדומות, טייטס סגולים, שמלה צהובה בצבע לימון סיציליאני, כובע צמר ירוק. תכשיטי הענבר שלה נצנצו בכתום ועיניה היו בצבע כחול צלול. בחירת הצבעים הזו לא הייתה אמורה להצליח, אבל איכשהו זה נראה טוב. היא רכנה לעבר אנני ונגעה בזרועה.
 
אנני נרתעה.
 
"אני כל כך מצטערת," אמרה האישה לאנני, "לא התכוונתי לעקוף אותך. אני רק צריכה לקבוע פגישה, ממש מהר."
 
פקידת הקבלה חזרה להקליד, הפעם ביתר קלילות. "שבוע הבא, כן?"
 
"תודה, את תותחית. מצטערת שעקפתי בתור." אשת הקשת שלחה לעבר אנני עוד חיוך קורן. "טיפלת בגברת המקסימה הזאת כמו שצריך, דניס?"
 
איש לא כינה את אנני "גברת מקסימה" זה זמן רב. היא מצמצה בעיניים דומעות, מנסה להישמע תקיפה. "לא ממש, מסתבר שזה קשה מדי לשנות נתונים של מטופל. הייתי כבר בארבעה משרדים שונים."
 
"הו, דניס יכולה לעשות זאת עבורך, כל סודות בית החולים הזה פרושים תחת ציפורניה המהממות," האישה הקלידה באוויר בהיתוליות. על גב ידה הייתה חבורה גדולה, מכוסה חלקית על ידי ריבוע צמר גפן המהודק ברצועת פלסטר.
 
דניס הואילה בטובה להנהן בראשה בהדרגה. "בסדר, תני לי את זה."
 
אנני העבירה את המסמך. "תוכלי בבקשה לשלוח אליי את המכתבים על שמה? אנני הֶבּדֶן." דניס הקלידה, ותוך עשר שניות מה שאנני חיכתה לו כל היום כבר נעשה. "אממ... תודה."
 
"בבקשה גברת," אמרה דניס, ואנני הרגישה את השיפוטיות שלה. היא הייתה חצופה, היא יודעת שהייתה חצופה. זה פשוט כל כך מתסכל, כל כך קשה.
 
"פצצה. ביי, גיברת." אשת הקשת נופפה לדניס, ואז תפסה שוב בזרועה של אנני, "תקשיבי, אני מצטערת שהיה לך יום כל כך גרוע."
 
"אני— מה?"
 
"את נראית כאילו את עוברת יום ממש רע."
 
אנני איבדה לרגע את כושר הדיבור. "אני נמצאת בבית חולים דפוק. את חושבת שמישהו עובר פה יום טוב?"
 
האישה הסתכלה סביב, לעבר חדר ההמתנה שמאחוריהן. חצי מהאנשים שעונים על קביים, ראשם של חלקם מגולח ופניהם חיוורות, אישה מצומקת נשענת בכיסא גלגלים, לובשת חלוק של בית חולים, ילדים משועממים הופכים את תוכן התיקים של אימהותיהם בעודן מתעסקות בטלפונים שלהן מבלי לשים לב. "אין שום סיבה שלא."
 
אנני פסעה צעד לאחור בכעס. "תקשיבי, תודה על העזרה — למרות שלא הייתי אמורה להזדקק לה, בית החולים הזה הוא ממש ביזיון — אבל אין לך שום מושג למה אני פה."
 
"אמת."
 
"טוב, אז אני הולכת."
 
"את אוהבת עוגות?" האישה שאלה.
 
"מה? ברור שאני— מה?"
 
"חכי שנייה." האישה זינקה לאחור.
 
אנני הסתכלה על דניס, שחזרה למבט ההקלדה האטום שלה.
 
היא ספרה עד עשר — כועסת על עצמה שהיא בכלל עושה זאת — ואז הנידה בראשה ופנתה במסדרון שצבעו כחול־דיכאון וירוק־קיא. קולות של אלונקות, דלתות נטרקות, בכי מרוחק. זקן שוכב על מיטת בית חולים, קטן ואפור. תודה לאל שהיא כבר סיימה שם. היא מוכרחה לחזור הביתה, ללכת לאיבוד מול הטלוויזיה, להתחבא מתחת לפוך...
 
"חכי! אנני הבּדן!"
 
אנני הסתובבה.
 
האישה המעצבנת רצה — טוב, ליתר דיוק דשדשה — במסדרון, נשימתה קצרה. היא אחזה בקאפקייק גבוה מזוגג בשוקולד. "בשבילך," היא התנשפה ודחפה את המאפין לתוך ידה של אנני. כל אחת מציפורניה הייתה מרוחה בצבע אחר.
 
אנני נאלמה דום בפעם השנייה בתוך חמש דקות. "למה?"
 
"ככה. קאפקייקים משפרים קצת כל מצב. חוץ מסוכרת סוג שתיים, כנראה."
 
"אה..." אנני הסתכלה על העוגה שבידה, שהייתה מעט מעוכה. "תודה?"
 
"זה בסדר." האישה ליקקה קצת ציפוי אדום מכף ידה. "אוי, אני מקווה שלא אחטוף איזה זיהום, לא שזה ישנה הרבה. דרך אגב, אני פולי. ואת אנני."
 
"מממ... כן."
 
"שיהיה לך יום טוב, אנני הבּדן. או, לפחות, יום קצת יותר טוב. תזכרי, אם את רוצה לראות קשת, את צריכה לסבול את הגשם." ואז היא נופפה ודילגה — האם זו הפעם הראשונה שמישהו אי־פעם דילג במסדרון האבדון? — אל מחוץ לשדה הראייה.
 
 
 
אנני חיכתה לאוטובוס בגשם. גשם במרקם מָרָק אפור שרובע לוּאִישְׁהֶאם בלונדון מתאפיין בו. היא חשבה איזה דבר טיפשי האישה הזו אמרה. גשם לא תמיד גורם לקשת להופיע. בדרך כלל הוא גורם רק לגרביים רטובים ולשיער עכברי. אבל לפחות יש לה לאן ללכת. חסר בית ישב מתחת לגג התחנה, על ראשו נזלו טיפות מים ויצרו שלולית מסביב למכנסיו המלוכלכים. אנני חשה אומללה בשבילו, אבל מה היא יכולה לעשות? היא לא יכולה לעזור לו. היא לא יכולה אפילו לעזור לעצמה.
 
כשהאוטובוס הגיע, הוא היה מלא עד אפס מקום. היא נמחצה בעמידה בין עגלת ילדים לשקיות קניות, ונחבטה במשהו עם כל פנייה. אישה מבוגרת עלתה לאוטובוס והתנודדה במעלה המדרגות עם עגלת הקניות שלה. כשהיא דשדשה אל תוך האוטובוס איש לא הרים את מבטו מהטלפון כדי להציע לה מקום. לבסוף אנני התפוצצה, מה לא בסדר עם האנשים? האם לא נשארה בעיר הזו טיפת הגינות?
 
"אלוהים אדירים!" היא נבחה. "מישהו יכול בבקשה לתת לגברת הזאת לשבת? בבקשה?"
 
צעיר עם אוזניות ענקיות החליק ברפיון ממושבו, נבוך.
 
"אין צורך לשאת את שם אלוהים לשווא," אמרה האישה המבוגרת וצקצקה בלשונה לעבר אנני באכזבה בעודה מתיישבת.
 
אנני בהתה ברגליה, שהשאירו עקבות מלוכלכות על רצפת האוטובוס הרטובה, עד שהגיעה לתחנה שלה.
 
איך חייה הידרדרו לזה, תהתה, לאיבוד שליטה בציבור בגלל שינוי כתובת? לבכי מול זרים? בעבר היא הייתה זו שמרימה גבה לנוכח אדם העובר התמוטטות עצבים, מציעה טישו ומרגיעה בליטוף על היד. היא לא הבינה מה קרה לאישה הזאת — למי שהיא הייתה פעם.
 
לפעמים אנני הרגישה כאילו חייה השתנו בהינד עפעף.
 
עיניים עצומות — היא הייתה שוב בחדר שבביתה האהוב באותו בוקר שמשי אחרון, והכול היה טוב. היא התמלאה התרגשות, ותקווה, ומעט הנאה מהולה בתשישות. מושלם.
 
עיניים פקוחות — היא הייתה כאן, משתרכת חזרה אל דירתה השכורה הנוראה, נוסעת באוטובוס בגשם, שוכבת ערה במיטה וכולה אימה ואומללות.
 
הנד עפעף — מצמוץ אחד, מושלם; שני מצמוצים, חורבות. אך לא משנה כמה פעמים תעצום את עיניה, הדברים לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו.