אותו יום, שעתיד היה לשנות את חיי כמעט מקצה לקצה, החל כיום רגיל לגמרי. שלג ירד כבר כמה ימים ללא הפוגה. אהבתי לשכב עוד כמה דקות מתחת לשמיכה החמה, ולהאזין לקולות הבוקר. מבעד לחלון חדרי יכולתי לראות את המעטה הלבן, ובדמיוני הפך המעטה בכל בוקר למשהו חדש ואחר. פעם היה כְים לבן שגליו רכים, פעם כיער מכושף, פעם כטלית צחורה, אבל כמעט תמיד היה השלג שבדמיוני חמים ונעים. גם באותו בוקר אימא העירה אותנו בשעה הרגילה, ושלחה אותנו לדרכנו. איציק, אחי הגדול, הלך ללימודיו, ואני הלכתי אל החיידר שהיה מיועד לבני גילי. אחיותיי הגדולות, חיהל'ה ונחמי, לא היו יוצאות, כיאה לבנות שכבודן בתוך הבית פנימה. מדי יום היה מגיע אלינו מורה, בחור צעיר עטור זקן, ומלמד את אחיותיי לקרוא, בעיקר אידיש, ותפילה מסידור. מעבר לכך, תפקידן של אחיותיי היה לשמור על הקטנים — ציפקה, חנהל'ה ואליק שהיה עדיין תינוק.
גם באותו בוקר, יצאו אימא ואבא אל החנות, בה מכרו ספרי קודש, סידורים, חומשים ומחזורים. בסוף יום הלימודים, כמו בכל יום, שבנו הביתה. חיהל'ה הייתה ממתינה לנו עם ארוחה חמה שאימא לימדה אותה להכין. נחמי הייתה יוצאת אלינו לחצר, ציפקה וחנהלה בעקבותיה, ואליק על זרועותיה. היו אלו רגעים של אושר שקשה לתאר במילים. היינו מתפלשים בשלג, הרחק מעיניה הבוחנות של אימא, וממתינים לקריאתה של חיהל'ה שהאוכל מוכן ושניכנס הביתה.
קולות הצחוק שלנו באותו יום גברו גם על הזעקות מתוך הבית.
כששמנו לב שחיהל'ה לא קוראת לנו להיכנס לאכול, נכנס איציק אל הבית כדי לבדוק מה קרה. הוא יצא משם שנייה אחר כך, לבן כסיד, ומלמל דברים לא ברורים לפני שהתעלף.
בתוך הבית שכבה חיהל'ה בשלולית דם גדולה.
עד היום אני תוהה כיצד הסתפקו הפורעים באחותי, וכיצד יצאו מן הדלת האחורית, מותירים אותנו משחקים וצוחקים בחזית הבית.
