הדשא של השכנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדשא של השכנה
מכר
מאות
עותקים
הדשא של השכנה
מכר
מאות
עותקים

הדשא של השכנה

4.6 כוכבים (69 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

קרין אהרון

קרין אהרון, סופרת ('שומרי המחברת', 'גנים טובים', 'הדשא של השכנה', 'עד הכוכבים'), עורכת ספרותית, מרצה, מנחת סדנאות כתיבה ויועצת לסופרים בנושא הוצאה עצמית של ספרים.

תקציר

שירי, טלי ורעות הן שכנות טובות בשכונת פרוורים, שחושבות כי הן מכירות היטב זו את זו. הן אינן יודעות כי השנה שבפתח תביא עמה שרשרת אירועים שתטלטל את עולמן ואחריה דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. 
שירי, מתכנתת חרוצה ואם לשלוש בנות, מתמוטטת יום אחד על רצפת משרדה ונאלצת להתמודד עם הפחד הכי גדול שלה; טלי, מנהלת שאפתנית ומצליחה, מנסה להציל את משפחתה מההרפתקאות המסוכנות של בעלה; רעות, מאמנת כושר צעירה ויפה, מקווה סוף-סוף להתחתן עם אבי ילדיה ונחושה לגלות את הסוד שבתו המתבגרת מסתירה מכולם. 
הדשא של השכנה הוא רומן סוחף ומרגש, החושף את עולמן הפנימי של שלוש נשים הנאלצות להתמודד עם מציאות שלא תמיד מסתדרת עם התוכניות שלהן. בפשטות, בכנות ובהומור מתארת קרין אהרון את הפער בין מה שאנחנו רואים מעבר לגדר של שכנינו, לבין מה שבאמת מתחולל בחייהם.
קרין אהרון, סופרת, מרצה, נשואה ואם לשלושה מתבגרים רעבים, גרה בהרצליה, יש לה שכנות מהממות, עץ לימון ודשא סינטטי. ספר הביכורים שלה, גֵנים טובים, יצא לאור בשנת 2019 וזכה לתגובות נלהבות ולאהבת הקוראים.

פרק ראשון

טלי
 
 
"אז מה עושים עכשיו?" אני מביטה בעורכת הדין עליזה גרנות, ה־מומחית בדיני משפחה. היה נכון יותר לקרוא לה מומחית בפירוקים.
"קודם כול, אל תגידי לאף אחד, שליאור לא ישמע על זה במקרה. חשוב לשמור על אלמנט ההפתעה. אולי ככה נוכל להקדים אותו ולתת לך יתרון משפטי." בכל הפעמים שנפגשנו לא ראיתי אותה מחייכת.
"בסדר גמור." אני מהנהנת.
"ועוד משהו חשוב, תתחילי לארגן כל דבר שיכול להיות רלוונטי, למשל מסמכים על נכסים משותפים, מידע על העסק שלו... כל הדברים שצריך להתייחס אליהם בהסכם. ותנסי לבדוק אם יש כספים או נכסים אחרים שהוא מסתיר ממך."
"אוקיי. אז מה עכשיו?"
"את חותמת לי על ייפוי כוח ונתקדם." היא מניחה מולי דף מלא במלל משפטי שהשם שלי מוקלד עליו, ולצדו עט כחול.
אני חותמת ומחייכת אליה, אבל היא לא מחזירה לי חיוך.
"את חושבת שהוא ישתף פעולה עם הגישור?" היא שואלת בזמן שהיא מתקתקת במחשב שלה. "זה יקל מאוד על שניכם."
אני נזכרת בשיחה האחרונה שלי עם ליאור. הוא הסתכל עליי כאילו הוא לא מבין את המילים שיוצאות לי מהפה. כאילו אנחנו מדברים בשתי שפות שונות. הוא לא אמר הרבה. מדי פעם זרק שאני מדברת שטויות. כרגיל. הוא תמיד חושב שהוא יודע הכול, אבל בקרוב הוא יגלה שהוא לא יודע כלום.
 
 
 
רעות
 
"לא חייבים אירוע גדול או משהו כזה. אפשר משהו צנוע אצל ההורים שלי במושב." אלון ואני מתכרבלים במיטה ואני מניחה עליו את ראשי. עם האצבע שלי אני מציירת עיגולים על החזה שלו, והוא מלטף את היד שלי.
"זה לא עניין של גודל האירוע, זה עניין עקרוני. את יודעת שאני נגד כל המוסד הזה שנקרא 'רבנות'."
"אבל גם אני פה. מה עם הדברים שאני רוצה? למה אני צריכה להמשיך לוותר כל הזמן?"
אלון נאנח והליטוף העדין שלו מפסיק. "מה רע במצב עכשיו?"
"המצב עכשיו הוא שאנחנו חיים כאילו שאני המאהבת שלך, האישה שלך מהצד, לא בת הזוג שלך."
"באמת שאני לא מבין מה את רוצה ממני. חתיכת נייר, זה מה שחסר לך? שיהיה כתוב איפשהו? את ילדה קטנה שצריכה תעודה להראות לאמא?"
"זה לא הנייר, זו התחושה שגם אני חלק מהדבר הזה, שמכבדים את המקום שלי. אתה מבין מה אני אומרת?"
אלון נשען על המרפק ומסתכל לי בעיניים.
"לא, אני לא מבין. ברור שאת חלק. את אמא של הילדים שלי, אנחנו גרים יחד. אנחנו משפחה. לא צריך כלום חוץ מזה."
"אני כן צריכה."
"זה לא הזמן לדבר על זה," אלון קובע ככה סתם. "מה את רוצה ממני?"
"שתגיד את האמת. אני רוצה שתגיד שזה בגלל נועה. עברנו לשכונה הזו בשביל נועה. שיניתי את כל החיים שלי בגללה, אבל עם כל הכבוד לבת שלך, יש לנו שני ילדים וזה לא לעניין שההורים שלהם לא נשואים."
"מה רע בזה שאני רוצה שנועה תגדל קצת? עברו עליה שנים קשות עם כל העניין של הגירושים. היא לא צריכה עוד דברים להתמודד איתם..."
"רק שתדע שאני לא מוכנה להמשיך ככה. אני לא מתכוונת להישאר במצב הזה כל החיים בגלל שמה שעומד בראש סדר העדיפויות שלך זה הילדה שלך, ונמאס לי שהחיים שלי בהמתנה. תעשה עם זה מה שאתה רוצה." אני קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר, משאירה אותו עם המבט המופתע שלו על המיטה.
אני לא מתכוונת לוותר על מה שחשוב לי בגלל הילדה המעצבנת הזו. את כל החיים היא הורסת לי ונמאס. פשוט נמאס לי לחכות.
 
 
 
שירי
 
שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב... שהגיע הזמן לעשות סדר בארון.
אני פותחת את הדלתות ועומדת מול ארון הבגדים שלי. הוא עמוס בבגדים שאני כמעט לא לובשת יותר. אין לי לאן ללכת.
אני מוציאה ערמה של מכנסיים מחויטים שעדיין מדיפים ריח של ניקוי יבש ומתלבטת מה לעשות איתם. אני כבר לא משתמשת בהם, אז אולי הגיע הזמן שאעביר אותם למדפים העליונים, אלו שאני צריכה לטפס על כיסא כדי להגיע אליהם. לא, אני אשמור עליהם זמינים במדפים נגישים. בתקופה האחרונה אני קצת חוששת לטפס על כיסא עם הסחרחורות שאופפות אותי. אני מחזירה אותם למקום ומחליטה להתחיל קודם עם הנעליים.
בתקופה שבה עוד עבדתי, בשל הגובה המאתגר שלי שנושק למטר שישים מלמטה, רכשתי זוגות רבים של נעלי עקב. בלעדיהן הרגשתי כמו ילדה שהתחפשה למתכנתת.
אני מוציאה מהמגירה את נעלי העקב השחורות האהובות עליי, אלו שנעלתי גם לחתונות מרוב שהן היו נוחות. בזמנו, השקעתי בנעליים איכותיות במיוחד. אבל מאז התחילו הכאבים בכפות הרגליים, אני לא יכולה לנעול אותן יותר. הן לא נוחות לי. אני מרגישה שאני דורכת על סיכות והשיפוע רק מחמיר את הכאב. אני מכניסה אותן בצער לשקית שהכנתי לדברים שיימסרו.
ארון התלייה צפוף מדי. בין השמלות נדחקות גם חולצות שאהבתי ללבוש. אני שולפת את חולצת המשי הכחולה עם הפרחים הסגולים, מלטפת אותה בעדינות ונזכרת בתחושה שלה על העור שלי. בתחושה שלי לבושה בה לפגישה שבה דרור הודיע לי שקודמתי להיות ראש צוות הפיתוח. אני זוכרת שישבתי מולו והתרגשתי. כמה תוכניות היו לי.
אהבתי להתלבש יפה לעבודה ולהרגיש את המבטים המעריצים מצד הצוות שלי. קצת שיחקתי תפקיד והבגדים עזרו לי להיכנס לדמות. כן, הם העריכו אותי ולא רק בגלל הלבוש, וכל מילה שאמרתי נרשמה והופנמה. לא כמו בבית עם הבנות שלי.
אני מניחה את החולצה על החזה שלי ומביטה במראה שמולי. לרגע אני לא מזהה את עצמי. השיער הבלונדיני שלי מתמלא משנה לשנה בעוד ועוד שערות לבנות. הוא אסוף ב"גולגול" מרושל, שונה לגמרי מהקוקו הגבוה שנאסף בהידוק בשילוב החולצה עם הפרחים הסגולים שלבשתי בפעם האחרונה.
הבטן שלי עוד לא חזרה לעצמה בשלוש השנים שעברו מאז הלידה של ליה. אני רזה, אבל עדיין נראית בהיריון. לפעמים אני קולטת את המבטים האלה, שחוששים לשאול. היום דווקא לא רואים את הבטן דמוית ההיריון שלי. הטי־שירט האפורה מספיק רחבה כדי להסתיר אותה. הנה, מצאתי יתרון בבגדיי החדשים.
כן. החולצה עדיין מתאימה לי. השאלה אם אני עדיין מתאימה לה.
אני מחזירה את החולצה למקום וסוגרת את דלת הארון ואיתה את החיים הקודמים שלי.

קרין אהרון

קרין אהרון, סופרת ('שומרי המחברת', 'גנים טובים', 'הדשא של השכנה', 'עד הכוכבים'), עורכת ספרותית, מרצה, מנחת סדנאות כתיבה ויועצת לסופרים בנושא הוצאה עצמית של ספרים.

עוד על הספר

הדשא של השכנה קרין אהרון
טלי
 
 
"אז מה עושים עכשיו?" אני מביטה בעורכת הדין עליזה גרנות, ה־מומחית בדיני משפחה. היה נכון יותר לקרוא לה מומחית בפירוקים.
"קודם כול, אל תגידי לאף אחד, שליאור לא ישמע על זה במקרה. חשוב לשמור על אלמנט ההפתעה. אולי ככה נוכל להקדים אותו ולתת לך יתרון משפטי." בכל הפעמים שנפגשנו לא ראיתי אותה מחייכת.
"בסדר גמור." אני מהנהנת.
"ועוד משהו חשוב, תתחילי לארגן כל דבר שיכול להיות רלוונטי, למשל מסמכים על נכסים משותפים, מידע על העסק שלו... כל הדברים שצריך להתייחס אליהם בהסכם. ותנסי לבדוק אם יש כספים או נכסים אחרים שהוא מסתיר ממך."
"אוקיי. אז מה עכשיו?"
"את חותמת לי על ייפוי כוח ונתקדם." היא מניחה מולי דף מלא במלל משפטי שהשם שלי מוקלד עליו, ולצדו עט כחול.
אני חותמת ומחייכת אליה, אבל היא לא מחזירה לי חיוך.
"את חושבת שהוא ישתף פעולה עם הגישור?" היא שואלת בזמן שהיא מתקתקת במחשב שלה. "זה יקל מאוד על שניכם."
אני נזכרת בשיחה האחרונה שלי עם ליאור. הוא הסתכל עליי כאילו הוא לא מבין את המילים שיוצאות לי מהפה. כאילו אנחנו מדברים בשתי שפות שונות. הוא לא אמר הרבה. מדי פעם זרק שאני מדברת שטויות. כרגיל. הוא תמיד חושב שהוא יודע הכול, אבל בקרוב הוא יגלה שהוא לא יודע כלום.
 
 
 
רעות
 
"לא חייבים אירוע גדול או משהו כזה. אפשר משהו צנוע אצל ההורים שלי במושב." אלון ואני מתכרבלים במיטה ואני מניחה עליו את ראשי. עם האצבע שלי אני מציירת עיגולים על החזה שלו, והוא מלטף את היד שלי.
"זה לא עניין של גודל האירוע, זה עניין עקרוני. את יודעת שאני נגד כל המוסד הזה שנקרא 'רבנות'."
"אבל גם אני פה. מה עם הדברים שאני רוצה? למה אני צריכה להמשיך לוותר כל הזמן?"
אלון נאנח והליטוף העדין שלו מפסיק. "מה רע במצב עכשיו?"
"המצב עכשיו הוא שאנחנו חיים כאילו שאני המאהבת שלך, האישה שלך מהצד, לא בת הזוג שלך."
"באמת שאני לא מבין מה את רוצה ממני. חתיכת נייר, זה מה שחסר לך? שיהיה כתוב איפשהו? את ילדה קטנה שצריכה תעודה להראות לאמא?"
"זה לא הנייר, זו התחושה שגם אני חלק מהדבר הזה, שמכבדים את המקום שלי. אתה מבין מה אני אומרת?"
אלון נשען על המרפק ומסתכל לי בעיניים.
"לא, אני לא מבין. ברור שאת חלק. את אמא של הילדים שלי, אנחנו גרים יחד. אנחנו משפחה. לא צריך כלום חוץ מזה."
"אני כן צריכה."
"זה לא הזמן לדבר על זה," אלון קובע ככה סתם. "מה את רוצה ממני?"
"שתגיד את האמת. אני רוצה שתגיד שזה בגלל נועה. עברנו לשכונה הזו בשביל נועה. שיניתי את כל החיים שלי בגללה, אבל עם כל הכבוד לבת שלך, יש לנו שני ילדים וזה לא לעניין שההורים שלהם לא נשואים."
"מה רע בזה שאני רוצה שנועה תגדל קצת? עברו עליה שנים קשות עם כל העניין של הגירושים. היא לא צריכה עוד דברים להתמודד איתם..."
"רק שתדע שאני לא מוכנה להמשיך ככה. אני לא מתכוונת להישאר במצב הזה כל החיים בגלל שמה שעומד בראש סדר העדיפויות שלך זה הילדה שלך, ונמאס לי שהחיים שלי בהמתנה. תעשה עם זה מה שאתה רוצה." אני קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר, משאירה אותו עם המבט המופתע שלו על המיטה.
אני לא מתכוונת לוותר על מה שחשוב לי בגלל הילדה המעצבנת הזו. את כל החיים היא הורסת לי ונמאס. פשוט נמאס לי לחכות.
 
 
 
שירי
 
שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב... שהגיע הזמן לעשות סדר בארון.
אני פותחת את הדלתות ועומדת מול ארון הבגדים שלי. הוא עמוס בבגדים שאני כמעט לא לובשת יותר. אין לי לאן ללכת.
אני מוציאה ערמה של מכנסיים מחויטים שעדיין מדיפים ריח של ניקוי יבש ומתלבטת מה לעשות איתם. אני כבר לא משתמשת בהם, אז אולי הגיע הזמן שאעביר אותם למדפים העליונים, אלו שאני צריכה לטפס על כיסא כדי להגיע אליהם. לא, אני אשמור עליהם זמינים במדפים נגישים. בתקופה האחרונה אני קצת חוששת לטפס על כיסא עם הסחרחורות שאופפות אותי. אני מחזירה אותם למקום ומחליטה להתחיל קודם עם הנעליים.
בתקופה שבה עוד עבדתי, בשל הגובה המאתגר שלי שנושק למטר שישים מלמטה, רכשתי זוגות רבים של נעלי עקב. בלעדיהן הרגשתי כמו ילדה שהתחפשה למתכנתת.
אני מוציאה מהמגירה את נעלי העקב השחורות האהובות עליי, אלו שנעלתי גם לחתונות מרוב שהן היו נוחות. בזמנו, השקעתי בנעליים איכותיות במיוחד. אבל מאז התחילו הכאבים בכפות הרגליים, אני לא יכולה לנעול אותן יותר. הן לא נוחות לי. אני מרגישה שאני דורכת על סיכות והשיפוע רק מחמיר את הכאב. אני מכניסה אותן בצער לשקית שהכנתי לדברים שיימסרו.
ארון התלייה צפוף מדי. בין השמלות נדחקות גם חולצות שאהבתי ללבוש. אני שולפת את חולצת המשי הכחולה עם הפרחים הסגולים, מלטפת אותה בעדינות ונזכרת בתחושה שלה על העור שלי. בתחושה שלי לבושה בה לפגישה שבה דרור הודיע לי שקודמתי להיות ראש צוות הפיתוח. אני זוכרת שישבתי מולו והתרגשתי. כמה תוכניות היו לי.
אהבתי להתלבש יפה לעבודה ולהרגיש את המבטים המעריצים מצד הצוות שלי. קצת שיחקתי תפקיד והבגדים עזרו לי להיכנס לדמות. כן, הם העריכו אותי ולא רק בגלל הלבוש, וכל מילה שאמרתי נרשמה והופנמה. לא כמו בבית עם הבנות שלי.
אני מניחה את החולצה על החזה שלי ומביטה במראה שמולי. לרגע אני לא מזהה את עצמי. השיער הבלונדיני שלי מתמלא משנה לשנה בעוד ועוד שערות לבנות. הוא אסוף ב"גולגול" מרושל, שונה לגמרי מהקוקו הגבוה שנאסף בהידוק בשילוב החולצה עם הפרחים הסגולים שלבשתי בפעם האחרונה.
הבטן שלי עוד לא חזרה לעצמה בשלוש השנים שעברו מאז הלידה של ליה. אני רזה, אבל עדיין נראית בהיריון. לפעמים אני קולטת את המבטים האלה, שחוששים לשאול. היום דווקא לא רואים את הבטן דמוית ההיריון שלי. הטי־שירט האפורה מספיק רחבה כדי להסתיר אותה. הנה, מצאתי יתרון בבגדיי החדשים.
כן. החולצה עדיין מתאימה לי. השאלה אם אני עדיין מתאימה לה.
אני מחזירה את החולצה למקום וסוגרת את דלת הארון ואיתה את החיים הקודמים שלי.