זקופים - גברים מדברים מיניות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זקופים - גברים מדברים מיניות
מכר
אלפי
עותקים
זקופים - גברים מדברים מיניות
מכר
אלפי
עותקים

זקופים - גברים מדברים מיניות

4.5 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יוסי אשור

יוסי אשור, בן 45, איש חינוך וטבע, מרצה ומנחה קבוצות למיניות גברית. 

תקציר

"הספר הזה עושה מעשה חשוב ומרפא. המונולוגים המרתקים מציגים דיבור אמיתי וחשוף על מיניות גברית, מעוררים השראה ופותחים חלון חשוב עבור כולנו."
ד"ר אורן גור, פסיכולוג קליני, רכז־שותף בתוכנית להכשרת מנחי גברים, אוניברסיטת ת"א
 
זקופים מביא את קולם של גברים במסעם לגילוי המיניות, בשלבים השונים של החיים, גם בתוך מעשה האהבה וגם מחוץ לו. הספר חושף אותנו לראשונה לעולמם המיני של גברים, ומעניק לנו את המפתח לקודש הקודשים שלהם – מקום שיש בו אשמה, בושה ופחד, לצד תשוקה, עוצמה ועונג.
בספר 28 מונולוגים של גברים שמדברים על המיניות שלהם. הגברים הם ישראלים, במגוון רחב של גילים, רקעים ומצבי חיים. זקופים מתאר מיניות כפי שגברים תופסים אותה, במילים שלהם, בצורה ברורה וכנה, בלי גאווה ובלי מבוכה.
זקופים מספק הזדמנות לגברים ולנשים לחוות סוף־סוף את המיניות הגברית מבעד לקליפות ומאחורי הסיסמאות. דווקא בעולם שבו מיניות גברית נשמעת בעיקר בהקשרים הכואבים והאלימים שלה, חשוב  להיזכר כי מיניות גברית היא במהותה כוח עוצמתי, מסעיר, חכם ומעניק.
 
יוסי אשור, בן 45, איש חינוך וטבע, מרצה ומנחה קבוצות למיניות גברית. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

מה יש כאן?
 
 
הספר הזה כולל 28 מונולוגים של גברים שמדברים על המיניות שלהם. הגברים הם ישראלים, מגוונים מבחינת גיל ומצבי חיים, הצעיר בן 20 והמבוגר בן 82. עם כולם נפגשתי ושוחחתי בין נובמבר 2017 לספטמבר 2019. כל שיחה כתבתי כמונולוג.
 
בין המונולוגים משובצים קטעים נוספים שנלקחו מהשיחות שקיימתי עם אותם גברים. נוסף על כך, הספר כולל איורים. כל מונולוג, קטע או איור עומדים בפני עצמם ואין ביניהם קשר ישיר.
 
בעמודים האחרונים אפשר למצוא את הרקע לספר הזה, וגם את החלום שלי.
 
בעמודים הבאים יש פנייה לקוראים, ומומלץ לקרוא את כולה.
 
 
 
יוסי
 
 
פנייה לגברים
 
את הספר הזה כתבתי בשבילנו. כי חסר לנו. חסרה לנו לגיטימציה לדבר על המיניות שלנו. חסרה שפה. אנחנו חסרים מקומות שבהם נרגיש בטוחים לבטא את המיניות שלנו. חסרה לנו השראה. יש בנו מיניות, ולא סתם נהוג לחבר בין גבריות למיניות. אבל השיח על מיניות גברית לרוב שטוח, לא מעמיק, מצמיד לנו סטריאוטיפים, מתעלם מדקויות, עיוור לכאב.
 
הספר הזה עשה לי טוב, ואני רוצה לספר לך איך. הוא גרם לי להרגיש שאני לא לבד, שאני לא חריג. למדתי להרגיש יותר נוח עם הגוף שלי. למדתי לדבר על המיניות שלי. פעם, אם היית ניגש אליי, ואומר, "יוסי, ספר על המיניות שלך," הייתי עונה, "אממממממממממ." כי לא ידעתי איך להגיד את זה. בבית שבו גדלתי, מעולם לא דיברתי על מיניות עם אבא שלי, ולא עם האחים שלי, ולא עם החברים שלי (ואני לא סופר שיחות פאבים, שיחות אגו, שיחות פורנו), וגם כמעט לא פגשתי שיחות כאלה בספרים או בסרטים. בקיצור, גם כשמשהו בער לי בתוך הבטן ורצה לצאת, הוא היה נעצר אצלי בגרון, כי לא היו לי מילים.
 
אני רוצה להציע לך לקרוא את הספר לאט. לא בבת־אחת. תן זמן לכל דמות להיספג. קח הפסקה בין מונולוג למונולוג. תניח את הספר גלוי על השולחן, או בשירותים, וקרא אותו בלגימות קטנות. תן לו להיות חבר שלך. ואם קטע מסוים מכעיס או לא נעים, דלג עליו.
 
אל תקרא אותו בסוד. זה לא פורנו שרואים בחושך ולבד. זו לא אוננות שעושים בדלת סגורה. זה לא לקנות קונדומים במבוכה. קרא את הספר הזה בנינוחות, כי זה שלך, כי מיניות גברית היא חלק ממך ומכולנו. ככה זה. בלי גאווה ובלי בושה.
 
ועוד משהו. תדע שאנחנו עשינו את זה. כל הדוברים בספר הם גברים. גם העורך גבר וגם המאייר גבר. אני, שפגשתי ושמעתי וכתבתי, גם אני גבר. גם העורך הלשוני, המעצב הגרפי והסבל בבית הדפוס, כולם גברים. אני אומר את זה לא כדי שנתבצר אלא כדי שנרגיש שזה שלנו. זה שבט שאליו גם אתה שייך.
 
 
פנייה לנשים
 
אתן הרות אותנו. מתוך הגוף שלכן יצאנו. אתן האמהות שלנו. אתן החברות שלנו. אתן המאהבות שלנו. אתן הבנות שלנו. אתן חלק מהחיים שלנו. אנחנו לומדים מכן. אנחנו מתפעלים מכן, מפחדים מכן, משתוקקים לכן, סקרנים כל־כך להבין אתכן. המציאות שמה אותנו יחד בעולם הזה, שני מגדרים שמשלימים זה את זה. במילים אחרות, אנחנו יחד כאן בסיפור הזה. אין בינינו תחרות. אין מלחמה. אני, כגבר משוחרר, רוצה לידי אישה משוחררת, ואת, כאישה משוחררת, רוצה לידך גבר משוחרר. ככה זה כשאין מאבק. וממה יש לנו להשתחרר? מסיפורים של דורות, על מה תפקידו של הגבר ומה תפקידה של האישה. מהי גבריות ומהי נשיות. סיפורים על גבי סיפורים על גבי סיפורים. ברובם יש אמת, שמבוססת על טראומות עמוקות שעדיין מדממות, על צלקות שלא הגלידו, אבל יש בהם גם פחדים והגזמות. אני מגיש לכן את הספר הזה כשידיי לשלום, להבנה, להיכרות, לסליחה.
 
יכול להיות שתפגשי כאן סיפור שיעורר בך כעס ואיתו יבוא כאב. הגבולות שלך נפרצו ללא רשות על ידי גברים אין־ספור פעמים. את צודקת. באמת נפגעת. הכאב שלך אמיתי, והכעס שלך מוצדק.
 
יכול להיות שיתעוררו בך ספקנות וחשדנות. מה? גברים באמת מדברים ככה? גברים יכולים להרגיש ככה? יכול להיות שתחשבי שמדובר באוסף של גברים יוצאי דופן. אבל לא. מדובר בגברים מהשורה, שאת רובם לא הכרתי, וכשנפגשנו פשוט שאלתי והקשבתי להם ממש טוב. אז כן, גברים מדברים ככה, במילים האלה.
 
יכול להיות שתרגישי מבוכה. השפה שבה כתובים המונולוגים היא שפה מדוברת, לא אקדמית ולפעמים בוטה. הבאתי את המילים כפי שאותם גברים דיברו, כפי שהם חושבים. היו מעט מאוד מקרים שבהם עידנתי את הניסוח.
 
 
 
פנייה ללהט"בים ולקווירים
 
הומואים. גברים שנמשכים לגברים. גברים שנמשכים גם לגברים. גברים שחושבים על זה, שבחוץ עם זה, שמתביישים בזה. גברים סקרנים. גברים שלא מזהים את עצמם כגברים. גברים שהיו רוצים להיות משהו אחר. גברים שמחפשים גמישות. גברים שמשחקים עם זה. גברים שמצאו שקט. גברים שלא מרגישים צורך להגדיר. גברים שלא יודעים להגדיר את עצמם. גברים ששואלים שאלות. הספר הזה הוא גם בשבילכם.
 
הספר הזה הוא לא על סקס. הוא על מיניות גברית. מיניות גברית רחבה יותר מהשאלה עם מי אני נכנס למיטה או על מה אני מפנטז. מיניות גברית היא קודם כל כוח שחי בתוכנו. מיניות גברית היא כוח מניע ברבים מהדברים שאנחנו עושים בחיים, באהבות שלנו, בתשוקות, ביצירתיות, באומץ, בסקרנות, באופן המחשבה שלנו, ברעב שיש בנו לקרבה אנושית. הספר הזה עשוי לעזור לנו לבטא את הכוח הזה בחופשיות, יעד שכולנו רוצים בו.
 
יש בספר הזה, בין היתר, גם מונולוגים של גברים שאוהבים גברים, מונולוגים של גברים שנפגעו על ידי גברים, מונולוגים של גברים שמזהים את עצמם כסטרייטים אבל בתוכם יש סקרנות ופחדים. לפעמים זה נאמר במפורש, ולעתים יש רק רמזים.
 
פנייה לבני נוער
איי איי, כמה הייתי רוצה לפגוש ספר כזה כשהייתי בן 15. החיים שלי היו נראים אחרת. הו, כמה אני מפחד לכתוב את זה ושתחשוב שאני זקן. אני לא זקן. פשוט יש לי קצת יותר ניסיון חיים.
 
תקרא את הספר הזה בכיף, הוא גם בשבילך. אז מה אם עוד לא זיינת? והפוך, אז מה אם אתה יודע הכול? הסיבה שלא הכנסתי לספר הזה מונולוג של גבר מתחת לגיל 20 היא שלא היה לי כוח להיות מוטרד בענייני החוק. ובכל זאת, אני יודע שגם לך יש סיפור. גם אתה חוקר. יכול להיות שתגלה שיש הרבה משותף בין הסיפור שלך לסיפורים שבספר. הגיל לא באמת משנה.
 
אגב, הספר הזה אינו פורנוגרפיה. הסיכוי שהוא יעורר אותך מינית נמוך מאוד. מה שכן, הוא בטח ייתן לך תקווה.
 
 
פנייה לבנות נוער
 
הספר הזה הוא גם בשבילך. גם את איתנו. הסיפורים שבספר הזה מקיפים גם אותך ומשפיעים גם עלייך. חשוב לי להגיד שאין בסיפורים מוסר השכל, ושהם לא מנסים לחנך לאיזו אמת אחת. אין אמת אחת. את, כמו כולנו, מוצפת במסרים שמסבירים לך איך צריך להיראות, איך נראה אושר, איך נראית הצלחה, איך נראית אהבה, וגם איך נראית מיניות. אני מקווה שהספר הזה יעזור לך לראות שכולנו שואלים שאלות ושיש יותר מתשובה אחת. אני מאחל לך שתמצאי את התשובות שלך.
 
שתדעי, יש לי שלוש בנות.
 
 
אני לא יודע איך 
להיות קרוב אליה בלי זה
 
 
בן 29
נשוי, בלי ילדים
 
 
אני גבוה, חזק, ועושה המון ספורט. החלק שאני הכי אוהב בגוף שלי הוא אזור הכתפיים והגב העליון, שאצלי הם מפותחים, רחבים וגבריים. אני גם יודע שזה האזור שאשתי הכי נמשכת אליו, וזה עוזר לי לאהוב את זה יותר. אני עושה כל יום 200 כפיפות בטן ו-80 שכיבות סמיכה, כבר למעלה מעשר שנים. ככה אני יודע שגם אם באיזה יום לא עשיתי שום ספורט לפחות יש את המינימום הזה. אין לי ריבועים. אשתי אומרת שיש, אבל אני לא רואה אותם. כנראה שזה לא משנה כמה רזה אהיה, המקסימום שלי הוא ארבעה ריבועים בולטים והשאר ככה ככה. זה משהו שאני פחות אוהב. הייתי רוצה שזה יהיה יותר ויזואלי.
 
מילדות הייתי הכי גדול והכי חזק. אף פעם לא הייתי שמן אבל בראש הרגשתי שמנמן. מאוד התביישתי לגשת לבנות ולא ידעתי לפתח שיחה. פחדתי מדחייה. קיוויתי שהבנות יאהבו את המראה שלי אבל לא האמנתי שזה יקרה. התביישתי בגוף שלי. התביישתי שאני לא יותר רזה ושאין לי גוף משולש. בבריכה הקפדתי לא לשבת כי כשישבתי היו לי קפלים. הייתי מחזיק את הבטן, משתדל להיות במים כמה שיותר כדי שלא יראו. בכיתה ח', בתנועת נוער, הייתה תחרות ליצירת שרשרת ארוכה של בגדים. כולם הורידו גרביים וסווטשרט, והבנים הורידו חולצה ואפילו מכנסיים. אני הרגשתי מאוד מאוד לא נעים כשציפו ממני להוריד חולצה. היום אני יודע להגיד בעיניים מפוכחות שלא הייתי שמן. אולי הרגשתי ככה בגלל אחי הגדול. הוא תמיד היה רזה ממני, תמיד בכושר טוב ממני, עם שרירים יותר מוגדרים משלי. הוא היה הילד המוצלח במשפחה, מצטיין בלימודים, דומה לאבא שלי בחשיבה האנליטית וביכולת המתמטית, ידע בעל־פה 200 ספרות אחרי הנקודה של הערך פאי וגם ניגן ברמה עולמית. למרות המוצלחות שלו, לא הרגשתי שאוהבים אותו יותר. דווקא אחי הצעיר הוא הילד האהוב.
 
היום לא אכפת לי להוריד חולצה, ותכלס אני שמח שמסתכלים. אני רוצה שיראו. אני עובד קשה מאוד על הנראות שלי, גם כי אני אוהב להרגיש בריא וגם כדי להיראות טוב. אני אוהב את איך שאני נראה ואוהב להתגאות בזה. זה נעים לקלוט מבט של בחורה שמסתכלת או של גבר שמתרשם. אני חושב שכל האנשים יפים, גם בנות וגם בנים. בקיר טיפוס שאני מתאמן בו יש רוב גברי, ובגלל שטיפוס זה ספורט שדורש הרבה כוח רוב החבר'ה שם נראים מצוין. אני נהנה להסתכל על הגוף היפה שלהם. יש בי הערכה לגוף חטוב, כי אני יודע כמה עבודה קשה דרושה ואיזו משמעת צריך. כולם מסתכלים על הגוף, ומי שלא מודה בזה משקר לעצמו. למשל, כשאנחנו צופים באולימפיאדה או בשחקני כדורגל ברמה עולמית, אנחנו בעצם מסתכלים על גברים יפים, שריריים וחזקים, ואנחנו נהנים מזה. זה חלק מהעניין. זה מרשים לראות גוף של שחיינים. אני לא מחפש אבל זה בהחלט מושך את העין שלי.
 
הזין שלי עובד. כשצריך לעמוד הוא עומד. מה שאני לא מרוצה ממנו זה הזמן של הסקס, שם אני לא מחזיק מספיק. אני שופך מהר. הממוצע מרגע החדירה ועד השפיכה הוא סביב הדקה, לפעמים פחות. יש פעמים שאני כל־כך מפוצץ באנרגיה שאיך שאני נכנס זה נגמר, ויש פעמים שזה יכול להימשך 20 דקות. אני לא מרוצה מחוסר השליטה שלי בעניין הזה. זה מבאס. לפעמים עוד לפני שאשתי אומרת אני יודע שזה לא היה מספיק, ואז אני מנסה לעודד ואומר, "בואי שוב עוד חצי שעה." יכול להיות שכל מיני סרטים עיוותו את המחשבה שלי. בסרטים הוליוודיים הסקס נמשך שעות, וברור שבחיים זה לא ככה. גם כשאני מאונן ושולט בקצב אני עדיין גומר מהר יותר מאשר בקולנוע.
 
אשתי ואני כמעט עשר שנים ביחד והיא מקבלת בהבנה את השפיכה המהירה שלי. אני דואג שאשתי תקבל את כל מה שהיא צריכה מהמפגש המיני. חשוב לי שהיא תצא מסופקת. אנחנו קוראים את הגוף אחד של השנייה ובדרך כלל לא צריך לדבר. אני יודע בדיוק מה היא צריכה והיא יודעת מה אני צריך. אני לא מנסה לעכב את השפיכה במחשבות ולא מדמיין את סבתא בשואה. הראש שלי נמצא איתה. אני נהנה להסתכל על הגוף שלה ולהרגיש אותה. בשביל זה אני בא. בשביל זה אני רוצה להיות איתה. כשאני חושב על דברים אחרים זה מוציא את כל הערך מהחוויה. היה זמן שהתעסקתי המון בשפיכה, קראתי ספרים, ניסיתי תרגילים, וגם דיברתי על זה עם אשתי. לא פניתי לעזרה מקצועית ואני לא מרגיש צורך. יש דברים שאני מסוגל לטפל בהם בעצמי. אם יש תקלה חשמלית בבית אני מוצא דרך לתקן את זה למרות שאני לא חשמלאי. זה האופי שלי. נדיר שאני יוצא החוצה.
 
לפעמים אני עושה ביד לפני המפגש המיני. זה לא סוד. בתקופות שאני מרגיש מתוסכל מהיחסים עם אשתי אני מאונן יותר, פעם או פעמיים ביום. בתקופות שאני מרגיש מסופק, וזה לא אומר שאנחנו שוכבים כל יום אלא שפשוט אין התנגשויות, ריבים ותסכולים, יכול להיות שלא אאונן. האוננות היא גם דרך להרגיע את עצמי, להוריד את הדחף, וגם הדרך שלי לכבות את עצמי, כי לפעמים אני לא רוצה להצטרך את אשתי. הייתה תקופה שהייתי מאוד מתוסכל מהמיניות והגעתי להחלטה שאני מאונן וגומר את המלאי לפני שהיא מגיעה הביתה כדי שלא תהיה בי ולו טיפה של חשק. אני לא רוצה להכניס את עצמי לסרט שיש לי חשק וצריך להתאמץ. אני לא רוצה להתאמץ בשביל סקס. אני לא רוצה סירוב, אני לא רוצה לנסות ושהיא תגיד לא, ולא רוצה לנסות ושהיא תגיד כן. אני פשוט רוצה שיהיה. אין לי כוח ליזום, כי ביחסים שלי עם אשתי זה חסר טעם. כשהיא רוצה יש וכשהיא לא רוצה אין, ונדירות הפעמים שאני יכול לשכנע אותה אחרת. אין לי שליטה. אני תמיד זמין וחוסר האיזון הזה מעצבן אותי. אני יודע שלא משנה מה, אני יכול להיות עם 40 מעלות חום, גמור מעייפות, אחרי שבוע שלא ישנתי, אם היא תבוא לסקס אני אהיה בעניין. אני מאוכזב מעצמי שאין שובע, שגם אם נשכב פעמיים ביום ארצה את הפעם השלישית.
 
אשתי לא מבינה את הקושי שלי. הלכנו לטיפול זוגי בנושא מיניות והאמת שזה לא עזר וכלום לא השתנה. חשבתי שאולי אשתי לא רוצה סקס כי אני לא סקס טוב, אבל לא נראה לי. שאלתי אותה, ואני לא חושב שזאת הסיבה. מה שכן הבנתי זה שאצלי הגבול בין קרבה לבין מין הוא מטושטש. הייתי רוצה שאוכל לחבק ולנשק אותה גם בלי שזה יצטרך ללכת למין, אבל אני לא לחלוטין שולט בזה. בשורה התחתונה כשאני רוצה אין. היא חיה בשפע ואני חי בחסר. מעניין מה יקרה כשיהיו לנו ילדים.
 
המיניות בזוגיות מעסיקה אותי. מין מאוד משמעותי בחיים שלי. זה יצר שיש לי, כמו היצר לאכול ולישון. זה משהו שחי בתוכי ופיזית אני צריך את זה. אני לא יכול שלא יהיה לי את זה. כמו שאני לא אוכל רק כדי לשרוד, אני רוצה ליהנות ממין ולא רק לאונן. אני כועס. כשאני כועס אני מפנים, מסתגר ומפנה את הגב. אני מכבה את עצמי, ובדרך כלל לא מצליח לכבות רק את מה שרציתי אלא מכבה הרבה יותר. אם אני אומר לעצמי, "יאללה, ויתרתי, עכשיו חודש אין סקס, לא רוצה להתעסק בזה, לא רוצה שזה יהיה לי בראש, לא רוצה לפתח ציפיות ולהתאכזב," אז יחד עם זה נכבים עוד דברים, ואני לא יודע איך להיות קרוב אליה בלי זה.
 
 

יוסי אשור

יוסי אשור, בן 45, איש חינוך וטבע, מרצה ומנחה קבוצות למיניות גברית. 

עוד על הספר

זקופים - גברים מדברים מיניות יוסי אשור
מה יש כאן?
 
 
הספר הזה כולל 28 מונולוגים של גברים שמדברים על המיניות שלהם. הגברים הם ישראלים, מגוונים מבחינת גיל ומצבי חיים, הצעיר בן 20 והמבוגר בן 82. עם כולם נפגשתי ושוחחתי בין נובמבר 2017 לספטמבר 2019. כל שיחה כתבתי כמונולוג.
 
בין המונולוגים משובצים קטעים נוספים שנלקחו מהשיחות שקיימתי עם אותם גברים. נוסף על כך, הספר כולל איורים. כל מונולוג, קטע או איור עומדים בפני עצמם ואין ביניהם קשר ישיר.
 
בעמודים האחרונים אפשר למצוא את הרקע לספר הזה, וגם את החלום שלי.
 
בעמודים הבאים יש פנייה לקוראים, ומומלץ לקרוא את כולה.
 
 
 
יוסי
 
 
פנייה לגברים
 
את הספר הזה כתבתי בשבילנו. כי חסר לנו. חסרה לנו לגיטימציה לדבר על המיניות שלנו. חסרה שפה. אנחנו חסרים מקומות שבהם נרגיש בטוחים לבטא את המיניות שלנו. חסרה לנו השראה. יש בנו מיניות, ולא סתם נהוג לחבר בין גבריות למיניות. אבל השיח על מיניות גברית לרוב שטוח, לא מעמיק, מצמיד לנו סטריאוטיפים, מתעלם מדקויות, עיוור לכאב.
 
הספר הזה עשה לי טוב, ואני רוצה לספר לך איך. הוא גרם לי להרגיש שאני לא לבד, שאני לא חריג. למדתי להרגיש יותר נוח עם הגוף שלי. למדתי לדבר על המיניות שלי. פעם, אם היית ניגש אליי, ואומר, "יוסי, ספר על המיניות שלך," הייתי עונה, "אממממממממממ." כי לא ידעתי איך להגיד את זה. בבית שבו גדלתי, מעולם לא דיברתי על מיניות עם אבא שלי, ולא עם האחים שלי, ולא עם החברים שלי (ואני לא סופר שיחות פאבים, שיחות אגו, שיחות פורנו), וגם כמעט לא פגשתי שיחות כאלה בספרים או בסרטים. בקיצור, גם כשמשהו בער לי בתוך הבטן ורצה לצאת, הוא היה נעצר אצלי בגרון, כי לא היו לי מילים.
 
אני רוצה להציע לך לקרוא את הספר לאט. לא בבת־אחת. תן זמן לכל דמות להיספג. קח הפסקה בין מונולוג למונולוג. תניח את הספר גלוי על השולחן, או בשירותים, וקרא אותו בלגימות קטנות. תן לו להיות חבר שלך. ואם קטע מסוים מכעיס או לא נעים, דלג עליו.
 
אל תקרא אותו בסוד. זה לא פורנו שרואים בחושך ולבד. זו לא אוננות שעושים בדלת סגורה. זה לא לקנות קונדומים במבוכה. קרא את הספר הזה בנינוחות, כי זה שלך, כי מיניות גברית היא חלק ממך ומכולנו. ככה זה. בלי גאווה ובלי בושה.
 
ועוד משהו. תדע שאנחנו עשינו את זה. כל הדוברים בספר הם גברים. גם העורך גבר וגם המאייר גבר. אני, שפגשתי ושמעתי וכתבתי, גם אני גבר. גם העורך הלשוני, המעצב הגרפי והסבל בבית הדפוס, כולם גברים. אני אומר את זה לא כדי שנתבצר אלא כדי שנרגיש שזה שלנו. זה שבט שאליו גם אתה שייך.
 
 
פנייה לנשים
 
אתן הרות אותנו. מתוך הגוף שלכן יצאנו. אתן האמהות שלנו. אתן החברות שלנו. אתן המאהבות שלנו. אתן הבנות שלנו. אתן חלק מהחיים שלנו. אנחנו לומדים מכן. אנחנו מתפעלים מכן, מפחדים מכן, משתוקקים לכן, סקרנים כל־כך להבין אתכן. המציאות שמה אותנו יחד בעולם הזה, שני מגדרים שמשלימים זה את זה. במילים אחרות, אנחנו יחד כאן בסיפור הזה. אין בינינו תחרות. אין מלחמה. אני, כגבר משוחרר, רוצה לידי אישה משוחררת, ואת, כאישה משוחררת, רוצה לידך גבר משוחרר. ככה זה כשאין מאבק. וממה יש לנו להשתחרר? מסיפורים של דורות, על מה תפקידו של הגבר ומה תפקידה של האישה. מהי גבריות ומהי נשיות. סיפורים על גבי סיפורים על גבי סיפורים. ברובם יש אמת, שמבוססת על טראומות עמוקות שעדיין מדממות, על צלקות שלא הגלידו, אבל יש בהם גם פחדים והגזמות. אני מגיש לכן את הספר הזה כשידיי לשלום, להבנה, להיכרות, לסליחה.
 
יכול להיות שתפגשי כאן סיפור שיעורר בך כעס ואיתו יבוא כאב. הגבולות שלך נפרצו ללא רשות על ידי גברים אין־ספור פעמים. את צודקת. באמת נפגעת. הכאב שלך אמיתי, והכעס שלך מוצדק.
 
יכול להיות שיתעוררו בך ספקנות וחשדנות. מה? גברים באמת מדברים ככה? גברים יכולים להרגיש ככה? יכול להיות שתחשבי שמדובר באוסף של גברים יוצאי דופן. אבל לא. מדובר בגברים מהשורה, שאת רובם לא הכרתי, וכשנפגשנו פשוט שאלתי והקשבתי להם ממש טוב. אז כן, גברים מדברים ככה, במילים האלה.
 
יכול להיות שתרגישי מבוכה. השפה שבה כתובים המונולוגים היא שפה מדוברת, לא אקדמית ולפעמים בוטה. הבאתי את המילים כפי שאותם גברים דיברו, כפי שהם חושבים. היו מעט מאוד מקרים שבהם עידנתי את הניסוח.
 
 
 
פנייה ללהט"בים ולקווירים
 
הומואים. גברים שנמשכים לגברים. גברים שנמשכים גם לגברים. גברים שחושבים על זה, שבחוץ עם זה, שמתביישים בזה. גברים סקרנים. גברים שלא מזהים את עצמם כגברים. גברים שהיו רוצים להיות משהו אחר. גברים שמחפשים גמישות. גברים שמשחקים עם זה. גברים שמצאו שקט. גברים שלא מרגישים צורך להגדיר. גברים שלא יודעים להגדיר את עצמם. גברים ששואלים שאלות. הספר הזה הוא גם בשבילכם.
 
הספר הזה הוא לא על סקס. הוא על מיניות גברית. מיניות גברית רחבה יותר מהשאלה עם מי אני נכנס למיטה או על מה אני מפנטז. מיניות גברית היא קודם כל כוח שחי בתוכנו. מיניות גברית היא כוח מניע ברבים מהדברים שאנחנו עושים בחיים, באהבות שלנו, בתשוקות, ביצירתיות, באומץ, בסקרנות, באופן המחשבה שלנו, ברעב שיש בנו לקרבה אנושית. הספר הזה עשוי לעזור לנו לבטא את הכוח הזה בחופשיות, יעד שכולנו רוצים בו.
 
יש בספר הזה, בין היתר, גם מונולוגים של גברים שאוהבים גברים, מונולוגים של גברים שנפגעו על ידי גברים, מונולוגים של גברים שמזהים את עצמם כסטרייטים אבל בתוכם יש סקרנות ופחדים. לפעמים זה נאמר במפורש, ולעתים יש רק רמזים.
 
פנייה לבני נוער
איי איי, כמה הייתי רוצה לפגוש ספר כזה כשהייתי בן 15. החיים שלי היו נראים אחרת. הו, כמה אני מפחד לכתוב את זה ושתחשוב שאני זקן. אני לא זקן. פשוט יש לי קצת יותר ניסיון חיים.
 
תקרא את הספר הזה בכיף, הוא גם בשבילך. אז מה אם עוד לא זיינת? והפוך, אז מה אם אתה יודע הכול? הסיבה שלא הכנסתי לספר הזה מונולוג של גבר מתחת לגיל 20 היא שלא היה לי כוח להיות מוטרד בענייני החוק. ובכל זאת, אני יודע שגם לך יש סיפור. גם אתה חוקר. יכול להיות שתגלה שיש הרבה משותף בין הסיפור שלך לסיפורים שבספר. הגיל לא באמת משנה.
 
אגב, הספר הזה אינו פורנוגרפיה. הסיכוי שהוא יעורר אותך מינית נמוך מאוד. מה שכן, הוא בטח ייתן לך תקווה.
 
 
פנייה לבנות נוער
 
הספר הזה הוא גם בשבילך. גם את איתנו. הסיפורים שבספר הזה מקיפים גם אותך ומשפיעים גם עלייך. חשוב לי להגיד שאין בסיפורים מוסר השכל, ושהם לא מנסים לחנך לאיזו אמת אחת. אין אמת אחת. את, כמו כולנו, מוצפת במסרים שמסבירים לך איך צריך להיראות, איך נראה אושר, איך נראית הצלחה, איך נראית אהבה, וגם איך נראית מיניות. אני מקווה שהספר הזה יעזור לך לראות שכולנו שואלים שאלות ושיש יותר מתשובה אחת. אני מאחל לך שתמצאי את התשובות שלך.
 
שתדעי, יש לי שלוש בנות.
 
 
אני לא יודע איך 
להיות קרוב אליה בלי זה
 
 
בן 29
נשוי, בלי ילדים
 
 
אני גבוה, חזק, ועושה המון ספורט. החלק שאני הכי אוהב בגוף שלי הוא אזור הכתפיים והגב העליון, שאצלי הם מפותחים, רחבים וגבריים. אני גם יודע שזה האזור שאשתי הכי נמשכת אליו, וזה עוזר לי לאהוב את זה יותר. אני עושה כל יום 200 כפיפות בטן ו-80 שכיבות סמיכה, כבר למעלה מעשר שנים. ככה אני יודע שגם אם באיזה יום לא עשיתי שום ספורט לפחות יש את המינימום הזה. אין לי ריבועים. אשתי אומרת שיש, אבל אני לא רואה אותם. כנראה שזה לא משנה כמה רזה אהיה, המקסימום שלי הוא ארבעה ריבועים בולטים והשאר ככה ככה. זה משהו שאני פחות אוהב. הייתי רוצה שזה יהיה יותר ויזואלי.
 
מילדות הייתי הכי גדול והכי חזק. אף פעם לא הייתי שמן אבל בראש הרגשתי שמנמן. מאוד התביישתי לגשת לבנות ולא ידעתי לפתח שיחה. פחדתי מדחייה. קיוויתי שהבנות יאהבו את המראה שלי אבל לא האמנתי שזה יקרה. התביישתי בגוף שלי. התביישתי שאני לא יותר רזה ושאין לי גוף משולש. בבריכה הקפדתי לא לשבת כי כשישבתי היו לי קפלים. הייתי מחזיק את הבטן, משתדל להיות במים כמה שיותר כדי שלא יראו. בכיתה ח', בתנועת נוער, הייתה תחרות ליצירת שרשרת ארוכה של בגדים. כולם הורידו גרביים וסווטשרט, והבנים הורידו חולצה ואפילו מכנסיים. אני הרגשתי מאוד מאוד לא נעים כשציפו ממני להוריד חולצה. היום אני יודע להגיד בעיניים מפוכחות שלא הייתי שמן. אולי הרגשתי ככה בגלל אחי הגדול. הוא תמיד היה רזה ממני, תמיד בכושר טוב ממני, עם שרירים יותר מוגדרים משלי. הוא היה הילד המוצלח במשפחה, מצטיין בלימודים, דומה לאבא שלי בחשיבה האנליטית וביכולת המתמטית, ידע בעל־פה 200 ספרות אחרי הנקודה של הערך פאי וגם ניגן ברמה עולמית. למרות המוצלחות שלו, לא הרגשתי שאוהבים אותו יותר. דווקא אחי הצעיר הוא הילד האהוב.
 
היום לא אכפת לי להוריד חולצה, ותכלס אני שמח שמסתכלים. אני רוצה שיראו. אני עובד קשה מאוד על הנראות שלי, גם כי אני אוהב להרגיש בריא וגם כדי להיראות טוב. אני אוהב את איך שאני נראה ואוהב להתגאות בזה. זה נעים לקלוט מבט של בחורה שמסתכלת או של גבר שמתרשם. אני חושב שכל האנשים יפים, גם בנות וגם בנים. בקיר טיפוס שאני מתאמן בו יש רוב גברי, ובגלל שטיפוס זה ספורט שדורש הרבה כוח רוב החבר'ה שם נראים מצוין. אני נהנה להסתכל על הגוף היפה שלהם. יש בי הערכה לגוף חטוב, כי אני יודע כמה עבודה קשה דרושה ואיזו משמעת צריך. כולם מסתכלים על הגוף, ומי שלא מודה בזה משקר לעצמו. למשל, כשאנחנו צופים באולימפיאדה או בשחקני כדורגל ברמה עולמית, אנחנו בעצם מסתכלים על גברים יפים, שריריים וחזקים, ואנחנו נהנים מזה. זה חלק מהעניין. זה מרשים לראות גוף של שחיינים. אני לא מחפש אבל זה בהחלט מושך את העין שלי.
 
הזין שלי עובד. כשצריך לעמוד הוא עומד. מה שאני לא מרוצה ממנו זה הזמן של הסקס, שם אני לא מחזיק מספיק. אני שופך מהר. הממוצע מרגע החדירה ועד השפיכה הוא סביב הדקה, לפעמים פחות. יש פעמים שאני כל־כך מפוצץ באנרגיה שאיך שאני נכנס זה נגמר, ויש פעמים שזה יכול להימשך 20 דקות. אני לא מרוצה מחוסר השליטה שלי בעניין הזה. זה מבאס. לפעמים עוד לפני שאשתי אומרת אני יודע שזה לא היה מספיק, ואז אני מנסה לעודד ואומר, "בואי שוב עוד חצי שעה." יכול להיות שכל מיני סרטים עיוותו את המחשבה שלי. בסרטים הוליוודיים הסקס נמשך שעות, וברור שבחיים זה לא ככה. גם כשאני מאונן ושולט בקצב אני עדיין גומר מהר יותר מאשר בקולנוע.
 
אשתי ואני כמעט עשר שנים ביחד והיא מקבלת בהבנה את השפיכה המהירה שלי. אני דואג שאשתי תקבל את כל מה שהיא צריכה מהמפגש המיני. חשוב לי שהיא תצא מסופקת. אנחנו קוראים את הגוף אחד של השנייה ובדרך כלל לא צריך לדבר. אני יודע בדיוק מה היא צריכה והיא יודעת מה אני צריך. אני לא מנסה לעכב את השפיכה במחשבות ולא מדמיין את סבתא בשואה. הראש שלי נמצא איתה. אני נהנה להסתכל על הגוף שלה ולהרגיש אותה. בשביל זה אני בא. בשביל זה אני רוצה להיות איתה. כשאני חושב על דברים אחרים זה מוציא את כל הערך מהחוויה. היה זמן שהתעסקתי המון בשפיכה, קראתי ספרים, ניסיתי תרגילים, וגם דיברתי על זה עם אשתי. לא פניתי לעזרה מקצועית ואני לא מרגיש צורך. יש דברים שאני מסוגל לטפל בהם בעצמי. אם יש תקלה חשמלית בבית אני מוצא דרך לתקן את זה למרות שאני לא חשמלאי. זה האופי שלי. נדיר שאני יוצא החוצה.
 
לפעמים אני עושה ביד לפני המפגש המיני. זה לא סוד. בתקופות שאני מרגיש מתוסכל מהיחסים עם אשתי אני מאונן יותר, פעם או פעמיים ביום. בתקופות שאני מרגיש מסופק, וזה לא אומר שאנחנו שוכבים כל יום אלא שפשוט אין התנגשויות, ריבים ותסכולים, יכול להיות שלא אאונן. האוננות היא גם דרך להרגיע את עצמי, להוריד את הדחף, וגם הדרך שלי לכבות את עצמי, כי לפעמים אני לא רוצה להצטרך את אשתי. הייתה תקופה שהייתי מאוד מתוסכל מהמיניות והגעתי להחלטה שאני מאונן וגומר את המלאי לפני שהיא מגיעה הביתה כדי שלא תהיה בי ולו טיפה של חשק. אני לא רוצה להכניס את עצמי לסרט שיש לי חשק וצריך להתאמץ. אני לא רוצה להתאמץ בשביל סקס. אני לא רוצה סירוב, אני לא רוצה לנסות ושהיא תגיד לא, ולא רוצה לנסות ושהיא תגיד כן. אני פשוט רוצה שיהיה. אין לי כוח ליזום, כי ביחסים שלי עם אשתי זה חסר טעם. כשהיא רוצה יש וכשהיא לא רוצה אין, ונדירות הפעמים שאני יכול לשכנע אותה אחרת. אין לי שליטה. אני תמיד זמין וחוסר האיזון הזה מעצבן אותי. אני יודע שלא משנה מה, אני יכול להיות עם 40 מעלות חום, גמור מעייפות, אחרי שבוע שלא ישנתי, אם היא תבוא לסקס אני אהיה בעניין. אני מאוכזב מעצמי שאין שובע, שגם אם נשכב פעמיים ביום ארצה את הפעם השלישית.
 
אשתי לא מבינה את הקושי שלי. הלכנו לטיפול זוגי בנושא מיניות והאמת שזה לא עזר וכלום לא השתנה. חשבתי שאולי אשתי לא רוצה סקס כי אני לא סקס טוב, אבל לא נראה לי. שאלתי אותה, ואני לא חושב שזאת הסיבה. מה שכן הבנתי זה שאצלי הגבול בין קרבה לבין מין הוא מטושטש. הייתי רוצה שאוכל לחבק ולנשק אותה גם בלי שזה יצטרך ללכת למין, אבל אני לא לחלוטין שולט בזה. בשורה התחתונה כשאני רוצה אין. היא חיה בשפע ואני חי בחסר. מעניין מה יקרה כשיהיו לנו ילדים.
 
המיניות בזוגיות מעסיקה אותי. מין מאוד משמעותי בחיים שלי. זה יצר שיש לי, כמו היצר לאכול ולישון. זה משהו שחי בתוכי ופיזית אני צריך את זה. אני לא יכול שלא יהיה לי את זה. כמו שאני לא אוכל רק כדי לשרוד, אני רוצה ליהנות ממין ולא רק לאונן. אני כועס. כשאני כועס אני מפנים, מסתגר ומפנה את הגב. אני מכבה את עצמי, ובדרך כלל לא מצליח לכבות רק את מה שרציתי אלא מכבה הרבה יותר. אם אני אומר לעצמי, "יאללה, ויתרתי, עכשיו חודש אין סקס, לא רוצה להתעסק בזה, לא רוצה שזה יהיה לי בראש, לא רוצה לפתח ציפיות ולהתאכזב," אז יחד עם זה נכבים עוד דברים, ואני לא יודע איך להיות קרוב אליה בלי זה.