1. פיגוע הטרור במנצ’סטר
עשרים ושתיים, מספר כה תפֵל –
ילדים אובדים נערמים בתל
יהַדרו הכּסילים המאמינים בעֶלם שפל.
קינת תבל
הניפו ידיהם לאוויר בחדווה
לאחר הרעש הופיעה האַדְוָה
הם נָסים לחֶביון
בחדרים אופף כיליון.
בלילה הזה הורים לא יזכו להשכיב ילדיהם –
בלילה הזה הסהר נוהם,
בלילה הזה ילדה התייתמה מאם.
בהיכל אחד כמו חיוֹת
דוחפים ובוהים בגופות.
מעל לתריסר בלונים מתפוצצים
מעל לארבעים ותשעה כוכבים נוצצים,
הַשאר רצים.
המוות הוא סופי –
אין-סופי.
הוא דוהר לכיוונה...
שמונָה ורדים לילדה יפה.
2. שואה
זברות כחושות לא נשברות –
בשׁוּרה הן עומדות.
תלָאות צורבות עשתונות,
טלאים תפורים לחולצות.
שׂרָפים עושים חסדים!
כל חייהם עמלו להם,
מָעלו חייהם בהם.
המרצחים פושעים!
קָברה אודותיה וזיכרונותיה,
ציירה מפת אוצר עם דרום, מזרח ומערב,
אותה אחרי התופת איבדה.
רבים הם בני האדם, מעטים הם המלאכים,
את מי אופפת ההילה מבֵּין כל האנשים?
הנה אחים לרגלינו נופלים,
רבים הם הלוחמים המצטיירים כטְמירים.
עֲדָיים וענקים נמכרים,
חדווה וחיים נֶעשקים.
הכוכבים מהשמיים נפלו לשממה,
הם מתַזזים באדמה
ברגליים יחפות, עקורים מתִקווה.
3. שערי יפתח
תחת הקרשים, שורשים צומחים
מחלחלים למעבֵה האדמה,
נעורים מוזהבים.
אֶפצח ברון ובשיכרון,
עשור יעבור בשיר ובמזמור.
יקירים נָמוֹגוּ, אוהבים התפוגגו –
על אדמה זאת פרחו ונבלו.
מיטות ריקות מיתות.
הגג רופף והקיר רעוע
נס שהוא עדיין נטוע.
אולם אין הוא עוד שלי
אנוכי חפֵצה לאותה נחלתי.
פיסות זיכרון פזורות על שביל מרגליות
שדה חבצלות, מושיטה יָדַי לגעת בדמעות.
טחב ואֵזוב במעלה המדרגות
מעולם לא עזבתי ומעולם לא אֶעזוב.
אנה אלך?
איֵה ביתי?
תועה במשעול נפשי.
4. שנאה עצמית
הנני נלאית מִמַרְאָה עגומה.
חרֵדה אני כי פגומה
דמעתי בעֲלָטָה.
אנוכי כסילה
באר משאלות, מלאה מטבעות,
המָגור הינו מזור בעשתונות,
ההשתקפות רושפת עלבונות,
בוסר אני, לא אבשיל לעולם,
אתחבק ואתרפק עם אמונה תפלה.
רֵעַ אמצא בלהב התער,
אפתח את השער,
לא אראה עוד שחר
בגין יפסח עליי הצער.
המשעולים נסגרים,
דמדומים נצחיים.
שנאה עצמית – סוף אלטרנטיבי
{ואתעורר מחלום אשר תִעתע,
ואבקר בבאר שהפכה למעיין נובע.
המראה ניתצת תחת אור הכוכבים
הרסיסים עפים לשמיים הצחורים
ולא עוד אקשיב להבלים
אשר התרוצצו בחצר ביתי וכעת בה קבורים}
5. יומן מסע
פֶּן אשאר במשכן נעוריי
כדי להפליג למסע נְדוּדַי.
זולת הזרזיר אשיר גם אני
חרף היותי לבדי ואף אדם לא ישמעני.
הִתְפַיידְתִּי מהשרשראות הכרוכות סביב צווארי,
משעול גדוש פירות הפך למשעול פּוּרְעָנִי.
ארוץ בַּניר הכביר ואפרוס כנפיי,
אשקיף מעל הגיא.
אותיר יקיריי מאחוריי
אובֶה להיות אַבָּדַאי.
