בית גולדן

לא מעט תנופה וברק יש ברומן הזה של סלמאן רושדי. הוא נפתח בניו-יורק ב-‭,2008‬ במתחם האלגנטי 'גני מקדוגל-סאליבן', מין קהילה קיבוצית סגורה באזור הווילג'. אל המתחם מגיע פטריארך הודי גולה, עשיר כקורח, שאצבעותיו הגדולות "ענדו טבעות זהב דשנות משובצות באבני ברקת", ושהאקסצנטריות שלו ניכרת כבר בשם שבחר לעצמו - נירו גולדן, על שם נירון קיסר. הוא רודה בשלושת בניו, שלכל אחד מהם סיפור משלו: הבכור על הספקטרום האוטיסטי, השני אמן ורודף שמלות, והשלישי מתחבט אם לעבור את המסלול הזהותי מגבריות לנשיות.

שובל של מסתורין נכרך בעקבי משפחת גולדן יוצאת הדופן, שעליה מתבונן המספר, רנה - גם הוא דייר ב'גני מקדוגל-סאליבן'. המציצנות הכפייתית שלו נובעת מהיותו קולנוען צעיר, שחש כי בסיפורה של המשפחה טמון הרעיון לסרט הגדול שהוא מתכנן לביים.

הכוח המניע הבסיסי של העלילה הוא ההתקרבות המדורגת של רנה אל הגולדנים, שמביאה לגילוי איטי של סודות העבר המשפחתיים. אבל כמו תמיד אצל רושדי, מרקם הטקסט מורכב ממאות אזכורים תרבותיים שרנה מצרף לסיפורה של המשפחה - אזכורים מהספרות, הקולנוע, הקומיקס התיאטרון ועוד, חלקם נחשבים "גבוהים" וחלקם "נמוכים" - שבעזרתם מפגין רושדי את בקיאותו הווירטואוזית בהם. "משהו בהעמדה של פטיה [הבן הבכור] ביום ההוא העלה על דעתי ציור שמן גדול, אולי 'משמר הלילה'", אומר רנה למשל. או "ברגעים כאלה ואחרים, כשהאור נפל על פניה באופן מסוים, היא הזכירה לי את דיאן קיטון בתפקידה ב'הסנדק'". אבל גם כשהדבר לא נאמר באופן מפורש כל כך, חלקים נרחבים ברומן הם בדיוק כאלה: משהו במשפחת גולדן מעלה על דעת המספר - או הקורא - את סופוקלס, את פלאש גורדון, את ז'אן לוק גודאר וכו'.

זו, אם כן, יצירה פוסט-מודרנית מובהקת שנשענת על ייצוגים תרבותיים קודמים: נירו גולדן ובניו מזכירים את האב ושלושת בניו ב'האחים קרמזוב'; מקור עושרו המפוקפק של נירו מזכיר את מקור עושרו של ג'יי גטסבי ב'גטסבי הגדול'. לכך קשורה גם העובדה שהמספר הוא קולנוען, שמתאר בפרוזה איך היה רוצה שייראה הסרט שלו, ואף מציין שלשם כך הוא מספר הן את האמת והן את הבדיה שהכרחית לכל יצירה אמנותית. זהו לבסוף, או לקראת הלבסוף, פוסטמודרניזם מהנה, עניין לא שכיח, והוא מהנה לא רק משום שרושדי בקיא כל כך בתרבות על כל רמותיה, אלא משום שהוא אינו שוכח את יסודותיו האחרים והבסיסיים של סיפור: דמויות מעניינות ועלילה מותחת.

ובכל זאת, דבר אחד מרכזי אין ביצירה הזאת. אין בה, כמכלול, אמינות או דמיות למציאות, ולכן אין כאן תחושת גילוי של העולם או רלוונטיות שאינה בידורית (יוצא דופן הוא העיסוק בפוליטיקת הזהות המינית דרך דמותו של בן גולדן הצעיר). אני לא מתכוון רק לכך שלא מדובר באמת ב"ריאליזם" (למרות הכרזת הכריכה האחורית על "שובו המלהיב והמנצח של רושדי לריאליזם"). כפי שציין פעם המבקר ג'יימס ווד, גם מחזה לא ריאליסטי במפגיע של בקט יכול להעניק תחושה של מגע ישיר עם המציאות. אני מתכוון שבניית חלק ניכר מהעלילה ומהדמויות על יסוד דוגמאות תרבותיות קודמות מרחיקה אותנו ממגע עם המציאות. בניסוחו של אפלטון, הדמויות והעלילה של רושדי הם "חיקוי של חיקוי".

כל זה תורם גם לאופיו האופראי של הטקסט. משפחת גולדן גדולה מהחיים משום שנוצרה לא מתוך התבוננות בחיים עצמם אלא בייצוגים תרבותיים קודמים, שכבר הם ניסו לזקק את הדרמה של המציאות ולנפות ממנה את המשעמם והיומיומי. מדובר, אם כך, במה שניתן לתאר כ"זיקוק של זיקוק". אבל המשעמם והיומיומי, כשיודעים לשלב אותם בתוך רומן, יכולים להעניק לחוויית הקריאה את הרטט של מפגש עם החיים עצמם. רטט כזה לא עובר כאן.

ויש לכך גם השלכות אחרות: רושדי רוצה לומר משהו על עידן טראמפ ברומן הזה. זמן ההווה של 'בית גולדן' נפתח עם השבעת אובמה ומשתרע לאורך שנות כהונתו (‭,(2016-2008‬ ושיאו מקביל לשיא השלילי של בחירת טראמפ לנשיאות. אבל הקשר בין עלילת הספר לטראמפ מאולץ, ומה שיש לרושדי לומר על העולם החוץ-ספרותי בהקשר הזה הוא דל או קלישאתי.

תרגום הספר רהוט בדרך כלל, אבל יש בו גם כמה בעיות. "לתרגל דת" זה לא עברית, אלא תרגומית. שמות מהאודיסיאה כדאי לתרגם לפי התרגום העברי המקובל ("דיומדס" ולא "דיומד"). "בורחס" ולא "בורגס" הוא שכתב את הסיפור 'פונס הזכרן'. בישראל קוראים לבמאי "מייקל הנקה" בשם "מיכאל הנקה". הפועל "יתעל" שחוזר כאן באופן מסתורי ("כדי שיתעל את דני קיי") מתייחס, כך הבנתי אחרי דרישה וחקירה, למשמעות הביטוי ‭ ,to channel somebody ‬שתרגום סביר שלו לעברית יהיה "לחקות מישהו".

עוד 3 ספרים של רושדי
ילדי חצות‭ 1981 < ‬
פסוקי השטן > 1988
שאלימר הליצן > 2005

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"