אנאבל

1

עולם חדש

ויין בלייק נולד בתחילת חודש מרס, עם הסדקים הראשונים בקרח של תחילת האביב - תקופה בעלת חשיבות יתרה לתושבי לברדור הצדים ברווזים למאכל - וכמו רוב הילדים שנולדו שם ב־1968, הוא יצא לעולם מוקף בנשים שאמו הכירה לכל אורך נישואיה: ג'ואן מרטין, אלייזה גוֹדי ותומסינה בֵּייקי. נשים שידעו איך לדוג בקרח ולתפור מוקסינים מעור איילים ולערום עצים, ושלא נשברו בחודשים שבהם יצאו בעליהן להטמין מלכודות. נשים שידעו בדיוק מה נדרש מהן בלידה רגילה.
הכפר קרוֹידֶן הַרבּוֹר שעל החוף הדרום־מזרחי של לברדור ניחן בקרקע המגנטית המשותפת ללברדור כולה. חשים במעין בחישה, פעימות, כשהאדמה שותה את האור ופולטת תנודות. לפעמים אפשר לראות בעין בלתי מזוינת פסים של אור בוקעים מתוך האדמה. לא כל מטייל חש בכך, אבל אלה שכן, ממשיכים לחפש אותם במקומות אחרים ומוצאים אותם רק במדבריות ובהרי שולחן. נוסע יכול להגיע מניו יורק ולהרגיש בכך. חוקרים, מורים, אנשים שמעריכים קפה חם וטוב ועיתונים מודפסים בצפיפות, אבל מעוניינים במשהו בסיסי יותר, עירוי של העולם החדש לוורידים. עולם חדש אמיתי ולא מיתוס שהוביל לעוד ועוד כבישים מהירים, ומבנים נמוכים, רדיואקטיביים, שמציעים פנקייקים והמבורגרים ודלק בכבישים המהירים האלה. טיָיל יכול להגיע ללברדור ולהרגיש באנרגיה המגנטית או לא להרגיש בה. אדם צריך שתהיה בו שאלה. המבקר צריך להיות מעגל חשמלי פתוח, נגיש לכוח העולה מן האדמה, ולא כולם כאלה. הדבר נכון גם לגבי ילידי לברדור. כמה מהם יודעים, מלידה, שלמולדת שלהם יש מכונת הנשמה, שהיא שואבת אנרגיה מן הסלעים וההרים והמים והפעילות הגרביטציונית שמעבר לאדמה, ושהיא נושפת אנרגיה בתמורה. אחרים אינם יודעים את זה.
וֵיין נולד במי אמבט, בבית הוריו טְרֶדְוֵויי וגָ'סִינְטָה בלייק. טרדוויי השתייך ללברדור, אבל לא ג'סינטה. טרדוויי ירש את מסלולי המלכודות של אביו ונמשך כבמגנט אל הסלעים, ואילו ג'סינטה הגיעה מסנט ג'ונס בגיל שמונה־עשרה, כדי ללמד בבית הספר הקטן בקרוידן הרבור. לפני שפגשה את טרדוויי היא חשבה שזו תהיה הרפתקה ושתוכל ללמד באחד מבית הספר של סנט ג'ונס ברגע שתצבור שלוש או ארבע שנות ניסיון.
"הייתי אוכלת ארוחת צהריים של לחם וריבה כל יום," אמרה ג'ואן מרטין לאלייזה ולתומסינה כשגָ'סִינְטָה חוותה באמבטיה את הצירים הכי קשים. כל אישה בקרוידן הרבור דיברה בהזדמנות כזאת או אחרת על כך שהיתה נהנית לחיות לבדה. הנשים התענגו על החלום הזה כשהבעלים שלהן שהו בבית תקופה ארוכה מדי בין היציאות לציד. "אני לא אצטרך שום ארוחת ערב חוץ משתי ביצים רכות, ואני אקרא עיתון במיטה כל לילה."
"אני אלבש אותם בגדים במשך שבוע שלם," אמרה אלייזה. "את מכנסי הצמר הכחולים שלי ואת החולצה האפורה עם כתונת הלילה מתחת. אני לא אוריד את הכותונת בכלל מספטמבר עד יוני. ואני אקח חתול במקום הכלבים שלנו, ואני אחסוך כסף לפסנתר."
הנשים לא ביקשו לסלק את הבעלים שלהן מתוך איבה. פשוט, החורפים הבלתי נסבלים הוקדשו כולם לגרירת עצים ולשמירת כל המרץ והכמיהה שלהן לאינטימיות שדמיינו שתהיה כשהבעלים יחזרו הביתה, גם אם הן ידעו שהאינטימיות תהיה תמיד דמיונית. ואז הגיעו פרצים קצרים של קיץ, כשערבות וצמחים טורפים וטלליות ביצתיות בקעו ושילחו לאוויר נשיפה אחת, משב אחד ריחני ומגרה לאות שהחיים יכולים להתחיל, אבל הם לא התחילו. הצמחים היו טורפים. הרגע הזה של הקיץ הכיל תשוקה והגשמה ומוות בלגימה רעבתנית אחת, והנשים לא זינקו פנימה. הן חיכו לרגע שהקיץ יתפשט סביבן, יתפשט מספיק כדי להכיל את חיי הנשים, וזה לא קרה אף פעם.
כשג'סינטה לא גנחה בגלל הכאב המשתק את השכל כשהתינוק היוצא פירק את עצמות האגן שלה, גם היא התמסרה לחלום. "אני לא מאמינה שאשאר כאן בכלל," אמרה לחברות שלה, בזמן שמזגה קפה לוהט מן הקומקום הקטן, והכרס שלה גדולה כמו כלב־ים צעיר תחת הסינר הכחול המכוסה פרחים לבנים זעירים. "אני אחזור לדרך מוֹנקְסטָאון ואם לא אמצא משרת הוראה, אני אחזור למשרה הקודמת שלי במכבסת דאקוורת, ואכבס סדינים למלון ניופאונדלנד."
תומסינה היתה היחידה שלא שקעה בחלומות. לא היה לה אב והיא התייחסה אל בעלה, גרהם מונטגיו, בכבוד רב. היא לא הצליחה להתרגל לעובדה שהוא מסוגל לתקן כל דבר, שהוא אינו מניח לבית להזדקן, שהוא הגבר האחרון שיוצא להטמין מלכודות והראשון שחוזר הביתה, שהוא עיוור וזקוק לה, או שהעניק לה את אנאבל, בת אדמונית שאותה כינתה האושר שלי והדבורונת שלי, ושעזרה עכשיו לאביה לנווט עם הקאנו, בגיל אחת־עשרה, עם ראש מאוזן ושקול על הכתפיים בדיוק כמו הראש של תומסינה. גרהם היה עכשיו בשטח, כמו כל הציידים מקרוידן הרבור, על הנהר בקאנו הלבן שלו, ואנאבל היתה איתו. היא ישבה בחרטום ואמרה לו לאן לשוט, אם כי הוא ידע איזו תנועה עליו לבצע עם המשוט לפני שאנאבל אמרה לו, שכן לפני שהיא נולדה הוא נהג לשוט בנהר בעזרת האוזניים, ושמע כל אבן ומשטח קרח ורצועה של מים לבנים. הוא סיפר לה סיפורים בקאנו, והאהוב עליה ביותר היה סיפור אמיתי על אייל הצפון הלבן שהצטרף לעדר היער ושאביה פגש בו רק פעם אחת בילדותו, לפני התאונה שגזלה את מאור עיניו. אנאבל חיפשה את האייל הלבן בכל מסע ומסע, וכשתומסינה אמרה לה שייתכן שהוא כבר מת או אולי חזר לשבט הארקטי שלו, בעלה הסב את פניו לעברה והתרה בה בדממה שלא תמנע מן הבת שלהם לחלום.
כשראש התינוק נראה לעין, חדר האמבטיה של ג'סינטה בהק באור לבן כשלג. צדפות ריקות הבהיקו על אדן החלון, וכן האריחים, הפורצלן, חולצות הנשים ועורן, והלובן פעם בווילונות השקופים כך ששְׂעַר התינוק ופניו נהפכו לנקודת המוקד של צבע רווי בתוך החדר הלבן - שיער חום־זהוב, פנים אדומות, ריסים שחורים קטנים ופה אדום.
בהמשך המסדרון היוצא מן החדר שבו ילדה ג'סינטה, רחש המטבח שלה מן החום של תנור העצים. טרדוויי הטיל קציצות אייל לתוך שומן חזיר רוחש, חלט את שקיק התה שלו ובצע פרוסה בעובי חמישה סנטימטרים מעוגת הדומדמניות. לא היתה לו כוונה להתבטל בבית במהלך הלידה - הוא בא לאכול ארוחת ערב והתכוון לצאת שוב אל נהר הבּיוֶור בעוד שעה בקאנו הלבן. גם הכובע שלו היה לבן, וגם מעיל כלב־הים ומכנסי הקנבס והמגפיים שלו. ככה דורות של בני לברדור נהגו לצוד באביב.
ברווז לא ידע להבחין בין קאנו של צייד לבן לבין משטח קרח. הקאנו החליק עם הצייד היושב בתוכו על פני המים השחורים המאיימים, והאט בשקט ליד הלהקה, בין שהלהקה התעופפה הרחק מעל ובין שהעופות נתנו מנוח לכרסיהם השמנות על פני המים. הלובן והדממה היו טעם החיים בשביל טרדוויי. הוא לא ראה באוזניו כמו גרהם מונטגיו, אבל אם רוקן את עצמו מכל תשוקה, הצליח לשמוע את הפכפוך של פלג מפשיר בלב היבשה. הוא ידע לשאוף את ההלם הרפואי של שיחי לברדור, עם עליהם דמויי העור וחלקם התחתון הכתום, הפרוותי, ולצפות בצורות התעופה של הברווזים, צורות רבות מספור שלימדו את הצייד מה הוא צריך לעשות. ירידות וסיבובים ומהירויות שונות והיסוסים אמרו לו מתי בדיוק להניף את הרובה ומתי להסתיר אותו. הסימנים נכתבו בשמים והיו ברורים כשמש, וטרדוויי הבין בדיוק איך גרהם מונטגיו הצליח לפגוע בברווזים אף שהיה עיוור, כי הוא בעצמו הבחין ביחסים המתמטיים הקבועים בין מיקום הברווזים לבין הצלילים החלולים, הסוחפים שהפיקו הכנפיים שלהם, צליל שונה לכל סוג סיבוב, והקולות שלהם שסדקו את דממת האגם. תנועות הברווזים היו הכתיבה התמה של הצייד הלבן.
זה היה סוג של מסר שהצעירים איבדו, אבל טרדוויי היה קשוב לכל שורה ולכל דקוּת. לכל תנועה של הברווז היתה מילה, וטרדוויי למד את כל המילים מאביו. בחורים צעירים ממנו בחמש שנים הכירו רק חצי מהמילים, אבל טרדוויי הכיר את כולן - בדיבור ובגוף שלו. כך הוא חי, על סמך הדקויות של עופות הבר מעל היבשה והמים, ועל סמך טביעות הרגליים וסימני הענפים בשלג במסלול המלכודות שלו, והחלק שבו שהבין את השפות האלה תיעב את השהות בבית. שעונים תקתקו, מפיות תחרה נחו על גבי הרהיטים, ואוויר מעופש חדר לנקבוביות העור שלו וחנק אותו. זה לא היה אוויר בכלל, אלא רשת חונקת ספוגה חלקיקי אבק, ותמיד היה חם מדי. אילו הנשים החולמות על חיים ללא הבעלים שלהן היו יודעות איך הוא מרגיש, הן לא היו מדמיינות את הרווקוּת שלהן בעליזות כזאת. טרדוויי לא סיפר על כך לגברים האחרים, שצחקו מעל פרוסות לחם חם וקנקני קפה, ואף על פי כן הוא חלם על זה. הוא חלם שהוא חי מחדש, חיים דומים לאלה של הדוד־רבא שלו, גֵייטַן ג'וזף, שלא התחתן, אבל היתה לו בקתה זעירה מרוחקת כמאה וחמישים קילומטרים על פני מסלול המלכודות, ומצוידת בלחם קשה, קמח, אפונים חצויות, תה, שולחן עשוי מגזע של אשוח עם מאתיים טבעות, מיטת ספה מרופדת עור כלב־ים, ותנור־פח. טרדוויי היה קורא ומהרהר ולוכד את החיות ומתקן פרוות ולומד. גייטן ג'וזף למד את פלוטרכוס ואת אריסטו ואת "הגיגים" של פסקל, וטרדוויי החזיק כמה מספריו הישנים בבקתת הציד שלו, והיו לו אחרים שקרא בשעות הקטנות של הלילה כשבורך בבדידות של מסלול המלכודות. הרבה ציידים עשו את זה. הם עזבו את הבית, הטמינו מלכודות, הרהרו ולמדו. טרדוויי היה אחד מהם, גבר שלמד לא רק מילים אלא גם מסלולים של חיות פרא, פעימות של הזוהר הצפוני, נתיבי כוכבים. אבל הוא לא ידע איך ללמוד נשים, או להבין את הכבלים של חיי משפחה, או להשיג כל סוג של אושר אמיתי בתוך הבית, בין ארבעת הקירות. לעתים התחרט שאי־פעם התפתה לכותנות הלילה היפות של ג'סינטה, העשויות סרטים ורשתות קלות ואווריריות כל כך שלא היה בכוחן להחזיק אפילו את הסלמון הקטן ביותר. הדבר הקרוב ביותר לכותנות הלילה האלה בעולמו שמחוץ לבית היה תסיסת האור שכיסתה את צביר הכוכבים כִּימָה. היה לו תנ"ך בספרייה שלו בבקתה, והוא זכר את היופי של אשתו כשקרא את הפסוק "הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ־מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ". הוא קרא את הפסוק הזה על המיטה הקשה שלו כשנעדר למשך חודשים, והוא הזכיר לו את יופיה. אבל האם הוא אמר לה את זה פעם? לא.
כשחזר הביתה מן המלכודות, והחלים מכל בדידות שהיא, טרדוויי אהב את אשתו כי הוא הבטיח לה את זה. אבל הלב של השממה קרא לו, והוא אהב את הלב הזה יותר מכל הבטחה. הלב הפראי הזה היה מצב נפשי, אבל היה לו גם מיקום גיאוגרפי. המיקום היה אגם חסר שם. קרטוגרפים קנדים נתנו לאגם הזה שם, אך יושבי לברדור זיכו אותו בשם אחר שנשאר בגדר סוד. מתוך מערבולת במרכז האגם הזה זרמו מימיו בכיוונים מנוגדים. הם זרמו בכיוון דרום־מזרח במורד נהר הבּיוֶור ודרך מפרץ המילטון על פני קרוידן הרבור לעבר צפון האוקיינוס האטלנטי, וזרם נוסף נישא בכיוון צפון־מערב מן המרכז, לעבר מפרץ אונגאווה. המוקד המתערבל היה מקום לידתן של העונות והוא הדיף ריח עדרים של אייל הצפון ויֶדע עמוק שלאדם אין גישה אליו בין קירות הבית. טרדוויי עזב את הבקתה שלו בסוף עונת המלכודות וחזר בנאמנות לביתו, שאותו בנה ברצון בגיל עשרים, אבל ראה בו רכוש של אשתו, ואילו המקום שבו המים החליפו כיוון היה שייך לו, ויהיה שייך לכל בן שיהיה לו.
ועכשיו הראש של הבן הבכור שלו ושל ג'סינטה בהק להפליא בחדר האמבטיה הלבן בלי שיהיה עֵד לזה, וכן כתפיו, הבטן וחבל הטבור, הפין, הירכיים, הברכיים והבהונות. תומסינה שלפה גוש ריר מפי התינוק בעזרת הזרת, החליקה את כף ידה הגדולה על פניו, בטנו ועכוזו, כמו חמאה על כיכרות לחם חמים, והחזירה את התינוק לאמו. כשהתינוק נצמד אל החזה של ג'סינטה הבחינה תומסינה במשהו זעיר, דמוי פרח: אשך אחד טרם ירד, אבל היה גם משהו אחר. היא חיכתה במשך רגע נצחי שנשים נוהגות לחכות כשהאימה מסתערת עליהן. זה רגע שגברים לא משתמשים בו לצורך המתנה, רגע שפותח דלת לחיים או למוות. נשים מסתכלות דרך הפתח כי משהו אולי חי שם. מה שתומסינה ידעה, כשהביטה הפעם דרך הפתח, הוא שמשהו עלול להשתבש, לא רק עם הילד שלפניה, בנה של אישה אחרת, אלא גם עם הילד שלה, בכל זמן, ולא משנה עד כמה היא אוהבת אותו.
תומסינה גהרה מעל ג'סינטה והתינוק כדרכן של מיילדות, בתנועה קשתית, ועטפה את הילד בשמיכה, שמיכת כותנה שכובסה פעמים רבות. היא לא האמינה בהנחת דבר חדש או סינתטי ליד עור של תינוק בן יומו. בזמן שהידקה את השמיכה הזיזה בשקט את האשך הבודד הקטן וראתה שלתינוק יש גם שָׂפות ונרתיק. היא הפנימה את אלה שעה שטרדוויי, בחדר אחר, השליך את שקיק התה לפח האשפה, נתן את קרום הלחם לכלב ונעל את הדלת בדרכו אל ציד הברווזים המושלם האחרון בחייו, והיא הניחה לטרדוויי ללכת. תומסינה ביקשה מאלייזה ומג'ואן שיביאו את המגבות החמות בשביל ג'סינטה. היא עצמה הושיטה לג'סינטה את התחבושת העבה כדי לספוג את הדם שלאחר הלידה, וסייעה לה ללבוש את חלוק המגבת שג'סינטה תלבש בימים הבאים.
אחר כך אמרה, "אם זה בסדר מצדך, אני אבקש מהאחרות ללכת. אנחנו צריכות לדבר."