1
ברגורט - חורף 2011
אנחנו נעים עכשיו ברחובות ברגורט בלילה, קרוב לקרקע, בתנועה מתואמת, במבנה מהודק ודחוס. אנחנו חרישיים, העיניים מצומצמות לנקודה או פסיק. אנחנו אֶקס־מֶנים, מוטציות עם כוחות על־טבעיים, קבוצה של אחים, האליטה.
רכב בוער בדריוֶודסטוֶוגֶן, ואנחנו שומעים את שמשת הרכב מתפוצצת מרוב חום, רואים את הזכוכית מתנפצת על פני השלג כמו קרח, רסיסים שקופים של תסכול ועונג. זה קורה כל לילה שני בחורף הזה, והילדים כבר לא טורחים לרוץ אל הגשר להולכי הרגל מעל מסילת הרכבת. הם עומדים קרוב כל כך עד שהלהבות משתקפות בעיניהם הפקוחות לרווחה, ועורם מתחיל להיחרך. הם יודעים בדיוק כמה זמן ייקח עד שהסירנות ייכנסו לפעולה. הם לא ממהרים, אין להם הגבלת זמן, אפילו אין להם כבר ממה לברוח.
אבל אנחנו לא עוצרים, לפנינו מטרה גדולה יותר, אנחנו לא עוד סתם ילדים שמבעירים מכוניות. אנחנו נשרים ועיטים, טורפים עם טפרים חדים כתער, שיניים חדות ותיאבון גדול. לואיס, רייבן, מהדי ובאונטי. אני מפנה ראש ורואה את האחים שלי — צללים בלהט האש — ומשהו בלב שלי מתרחב. חדלתי לרדוף אחרייך. את כבר עזבת את כל זה לפני זמן רב. ואף על פי שהצל שלך עדיין נופל על הקירות האפורים של החדר שלנו בכל לילה כשאני שוכב במיטה, החברים שלי — האחים שלי — שהם כמוני, עליהם אני חושב. אבודים ותועים. ריקים ועייפים.
"היי, פאדי?"
קולו של באונטי גבוה וחלול, כאילו אין לו די אוויר בריאות.
"סתום, יא מתרומם," מסנן רייבן חרש.
הוא נותן לו טפיחה קלה בכתף ודוחף את באונטי לתוך השלג העמוק.
"תפסיק," אני אומר. "זה רציני עכשיו, הבנת?"
"אבל..." אומר באונטי.
"בלי אבל, יא שרמוטה1."
רייבן שוב מהסה אותו ומרים יד.
"אז אתה בטוח בעניין הקוד של הדלת?"
באונטי ממשיך, אבל נסוג צעד אחד לאחור כדי לחמוק מהמכה.
"אתה בטוח שהם לא שינו את זה?"
הבטון מתנשא מעלינו, מקיף אותנו, לופת אותנו. האוויר קר ומדיף ריח של דלק בוער. אני מושך בכתפיים, מרגיש איך הריאות מתהדקות. מרגיש מה שאני תמיד מרגיש: אני לא יודע כלום, אף פעם לא בטוח בכלום.
"כן, לעזאזל," אני אומר. "סתום ת'פה."
אנחנו ממתינים בצללים בצד השני של כיכר הפיראטים אף על פי שהיא ריקה, אף על פי שהשעה שלוש לפנות בוקר. אנחנו מחכים עד שאנחנו שומעים את הסירנות חוצות את הכביש המהיר, מחכים עד שאנחנו רואים את השמיים מעל מגרש המשחקים מוארים באורות כחולים. מחכים עד שאנחנו רואים את מהדי מכתת רגליים על המדרכה המכוסה קרח מחוץ לחנות הקבב של סמי, הצעדים שלו נשמעים כמו חבטות עמומות באפלת החורף. הסירנות הסתלקו בינתיים, ונשמעות רק צעקות הילדים שֶרצים על הגשר להולכי הרגל בכיוון ההפוך.
"השטח פנוי," מתנשף מהדי, ריאותיו שורקות בגלל אסתמה.
הוא רוכן לפנים, גונח.
"רק מכבי אש, הם כבר לא שולחים משטרה."
כולנו מהנהנים בשקט, כבדי ראש כמו בלוויה. זה רציני עכשיו. המפתח בוער לי בכיס, הקוד חרות בזיכרוני. אני מניח לעיניים לנדוד אל מעבר לכיכר ואחר כך למעלה — אל החלונות המכוסים טביעות יד דביקות של ילדים, החזית הסדוקה, הצילונים שהסתבכו, הווילונות שנתפרו מסדינים, צלחות הלוויין, הדגלים הסומאליים, ואז עוד למעלה אל הגג ומעבר לו. השמיים שחורים וקרים, ואפילו הכוכבים כבו הלילה, אפילו לא פיסה עצובה של ירח, רק עננים שחורים ריקים, ושום דבר אחר. בכל זאת, אני מניח לעיניים להשתהות שם, קפואות כמו האצבעות שלי והלילה. זאת הבחירה אמיתית: את או האחים שלי.
אני מאלץ את עיניי להתנתק מהשמיים, כמו למשוך לשון מעמוד מתכת קפוא, ואומר: "למה אתם מחכים? יאללה!"
אנחנו חוצים במהירות את הכיכר במבנה הדוק, בגנבה כמו מל"טים מזוינים. אנחנו יחידה אחת, אנחנו גנגסטרים, אנחנו אליטה. אנחנו נעים בלי קול, רק עשן יוצא לנו מהפה, רק נשימה ודם גועשים במהירות באוזניים, רק אנחנו והמשימה שלנו.
זה קל. מקישים את הקוד של דלת כניסה, אני אפילו לא מסתכל מעבר לכתף. כולם בפנים, ואז אני עושה את מה שראיתי אותך עושה — ניגש ישר אל מקלדת הלחצנים הלבנה, הלב הולם, מקיש את הקוד ורואה FROM על הצג, המתנה של אלפית השנייה בלבד והצפצוף הארוך שפירושו שזה עבד, ואנחנו בפנים. חילופי כִּיפים מהירים, שתיקה, מדליקים פנסים וממשיכים לאורך המסדרון אל תוך הסטודיו.
שני מחשבי מֶקבּוּק ניידים על השולחן בחדר מיקסינג. הופה! שלנו עכשיו. שני סמסונגים בהטענה. הופה! שלנו עכשיו. שלושה טאבלטים קטנים. הופה! מיקרופונים וגיטרות. אנחנו מסתכלים זה על זה. לעזאזל. כבד מדי. אני מתכופף מתחת לשולחן המיקסינג, כורע, מגשש בחושך עד שאני מוצא את זה. לאט־לאט אני מושך החוצה קופסת נעליים. פותח אותה, מקרב אליה את הפנים ומניח לריח המתוק של הגראס לשטוף אותי.
"איי!"
אני מרים ג'וינט ומראה לאחים, שעיניהם מתרחבות והם זוקפים מולי אגודלים. אבל יש עוד. ראיתי את זה כשהייתי כאן איתך, ראיתי את בלֶקאַיי לוקח אלפיים ונותן אותם לכמה חנפנים עלובים כדי לקנות אלכוהול: זאת הייתה הפעם הראשונה שזה עלה בדעתי, הפעם הראשונה שהרעיון נולד.
אני מתגנב לחדר האחר, המשרד. מושך את המגירה העליונה, אבל היא נעולה. הקופה!
"רייבן!" אני לוחש לתוך הסטודיו. "מברג."
רייבן הוא מלך המברגים, האזמלים והלוֹמים. אין חלון, אין דלת שהוא לא יכול לפתוח — אז זה קל. הוא מצמיד את גופו אל משטח השולחן ומתכופף מעליו, והמגירה קופצת החוצה. הקופה ירוקה וכבדה, ואני עוצר את רייבן מלפרוץ אותה.
"לא," אני אומר. "נעשה את זה אחר כך."
ואז זה נגמר. אנחנו יוצאים מהדלת בריצה כמו מים, הידיים עמוסות, מגיעים למגרש המשחקים ושם מחלקים את השלל באופן גס. אני לוקח את הקופה ומֶקבּוּק אחד.
"לשמור על פרופיל נמוך. נתראה ביום חמישי."
ואז זה נגמר. הלילה קר וריק ושקט. אפילו המכוניות כבר לא בוערות, והעייפות שוטפת אותי כמו ים, כמו שלג, כמו חשכה, ואני מכתת רגליים הביתה, חרישי וריק, בכלל לא כמו שציפיתי.
בחדר שלי, האור הצהוב־אפרפר של פנס הרחוב מחוץ לחלון מסרב להרפות ממני. הוא מוצא את דרכו מתחת לעפעפיים ואל תוך האישונים, גם כשאני עוצם עיניים וקובר את הראש בתוך הכרית. לא משנה מה אני עושה, הוא לא מניח לי לישון. בסוף אני נכנע, פוקח עיניים ויושב זקוף במיטה, אבל לא מדליק את המנורה. הזמן זוחל לאט ומשנה צורה עד שלבסוף הוא נעצר לגמרי, ואני שומע את דלת החדר חורקת, הרצפה גונחת. אני לא מסתובב, רק ממשיך לנעוץ עיניים בקיר.
את מביאה איתך את החורף לחדר ויושבת בקצה המיטה שלי. האוויר דומם.
"זוכר כשהיינו קטנים?" את אומרת. "היית בטח בן עשר או משהו כזה? זוכר כשהתחלתי להגיד שאני חייבת להסתלק מכאן?"
אני יודע מה את הולכת לספר לי, זה אחד מהסיפורים שלך, חלק מהמיתולוגיה שלנו, אבל אני לא אומר כלום. רק יושב לי, ריק, בגב ישר.
"היה לי עוד ריב איתם. לא זוכרת על מה זה היה. איזה חרא אחד, איזה בולשיט, מי יודע? וברחתי, לא חזרתי הביתה עד שעה מאוחרת. ואתה היית גדול מדי בשביל לשחק בלֶגוֹ המלוכלך שלך מחנות הצדקה. אבל כשבאתי הביתה, שמת את כל החתיכות הכחולות על אחת הצלחות הירוקות האלה, עם קצת לבן פה ושם, והנחת אותה על המיטה שלי לפני שהלכת לישון. אתה זוכר?"
אני מהנהן חלושות. אני זוכר. אני זוכר הכול.
"אתה זוכר מה אמרת?"
אני שותק. זה היה לפני יותר מדי זמן. יותר מדי דברים קרו מאז.
"אמרת שזה ים. שבנית לנו ים לשוט עליו. ושאתה תבנה לנו סירה לשוט עליה."
אני מרגיש את זה בוער מאחורי העפעפיים ובחזה. אני מרגיש שהכול קורס, טובע בעבר, טובע בעתיד. לא צריך מים בשביל לטבוע.
"אבל אף פעם לא בנית את הסירה הזאת, פאדי, רק את הים."
אני רוצה להגיד משהו, לנסות להסביר, להתחנן שתסלחי לי, תסלחי לי, תסלחי לי. אבל אני יודע שכל מה שאני יכול לעשות זה לייבב, כל מה שאני עושה זה רק לגרום כאוס ומתח. אנחנו יושבים בדממה.
ואז, לבסוף: "אולי סוף־סוף בנית את הסירה הזאת, פאדי," את אומרת. "אבל יש בה מקום רק לאחד."
ואז אני מפנה את הראש ומסתכל עלייך. את עייפה ורזה, העור שלך חיוור באור העמום. אני יודע שאת בדרך למקום אחר מאז שהייתי קטן. אבל אף פעם לא ראיתי אותך ככה.
"למה את מתכוונת?" אני שואל.
את נראית עצובה כל כך כשאת מסתכלת עליי. לא מאוכזבת, לא כועסת. רק עצובה.
"מה חשבת? שהם לא יגלו שהשתמשת בקוד שלי? לכל אחד יש קוד משלו לסטודיו. אז תמיד יודעים מי היה שם ומתי. זה הדבר הראשון שחורחֶה יבדוק מחר, והוא יראה שהשתמשו בקוד שלי, לא?"
מה אני צריך לעשות? הבושה בוערת בתוכי. הטיפשות הזאת שלי. אני חַאִין — בוגד. ואז באה האימה.
"חורחה ובלקאַיי," אני אומר. "הם יהרגו אותי."
"לא הם," את אומרת. "אבל בִּיז או מחמוד או הרוסי בטח יעשו את זה."
עכשיו אני מרגיש את הדמעות זולגות על לחיי. הדמעות מבישות, כמובן, אבל הפחד משתק אותי.
"פאדי, יא חבּיבּי," את אומרת. "איך יכולת להיות כל כך מטומטם? אתה יודע שהם לא יסתפקו רק בזה שתחזירו להם את מה שלקחתם. כל מי שעושה דבר כזה לפּיראט טֵייפּס... לעזאזל, פאדי, זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים להתגאות בו. כל מי שעושה משהו כזה הוא בוגד. אף אחד לא יזיז אצבע לעצור אותם."
מבעד לדמעות אני רואה אותך קמה מהמיטה והולכת לארון שלך. את כמעט אף פעם לא כאן, רק כמה לילות בשבוע, אבל אני יודע שאת שומרת שם את מחברות הציור שלך. עכשיו את מרימה יד למדף העליון, מחטטת בין הפנקסים והמחברות וזורקת אותם לתיק של פּיראט טֵייפּס ביחד עם המילון השוודי שלך.
אני מרגיש מרוחק כל כך עכשיו, איך חשבנו שמספיק אם נלמד את כל המילים האלה. את עוצרת, מוציאה בחזרה את המילון ומניחה אותו על המיטה.
"יותר טוב שאתה תיקח את זה," את אומרת. "אני כבר לא צריכה אותו."
אני מסתיר את הפנים בידיים, לא יכול לראות אותך עוד.
"איך ידעת?" אני שואל בשקט. "איך ידעת על פּיראט טֵייפּס?"
אני מציץ בין האצבעות ורואה איך את מושכת בכתפיים, איך את מנענעת את הראש.
"ראיתי אותך על הגשר היום אחר הצהריים, מעשן בשרשרת. היה ברור שאתה זומם משהו. אתה לא בדיוק רגוע, פאדי. ואז שמעתי על הפריצה. חיברתי אחד ועוד אחד. אני לא טיפשה."
"מה את הולכת לעשות?" אני שואל. "לאן את הולכת?"
"זה לא משנה. יותר טוב שלא תדע כרגע. אני אצור איתך קשר יותר מאוחר."
את כורעת מולי, מסירה לי בכוח את הידיים מהפנים, מכריחה אותי להביט בך.
"עכשיו," את אומרת והקול שלך חמור כל כך עד שהאוויר רועד סביבנו. "עד כמה שידוע להם זאת אני שהייתי בסטודיו בלילה האחרון. זה הקוד שלי. אם אני איעלם לתוך הלילה בלי להגיד מילה, לא תהיה להם שום סיבה לחשוד באף אחד אחר."
את אוחזת בי במפרקי הידיים, מישירה אליי מבט, מבעד לדמעות ולבושה שלי, מבעד למראות ולעשן של האשליה שלי, ישר לתוך מי שאני, ישר לקרקעית.
אני לא יודע מה להגיד. אני פותח את הפה וסוגר אותו, מנסה לסובב את הראש, אבל את לא מניחה לי.
"אבל אני לא מבין," אני מנסה.
"זה פשוט, יא חבּיבּי," את אומרת. "בסוף, בכל זאת בנית לי סירה."
את מלטפת את שערי.
"סלחי לי," אני אומר. "סלחי לי, סלחי לי."
אני עוצם עיניים וחש את השפתיים היבשות שלך על לחיי. כשאני שוב פוקח אותן, את אינך.
