המבצע האחרון: ישראלי בשורות  הסי-איי-איי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המבצע האחרון: ישראלי בשורות  הסי-איי-איי
הוספה למועדפים

המבצע האחרון: ישראלי בשורות הסי-איי-איי

3.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    המבצע האחרון הוא סיפורו הנדיר של עמיר פורת, איש עסקים ישראלי שגויס על ידי סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית (הסי-אַיי-אֵיי) ופעל עבורה שנים רבות במדינות עוינות בזהות של אזרח שווייצי. זהו סיפור אמיתי המתאר סדרה של אירועים מסכני חיים.
     
    סוכנות ביון אינה מורגלת בהעסקת אזרחים זרים בשורותיה, ובוודאי לא כאלה שמתקדמים ומגיעים לעמוד בראש צוותים אמריקאיים שאמונים על משימות סודיות ביותר במדינות אויב. עמיר פורת היה אחד מיוצאי הדופן הללו, והוא חושף את סיפורו הלא-ייאמן. לנגד עיניו של הקורא קורמים עור וגידים הפעולות והמבצעים השונים, ומתוארים באופן חי, מפורט וצבעוני.
     
    לצד תיאור המבצעים עוצרי הנשימה שבהם לקח חלק, מוקדש בספר פרק נרחב לקשריו המיוחדים ולפעילותו לצד האלוף השנוי במחלוקת שמואל גונן (גורודיש). פרק זה, כמו תיאור ילדותו ומעלליו בתל אביב של שנות ה-50 וה-60, מגלים צדדים מגוונים באישיותו של עמיר ועוזרים להבין מנַיין הצליח לגייס את תעצומות הנפש שנדרשו לו במהלך חייו.
     
    המבצע האחרון הוא ספר מרתק הנקרא בנשימה עצורה, כתוב בכנות כובשת ורווי בתובנות על התמודדות והתנהלות האדם בעולמנו.
     
    עמיר פורת, יליד 1948, הוא איש עסקים בינלאומי שחתום על יותר מ-70 המצאות ופטנטים, בעיקר בתחום הרפואי, המיושמים על ידי חברות מהגדולות בעולם. בימים אלה הוא טורח על ספר ההמשך למבצע האחרון.

    פרק ראשון

    הקדמה
     
     
    כמה אנשים שאינם אזרחי ארצות הברית "זוכים" להתגייס ל-CIA, סוכנות הביון המרכזית האמריקאית, לשמש לא רק כמודיעים וכספקי מידע, אלא גם כאנשי שטח לכל דבר, ולקחת חלק במבצעים מורכבים ועתירי סיכון שהסוכנות מבצעת במדינות עוינות? כמה מהם מגיעים לעמוד בראש צוותים אמריקאיים ולהוביל מבצעים מהסוג הנדון? כמה מחזיקים מעמד בארגון לאורך שנים, ועוברים ממבצע למבצע, ממדינה למדינה?
     
    התמזל מזלי וזכיתי להיות אחד מהמעטים האלה.
     
    ב-1978, במסגרת ביקור שערכתי בתערוכה רפואית בינלאומית בגרמניה כנציגה של חברה משפחתית, נוצר קשר ביני לבין גורמים אמריקאיים שנראו מעוניינים בשיתוף פעולה. מהר מאוד קיבלתי הצעה להצטרף לארגון חדש שהסי־איי־איי התכוון להקים, שתכליתו הקמת מפעלים במדינות "בעייתיות", שישמשו כבסיס לפעילויות מודיעיניות שונות של הארגון. ברקע לפנייתם עמדו שנים שבהן חייתי בשווייץ, והאפשרות להשתמש בזהותו של אזרח שווייצי שעבד בעבר עבור הסוכנות, וכן הרקע הצבאי שלי, ניסיוני בתעשיית המוצרים הרפואיים ושליטתי בשפה הגרמנית. כל אלה יצרו הזדמנות כמעט חד־פעמית עבור סוג הפעילויות שהם תכננו.
     
    משחר נעורי אני מאמין שכל אדם נולד עם סל של הזדמנויות ואפשרויות. מה יעשה עם הסל, איך ינצל את ההזדמנויות, אם יוותר עליהן, ובכלל איך ינהל את חייו — כל אלה תלויים בנסיבות חייהם ובתכונותיהם האישיות של כל אחד ואחת. ההצעה שקיבלתי נראתה כהזדמנות שנועדה ממש עבורי, מה גם שבאותם ימים ממילא שקלתי לעזוב את החברה המשפחתית, להשתחרר מעבותותיה, ולנסות להמציא את עצמי מחדש כאדם עצמאי. החלטתי אפוא לקבל את ההצעה ולנסות את מזלי, מכיוון שמעולם לא חלמתי שייקָרה בדרכי דבר כזה.
     
    מאותו רגע ואילך חיי השתנו לבלי היכר. מיד אחרי שגויסתי עברתי השתלמות ואימונים שעליהם יכולתי עד אז רק לקרוא בספרים או לראות בסרטים, ולמדתי שהמציאות עולה על כל דמיון. מיד לאחר שהסתיימה ההשתלמות נשלחתי לפקד על משימה מורכבת בארץ זרה, ובמהלכה חוויתי על בשרי חלק מהסכנות שכרוכות בתפקיד, ורק אחרי שלמדתי והטמעתי את הלקחים מהפעולה הראשונה הוצבתי למשימות נוספות. בשנים הבאות מצאתי את עצמי פועל במסווה של איש עסקים שווייצי במדינות כמו פקיסטן, אפגניסטן ואפילו קוריאה הצפונית, ומעורב בפעולות שאדם מן השורה לא היה מעלה על דעתו שאפשר לבצען.
     
    על כל אלה מסופר בפרקי הספר השונים. בחרתי לסיים בסיפורים משנות חיי המוקדמות יותר, שמתארים את המצע שעליו גדלתי ושממנו התפתחה אישיותי על כל היבטיה: ילדותי במדינת ישראל, שהיתה אז בראשית דרכה; החינוך שקיבלתי בבית הורי, שעלו מאירופה בשנות השלושים והביאו איתם תרבות של יוזמה ועשייה מצד אחד, וצניעות וחיסכון מצד שני; החופש שקיבלתי לעשות כמעט ככל העולה על רוחי וכיד הדמיון הטובה עלי; הסביבה שבה עשיתי את צעדַי כילד וכנער, שדחפה אותי לצאת ביוזמות, שכל תכליתן היתה מימוש ציפיותי מעצמי ומחיי; ואפילו שירותי בצבא ההגנה לישראל לצד אלוף בכיר השנוי במחלוקת. כל אלה תרמו לעיצובי כאדם, ולדרך שבה בחרתי ללכת מרגע שעמדתי על דעתי.
     
    האם בחרתי נכון? האם במחשבה לאחור הייתי חוזר על אותן בחירות בכלל ובפרט על הבחירה לעבוד עבור מדינה שאינה המדינה שלי? האם הייתי עושה זאת גם בידיעת המחירים שאדרש לשלם במונחים של סיכון חיי ועתיד משפחתי? אינני יודע. יהיה מי שיטען כי שמתי את חלומותי ורצונותי לפני טובת היקרים לי מכול, ומן הסתם אתקשה לעמוד כנגד טיעון זה. עם זאת, במשך השנים למדתי לא להצטער על דברים שעשיתי, אלא רק על דברים שלא עשיתי... ברוח זו וממרום גילי, כשלושים וחמש שנים אחרי מרבית האירועים המתוארים בספר, אני חייב להודות שבדיעבד אין בי חרטה על המסלול שעשיתי ועל חוויות שחוויתי בשנים שהיו מהנהדרות בחיי.
     
     
     
     
    איך נגררתי למצב הזה? 
     
     
    אני נמצא במקסיקו עירום כביום היוולדי בתוך תא מצחין וקטנטן, שמידותיו שמונים סנטימטרים על מטר ועשרים. פתחו היחיד של התא הוא דלת סורג ברוחבו של החדר, שפונה למסדרון מואר. התא ריק, למעט בליטה מבטון שיוצאת מהרצפה, המשמשת כמעין דרגש. במרכז התא יש חור ברצפה, שהנוזלים מתנקזים אליו כאשר הסוהר מתיז עלי מים מצינור דרך הסורג. אני מרגיש כמו חיה בכלוב ונזכר במבט שהיה בעיניהם של הסרטנים שנהגתי לצוד בילדותי. אני מנסה לשתות מהמים המותזים עלי לפני שהם מתנקזים לחור. אף על פי שלא אכלתי כבר יומיים, אני רק מרגיש שפי יבש, והצימאון הוא הקשה מכול. אין לי אפשרות לשכב, רק לשבת על הבליטה. חום מעיק שורר, והמים מרעננים משהו. מהמסדרון נשמעים קולות של צעקות ושל בכי, ומדי פעם גם קולות של הצלפות. אני מנסה לפענח את הזעקות, שרובן בספרדית, אך לעתים נשמעים גם משפטים באנגלית, כמו: "Stop, please, I cannot take it anymore."
     
    גופי כואב מהמכות שחטפתי, ואני בקושי מצליח להתרכז. אני מרגיש שאני על סף עילפון, ולא מצליח לחשוב ברצף. מתאמץ להיזכר בדברים שלמדתי לעשות במצבים מהסוג הזה. לימדו אותי לא להתנגד לרצון המוח, וכיצד לא לאבד הכרה בבת אחת אלא באטיות. אני שוקע בתוך ענן ערפל ושומע קולות עמומים שהולכים ונחלשים. אף על פי שמתיזים עלי מים, אני מונע ממוחי לשלוח לגופי פקודה להתעורר, מרגיש שאני מתרומם לתקרת התא, מתבונן על עצמי מונח על אלונקה ונישא בידי אנשים החוצה. אני ממהר לחזור לגופי לפני שהוא עוזב את התא, בזמן שאני משנן ללא קול את המשפט מספר בראשית, "וחושך על פני תהום." אני נרדם. בתרדמתי עוברות לפנַי תמונות משפחתיות, ואני שואל את עצמי איך נגררתי למצב הזה, ולמה.
     
     
     
     

    עוד על הספר

    המבצע האחרון: ישראלי בשורות הסי-איי-איי עמיר פורת
    הקדמה
     
     
    כמה אנשים שאינם אזרחי ארצות הברית "זוכים" להתגייס ל-CIA, סוכנות הביון המרכזית האמריקאית, לשמש לא רק כמודיעים וכספקי מידע, אלא גם כאנשי שטח לכל דבר, ולקחת חלק במבצעים מורכבים ועתירי סיכון שהסוכנות מבצעת במדינות עוינות? כמה מהם מגיעים לעמוד בראש צוותים אמריקאיים ולהוביל מבצעים מהסוג הנדון? כמה מחזיקים מעמד בארגון לאורך שנים, ועוברים ממבצע למבצע, ממדינה למדינה?
     
    התמזל מזלי וזכיתי להיות אחד מהמעטים האלה.
     
    ב-1978, במסגרת ביקור שערכתי בתערוכה רפואית בינלאומית בגרמניה כנציגה של חברה משפחתית, נוצר קשר ביני לבין גורמים אמריקאיים שנראו מעוניינים בשיתוף פעולה. מהר מאוד קיבלתי הצעה להצטרף לארגון חדש שהסי־איי־איי התכוון להקים, שתכליתו הקמת מפעלים במדינות "בעייתיות", שישמשו כבסיס לפעילויות מודיעיניות שונות של הארגון. ברקע לפנייתם עמדו שנים שבהן חייתי בשווייץ, והאפשרות להשתמש בזהותו של אזרח שווייצי שעבד בעבר עבור הסוכנות, וכן הרקע הצבאי שלי, ניסיוני בתעשיית המוצרים הרפואיים ושליטתי בשפה הגרמנית. כל אלה יצרו הזדמנות כמעט חד־פעמית עבור סוג הפעילויות שהם תכננו.
     
    משחר נעורי אני מאמין שכל אדם נולד עם סל של הזדמנויות ואפשרויות. מה יעשה עם הסל, איך ינצל את ההזדמנויות, אם יוותר עליהן, ובכלל איך ינהל את חייו — כל אלה תלויים בנסיבות חייהם ובתכונותיהם האישיות של כל אחד ואחת. ההצעה שקיבלתי נראתה כהזדמנות שנועדה ממש עבורי, מה גם שבאותם ימים ממילא שקלתי לעזוב את החברה המשפחתית, להשתחרר מעבותותיה, ולנסות להמציא את עצמי מחדש כאדם עצמאי. החלטתי אפוא לקבל את ההצעה ולנסות את מזלי, מכיוון שמעולם לא חלמתי שייקָרה בדרכי דבר כזה.
     
    מאותו רגע ואילך חיי השתנו לבלי היכר. מיד אחרי שגויסתי עברתי השתלמות ואימונים שעליהם יכולתי עד אז רק לקרוא בספרים או לראות בסרטים, ולמדתי שהמציאות עולה על כל דמיון. מיד לאחר שהסתיימה ההשתלמות נשלחתי לפקד על משימה מורכבת בארץ זרה, ובמהלכה חוויתי על בשרי חלק מהסכנות שכרוכות בתפקיד, ורק אחרי שלמדתי והטמעתי את הלקחים מהפעולה הראשונה הוצבתי למשימות נוספות. בשנים הבאות מצאתי את עצמי פועל במסווה של איש עסקים שווייצי במדינות כמו פקיסטן, אפגניסטן ואפילו קוריאה הצפונית, ומעורב בפעולות שאדם מן השורה לא היה מעלה על דעתו שאפשר לבצען.
     
    על כל אלה מסופר בפרקי הספר השונים. בחרתי לסיים בסיפורים משנות חיי המוקדמות יותר, שמתארים את המצע שעליו גדלתי ושממנו התפתחה אישיותי על כל היבטיה: ילדותי במדינת ישראל, שהיתה אז בראשית דרכה; החינוך שקיבלתי בבית הורי, שעלו מאירופה בשנות השלושים והביאו איתם תרבות של יוזמה ועשייה מצד אחד, וצניעות וחיסכון מצד שני; החופש שקיבלתי לעשות כמעט ככל העולה על רוחי וכיד הדמיון הטובה עלי; הסביבה שבה עשיתי את צעדַי כילד וכנער, שדחפה אותי לצאת ביוזמות, שכל תכליתן היתה מימוש ציפיותי מעצמי ומחיי; ואפילו שירותי בצבא ההגנה לישראל לצד אלוף בכיר השנוי במחלוקת. כל אלה תרמו לעיצובי כאדם, ולדרך שבה בחרתי ללכת מרגע שעמדתי על דעתי.
     
    האם בחרתי נכון? האם במחשבה לאחור הייתי חוזר על אותן בחירות בכלל ובפרט על הבחירה לעבוד עבור מדינה שאינה המדינה שלי? האם הייתי עושה זאת גם בידיעת המחירים שאדרש לשלם במונחים של סיכון חיי ועתיד משפחתי? אינני יודע. יהיה מי שיטען כי שמתי את חלומותי ורצונותי לפני טובת היקרים לי מכול, ומן הסתם אתקשה לעמוד כנגד טיעון זה. עם זאת, במשך השנים למדתי לא להצטער על דברים שעשיתי, אלא רק על דברים שלא עשיתי... ברוח זו וממרום גילי, כשלושים וחמש שנים אחרי מרבית האירועים המתוארים בספר, אני חייב להודות שבדיעבד אין בי חרטה על המסלול שעשיתי ועל חוויות שחוויתי בשנים שהיו מהנהדרות בחיי.
     
     
     
     
    איך נגררתי למצב הזה? 
     
     
    אני נמצא במקסיקו עירום כביום היוולדי בתוך תא מצחין וקטנטן, שמידותיו שמונים סנטימטרים על מטר ועשרים. פתחו היחיד של התא הוא דלת סורג ברוחבו של החדר, שפונה למסדרון מואר. התא ריק, למעט בליטה מבטון שיוצאת מהרצפה, המשמשת כמעין דרגש. במרכז התא יש חור ברצפה, שהנוזלים מתנקזים אליו כאשר הסוהר מתיז עלי מים מצינור דרך הסורג. אני מרגיש כמו חיה בכלוב ונזכר במבט שהיה בעיניהם של הסרטנים שנהגתי לצוד בילדותי. אני מנסה לשתות מהמים המותזים עלי לפני שהם מתנקזים לחור. אף על פי שלא אכלתי כבר יומיים, אני רק מרגיש שפי יבש, והצימאון הוא הקשה מכול. אין לי אפשרות לשכב, רק לשבת על הבליטה. חום מעיק שורר, והמים מרעננים משהו. מהמסדרון נשמעים קולות של צעקות ושל בכי, ומדי פעם גם קולות של הצלפות. אני מנסה לפענח את הזעקות, שרובן בספרדית, אך לעתים נשמעים גם משפטים באנגלית, כמו: "Stop, please, I cannot take it anymore."
     
    גופי כואב מהמכות שחטפתי, ואני בקושי מצליח להתרכז. אני מרגיש שאני על סף עילפון, ולא מצליח לחשוב ברצף. מתאמץ להיזכר בדברים שלמדתי לעשות במצבים מהסוג הזה. לימדו אותי לא להתנגד לרצון המוח, וכיצד לא לאבד הכרה בבת אחת אלא באטיות. אני שוקע בתוך ענן ערפל ושומע קולות עמומים שהולכים ונחלשים. אף על פי שמתיזים עלי מים, אני מונע ממוחי לשלוח לגופי פקודה להתעורר, מרגיש שאני מתרומם לתקרת התא, מתבונן על עצמי מונח על אלונקה ונישא בידי אנשים החוצה. אני ממהר לחזור לגופי לפני שהוא עוזב את התא, בזמן שאני משנן ללא קול את המשפט מספר בראשית, "וחושך על פני תהום." אני נרדם. בתרדמתי עוברות לפנַי תמונות משפחתיות, ואני שואל את עצמי איך נגררתי למצב הזה, ולמה.