מצב ביש וסיפורי אימה אחרים

איך כותבים מאמר ל"בלקווד" [1]

"בשם הנביא - תאנים!!"
- קריאתו של רוכל–תאנים תורכי
אני מניחה שכולם שמעו עלי. שמי סניורה פסיכה זנוביה.[2] זוהי עובדה מוכחת. איש מלבד אויבי אינו קורא לי סוּקי סנוֹבְּס. אני סמוכה ובטוחה כי סוקי אינו אלא שיבוש וולגארי ומשחית של פסיכה, מילה יוונית כשרה שמשמעותה "הנשמה" (כזאת אני - כולי נשמה) ולעתים גם "פרפר"; וחזקה על הוראה אחרונה זו שהיא מרמזת להופעתי בשמלת הסאטן הארגמנית החדשה שלי, העטויה שַׁל ערבי כחול כעין השמים ומשורגת גדילים ירוקים ועטורה בשבע אִמְרות שנארגו מסיביו הכתומים של צמח אוזן–הדב. אשר לסנובס - כל מי שיביט בי יֵדע לאלתר כי שמי אינו סנובס. הקנאה לבדה הניעה את הגברת סימון רימון להפיץ עלילה זו. סימון רימון! המנוולת הקטנה! אך למה יכולנו לצפות מרימון? אני תוהה אם זכור לה אותו צירוף עתיק, "רימון שחוט"? [נ.ב.: להביא את הצירוף האמור לידיעתה בהזדמנות הראשונה.] [נ.ב. ב': למשוך לה באף.] היכן הייתי? אה! אני סמוכה ובטוחה כי סנובס אינו אלא סילוף משחית של זנוביה, וכי זנוביה היתה מלכה - (כזאת אני. ד"ר מאני–פֶּני קורא לי תמיד מלכת הלבבות) - וכי זנוביה, וכן פסיכה, הן מילים יווניות כשרות, וכי אבי היה "יווני", ובהתאם לזאת אני זכאית מאין כמוני לשם משפחתנו, שהוא זנוביה, ובשום פנים אינו סנובס. איש מלבד סימון רימון אינו קורא לי סוקי סנובס. אני היא הסניורה פסיכה זנוביה.
כאמור לעיל, כולם שמעו עלי. אני היא סניורה פסיכה זנוביה ששמה הולך לפניה בצדק מתוקף היותה המזכירה המכהנת של "עדת שוחרים יקרים רהוטים יודעי מורשת עמוקה ודאית שימושית ייעודית מדעית רוחנית וחוזר חלילה". ד"ר מאני–פני הוא שהעניק לנו את השם, באומרו כי בחר בו משום שנשמע גדול כמו חבית–רום ריקה. (וולגארי לעתים, האיש הזה - אבל תמיד עמוק.) כולנו נוהגים לצרף את ראשי התיבות של האגודה לחתימת שמנו, כמקובל ב–א.מ.א., האגודה המלכותית לאמנויות, ב–א.ל.י.ם., האגודה להנחלת ידע מועיל, וכו' וכו'. ד"ר מאני–פני אומר שהאות א' מייצגת את המילה "אחרי", ושאת "ל.י.ם." יש לקרוא "לַיָם" (אלא שאין זה כך), וכך עולה כי הצירוף א.ל.י.ם. מייצג את הקריאה הפוחזת "אחרַי לים", ולא את האגודה הכבודה של הלורד בְּרוּם[3] - אבל ד"ר מאני–פני הוא איש כה משונה, עד שלעולם איני יודעת אל–נכון אם הוא אומר את האמת או מהתל בי. כך או כך, אנו מוסיפים תמיד לשמותינו את ראשי–התיבות ע.ש.י.ר.י.ם.ע.ו.ש.י.ם.ר.ו.ח - משמע עדת שוחרים יקרים רהוטים יודעי מורשת עמוקה ודאית שימושית ייעודית מדעית רוחנית וחוזר חלילה - אות אחת כנגד כל מילה, וכבר בזה ניכר שיפור של ממש לעומת מנהגו של הלורד ברום. ד"ר מאני–פני טוען שראשי–התיבות שלנו מפליאים למסור את דמותנו האמתית - אך חי ראשי שכוונתו נעלמת ממני.
חרף שירותיו הטובים של הדוקטור, מאמציה הלא–נלאים של האגודה לאותת לציבור על קיומה לא קצרו הצלחה–רבתי בטרם הצטרפתי אני לשורותיה. על צד האמת, החברים אימצו להם אורח דיון להגני וקל–דעת יתר–על–המידה. החיבורים שהוקראו בערבי השבתות הצטיינו בלהטוטי מוקיונים יותר מאשר בעומק, כמותם כמרקחות אשר טרפו חלב ביין. לא נחקרה סיבת–הסיבות. לא נחקר עיקר–העיקרים. לא נחקר כלום. איש לא שעה לאותה נקודה מכרעת, "כשירות הדברים והתאמתם". בקצרה, לא נכונו מופתֵי חיבור כמו זה. הכול היה בשפל - ואיזה שפל! לא עמקות, לא עיון, לא מטאפיסיקה - מאומה מאותו דבר שהמלומדים יכנו רוחניות, והנבערים יפטרוהו כלאחר–יד, כניד–נוֹד (ד"ר מ. אומר שהיה עלי לכתוב: "...יפטרוהו כלאחר–יד כנִידנוּד" - אבל אני מיטיבה לדעת ממנו.).
משהצטרפתי לאגודה נפניתי במרץ להשליט סגנון מחשבה וכתיבה משופר, והכול יודעים עד מה הגדלתי לעשות. כעת אנו מפיקים ב– ע.ש.י.ר.י.ם.ע.ו.ש.י.ם.ר.ו.ח. חיבורים שאינם נופלים בטיבם מאלה שתמצא מעל דפי "בלקווד". אני אומרת "בלקווד" באשר אני סמוכה ובטוחה כי הכתיבה המשובחת ביותר, בכל נושא שבעולם, מפארת את עמודיו של כתב–עת זה, ששמו הולך לפניו בצדק. "בלקווד" היה לנו למופת בכל דבר ועניין, ובהתאם לזאת אנו זוכים במהירות להכרה הציבורית המיוחלת. ככלות הכול, אין זה קשה כל–כך להתקין חיבור שיישא את חותמו המקורי של "בלקווד", אם רק יודעים כיצד לגשת למלאכה. מובן שאינני מכוונת לחיבורים הפוליטיים. כולם יודעים כיצד אלה באים לעולם, מאחר שד"ר מאני–פני הסביר זאת. מר בלקווד אוחז בזוג מספרי–חייטים, ושלושה שוליות עומדים לצדו, נכונים לכל הוראה. אחד מגיש לו את ה"טיימס", אחר את ה"אֶקזָמינֶר", ושלישי מושיט לו את "מילון העגה המקוצר של קאלי - סלנג בזבֶּנג!". לא נותר למר ב. אלא לגזור ולפזר, וזאת הוא עושה קל–מהרה: "אקזמינר", "סלנג בזבנג", וה"טיימס" - ואז ה"טיימס", "סלנג בזבנג", ו"אקזמינר" - ואז ה"טיימס", "אקזמינר", ו"סלנג בזבנג".
אך עיקר סגולתו של המגזין בחיבורים המקובצים במדור ה"שונות"; ומיטבם של אלה יימצא תחת הכותרת "לקט דלקת", כהגדרתו של ד"ר מאני–פני (יהא מובָנה אשר יהא), או "מבזקי די–נור", כהגדרתם של כל השאר. זה–מכבר ידעתי להוקיר זן זה של כתיבה, אך רק בביקורי האחרון אצל מר בלקווד (בשליחות האגודה) נודעה לי שיטת החיבור על כל דקדוקיה. שיטה זו פשוטה מאוד, ועם זאת אין פשטותה מופלגת כפשטותם של המאמרים הפוליטיים. משהופעתי אצל מר ב., והצגתי בפניו את בקשות האגודה, קיבל את פני בדרך–ארץ, הזמין אותי אל משרדו והסביר לי בבהירות את התהליך כולו.
"גברתי היקרה," פנה אלי, המום בעליל מחזותי המלכותית - לבשתי את שמלת הסאטן הארגמנית, עם הגדילים הירוקים והאמרות הכתומות. "גברתי היקרה," אמר, "הואילי לשבת. והרי לך כל התורה על רגל אחת: בראש ובראשונה מוכרח מחברם של מבזקי די–נור שיהיו לו דיו שחור מאוד, ועט גדול מאוד, שחודו קהה מאוד. ורשמי לפנייך, מרת פסיכה זנוביה!" מקץ שהות קלה המשיך, ומנהגו כבוּד וחגיגי מאוד, "רשמי לפנייך! - את העט - לא - מתקנים - לעולם! כאן, מאדאם, טמון סוד הבזקו וזיקוקו של המבזק. אני מקבל על עצמי לפסוק, כי שום איש, יהא כישרונו מופלג כאשר יהא, לא חיבר מימיו מאמר טוב, - הלא תביני אותי, - עם עט טוב. ברור–מאליו, כי חיבור שאפשר לקראו אינו ראוי לקריאה. זה עיקר גדול באמונתנו, ואם אינך נכונה לאמצו, הרי שהתוועדותנו תמה."
הוא עצר. מתוך שלא רציתי להביא את פגישתנו לקִצָהּ, הבעתי את הסכמתי לטענתו הברורה–מאליה, שאמִתָהּ נודעה לי זה–מכבר. הוא נראה מרוצה, והמשיך במסירת הנחיותיו.
"אפשר שתחשיבי לחוסר–טעם מרגיז, מרת פסיכה זנוביה, את נטייתי להציג בפנייך חיבור, או סדרת חיבורים, בתורת דגם הצריך לימוד; ובכל זאת ארשה לעצמי להסב את תשומת לבך לכמה מקרים. הבה נראה. היה לנו 'המת החי', דבר גדול! - דין–וחשבון מלא על תחושותיו של איש מן היישוב, אשר נטמן טרם שיצאה נשמתו - מלא טעם, בלהה, רגש, בקיאות ומטאפיסיקה. לו קראת היית נשבעת, שהמחבר נולד וגוּדל בתוך ארון. והיו לנו גם 'וידוייו של זולל–אופיום' - חומר טוב, טוב מאוד! - דמיון מרהיב - הגות עמוקה - מחשבה מפליגה - הרבה דם ואש, והרבה יותר מקורט של סתימות בריאה; רפרפת הבילה אשר החליקה בַּגרונות כולם. הם סברו שקולרידג' הוא מחברו של המסמך - אך לא כן. בָּבּוּן–המחמד שלי, ג'וניפֶּר, כתב אותו בקולמוס אחד על כוס יי"ש הולנדי מהול במים - 'חם, בלי סוכר.'" (אלמלא ערב לא אחר ממר בלקווד לעובדה אחרונה זו הייתי מתקשה להאמין בה.) "והיה לנו גם "נַסְיין בעל–כורחו", הכול אודות אדם, גם הוא מן היישוב, אשר נאפה בתנור ויצא בריא ושלם, well-done, אפשר לומר. והיה גם "יומנו של רופא מנוח", שיתרונו ביוונית קלוקלת וּשְטוּתִית קולחת - שתיהן מהלכות קסם על הבריות. והיה גם "האיש בפעמון" - חיבור, מרת זנוביה, שאין לי די מילים להמליץ עליו באוזנייך: קורותיו של איש צעיר, שהולך לישון תחת ענבל של פעמון כנסייה, ומתעורר לקול צלצול המודיע על הלוויה. הרעש מוציא אותו מדעתו, ובהתאם לזאת הוא שולף את פנקסיו ומתעד את תחושותיו. תחושות - סנסציות, בעגת–מומחים - הן ככלות הכול הדברים הגדולים באמת. אם יזדמן לך ביום מן הימים לטבוע או להיתלות, זִכרי להעלות על הכתב את הסנסציות שלך - עשר גיניאות בעד גיליון. אם חיבורים רבי–עוצמה את מבקשת, מרת זנוביה, הקפידי לדקדק בכל סנסציה."
"כך אעשה, מר בלקווד," אמרתי.
"טוב!" השיב. "אני רואה כי את תלמידה כלבבי. אך עוד ניטל עלי להשכילך בפרטים הנחוצים לחיבורו של מאמר, אשר יישא את החותם הסנסציוני האמתי של בלקווד - הזן אשר תביני כי אני מחשיבו למובחר שבזנים כולם.
"ראש לכול עלייך לקלוע את עצמך למצב–ביש, שאיש עוד לא התנסה בו לפנייך. התנור, למשל - ללא ספק בחירה מוצלחת. אך אם אין לך תנור או פעמון גדול בהישג יד, ואם שגרת יומך אינה משפיעה עלייך הזדמנויות ליפול מכדורים פורחים, להיבלע ברעש אדמה או להיתקע בארובה, יהא עלייך להסתפק בהעלאתה של תקלה דומה בדמיונך. כשלעצמי אעדיף כי יימצאו לך עובדות של ממש לסמוך עליהן את סיפורך. אין לדמיון סעד נאמן יותר כהיכרות מכלי ראשון עם העניין שעל הפרק. 'האמת מוזרה,' את יודעת, 'מוזרה יותר מן הבדיון' - מה עוד שהיא מיטיבה לשרת את ענייננו."
הבטחתי לו כי ברשותי זוג ביריות מובחרות, וכי בדעתי לתלות את עצמי מהן ללא דיחוי.
"יופי!" השיב, "אנא עשי זאת - אף על פי שכל עניין התלייה הפך נדוש משהו. אולי תיטיבי לעשות אם תטלי מנה ראויה–לשמה של טבליות בְּראנדְרֶת',[4] ואז תגוללי את תחושותייך. כך או כך, הנחיותי יפות לכל טיפוס של עסק–ביש, והן אפשר שבדרכך הביתה תחטפי מכה בראש, או תידרסי על–ידי אוטובוס, או תינשכי על–ידי כלב מוכה–כלבת, או תטבעי בבור–שופכין. אך הבה ונמשיך.
"משעה שבררת לך נושא, עלייך לשקול את סגנון הסיפֵּר הרצוי לך. לבחירתך סגנונות שונים - הסגנון הדידאקטי, הסגנון המתלהב, הסגנון הענייני - כולם רווחים דיים. אך לאחרונה עלתה קרנו של הסגנון הלאקוני, הקצוץ; סגנון של משפטים קצרים. משהו מעין: אני הכי חטוף. אני הכי מחטיף. משפט קצר עם נקודה. עושה תמיד ת'עבודה.
"ויש גם הסגנון המרומם–המתאבך, המתפעל עד כלות הפְּעלים. כמה מטובי סופרינו מתנשאים בו עד שמי–שמים. מין הדין שהמילים יתערבלו כסביבון ויקרקשו כרעשן - צירוף סגולות אשר מפליא לתפוס את מקומה של משמעות. זהו הנָאֶה מכל הסגנונות היאים למחבר, שאצה לו הדרך לְהָגֵג.
"וגם מקומו של הסגנון המטאפיסי לא ייפקד. אם את מכירה מילים גדולות, הרי שזוהי שעתן. דברי על האסכולה היוֹנית ועל האסכולה האֵלֵאָטית - על ארכיטאס, גורגיאס ואלְקְמֵאוֹן.[5] תגידי משהו על אובייקטיביות וסובייקטיביות. הקפידי להעליב אחד ושמו לוֹק.[6] עשי לך נוהג והגביהי את האף, וכל אימת שייפלט לך משהו מעט יותר מדי אבסורדי, אל תייגעי עצמך במחיקה; פשוט הוסיפי הערת–שוליים ובה את מציינת כי את התובנה המעמיקה דלעיל את חבה ל–'Kritik der reinem Vernunft' או ל–'Metaphysische Anfangsgrunde der Naturwissenschaft'.[7] זה ייראה משכיל וְ - וְ - וְכֵּן.
"יש עוד סגנונות רבים שאינם נופלים בתפארתם מאלה, אך אסתפק במניינם של שניים - הסגנון הטרנסצנדנטאלי והסגנון ההטרוגני. יתרונו של הראשון בסגולת הראייה אל טבע הדברים. ראייה אלחושית זו, אם יודעים לעשות בה שימוש, מסתברת כיעילה ביותר. הצצה חטופה ב'מחוג'[8] תפתח לך עולמות. במקרה זה הימנעי ממילים גדולות; הקטיני את מילותייך ככל האפשר, וכתבי אותן במהופך. עייני בשיריו של צ'אנינג[9] וצטטי מדבריו אודות 'איש שמן ומקרטע עם ישבן מתעתע.' תכניסי משהו על האחדות השמימית. אף לא הברה אחת על השְנִיוּת הארצית. ומעל לכול, השתלמי באמנות הרמיזה: רִמְזי לכול - אל תטעני מאומה. אם את רואה לנכון לומר 'לחם וחמאה', בשום פנים אל תאמרי זאת במפורש. את רשאית לומר כל דבר אשר משיק ל'לחם וחמאה'. את זכאית לומר 'עוגת כוסמת', ואפילו להרחיק לכת עד כדי 'דייסת שיבולת שועל', אך אם ללחם וחמאה תכווני, הישמרי לנפשך, מרת פסיכה היקרה מאוד, ויהיה מה שיהיה, אל תאמרי 'לחם וחמאה'!"
הבטחתי לו שכל עוד רוח באפי לא אעלה מילים אלה על דל שפתַי. הוא נשק לי והמשיך:
"אשר לסגנון ההטרוגני, אין זאת אלא ערבוביה הבוללת שווה–בשווה את כל הסגנונות שבעולם, ולפיכך מזוגים בה יחדיו העמוק, הכביר, המוזר, המפולפל, הנאות והיאות.
"הבה נניח כי הכרעת באשר לאירועים ולסגנון. העיקר - הלב של כל העסק, אם להודות על האמת - עדיין לפנייך, - אני רומז למלאכת המילוי. אין לצפות מליידי, אף לא מג'נטלמן, לנהל חיים של תולעת–ספרים. ועם זאת, ומעל לכל השאר, מן ההכרח שמאמרך יפיחַ אוויר בָּשׂוּם של השכלה, או לפחות ימציא ראיות לידע כללי נרחב. כעת אורה לך שיטה, שעל ידה תשיגי גם את הסגולה הזאת. שימי לב!" (הוא שלף שלושה–ארבעה כרכים רגילים–למראה, ופתח אותם בעמודים אקראיים). "השיטי את עינך על פני כל עמוד בכל ספר שבעולם, וּשְׁלִי על–נקלה פיסות קטנות של למדנות או bel-espritism, שאין כמותם לתיבולו של מאמר לבלקווד. הנה, רשמי לך בעודי מקריא. ראוי לנקוט פה חלוקת–משנה, אשר תבחין בין עובדות פיקנטיות לייצור דימויים מזה לבין ביטויים פיקנטיים לשיבוץ בשעת הצורך מזה. כתבי! - " ואני כתבתי בעודו מכתיב.
"עובדות פיקנטיות לדימויים. 'בראשית לא היו אלא שלוש מוזות - מלֶטֶה, מנֶמֶה, אוידה - הגות, זיכרון ושירה.' עובדה קטנה וחמודה, שאפשר להפיק ממנה הרבה אם משתמשים בה כהלכה. היא אינה ידועה לבריות, ועושה רושם של recherché. עלייך להקפיד למסור אותה דרך–אלתור.
"הלאה. 'נהר האַלפֶאוּס[10] עבר מתחת לפני הים ומימיו נותרו זכים.' עבש למדי; אך בלבוש הולם והגשה מושלמת שוב ייראה טרי ורענן.
"ועכשיו, הרי לך מציאה: 'יש מי שהאיריס הפַּרסית מבשמת אותם בניחוח מתוק ועז, בשעה שאחרים אינם משגיחים בריחה כלל.' איזה יופי, וכמה עדינות! סובבי קצת לפה, קצת לשם, ותראי שיעשה לך נפלאות. וכעת נפנה לדוגמה נוספת מתחום הבוטניקה - זה הולך כמו לחמניות טריות, במיוחד בסיועה של קצת לטינית. כתבי!
"'צמח ה–[11]Epidendrum Flos Aeris הנפוץ בג'אווה נושא פרח יפהפה, המוסיף לחיות לאחר שנעקר על שורשיו. המקומיים נוהגים לתלותו בחבל מן התקרה ולהתענג על ניחוחו במשך שנים.' זה גדול! עד כאן בעניינם של דימויים. כעת נפנה לביטויים פיקנטיים.
"ביטויים פיקנטיים. 'הרומאן הסיני הנערץ על הכול "מין–לינג–מינג".' נהדר! שיבצת מילים ספורות אלה במומחיות, וכבר הפגנת בפני קוראך הנאמן בקיאות בלשונה ובספרותה של סין. כך תוכלי להסתדר בלי ערבית, סנסקריט או צ'יקאסו. אך דבר לא יפטור אותך מידיעתן של ספרדית, איטלקית, גרמנית, לטינית ויוונית. אשיג לך בהקדם דגימה קטנה מכל אחת. כל שברי–הציטוטים טובים באותה מידה, כי כישרונך לבדו יכשיר את שיבוצם במאמר. כתבי!
"'Aussi tendre que Zaire' - ענוגה כמו זָאִיר - צרפתית. הפניה מחוכמת לצירוף 'la tendre Zaire', הנשנה תכופות בטרגדיה הצרפתית הנושאת שם זה.[12] אם ישובץ כהלכה, ביטוי זה ישמש עדות לצרפתית השגורה על לשונך, ואף יגדיל לעשות ברמזו על מעמקים של ידענות ושנינה. כך, למשל, באפשרותך לומר כי התרנגולת שאכלת (כתבי חיבור ובו תספרי איך נחנקת למוות על–ידי עצם של תרנגולת) לא היתה כלל ועיקר aussi tendre que Zaire. כתבי!
'Van muerte tan escondida,
Que no te sienta venir,
Porque el plazer del morir,
No mestorne a dar la vida.'
"ספרדית - מיגל דה סרוונטס.[13] 'מהר ובוא עלי, מוות! אך אל תניח לי לראות בבואך, פן העונג שאדע למראיתך ישיב אותי לאסוני אל החיים.' תוכלי להגניב חידוד זה a propos הפרפורים האחרונים של מלחמתך בעצם. כתבי!
'Il pover' huomo che non se'n era accorto,
Andava combattendo, e era morto.'
"איטלקית, כמובן - אריוסטו.[14] הפסוק מספר בגיבור גדול, אשר בלהט הקרבות לא השגיח כי נטבח והוסיף להילחם ללא חת, במותו כבחייו. נגיעתו של הסיפור לעניינך ברורה - אני סומך עלייך, גברת פסיכה, שלא תתעצלי ותבעטי שעה וחצי לפחות אחרי שתיחנקי למוות. בבקשה לכתוב!
'Und sterb' ich doch, so sterb' ich denn
Durch sie-durch sie!'
"גרמנית - שילר.[15] 'ואם שבקתי אז שבקתי - למענך - למענך!' כאן ברור שאת פונה לסיבת אסונך, התרנגולת. ואמנם הראי לי איש בר–דעת (או אשה בת–דעת) אשר לא ימות בנפש חפצה למען תרנגולת מפוטמת כהלכה מזן מוֹלאקָה המובחר, ממולאה צלפים ופטריות, ומוגשת לתפארת בקערת סלט עטורה פלחי תפוז en mosaiques. כתבי! (נסי אצל 'טורטוני' - שם מגישים תרנגולות בדרך זו ממש) - כתבי, בשם שמים!
"הרי לך מימרה לטינית קטנה וחמודה, ונדירה גם כן (בימים שהלטינית שגורה בפי כול, הבררנות יפה למחברים): ignoratio elenchi. הוא ביצע ignoratio elenchi - משמע הוא הבין את מילותייך אך לא עמד על משמעות דברֵך. האיש היה טיפש, את מבינה: איזה ברנש מסכן שאת פונה אליו בעודך נחנקת מעצם התרנגולת, ולפיכך הוא לא ממש מבין על מה את מדברת. תני לו בשיניים עם ignoratio elenchi, וכבר הוא מחוסל. אם עוד יעז להשיבך, החזירי לו במילותיו של לוּקאנוּס[16] (הרי הן) כי דיבורים אינם אלא anemonoe verborum - מילים ככלניות! הכלנית, עם כל זוהרה, ריח אין לה. ואם עוד יבקש לעשות רוח, תרדי עליו ללא שיהוי עם insomnia Jovis, חלומות של יופיטר - מימרה שסיליוס איטאליקוס[17] (ראי ראי!) שומר למחשבות פורחות ונפוחות. זה כבר יגמור אותו סופית; לא יהיה לו אלא להתגלגל על צדו ולמות. האם תואילי בטובך לכתוב?
"ומשהו יפה מיוונית - מדמוסתנס, למשל: אנֶרוֹ פֶאוּגוֹן קאי פּאלין מאקֶסֶטאי. ב"הוּדיבְּראס"[18] אפשר למצוא תרגום נסבל -
'מי שנמלט יוכל לשוב ללחום,
אך הנופל כבר לא ישוב הלום.'
"היוונית למאמר של "בלקווד" כמו כפפה ליד. האותיות עצמן משרות עמקות על סביבתן. ראי, מאדאם, איך קורנת הבינה מצורתה של אפסילון! וּפִי עוד תקודם למעלת הגמון! וכלום היתה בזמן מן הזמנים ברייה פקחית יותר מאוֹמיקְרוֹן? ואת הטאו את קולטת?! בקיצור, היוונית היא לשונה של הסנסציה. הנגיעה לאסונך ברורה כשמש: קשקשי איזה פסוק ובו קללה קשה משאול, שתרחף כאולטימאטום על ראש הכסיל המנוול שלא הבין אותך בהלינך על עצם–תרנגולת באנגלית פשוטה. חזקה עליו שיבין את הרמז ויסתלק."
בזאת תמו ההנחיות שהיה לאל ידו של מר ב. להעניק לי, אך אני חשתי כי קיבלתי די. סוף–סוף הוכשרתי לכתוב מאמר לבלקווד, והייתי נחושה לעשות זאת לאלתר. בפרידתנו הציע מר ב. לרכוש את החיבור העתיד להתחבר; אך מאחר שלא יכול לשלם לי יותר מחמישים גיניאות בעבור גיליון, העדפתי לתרום את המאמר לאגודתנו במקום להעלותו קורבן בעד סכום כה עלוב. למרות רוח קמצנית זו, האדון הנידון הפגין התחשבות מופלגת בכל ההיבטים האחרים, ונהג בי דרך–ארץ שאין מושלה. מילותיו האחרונות הותירו בלבי רושם עמוק, ואני מקווה כי לעולם אזכרן מתוך הכרת–תודה.
"מרת זנוביה היקרה," אמר ודמעות עומדות בעיניו, "האם יש דבר–מה נוסף שבכוחי לעשות כדי לקדם את הצלחתה של משימתך הנאצלת? תני לי ואחשוב! ייתכן שלא יעלה בידך להזדרז ו - ו - ולטבוע, או - להיחנק מעצם של תרנגולת, או - או להיתלות, - או - להינשך על ידֵי - אך רגע! עכשיו כשאני חושב על זה, יש צמד בולדוגים מצוינים מאוד בחצר - חבר'ה טובים, את יכולה לסמוך עלי - מופרעים והכול - בדיוק מה שחיפשת - הם יבלעו אותך עד האוזניים בתוך למטה מחמש דקות (קחי את השעון שלי!) - ותחשבי - רק תחשבי - אילו תחושות - אילו סנסציות! הנה! אני אומר - טום! - פיטר! - דיק - מה איתך, נבל! - שחרר את הכְּלָ - " אך הואיל ואצה לי הדרך באמת–ובתמים, ולא נותר לי ולו רגע מיותר, נאלצתי להחיש את פרידתי, ובהתאם לזאת הסתלקתי בו–ברגע - וּמִנהגי חטוף - אני מודה - יותר מכפי שהנימוס היה סובל בעת אחרת.
עם פרידתי מעל מר בלקווד חתרתי בכל מאודי להיקלע לאלתר לאיזה קושי בהתאם לעצתו, ומגמה זו היא שהנחתה אותי במהלך יום תמים כמעט שבו שוטטתי ברחבי אדינבורו, תרה נואשות אחר הרפתקאות - הרפתקאות שיהלמו את עוצמות רגשותי, ויתלבשו בדמותו הגאיונה של המאמר אשר היה בדעתי לכתוב. במסעי זה התלוו אלי משרת כושי אחד, פומפיי, וכלבת–חיקי הקטנה דיאנה, שאותה הבאתי עמי מפילדלפיה. אך משימתי המפרכת לא צלחה בידי אלא בדמדומי הערב. או–אז נפל דבר, אשר המאמר הבא, הכתוב בסגנון ההטרוגני, הוא תולַדתו ותמציתו.