סטראני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סטראני
הוספה למועדפים

סטראני

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

י. קמין

קובי (יעקב) קמין, יליד 1963, חובב ספרים נלהב ובעליה של חנות הספרים הותיקה 'קדמת עדן'.

תקציר

בתחילה היה זה רק אד קל, ערפל הלילה שהתעבה לאיטו עד שהפך סמיך יותר ויותר.

אחר כך, נשמע קולן של טיפות הגשם – אלא שלא היה זה גשם.

רק מעטים הצליחו להימלט. חלק צרחו ומתו, חלק השתגעו, והיו גם שקיבלו אותם בברכה, להוטים לשרת עד טיפת דמם האחרונה.

ג'וני, נער רגיל ומופנם, שכל את אביו בילדותו. חברתו הקרובה ביותר היא סיליה, נערה בעלת תבונה יוצאת מגדר הרגיל שרגלה האחת משותקת ועיניה הן העיניים המחייכות ביותר בעולם. שניהם מקבלים מאוניברסיטת הארימן הצעה שלא ניתן לסרב לה – מלגה מלאה לארבע שנות לימוד.

זמן קצר לאחר מכן מוצאים השניים את עצמם במרדף לחיים ולמוות, וסיליה מגלה בתוכה כוחות בלתי צפויים הנדרשים לשניים כנגד האפלה.

גם תומאס, ששכל את הוריו בגיל צעיר, מקבל הצעה דומה מאוניברסיטת הארימן, וארבע השנים העומדות לפניו נראות מבטיחות מתמיד, עד שלחיצת כפתור אחת שולחת אותו אל מעבה האדמה, וחושפת בפניו את האמת – אין מתנות חינם, והסכנה הטמונה בידע היא לפעמים סכנת מוות – אם לא גרוע מכך.

וסלי, אביה של סיליה, מבוקש על ידי החוק. מבט אחד בעיניה של הבת משכנע את ביוארן, הבלש הרודף אחריו, להניח לו – שגיאה מופלאה שעוד תציל חיים רבים. גם ביוארן מוצא בהמשך את הדרך אל אוניברסיטת הארימן, ונוטל חלק במאבק בין כוחות האור והאופל – מתוך אמונה שלמה שגם מול המסתורי והאפל, חייב להיות נשק שמקורו בהגיון הקר.    

מי הם הסטראני? מי הם משתפי הפעולה? מיהן החולמות המסתוריות, השולטות בשבט עתיק ביד רמה, מביטות אל העתיד, ואולי יודעות יותר מכל על האויב המתגנב בין הצללים...

רומן אימה – וספר מתח, עלילה של טירוף ואהבה, על כח החיים המפעם בנו, ועל כל מה שמאיים עליו – מחוץ לנו.... ובתוך לבנו, פנימה.

לאחר 'יממה' ו'בבואה' מגיש קובי (יעקב) קמין, יליד 1963, בעליה של חנות הספרים הותיקה 'קדמת עדן' לקורא העברי את ספרו השלישי.

פרק ראשון

1


חייו של ג'וני היו רגילים בתכלית. אמו, עקרת בית בעיירה הוותיקה, השלווה, הנושקת אל ההרים הגדולים וחוסה בצלם, הייתה אישה רחבת גרם, אך נאה. מאז ומתמיד הוקיר לה ג'וני תודה ואהבה על זרועותיה החמות, המחבקות, שלתוכן היה משליך את עצמו ואובד בבשר החם.
כשהיה ג'וני ילד קטן, אחד מאותם עשרות ילדים שהתרוצצו בגן הילדים במרדף אחר הבהובים ונצנוצים דמיוניים, מצא עצמו לפעמים במקומות אליהם לא עלה בידם של אחרים להגיע. ג'וני ניסה לשתף את שאר הילדים בחוויה, אולם הם מעולם לא הצליחו להבין אותו. אז היה ג'וני בועט בחול, משליך צעצועים בתסכול ומעווה פניו בזעם. לו רק ידע לדבר ברור יותר, היה יכול לקחת עמו עוד מישהו לאותם מקומות. אז הילדים לא היו צוחקים עליו, והגננות לא היו מביטות בו במבט מלא רחמים ותימהון, מסתודדות עם אביו שהיה מגיע מדי פעם לאסוף אותו ומשתמשות במילים -"משונה", "בעל דמיונות", "פסיכולוג". ואז מרחיבות את השיחות והמלמולים החרישיים למשפטים כמו - "טיפול מיוחד", "לילד ישנו דמיון מפותח יתר על המידה", וכל זאת בהנחה שג'וני אינו מבין את דבריהן.
אביו נהג להקשיב להן ולהנהן בכובד ראש, ולמרות שלא הבין לחלוטין את כוונתן, היה ביישן מכדי להעיר על כך. לאחר מכן היה לוקח את ג'וני הביתה, וכשהלכו יד ביד, כפו הקטנה של ג'וני כמעט נעלמת בידו הענקית, היה האב מחייך במלוא פיו ומרשה לו לשבת ליד מושב הנהג בטנדר הרעוע שבבעלותו, להשמיע קולות של מנוע ולדמיין לעצמו שהוא נוהג לעולם אחר.
כשהיו מחנים את הטנדר בחניה הקטנה הצמודה לביתם, היה ג'וני פורץ בריצה לעבר הבית מהר ככל שהרשו לו רגליו הקטנות, שם המתינה אמו בזרועות פרושות ובחיוך ענק, עיניה זורחות באושר. ג'וני היה מטיל את עצמו לזרועותיה, לחיבוקה החם ושוכח לחלוטין מהילדים בגן ומהגננות. צחוקה העשיר, מלא החיים של האם הוסיף להצטלצל באוזניו זמן רב אחרי שחדל. מיד אחר כך היה אביו מניף אותו על כתפיו ואוחז בידה של אשתו, ויחד נכנסו השלושה לארוחת צהריים, כשהאב אינו שוכח להתכופף במפתן הדלת, על מנת שג'וני לא ייחבט במסגרת העץ.
שם, בגן הילדים, למד ג'וני את אחד הלקחים הראשונים של חייו: שתיקה. מה שאינך יכול להוכיח, מוטב שלא תדבר עליו. ובוודאי לא בחברת מבוגרים, להם אין סיכוי להבין אותך.
אביו, איש פשוט וחסר השכלה, רחב גרם ותפוח שרירים אבל בעל לב רחב וחיבה אמיתית לילדים, הצטער כל חייו על כך שלא יהיו לו ילדים נוספים. הרופא המשפחתי הוכיח זאת לו ולאשתו בנימה נחרצת ובסמכותיות. הממצאים היו חד משמעיים.
אביו של ג'וני עבד במפעל לזיקוק הפלדה הצמוד לעיירה. אחרי עשרים ושלוש שנות עבודה רציפה קודם לדרגת הממונה על המכונות הגדולות, היוצקות את המתכת המומסת לתבניות. יום עבודתו נמשך כשמונה שעות ולעתים מעבר לכך, בעוד שריריו תופחים ממאמץ, פניו אדומים מלהט המתכת הרוחשת והוא מזיע פלגים פלגים לתוך חולצת העבודה האפורה וקסדת הבטיחות האדומה שלראשו. אולם אביו של ג'וני לא התלונן מעולם. הוא היה איש מאושר. העבודה הקשה נעשתה למטרה טובה, על מנת להבטיח קיום הגון לבנו ולאשתו.
כשהגיע ג'וני לבית הספר היסודי, כבר היה עצמאי דיו על מנת ללכת לבדו, תיק בית הספר החדש על גבו, שקית האוכל בידו והוא גאה בעצמו עד בלי די. כמעט מיד התברר כי הוא נחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע ובמיוחד הצטיין בלימודי הקריאה והכתיבה. זמן קצר לאחר מכן, היות והיה גם ילד נאה ומנומס, נבחר בידי המחנכת הקשישה לייצג את כיתתו בתחרות איות שנערכה בין בתי הספר במחוז.
ג'וני תמיד יזכור כמה גאה היה אביו, כשחזר באותו יום עם תום התחרות ובידו גביע מוכסף המציין כי זכה במקום השני מתוך תשעה מתמודדים, וכן כיצד הרגיש בתור ילד, כשאביו לא הסתפק בשבחים, אלא הרים אותו באוויר, זרק ותפס אותו פעמיים בטרם ינחת על הרצפה.
בארבע השנים שחלפו לאחר מכן, השתלב ג'וני היטב בבית הספר, רכש לו ידידים, רב עימם, נעלב, סלח, לעתים החליף את ידידיו, ללא כעס או צער, בהתאם לתחומי העניין השונים באותה תקופה. ילד מצוי.
יום אחד, שוטט ג'וני בהפסקת האוכל בין המדשאות בשטח בית הספר והגיע לעץ תותים ענק שצמח בקצה השטח, בצמוד לחומה הגדולה שהפרידה את בית הספר מהכביש הרחב שחצה את העיירה. כשהתקרב, שם לב לזוג נעליים שבלט מעברו האחד של העץ, וברק השמש על הנעליים הראה כי אחת מהן ממוסגרת בקליפת מתכת. סקרנותו של ג'וני התעוררה.
הדבר הראשון שראה ג'וני כשעקף את העץ, היה שפע שיער זהוב המעטר פנים מתוקים, עגלגלים כמו לב, ומתוכם ניבט אליו זוג עיניים חומות, ענקיות. רק אחרי כן השפיל מבטו והבחין במסגרת המתכת הנוקשה שתחמה רגל דקיקה, החל מהנעל ועד למקום בו נעלמה המסגרת המבהיקה מתחת לחצאית אדומה.
הייתה זו הפעם הראשונה בחייו בה ראה אדם נכה. בתחילה לא הבין את משמעות הדבר. אם הרגל שבורה, הרי עליה להיות מגובסת, לא כן? מרטין, חברו לכיתה, נשא גבס על ידו שלושה חודשים, וג'וני עצמו חתם עליו, מוסיף פרצוף של שדון עם קרניים להתפאר.
יותר מכל הנחתה אותו הסקרנות, אולם הוא היה מנומס, "שלום לך. קוראים לי ג'וני ורציתי לשאול אם תרשי לי לשבת לידך, אה..."
העיניים שמולו התבוננו בו, דוממות למשך רגע ארוך ושליו, ואז חצה חיוך ענק את הפנים העדינים, חושף שיניים זעירות ומושלמות. "בשמחה רבה, מר ג'וני." ידה התרוממה מולו, מחווה על כל האזור בתנועה מלכותית, "אנא בחר לך מקום ושב עמי." העיניים הגדולות נראו כממלאות את העולם כולו, והוא מצא עצמו מחייך בחזרה.
הייתה זו הפעם הראשונה בה נפגשו ג'וני ומי שהייתה עתידה להיות חברתו הטובה והקרובה ביותר, סיליה. למרות שהייתה צעירה ממנו בשנתיים תמימות. אולי עקב גילהּ, פיתח ג'וני תחושת אחריות כלפיה, כאילו היה אחיה הגדול.
שלוש שנים חלפו. תחומי עניין התחלפו בחייו של ג'וני, הוא התבגר ותוכניותיו הלכו והשתנו, וכל אותה העת תמיד התקיימה סיליה בתוכו, עיניה הגדולות מלוות אותו בחלומותיו, מעניקות לו שמחה, ובשנים שלאחר מכן, תקווה. כמו כן, מאותו היום ואילך הייתה סיליה מכנה אותו בשם 'מר ג'וני', זכר לאותה פגישה ראשונה על המדשאה, בצלו של עץ התות.
ג'וני, כבר נער בן שלוש עשרה, ישב וניהל שיחת חולין עם אמו כשנשמעה דפיקה על הדלת. "אל תקומי, אמא, אני כבר פותח. זה בטח מרטין." הוא ניגש לדלת ופתח אותה.
"אתה ודאי הבֵּן." הזר שעמד על מפתן הדלת נעץ בג'וני מבט חמור סבר. הוא היה לבוש חליפה שחורה גזורה היטב למידתו. קולו היה סמכותי, ובכל זאת היה שמץ שאלה בדבריו.
"מי אתה, בבקשה?" ג'וני מעולם לא שכח את נימוסיו. האיש הסיר את כובעו במבוכה בולטת, "אני מתנצל, שמי אהרון כהן ואני עורך הדין של מפעל הפלדה. הייתי רוצה לשוחח עם אמך בבקשה."
"בבקשה, היכנס, מר כהן, אמי במטבח." ג'וני הבחין כי פניו של האיש חיוורים מעט ועיניו הירוקות עצובות.
הדמעות שעלו בעיני אמו אחרי מבט חטוף אחד בגבר הזר, הבהירו לג'וני כי ימי ילדותו המאושרים חלפו. אולי לנצח.
בלוויה הצנועה נשענה אמו של ג'וני על כתפו הימנית, ממררת בבכי חרישי. ג'וני, פניו אטומים, עמד נוקשה, מביט בארון המורד אט אט לקבר הטרי. ידו השמאלית אחזה בידה של סיליה, וזו, בדרכה שלה, השקטה, העדינה, העניקה לו נחמה.
שבועיים לאחר מכן ישבו הוא ואמו במשרדו של מר כהן, מאזינים.
"...כמו כן החברה דואגת להכנסה חודשית קבועה של שבעים וחמישה אחוזים מהכנסתו של בעלך בכל התקופה בה היה עמנו. כל שנדרוש ממך הוא מספר חשבון אליו יועבר הכסף בכל חודש... וכמובן, חתימתך על המסמכים."
פניו של מר כהן היו מלאי הבנה והשתתפות. הוא דחף לעבר אמא של ג'וני קבוצת מסמכים לחתימה. "דבר אחד נוסף... ג'וני. התרשה לי לקרוא לך ג'וני?"
ג'וני משך בכתפיו, מר כהן היה אדיב ומתחשב, והצליח להעניק לכל דבר ארשת של מכובדות. "אין בעיה, מר כהן, אני מרשה, ובתנאי שתרשה לי לקרוא לך אהרון."
חיוך קלוש נגע בשפתיו של מר כהן, "ברצון, ג'וני," החיוך הקלוש נעלם.
"אולי תופתע לדעת, אבל בשבועיים האחרונים התעניינתי בך קצת... ומה שמצאתי גרם לי לפנות לפני מספר ימים לקרן 'הארימן.' אתה ודאי מעולם לא שמעת על הקרן, וזה בסדר. רוב האנשים לא שמעו עליה. אבל לא זה מה שחשוב."
פניו של מר כהן הרצינו, "הקרן הסמיכה אותי להציג בפניך... הצעה מסויימת." הוא פתח את מגרת שולחנו והוציא ממנה קבוצת מסמכים, "הקרן מוכנה לממן עבורך מלגה מלאה לארבע שנות לימוד. המלגה כוללת מגורים, תקציב לכיסוי כל ההוצאות הנלוות לאחזקת הדירה, ביגוד, ספרים, מזון ואפילו דמי כיס נדיבים. התנאי היחידי..." מר כהן יישר את עניבתו בשמץ של אי נוחות, "...הוא שהחוג הראשי שלך בלימודים, לכל אורך ארבע השנים, יהיה לימודי ספרנות."
ג'וני פקח את עיניו בתימהון, "אתה מתכוון ברצינות?"
"כן. למרות שזה ודאי נשמע לך מוזר." מר כהן חייך, "ראה, ג'וני, אני חושב שזו אולי העסקה הטובה ביותר שאי פעם יציעו לך. ביררתי עליך מספיק כדי לדעת שאתה אוהב לקרוא. תראה איזו עסקה משתלמת. במשך ארבע שנים, אתה תקרא ספרים על חשבון הקרן. יש להם שם ספרייה מצוינת..."
ג'וני זקף את גבתו, "שם? איפה זה שם?" אהרון נראה לרגע נבוך, "אה... זה באוניברסיטת הארימן..."
לפתע כל העניין נראה לג'וני מגוחך, "אתה צוחק עלי?" צחוקו של מר כהן הפתיע את ג'וני, איכשהו לא תיאר לעצמו שעורך הדין המעונב, הרציני, יכול להפיק מתוכו צליל כל כך מלא שמחת חיים. "לא, אני לא, ידידי הצעיר. הלימודים מתחילים בעוד ארבע שנים מהיום, כשתגיע לגיל שבע עשרה. כעת ההחלטה נתונה בידיך."
ג'וני הביט באמו, וזו השפילה מבטהּ במבוכה, חשה כי איננה יכולה להחליט עבורו, או אפילו לייעץ לו. ג'וני הבין כי אהרון צודק, רק הוא יכול להחליט.

אהרון כהן הביט מחלון משרדו בג'וני המתרחק. בשנים הקרובות יאלץ להשגיח עליו מקרוב. ג'וני טרם ידע זאת, אבל אהרון כהן התכוון להיות הטוב שבידידיו.
ג'וני ואמו נעלמו מעבר לפינת הרחוב. כמה מצער, תאונה טיפשית. מישהו לחץ בטעות על הכפתור הלא נכון, והפטיש הגדול ירד במהירות. לפחות לא סבל. התאונה לקחה מג'וני את אביו, שהיה איש טוב, ואילצה אותו להתבגר בטרם עת. לא משנה, הוא חזק דיו, הוא כבר יגלה זאת בעתיד.
צלצול הטלפון קטע את חוט מחשבותיו של אהרון. הוא נפנה מן החלון.
"כן אדוני... כן. הדברים התנהלו כמתוכנן..." בעבר השני הניחו את השפופרת, זה כל מה שרצו לדעת. אהרון הניח אף הוא את השפופרת מידו. טוב, האמת היא שלא חסרה לו עבודה. ג'וני איננו הלקוח היחיד שעליו לטפל בו.
"אני חושבת שזה נפלא, מר ג'וני." עיניה של סיליה זהרו בסיפוק, "לבלות ארבע שנים בספרייה, לקרוא, לקבל תואר, והכל על חשבונו של נדבן לא ידוע? מושלם, אל תזוז."
ידיה כיוונו את דף הנייר הפרוש על השולחן לפניה, גוש הפחם בידה רץ במהירות על הנייר הלבן, יוצר מתאר קווים רכים. "מר ג'וני, אם תזוז עכשיו, לא אצליח לתפוס את האוזן שלך במדויק... לא, אל תדבר."
ג'וני קפץ שפתיו במחאה, וסיליה צחקה, עיניה הענקיות נוצצות.

י. קמין

קובי (יעקב) קמין, יליד 1963, חובב ספרים נלהב ובעליה של חנות הספרים הותיקה 'קדמת עדן'.

עוד על הספר

סטראני י. קמין

1


חייו של ג'וני היו רגילים בתכלית. אמו, עקרת בית בעיירה הוותיקה, השלווה, הנושקת אל ההרים הגדולים וחוסה בצלם, הייתה אישה רחבת גרם, אך נאה. מאז ומתמיד הוקיר לה ג'וני תודה ואהבה על זרועותיה החמות, המחבקות, שלתוכן היה משליך את עצמו ואובד בבשר החם.
כשהיה ג'וני ילד קטן, אחד מאותם עשרות ילדים שהתרוצצו בגן הילדים במרדף אחר הבהובים ונצנוצים דמיוניים, מצא עצמו לפעמים במקומות אליהם לא עלה בידם של אחרים להגיע. ג'וני ניסה לשתף את שאר הילדים בחוויה, אולם הם מעולם לא הצליחו להבין אותו. אז היה ג'וני בועט בחול, משליך צעצועים בתסכול ומעווה פניו בזעם. לו רק ידע לדבר ברור יותר, היה יכול לקחת עמו עוד מישהו לאותם מקומות. אז הילדים לא היו צוחקים עליו, והגננות לא היו מביטות בו במבט מלא רחמים ותימהון, מסתודדות עם אביו שהיה מגיע מדי פעם לאסוף אותו ומשתמשות במילים -"משונה", "בעל דמיונות", "פסיכולוג". ואז מרחיבות את השיחות והמלמולים החרישיים למשפטים כמו - "טיפול מיוחד", "לילד ישנו דמיון מפותח יתר על המידה", וכל זאת בהנחה שג'וני אינו מבין את דבריהן.
אביו נהג להקשיב להן ולהנהן בכובד ראש, ולמרות שלא הבין לחלוטין את כוונתן, היה ביישן מכדי להעיר על כך. לאחר מכן היה לוקח את ג'וני הביתה, וכשהלכו יד ביד, כפו הקטנה של ג'וני כמעט נעלמת בידו הענקית, היה האב מחייך במלוא פיו ומרשה לו לשבת ליד מושב הנהג בטנדר הרעוע שבבעלותו, להשמיע קולות של מנוע ולדמיין לעצמו שהוא נוהג לעולם אחר.
כשהיו מחנים את הטנדר בחניה הקטנה הצמודה לביתם, היה ג'וני פורץ בריצה לעבר הבית מהר ככל שהרשו לו רגליו הקטנות, שם המתינה אמו בזרועות פרושות ובחיוך ענק, עיניה זורחות באושר. ג'וני היה מטיל את עצמו לזרועותיה, לחיבוקה החם ושוכח לחלוטין מהילדים בגן ומהגננות. צחוקה העשיר, מלא החיים של האם הוסיף להצטלצל באוזניו זמן רב אחרי שחדל. מיד אחר כך היה אביו מניף אותו על כתפיו ואוחז בידה של אשתו, ויחד נכנסו השלושה לארוחת צהריים, כשהאב אינו שוכח להתכופף במפתן הדלת, על מנת שג'וני לא ייחבט במסגרת העץ.
שם, בגן הילדים, למד ג'וני את אחד הלקחים הראשונים של חייו: שתיקה. מה שאינך יכול להוכיח, מוטב שלא תדבר עליו. ובוודאי לא בחברת מבוגרים, להם אין סיכוי להבין אותך.
אביו, איש פשוט וחסר השכלה, רחב גרם ותפוח שרירים אבל בעל לב רחב וחיבה אמיתית לילדים, הצטער כל חייו על כך שלא יהיו לו ילדים נוספים. הרופא המשפחתי הוכיח זאת לו ולאשתו בנימה נחרצת ובסמכותיות. הממצאים היו חד משמעיים.
אביו של ג'וני עבד במפעל לזיקוק הפלדה הצמוד לעיירה. אחרי עשרים ושלוש שנות עבודה רציפה קודם לדרגת הממונה על המכונות הגדולות, היוצקות את המתכת המומסת לתבניות. יום עבודתו נמשך כשמונה שעות ולעתים מעבר לכך, בעוד שריריו תופחים ממאמץ, פניו אדומים מלהט המתכת הרוחשת והוא מזיע פלגים פלגים לתוך חולצת העבודה האפורה וקסדת הבטיחות האדומה שלראשו. אולם אביו של ג'וני לא התלונן מעולם. הוא היה איש מאושר. העבודה הקשה נעשתה למטרה טובה, על מנת להבטיח קיום הגון לבנו ולאשתו.
כשהגיע ג'וני לבית הספר היסודי, כבר היה עצמאי דיו על מנת ללכת לבדו, תיק בית הספר החדש על גבו, שקית האוכל בידו והוא גאה בעצמו עד בלי די. כמעט מיד התברר כי הוא נחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע ובמיוחד הצטיין בלימודי הקריאה והכתיבה. זמן קצר לאחר מכן, היות והיה גם ילד נאה ומנומס, נבחר בידי המחנכת הקשישה לייצג את כיתתו בתחרות איות שנערכה בין בתי הספר במחוז.
ג'וני תמיד יזכור כמה גאה היה אביו, כשחזר באותו יום עם תום התחרות ובידו גביע מוכסף המציין כי זכה במקום השני מתוך תשעה מתמודדים, וכן כיצד הרגיש בתור ילד, כשאביו לא הסתפק בשבחים, אלא הרים אותו באוויר, זרק ותפס אותו פעמיים בטרם ינחת על הרצפה.
בארבע השנים שחלפו לאחר מכן, השתלב ג'וני היטב בבית הספר, רכש לו ידידים, רב עימם, נעלב, סלח, לעתים החליף את ידידיו, ללא כעס או צער, בהתאם לתחומי העניין השונים באותה תקופה. ילד מצוי.
יום אחד, שוטט ג'וני בהפסקת האוכל בין המדשאות בשטח בית הספר והגיע לעץ תותים ענק שצמח בקצה השטח, בצמוד לחומה הגדולה שהפרידה את בית הספר מהכביש הרחב שחצה את העיירה. כשהתקרב, שם לב לזוג נעליים שבלט מעברו האחד של העץ, וברק השמש על הנעליים הראה כי אחת מהן ממוסגרת בקליפת מתכת. סקרנותו של ג'וני התעוררה.
הדבר הראשון שראה ג'וני כשעקף את העץ, היה שפע שיער זהוב המעטר פנים מתוקים, עגלגלים כמו לב, ומתוכם ניבט אליו זוג עיניים חומות, ענקיות. רק אחרי כן השפיל מבטו והבחין במסגרת המתכת הנוקשה שתחמה רגל דקיקה, החל מהנעל ועד למקום בו נעלמה המסגרת המבהיקה מתחת לחצאית אדומה.
הייתה זו הפעם הראשונה בחייו בה ראה אדם נכה. בתחילה לא הבין את משמעות הדבר. אם הרגל שבורה, הרי עליה להיות מגובסת, לא כן? מרטין, חברו לכיתה, נשא גבס על ידו שלושה חודשים, וג'וני עצמו חתם עליו, מוסיף פרצוף של שדון עם קרניים להתפאר.
יותר מכל הנחתה אותו הסקרנות, אולם הוא היה מנומס, "שלום לך. קוראים לי ג'וני ורציתי לשאול אם תרשי לי לשבת לידך, אה..."
העיניים שמולו התבוננו בו, דוממות למשך רגע ארוך ושליו, ואז חצה חיוך ענק את הפנים העדינים, חושף שיניים זעירות ומושלמות. "בשמחה רבה, מר ג'וני." ידה התרוממה מולו, מחווה על כל האזור בתנועה מלכותית, "אנא בחר לך מקום ושב עמי." העיניים הגדולות נראו כממלאות את העולם כולו, והוא מצא עצמו מחייך בחזרה.
הייתה זו הפעם הראשונה בה נפגשו ג'וני ומי שהייתה עתידה להיות חברתו הטובה והקרובה ביותר, סיליה. למרות שהייתה צעירה ממנו בשנתיים תמימות. אולי עקב גילהּ, פיתח ג'וני תחושת אחריות כלפיה, כאילו היה אחיה הגדול.
שלוש שנים חלפו. תחומי עניין התחלפו בחייו של ג'וני, הוא התבגר ותוכניותיו הלכו והשתנו, וכל אותה העת תמיד התקיימה סיליה בתוכו, עיניה הגדולות מלוות אותו בחלומותיו, מעניקות לו שמחה, ובשנים שלאחר מכן, תקווה. כמו כן, מאותו היום ואילך הייתה סיליה מכנה אותו בשם 'מר ג'וני', זכר לאותה פגישה ראשונה על המדשאה, בצלו של עץ התות.
ג'וני, כבר נער בן שלוש עשרה, ישב וניהל שיחת חולין עם אמו כשנשמעה דפיקה על הדלת. "אל תקומי, אמא, אני כבר פותח. זה בטח מרטין." הוא ניגש לדלת ופתח אותה.
"אתה ודאי הבֵּן." הזר שעמד על מפתן הדלת נעץ בג'וני מבט חמור סבר. הוא היה לבוש חליפה שחורה גזורה היטב למידתו. קולו היה סמכותי, ובכל זאת היה שמץ שאלה בדבריו.
"מי אתה, בבקשה?" ג'וני מעולם לא שכח את נימוסיו. האיש הסיר את כובעו במבוכה בולטת, "אני מתנצל, שמי אהרון כהן ואני עורך הדין של מפעל הפלדה. הייתי רוצה לשוחח עם אמך בבקשה."
"בבקשה, היכנס, מר כהן, אמי במטבח." ג'וני הבחין כי פניו של האיש חיוורים מעט ועיניו הירוקות עצובות.
הדמעות שעלו בעיני אמו אחרי מבט חטוף אחד בגבר הזר, הבהירו לג'וני כי ימי ילדותו המאושרים חלפו. אולי לנצח.
בלוויה הצנועה נשענה אמו של ג'וני על כתפו הימנית, ממררת בבכי חרישי. ג'וני, פניו אטומים, עמד נוקשה, מביט בארון המורד אט אט לקבר הטרי. ידו השמאלית אחזה בידה של סיליה, וזו, בדרכה שלה, השקטה, העדינה, העניקה לו נחמה.
שבועיים לאחר מכן ישבו הוא ואמו במשרדו של מר כהן, מאזינים.
"...כמו כן החברה דואגת להכנסה חודשית קבועה של שבעים וחמישה אחוזים מהכנסתו של בעלך בכל התקופה בה היה עמנו. כל שנדרוש ממך הוא מספר חשבון אליו יועבר הכסף בכל חודש... וכמובן, חתימתך על המסמכים."
פניו של מר כהן היו מלאי הבנה והשתתפות. הוא דחף לעבר אמא של ג'וני קבוצת מסמכים לחתימה. "דבר אחד נוסף... ג'וני. התרשה לי לקרוא לך ג'וני?"
ג'וני משך בכתפיו, מר כהן היה אדיב ומתחשב, והצליח להעניק לכל דבר ארשת של מכובדות. "אין בעיה, מר כהן, אני מרשה, ובתנאי שתרשה לי לקרוא לך אהרון."
חיוך קלוש נגע בשפתיו של מר כהן, "ברצון, ג'וני," החיוך הקלוש נעלם.
"אולי תופתע לדעת, אבל בשבועיים האחרונים התעניינתי בך קצת... ומה שמצאתי גרם לי לפנות לפני מספר ימים לקרן 'הארימן.' אתה ודאי מעולם לא שמעת על הקרן, וזה בסדר. רוב האנשים לא שמעו עליה. אבל לא זה מה שחשוב."
פניו של מר כהן הרצינו, "הקרן הסמיכה אותי להציג בפניך... הצעה מסויימת." הוא פתח את מגרת שולחנו והוציא ממנה קבוצת מסמכים, "הקרן מוכנה לממן עבורך מלגה מלאה לארבע שנות לימוד. המלגה כוללת מגורים, תקציב לכיסוי כל ההוצאות הנלוות לאחזקת הדירה, ביגוד, ספרים, מזון ואפילו דמי כיס נדיבים. התנאי היחידי..." מר כהן יישר את עניבתו בשמץ של אי נוחות, "...הוא שהחוג הראשי שלך בלימודים, לכל אורך ארבע השנים, יהיה לימודי ספרנות."
ג'וני פקח את עיניו בתימהון, "אתה מתכוון ברצינות?"
"כן. למרות שזה ודאי נשמע לך מוזר." מר כהן חייך, "ראה, ג'וני, אני חושב שזו אולי העסקה הטובה ביותר שאי פעם יציעו לך. ביררתי עליך מספיק כדי לדעת שאתה אוהב לקרוא. תראה איזו עסקה משתלמת. במשך ארבע שנים, אתה תקרא ספרים על חשבון הקרן. יש להם שם ספרייה מצוינת..."
ג'וני זקף את גבתו, "שם? איפה זה שם?" אהרון נראה לרגע נבוך, "אה... זה באוניברסיטת הארימן..."
לפתע כל העניין נראה לג'וני מגוחך, "אתה צוחק עלי?" צחוקו של מר כהן הפתיע את ג'וני, איכשהו לא תיאר לעצמו שעורך הדין המעונב, הרציני, יכול להפיק מתוכו צליל כל כך מלא שמחת חיים. "לא, אני לא, ידידי הצעיר. הלימודים מתחילים בעוד ארבע שנים מהיום, כשתגיע לגיל שבע עשרה. כעת ההחלטה נתונה בידיך."
ג'וני הביט באמו, וזו השפילה מבטהּ במבוכה, חשה כי איננה יכולה להחליט עבורו, או אפילו לייעץ לו. ג'וני הבין כי אהרון צודק, רק הוא יכול להחליט.

אהרון כהן הביט מחלון משרדו בג'וני המתרחק. בשנים הקרובות יאלץ להשגיח עליו מקרוב. ג'וני טרם ידע זאת, אבל אהרון כהן התכוון להיות הטוב שבידידיו.
ג'וני ואמו נעלמו מעבר לפינת הרחוב. כמה מצער, תאונה טיפשית. מישהו לחץ בטעות על הכפתור הלא נכון, והפטיש הגדול ירד במהירות. לפחות לא סבל. התאונה לקחה מג'וני את אביו, שהיה איש טוב, ואילצה אותו להתבגר בטרם עת. לא משנה, הוא חזק דיו, הוא כבר יגלה זאת בעתיד.
צלצול הטלפון קטע את חוט מחשבותיו של אהרון. הוא נפנה מן החלון.
"כן אדוני... כן. הדברים התנהלו כמתוכנן..." בעבר השני הניחו את השפופרת, זה כל מה שרצו לדעת. אהרון הניח אף הוא את השפופרת מידו. טוב, האמת היא שלא חסרה לו עבודה. ג'וני איננו הלקוח היחיד שעליו לטפל בו.
"אני חושבת שזה נפלא, מר ג'וני." עיניה של סיליה זהרו בסיפוק, "לבלות ארבע שנים בספרייה, לקרוא, לקבל תואר, והכל על חשבונו של נדבן לא ידוע? מושלם, אל תזוז."
ידיה כיוונו את דף הנייר הפרוש על השולחן לפניה, גוש הפחם בידה רץ במהירות על הנייר הלבן, יוצר מתאר קווים רכים. "מר ג'וני, אם תזוז עכשיו, לא אצליח לתפוס את האוזן שלך במדויק... לא, אל תדבר."
ג'וני קפץ שפתיו במחאה, וסיליה צחקה, עיניה הענקיות נוצצות.