לבן קטלני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לבן קטלני
מכר
מאות
עותקים
לבן קטלני
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לבן קטלני

4.7 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    רוברט גלבריית הוא שם העט בו השתמשה הסופרת ג'יי קיי רולינג כשהוציאה את ספרה: "קריאת הקוקייה". העובדה שרולינג היא מחברת הספר התגלתה על ידי הסאנדיי טיימס ב-14 ביולי 2013 לאחר שחקר כיצד ספרו הראשון של המחבר רוברט גלבריית' יכול להיות "רומן ביכורים מובטח כזה" ו-"בעל רקע בתעשיית האבטחה האזרחית והצבאית". לאחר שנחשפה כמחברת, אמרה רולינג שהיא הייתה רוצה להישאר בעילום שם לזמן ארוך יותר וקבעה כי, "להיות רוברט גלבריית' הייתה חוויה כזאת משחררת... זה כבר נפלא לפרסם בלי ה-'הייפ' ולראות ביקורת על הספר תחת שם אחר זו הנאה צרופה".

    נושאים

    תקציר

    "ראיתי שהרגו ילדה... הוא חנק אותה, למעלה על יד הסוס."

     

    בילי, צעיר מעורער בנפשו, מופיע במשרד החקירות של הבלש הפרטי קורמורן סטרייק, ומבקש את עזרתו בחקירה של פשע שהוא חושב שהיה עֵד לו בילדותו. הסיפור של בילי מערער את שלוותו של סטרייק. אם כי ברור שהוא נתון במצוקה נפשית, ולא מצליח להיזכר בפרטים של ממש, הכּנוּת שלו נוגעת ללב. אבל עוד לפני שסטרייק מספיק לשאול אותו שאלות נוספות, בילי נמלט בבהלה מהמשרד שלו.

     

    בניסיון לברר את האמת פותחים סטרייק ורובין אֵלָקוֹט – מי שהיתה העוזרת שלו ועכשיו היא שותפה במשרד החקירות – בחקירה מפותלת שלוקחת אותם אל סמטאות אפלוליות בפרוורי לונדון, אל בית תפילה סודי בתוככי בניין הפרלמנט, ואל בית אחוזה אפוף סודות אפלים.

     

    ובעוד סטרייק תועה במבוך החקירה, חייו רחוקים מלהתנהל על מי מנוחות: בגלל המוניטין החדשים שיצאו לו כבלש פרטי מהולל, הוא לא יכול יותר לפעול מאחורי הקלעים כפי שנהג לעשות. גם יחסיו עם רובין עדינים ומורכבים יותר מתמיד.

     

    לבן קטלני, מאת ג'יי. קיי. רולינג, הכותבת בשם העט רוברט גלבריית, הוא סיפור תעלומה עוצר נשימה ומותח מאין כמוהו.

     

    "אתם תאהבו את העלילה, תתאהבו בדמויות, ותעריצו את הכתיבה, התובנות וכושר ההמצאה של הסופר הזה." הניו יורק טיימס

    פרק ראשון

    פתח דבר
     
     
    אושר, רבּקה יקרה, אושר הוא קודם כל ולפני הכל הרגש השקט, השמח והבטוח של החפות.
    הנריק איבסן, רוֹסמרסהוֹלם1
     
     
     
    לוּ רק היו הברבורים שוחים זה לצד זה באגם הירוק הכהה, התמונה הזאת בהחלט היתה יכולה להיות גולת הכותרת בהישגיו המקצועיים של צלם החתונות.
     
    הוא לא שׂשׂ לשנות את בחירת המיקום של הזוג, מכיוון שבאור הרך תחת חופת העצים נראתה הכלה, עם תלתלי הזהב האדמוניים הפזורים, כמו מלאך בסגנון הציורים הפְּרֵה־רפאליטיים, ועצמות הלחיים המסותתות של בעלה הודגשו. הוא לא הצליח להיזכר מתי הזמינו אותו לאחרונה לצלם זוג יפה כל כך. עם הזוג הטרי מר ומרת מתיוּ קַנְליף לא היה צורך בתחבולות זהירות, לא היה צורך להפנות את הגברת בזווית שתסתיר את קפלי השומן שבגב (אם כבר, היא היתה טיפה רזה מדי, אבל זה יצטלם טוב), גם לא צורך להציע לחתן "לנסות אחת בפה סגור", כי השיניים של מר קנליף היו ישרות ולבנות. הדבר היחיד שנדרש היה להצניע, ואפשר יהיה לרטש אותו בתמונות הסופיות, הוא הצלקת המכוערת שלאורך אמת היד של הכלה: סגולה וכחולה, עם סימני ניקוב של תפרים שעדיין נראו לעין.
     
    באותו בוקר, כשהגיע הצלם לבית הוריה, היא היתה חבושה במין כפפת שרוול מכותנה ומגומי. הוא די נבהל כשהסירה אותה לצילומים. הוא אפילו שאל את עצמו אם ביצעה ניסיון התאבדות כושל לפני החתונה. אחרי עשרים שנה במקצוע, הוא כבר ראה הכל.
     
    "תקפו אותי," אמרה גברת קנליף - או רוֹבּין אֵלָקוֹט, כפי שנקראה שעתיים לפני כן. הצלם היה אדם בעל קיבה רגישה. הוא הדף מעליו את תמונת הפלדה המשספת את הבשר הרך והחיוור הזה. עכשיו, תודה לאל, הוסתר הסימן המכוער בצֵל שהטיל זר ורדים בצבע שמנת שאחזה גברת קנליף.
     
    הברבורים, הברבורים הארורים. אם שניהם היו מסתלקים מהרקע זה לא היה משנה, אבל אחד מהם צלל שוב ושוב, והפירמידה הפלומתית של אחוריו בלטה מאמצע האגם כמו קרחון של נוצות, בעוד פיתוליו פורעים את פני המים. ההסרה הדיגיטלית שלהם תהיה מורכבת הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו מר קנליף הצעיר, שכבר הציע את הפיתרון הזה. הברבור השני, בינתיים, המשיך לארוב ליד שפת האגם: מעודן, שָלֵו, ונחוש בדעתו להישאר מחוץ לתמונה.
     
    "זהו?" שאלה הכלה, ואפשר היה לחוש את קוצר הרוח שלה.
     
    "את נראית נהדר, יפהפייה," אמר אבי החתן, ג'פרי, מאחורי הצלם. הוא כבר נשמע קצת שתוי. ההורים של בני הזוג, ועימם השושבין והשושבינות, עמדו כולם בצֵל עצים סמוכים וצפו בהם. היה עליהם למנוע מהשושבינה הקטנה ביותר, פעוטה, לזרוק חלוקי אבנים לאגם, ועכשיו היא עמדה וייבבה לאמה, שדיברה אליה בלחישה בלתי פוסקת, מעצבנת.
     
    "זהו?" שאלה שוב רובין, מתעלמת מאבא של בעלה.
     
    "כמעט," שיקר הצלם. "תפני כלפיו עוד קצת, בבקשה, רובין. זהו. חיוך גדול ויפה. חיוך גדול, עכשיו!"
     
    בין בני הזוג הורגשה מתיחות שאי אפשר היה לייחס אותה במלואה לקושי בצילום התמונה. לצלם לא היה איכפת. הוא לא יועץ נישואים. הוא כבר עמד מול זוגות שהתחילו לצרוח זה על זה בזמן שהוא קרא את מד האור שלו. כלה אחת יצאה בזעם ממסיבת החתונה שלה. הוא עדיין שמר, כדי לשעשע את החברים שלו, את התמונה המטושטשת מ-1998 שבה נראה החתן נוגח בראשו של השושבין שלו.
     
    כל כמה שהם נראו טוב, לא היו לו אשליות ביחס לסיכויים של הזוג קנליף. הצלקת הארוכה בזרועה של הכלה דחתה אותו כבר מהרגע הראשון. כל העניין נראה לו מבשר רעות וסר טעם.
     
    "בוא נגמור עם זה," אמר פתאום החתן והרפה מרובין. "צילמנו מספיק, לא?"
     
    "עוד רגע, עוד רגע, השני בדיוק בא עכשיו!" אמר הצלם ברוגז.
     
    ברגע שמתיו הרפה מרובין, הברבור שליד שפת האגם המרוחקת התחיל לדווש את דרכו במים הירוקים הכהים לעבר חברו.
     
    "עושה רושם שהחולירות עושים את זה בכוונה, אה, לינדה?" אמר ג'פרי בגיחוך מדושן לאמה של הכלה. "יצורים מחורבנים."
     
    "מה זה משנה," אמרה רובין והרימה את שולי השמלה הארוכה מעל לנעליה שעקביהן היו מעט נמוכים. "אני בטוחה שיצא משהו."
     
    היא פסעה בצעדים רחבים החוצה מסבך העצים אל אור השמש היוקדת, והלאה על המדשאה לעבר הטירה מהמאה השבע־עשרה, שם כבר שוטטו רוב המוזמנים, שותים שמפניה ומתפעלים ממראה הגנים המקיפים את המלון.
     
    "אני חושבת שכואבת לה היד," אמרה אם הכלה לאבי החתן.
     
    שטויות במיץ, חשב הצלם במידה של עונג צונן. הם רבו במכונית.
     
    בני הזוג נראו מאושרים למדי תחת מטר הקונפטי שליווה את צאתם מהכנסייה, אבל כשהגיעו לאחוזה ובה בית המלון כבר עטו הבעות נוקשות כשל אנשים שכובשים רק בקושי את זעמם.
     
    "היא תהיה בסדר. היא פשוט צריכה לשתות משהו," אמר ג'פרי בנינוחות. "גש תהיה איתה, מאט."
     
    מתיו כבר פנה בעקבות הכלה שלו, והשיג אותה בקלות בעוד היא מפלסת דרך במדשאה בעקבים הדקים. יתר החבורה פנתה אחריהם, שמלות השיפון הירוקות של השושבינות נישאות בגלים קלים ברוח החמה.
     
     
     
    "רובין, אנחנו צריכים לדבר."
     
    "קדימה, תתחיל."
     
    "את לא יכולה לחכות רגע?"
     
    "אם אני אחכה תהיה לנו כל המשפחה על הראש."
     
    מתיו העיף מבט לאחור. היא צדקה.
     
    "רובין -"
     
    "אל תיגע לי ביד!"
     
    הפצע פעם בחוֹם. רובין רצתה למצוא את התיק הגדול שלה ובו שרוול ההגנה הקשיח העשוי גומי, אבל התיק בטח היה איפשהו מחוץ להישג יד, בסוויטת הכלולות, ולכי תדעי איפה היא.
     
    עכשיו אפשר היה לראות יותר בבירור את המוזמנים הרבים שעמדו בצֵל המלון. קל היה לזהות את הנשים הודות לכובעים שלראשיהן. דודה של מתיו, סוּ, חבשה כובע רחב כמו גלגל של עגלה בכחול ירקרק זרחני, וגיסתה של רובין, ג'ני, חבשה יצירה מבהילה של נוצות צהובות. האורחים הזכרים היטשטשו לכדי אחידות בחליפות הכהות שלהם. מהמרחק הזה בשום אופן אי אפשר היה לראות אם קורמורן סטרייק נמצא ביניהם.
     
    "את מוכנה פשוט לעצור רגע?" אמר מתיו, כי הם כבר הקדימו בהרבה את המשפחה, שהתאימה את צעדיה לקצב של אחייניתו הפעוטה.
     
    רובין עצרה.
     
    "הייתי המום כשראיתי אותו, זה הכל," אמר מתיו בזהירות.
     
    "נראה לך שציפיתי שהוא יתפרץ פנימה באמצע הטקס ויפיל את הפרחים?" שאלה רובין.
     
    מתיו היה יכול לשאת את התגובה הזאת אלמלא החיוך שניסתה לכבוש. הוא לא שכח את השמחה שהתפשטה על פניה כאשר הבוס שלה לשעבר הופיע פתאום בטקס החתונה שלהם. הוא תהה אם אי־פעם יוכל לסלוח על זה שהיא ענתה באמירת הן לשאלה הטקסית של הכומר כשעיניה נעוצות בדמותו המגודלת, המכוערת, המבולגנת של קורמורן סטרייק במקום בבעלה החדש. כל הנוכחים בכנסייה בטח ראו איך אורו פניה כשראתה אותו.
     
    המשפחות שלהם הלכו והתקרבו אליהם שוב. מתיו אחז בעדינות במעלה זרועה של רובין, אצבעותיו סנטימטרים ספורים מעל לפצע הדקירה, והוליך אותה הלאה. היא נענתה ברצון, אבל הוא חשד שהסיבה לכך היא התקווה שהיא הולכת ומתקרבת לסטרייק.
     
    "אמרתי במכונית, אם את רוצה לחזור לעבוד אצלו -"
     
    "- אז אני 'חתיכת מטומטמת'," אמרה רובין.
     
    עכשיו כבר ניתן היה להבדיל בין הגברים המכונסים ברחבה, אבל רובין לא ראתה את סטרייק בשום מקום. הוא גבר גדול. היא היתה אמורה להבחין בו אפילו בין האחים והדודים שלה, שהיו כולם גבוהים ממטר שמונים. מצב הרוח שלה, שנסק למראהו של סטרייק, צנח ארצה כמו גוזל רטוב מגשם. הוא בטח הסתלק אחרי הטקס ולא עלה על המיניבוס למלון. ההופעה הקצרה שלו היתה מחווה של רצון טוב, אבל לא יותר. הוא לא בא לגייס אותה מחדש לעבודה אלא רק לאחל לה כל טוּב בחייה החדשים.
     
    "תראי," אמר מתיו בנימה חמימה יותר. היא ידעה שגם הוא סרק את הקהל, גילה שסטרייק לא נמצא שם והסיק אותה מסקנה. "בסך הכל ניסיתי להגיד במכונית שאַת זאת שתחליטי מה את רוצה לעשות, רובין. אם הוא היה רוצה - אם הוא רוצה אותך בחזרה - פשוט הייתי מודאג, לכל הרוחות. העבודה אצלו, בסופו של דבר, היתה די מסוכנת, נכון?"
     
    "כן," אמרה רובין, ופצע הדקירה שלה פעם. "זה היה מסוכן."
     
    היא פנתה לאחור לעבר הוריה ושאר בני המשפחה וחיכתה שידביקו אותם. הריח המתוק והמדגדג של דשא חם מילא את נחיריה, בעוד השמש קופחת על כתפיה החשופות.
     
    "רוצָה ללכת אל דודה רובין?" שאלה אחות של מתיו.
     
    גְרֵייס הפעוטה לפתה בצייתנות את הזרוע הפגועה של רובין והתנדנדה עליה, סוחטת יללת כאב.
     
    "אוי, סליחה, רובין - גרייסי, תעזבי אותה -"
     
    "שמפניה!" צעק ג'פרי. הוא כרך זרוע סביב הכתפיים של רובין והטה אותה לעבר הקהל המצפה.
     
     
     
    שירותי הגברים, כפי שציפה סטרייק מן המלון הכפרי היוקרתי הזה, היו נטולי ריחות וללא רבב. הוא הצטער שלא היה ביכולתו לקחת כוס בירה אל תא השירותים השקט והקריר, אבל זה רק היה מגביר את הרושם שהוא איזה אלכוהוליסט מפוקפק שהשתחרר בערבות מהכלא כדי להגיע לחתונה. העובדים במקום התייחסו לדבריו בספקנות גלויה כמעט כשהבטיח להם שהוא חלק ממסיבת החתונה של קנליף־אלקוט.
     
    גם בימים כתקנם היה סטרייק עלול בהחלט להפחיד, בהתחשב בהיותו גדל מידות, שחרחר, בעל מראה רגזני מטבעו וחזות כללית כשל מתאגרף. היום אפשר היה לחשוב שהגיע היישר מהזירה. האף שלו היה שבור, סגול ותפוח כפליים מגודלו הרגיל, שתי העיניים היו חבולות ונפוחות, ואוזן אחת היתה דלוקה ודביקה עם תפרים שחורים טריים. פצע הדקירה בכף היד לפחות הוסווה בתחבושות, אם כי החליפה הכי טובה שלו היתה מקומטת ומוכתמת מיין שנשפך עליה בפעם האחרונה שלבש אותה. הדבר הכי טוב שאפשר היה להגיד על ההופעה החיצונית שלו הוא שהצליח למצוא נעליים תואמות לפני שיצא בדרכו ליורקשייר.
     
    הוא פיהק, עצם את עיניו הדואבות ולרגע השעין את הראש על קיר המחיצה הקר. הוא היה עייף כל כך שהיה בקלות מסוגל להירדם כאן, בישיבה על האסלה. אבל הוא היה צריך למצוא את רובין ולבקש ממנה - להתחנן בפניה אם צריך - לסלוח לו על שפיטר אותה ולחזור לעבודה. הוא חשב שקרא שמחה בפנים שלה כשמבטיהם נפגשו בכנסייה. אין ספק שחייכה אליו במאור פנים כשעברה על פניו שלובת זרוע עם מתיו בדרך החוצה, ועל כן הוא מיהר בחזרה דרך בית הקברות וביקש מהחבר שלו, שַנקֶר, שישן עכשיו בחניה במרצדס שלקח בהשאלה לנסיעה, לעקוב אחרי המיניבוס אל מסיבת החתונה.
     
    לסטרייק לא היה שום חשק להישאר לארוחה ולנאומים: הוא לא אישר את הגעתו בתשובה להזמנה שקיבל לפני שפיטר את רובין. הדבר היחיד שרצה הוא לדבר איתה כמה דקות, אבל עד עכשיו התברר שמדובר במשימה בלתי אפשרית. הוא כבר שכח איך מתנהלות חתונות. כשחיפש את רובין ברחבה הצפופה הוא גילה באי־נוחות שמאוֹת זוגות עיניים סקרניות מתמקדות בו. הוא דחה הצעה של מלצר לכוס שמפניה, משקה שהוא לא אהב, ונסוג אל הבר כדי לחפש כוס בירה. בחור בעל שיער כהה, דומה משהו לרובין בפיו ובמצחו, בא בעקבותיו, בעוד צחקוקים של צעירים אחרים נשרכים אחריו, ועל פני כולם הבעות דומות של התרגשות שהוסתרה רק בקושי.
     
    "אתה סטרייק, מה?" שאל הבחור.
     
    הבלש הסכים איתו.
     
    "מרטין אלקוט," אמר הבחור. "אח של רובין."
     
    "מה שלומך?" אמר סטרייק והרים את היד החבושה כדי להראות שהוא לא יכול ללחוץ יד בלי כאבים. "אתה יודע איפה היא?"
     
    "מצטלמת," אמר מרטין. הוא הורה על האייפון שהחזיק ביד השנייה. "אתה בחדשות. תפסת את המרטש משָקְלוול."
     
    "אה," אמר סטרייק. "כן."
     
    למרות פצעי הדקירה הטריים בכף היד ובאוזן, הוא הרגיש כאילו המאורעות האלימים שאירעו שתים־עשרה שעות לפני כן קרו לפני הרבה מאוד זמן. הניגוד בין המסתור המטונף שדחק אליו את הרוצח לבין מלון הארבעה כוכבים הזה היה תהומי כל כך, עד שנדמה היה שמדובר במציאויות נפרדות.
     
    אישה בכובעון טורקיז מהודר שרעד על שערה הבלונדיני־לבן הגיעה עכשיו אל הבר. גם היא החזיקה טלפון, ועיניה נעו במהירות מעלה ומטה, מודדות את סטרייק החי אל מול מה שהיה בלי ספק התמונה שלו במסך שלה.
     
    "סליחה, אני צריך להשתין," אמר סטרייק למרטין ונסוג אט־אט לפני שעוד מישהו יספיק לגשת אליו. אחרי שעלה בידו לשכנע את צוות העובדים החשדני לתת לו לעבור, הוא מצא מקלט בשירותים.
     
    הוא פיהק שוב והציץ בשעון. רובין כבר בטח גמרה להצטלם. סטרייק קם בעווית של כאב, כי ההשפעה של משככי הכאבים שנתנו לו בבית החולים התפוגגה מזמן, פתח את הדלת ויצא חזרה אל בין הזרים שבהו בו בפיות פעורים.
     
     
     
    רביעיית מיתרים הוצבה בקצה אולם האוכל הריק. הם התחילו לנגן, בעוד בני המשפחה של הזוג מסתדרים בשורה כדי לקבל את פניהם של המוזמנים באופן אישי. רובין הניחה שבטח הסכימה לכך בשלב כלשהו תוך כדי ההכנות לחתונה. היא התנערה מהאחריות לפרטים ארגוניים רבים כל כך עד שכל הזמן חיכו לה הפתעות קטנות שכאלה. היא שכחה, לדוגמה, שהם הסכימו להצטלם במלון ולא בכנסייה. אלמלא מיהרו משם בדיימלר מייד אחרי הטקס, יכול להיות שהיתה לה הזדמנות לדבר עם סטרייק ולבקש ממנו - להתחנן בפניו אם צריך - לקבל אותה בחזרה. אבל הוא הלך בלי שדיבר איתה, ועכשיו תהתה אם יהיה לה אומץ, או אם תמחל מספיק על כבודה, להתקשר אליו אחרי כל זה ולהפציר בו להשאיר אותה בעבודה.
     
    האולם נראה חשוך אחרי הבוהַק בגנים שטופי השמש. הוא היה מחופה בעץ, עם וילונות בְּרוֹקַד וציורי שמן במסגרות מוזהבות. באוויר עמד ניחוח כבד שהעלו סידורי הפרחים, וכוסות וכלי כסף התנוצצו על מפות שולחן צחורות כשלג. צלילי רביעיית המיתרים, שנשמעו חזקים בתיבת העץ המהדהדת של אולם האוכל, נבלעו עד מהרה בקולות המוזמנים המטפסים על המדרגות בחוץ, מתקהלים לפני הכניסה לאולם, מדברים וצוחקים, אחרי שהתכבדו בשמפניה ובבירה.
     
    "קדימה, מתחילים!" שאג ג'פרי, שנראה כי נהנה מאירועי היום יותר מכל אחד אחר. "תכניסו אותם!"
     
    רובין היתה בספק אם ג'פרי היה מסוגל לבטא במלואה את ההתרגשות הנמרצת שלו אילו אמא של מתיו היתה בחיים. גברת קנליף המנוחה שפעה צידודי מבטים צוננים ודחיקות מרפקים, ובלמה דרך קבע כל סימן לרגש נטול רסן. אחותה של גברת קנליף, סו, היתה אחת הראשונות בשוּרת מקבלי הפנים, והדיפה משב של כפור מעודן, שכן רצתה לשבת בשולחן הכבוד ונתקלה בסירוב.
     
    "מה שלומך, רובין?" היא שאלה וניקרה באוויר ליד האוזן של רובין. רובין, שהרגישה אומללה, מאוכזבת ואשמה כיוון שלא היתה מאושרת, פתאום קלטה עד כמה האישה הזאת, דודה של בעלה, לא מחבבת אותה. "שמלה מקסימה," אמרה דודה סו, אבל עיניה כבר נחו על מתיו יפה התואר.
     
    "הלוואי שאמא שלך -" היא פתחה, ואז, בנשימה חנוקה, טמנה את פניה במטפחת שכבר היתה מוכנה בידה.
     
    עוד חברים וקרובים התקדמו באיטיות פנימה, מחייכים חיוכים רחבים, מנשקים, לוחצים ידיים. ג'פרי כל הזמן עיכב את התור, העניק חיבוקים דוביים לכל מי שלא התנגד באופן פעיל.
     
    "אז הוא בא בסוף," אמרה הבת דודה האהובה על רובין, קייטי. היא היתה משמשת בתפקיד שושבינה אלמלא היתה בהיריון מתקדם. היום היה תאריך הלידה המשוער שלה. רובין התפלאה שהיא עוד מסוגלת ללכת. הבטן שלה היתה קשה כמו אבטיח כשרכנה כלפיה לנשיקה.
     
    "מי בא?" שאלה רובין כשקייטי התקדמה כדי לחבק את מתיו.
     
    "הבוס שלך. סטרייק. מרטין בדיוק התחיל לנאום לו למטה ב -"
     
    "אם אני לא טועה, את יושבת שם, קייטי," אמר מתיו והצביע לעבר שולחן באמצע האולם. "את בטח כבר לא יכולה לעמוד על הרגליים, קשֶה עם החום הזה, אני מניח?"
     
    רובין הבחינה רק בקושי בעוד כמה מוזמנים שעברו לאורך השורה. היא השיבה באקראי לאיחולים שלהם, ועיניה נמשכו בלי הרף אל הפתח שמבעד לו נכנסו כולם בזה אחר זה. קייטי באמת אמרה שסטרייק נמצא כאן במלון, למרות הכל? הוא בא אחריה מהכנסייה? הוא עומד להופיע? איפה הוא מתחבא? היא חיפשה בכל מקום - ברחבה, באולם הכניסה, בבר. תקווה גאתה בה, ואז נסוגה שוב. אולי מרטין, שמפורסם בחוסר הרגישות שלו, הבריח אותו? ואז היא הזכירה לעצמה שסטרייק הוא לא בדיוק עלה נידף, והתקווה שוב התחילה לבעבע, ובעוד כל ישותה נתונה בתנודות שכאלה בין ציפייה לאימה, היא לא היתה מסוגלת להעמיד פנים שהיא חווה את הרגשות השגרתיים יותר של יום החתונה, והיא ידעה שמתיו חש בהיעדרם ומתרעם על כך.
     
    "מרטין!" אמרה רובין בחדווה כשהופיע אחיה הקטן, מתודלק בשלוש כוסות בירה יותר מדי, מלוּוה בחבריו.
     
    "אני מניח שכבר ידעת?" אמר מרטין, שהניח שזה מובן מאליו. הוא החזיק את הנייד שלו ביד. בלילה שעבר הוא ישן אצל חבר כדי שאפשר יהיה לארח קרובים מהדרום בחדר שלו.
     
    "ידעתי מה?"
     
    "שהוא תפס את המרטש אתמול בלילה."
     
    מרטין הרים את המסך והראה לה את הידיעה. נשימתה נעתקה בתדהמה למראה זהותו של המרטש. פצע הדקירה שספגה מהסכין של האיש הזה פָּעם באמת היד שלה.
     
    "הוא עוד כאן?" שאלה רובין, מתנערת כליל מהעמדת הפנים. "סטרייק? הוא אמר שהוא נשאר, מרט?"
     
    "תעשו לי טובה," רטן מתיו.
     
    "סליחה," אמר מרטין, שקלט את הכעס של מתיו. "אני מעכב את התור."
     
    הוא התרחק בעצלתיים. רובין פנתה והביטה במתיו וראתה, כמו ברישום חוֹם, את האשמה זוהרת מבעד לו.
     
    "אתה ידעת," היא אמרה, ובהיסח הדעת לחצה את ידה של דודה רבתא שרכנה כלפיה בציפייה לנשיקה.
     
    "ידעתי מה?" הוא סינן.
     
    "שסטרייק תפס -"
     
    אבל חברו הוותיק של מתיו ללימודים באוניברסיטה ולעבודה, טום, והארוסה שלו, שרה, תבעו עכשיו את תשומת ליבה. היא שמעה רק בקושי מילה מדבריו של טום, כי עיניה פנו כל הזמן אל הדלת בתקווה לראות את סטרייק.
     
    "אתה ידעת," חזרה רובין ברגע שטום ושרה התרחקו. ואז היתה עוד הפסקה. ג'פרי פגש בן דוד מקנדה. "תגיד את האמת."
     
    "שמעתי את הסוף של הדיווח על זה בחדשות בבוקר," רטן מתיו. הבעת הפנים שלו התקשתה כשהביט מעל לראשה של רובין לעבר הפתח. "טוב, הנה הוא. קיבלת מה שרצית."
     
    רובין הסתובבה. סטרייק נכנס זה עתה לאולם בכתפיים שפופות, עין אחת אפורה וסגולה מעל לזיפי הזקן העבותים, אוזן אחת נפוחה ותפורה. הוא הרים יד חבושה כשנפגשו מבטיהם וניסה לשגר חיוך מתחטא, שהסתיים בעווית של כאב.
     
    "רובין," אמר מתיו. "תקשיבי, אני צריך -"
     
    "עוד רגע," היא אמרה בעליצות שבלטה בהיעדרה כל היום.
     
    "לפני שאת מדברת איתו, אני צריך להגיד -"
     
    "מאט, בבקשה, זה לא יכול לחכות?"
     
    אף אחד מבני המשפחה לא רצה לעכב את סטרייק, שבגלל הפציעה שלו לא יכול היה ללחוץ ידיים. הוא החזיק את היד החבושה לפניו ופילס את דרכו במצודד לאורך השורה. ג'פרי תקע בו מבט רושף, ואפילו אמא של רובין, שחיבבה אותו במפגש הקודם היחיד ביניהם, לא היתה מסוגלת לגייס חיוך כשבירך אותה בשמה. נראה שכל אחד ואחד מהמוזמנים שבאולם מסתכל עליהם.
     
    "לא היית צריך להיות כל כך דרמטי," אמרה רובין וחייכה מעלה אל הפנים הנפוחות שלו כשסוף־סוף עמד מולה. הוא חייך בחזרה, מאוזן לאוזן, עם כל הכאב הכרוך בכך: בסופו של דבר, הנסיעה של שלוש מאות הקילומטרים שיצא אליה בחיפזון כזה היתה שווה את המאמץ רק בשביל לראות אותה מחייכת אליו ככה. "להתפרץ לכנסייה ככה. יכולת פשוט להתקשר."
     
    "כן, סליחה שהפלתי את הפרחים," אמר סטרייק, וכלל בהתנצלות שלו גם את מתיו הקודר והזועף. "דווקא התקשרתי, אבל -"
     
    "הייתי בלי הטלפון בבוקר," אמרה רובין, מודעת לכך שהיא מעכבת את התור אבל כבר לא היה לה איכפת. "תעקפי אותנו," היא אמרה בעליזות לבוסית של מתיו, אישה גבוהה אדומת שיער.
     
    "לא, התקשרתי - לפני יומיים זה היה?" אמר סטרייק.
     
    "מה?" אמרה רובין, בעוד מתיו מנהל שיחה מסורבלת עם גֶ'מַיימָה.
     
    "כמה פעמים," אמר סטרייק. "השארתי הודעה."
     
    "לא היו לי שום שיחות," אמרה רובין, "או הודעות."
     
    צלילי הפטפוט הקשקוש והקרקוש של מאות המוזמנים והנגינה של רביעיית המיתרים כמו הוחרשו לפתע, כאילו היא נמחצת תחת בועה עבה של הלם.
     
    "מתי - מה אתה - לפני יומיים?"
     
    מאז שהגיעה לבית של ההורים שלה היתה עסוקה בלי הפסקה במטלות חתונה מייגעות, ובכל זאת הצליחה לבדוק שוב ושוב בגניבה את הטלפון בתקווה שסטרייק יתקשר או ישלח הודעה. באחת בלילה היא בדקה את כל היסטוריית השיחות שלה לבדה במיטה בתקווה נכזבת למצוא שיחה מפוספסת, אבל גילתה שכל השיחות נמחקו. כיוון שישנה רק בקושי בשבועיים שלפני כן, היא הסיקה ששגתה מרוב תשישות, לחצה על המקש הלא נכון, ומחקה אותן בטעות...
     
    "אני לא רוצה להישאר," מלמל סטרייק. "רציתי רק להגיד שאני מצטער, ולבקש ממך לחזור -"
     
    "אתה חייב להישאר," היא אמרה, ושלחה יד ותפסה בזרועו כאילו הוא עלול להימלט.
     
    הלב שלה הלם במהירות כזאת שהיא חשה שאין לה אוויר. היא ידעה שהחווירה כשנדמה היה שהחדר ההומה מתנדנד סביבה.
     
    "בבקשה, תישאר," היא אמרה, עדיין מחזיקה בחוזקה בידו, מתעלמת ממתיו שהצטמרר לידה. "אני צריכה - אני רוצה לדבר איתך. אמא?" היא קראה.
     
    לינדה פסעה צעד קדימה מהשורה. נראה שחיכתה לזימון, והיא לא נראתה מאושרת.
     
    "תוכלי בבקשה לצרף את קורמורן לאחד השולחנות?" אמרה רובין. "אולי תושיבי אותו עם סטיבן וג'ני?"
     
    לינדה הובילה את סטרייק הלאה משם בפנים חתומות. נותרו עוד כמה מוזמנים אחרונים שחיכו להביע את איחוליהם. רובין שוב לא הצליחה לגייס חיוכים ומילות נימוסים.
     
    "למה לא קיבלתי את השיחות מקורמורן?" היא שאלה את מתיו בזמן שגבר קשיש דשדש לעבר השולחנות בלי שאף אחד קידם את פניו או בירך אותו לשלום.
     
    "אני ניסיתי להגיד לך -"
     
    "למה לא קיבלתי את השיחות, מתיו?"
     
    "רובין, נוכל לדבר על זה אחר כך?"
     
    האמת נחתה עליה בפתאומיות כזאת שהיא נאלצה לנשום נשימה עמוקה.
     
    "אתה מחקת את היסטוריית השיחות שלי," היא אמרה, והמחשבות שלה זינקו במהירות מהיקש להיקש. "שאלת אותי מה הסיסמה בטלפון שלי כשחזרתי מהשירותים בתחנת הדלק." שני המוזמנים האחרונים העיפו מבט בהבעותיהם של החתן והכלה, ומיהרו וחלפו הלאה בלי לדרוש שיקבלו את פניהם. "לקחת לי את הטלפון. אמרת שזה קשור לירח דבש. הקשבת להודעה שלו?"
     
    "כן," אמר מתיו. "מחקתי אותה."
     
    הדממה שכמו מחצה אותה, היתה עכשיו שריקה חדה וצורמת. היא חשה סחרחורת. היא עמדה שם בשמלת תחרה לבנה וגדולה שהיא לא אהבה, השמלה ששינתה אחרי שהחתונה נדחתה פעם אחת, מרותקת למקומה מכורח המחויבויות של הטקס. בשולי שדה הראייה שלה התנועעו מאה פרצופים מטושטשים. האורחים היו רעבים ומלאי ציפייה.
     
    עיניה מצאו את סטרייק, שעמד בגבו אליה, חיכה לצד לינדה בזמן שסידרו עוד מקום בשולחן של אחיה הגדול, סטיבן. רובין דמיינה את עצמה פוסעת אליו במהירות ואומרת: "בוא נסתלק מכאן". מה הוא היה אומר אם היא היתה עושה את זה?
     
    ההורים שלה הוציאו אלפי פאונדים על היום הזה. האולם העמוס חיכה שהכלה והחתן יתפסו את מקומותיהם בשולחן הכבוד. רובין, חיוורת יותר משמלת החתונה שלה, הלכה בעקבות בעלה הטרי אל המושבים שלהם בעוד האולם כולו פורץ במחיאות כפיים.
     
     
     
    המלצר הקפדן נראה נחוש בדעתו להאריך את אי־הנוחות של סטרייק. לא היתה לו ברירה אלא לעמוד לעיני כל ולחכות עד שהוא יערוך עוד מקום בשבילו. לינדה, שהיתה נמוכה מהבלש בקרוב לשלושים סנטימטרים, נותרה לצד סטרייק, בעוד הבחור מתקן בדייקנות את תנוחת מזלג הקינוח ומסובב את הצלחת כך שהדוגמה תפנה במקביל לאלה של שכנותיה. המעט שהצליח סטרייק לראות מהפנים של לינדה מתחת לכובע הכסוף נראה כועס.
     
    "תודה רבה לך," הוא אמר כשהמלצר פינה סוף כל סוף את השטח, אבל כשאחז בגב הכיסא שלו הניחה לינדה יד קלה על שרוולו. המגע העדין שלה היה עשוי בה במידה להיות אזיק ברזל, ולוּוָה בהילה של אימהוּת נזעמת והכנסת אורחים פגועה. היא דמתה מאוד לבת שלה. גם השיער הדוהה של לינדה היה זהוב אדמוני, והכובע הכסוף שלראשה הדגיש את הכחול האפור והצלול של עיניה.
     
    "למה אתה פה?" היא שאלה מבעד לשיניים חשוקות, בעוד מלצרים מתרוצצים סביבם ומגישים מנות ראשונות. הגעת האוכל לפחות הסיחה את דעתם של אורחים אחרים. אנשים פצחו בשיחות כאשר תשומת הלב הוסטה אל הארוחה המיוחלת.
     
    "כדי לבקש מרובין לחזור לעבוד איתי."
     
    "אתה פיטרת אותה. זה שבר לה את הלב."
     
    הוא היה יכול לענות הרבה דברים על זה, אבל בחר לא להגיד אותם מתוך כבוד לרגשות שוודאי התעוררו בלינדה כשראתה את החתך באורך עשרים הסנטימטר בזרוע של בתה.
     
    "היא הותקפה שלוש פעמים בזמן שעבדה אצלך," אמרה לינדה, והפנים שלה סמקו. "שלוש פעמים."
     
    סטרייק היה יכול לומר ללינדה במלוא הכנות שהוא מקבל אחריות רק על התקיפה הראשונה. התקיפה השנייה אירעה אחרי שרובין התעלמה מהוראות מפורשות שלו, ובתקיפה השלישית לא רק שהיא לא צייתה לו אלא גם סיכנה חקירת רצח ואת כל העסק שלו.
     
    "היא לא ישנה. שמעתי אותה בלילה..."
     
    העיניים של לינדה ברקו יתר על המידה. היא הרפתה ממנו, אבל לחשה, "אין לך בת. אתה לא יכול להבין מה עובר עלינו."
     
    לפני שהספיק סטרייק לגייס את כוחותיו הנפשיים, היא פנתה בהחלטיות אל שולחן הכבוד. הוא צד את המבט של רובין מעל לצלחת המנה הראשונה, שנשארה כמות שהיא. היא עטתה הבעה מיוסרת, כאילו פוחדת שהוא ילך משם. הוא זקר קלות את הגבות, ואז צנח, סוף־סוף, לכיסא שלו.
     
    צורה גדולה משמאלו נעה באיום. סטרייק פנה וראה עוד עיניים כמו של רובין, קבועות מעל ללסת לוחמנית ומעליהן גבות סמורות.
     
    "אתה בטח סטיבן," אמר סטרייק.
     
    אחיה הגדול של רובין פלט נהמה עמומה והמשיך לנעוץ בו מבט זועם. שניהם היו גברים גדולי גוף; דחוסים זה לצד זה המרפק של סטיבן שפשף את המרפק של סטרייק כששלח יד אל כוס הבירה שלו. שאר השולחן תקע מבטים בסטרייק. הוא הרים את ידו הימנית במעין מחוות ברכה חסרת התלהבות, נזכר שהיא חבושה רק כשראה אותה, והרגיש שהוא מושך אליו תשומת לב רבה עוד יותר.
     
    "הַיי, אני ג'ני, אשתו של סטיבן," אמרה אישה רחבת כתפיים וחומת שיער שישבה מצידו האחר של סטיבן. "נראה שלא היתה מזיקה לך אחת מאלה."
     
    היא העבירה כוס בירה שאף אחד לא נגע בה מעל לצלחת של סטיבן. סטרייק היה אסיר תודה עד כדי כך שהיה מסוגל לנשק אותה. מתוך כבוד למורת הרוח של סטיבן הוא הגביל את עצמו ל"תודה" מעומק הלב וגמע חצי כוס בלגימה אחת. בזווית העין הוא ראה את ג'ני ממלמלת משהו באוזן של סטיבן. סטיבן הביט בסטרייק כשהניח את הכוס, ואז כחכח בגרונו ואמר בקול צרוד וזועף:
     
    "אני מניח שמגיע לך כל הכבוד."
     
    "למה?" שאל סטרייק בהבעה חתומה.
     
    ההבעה הרתחנית על פניו של סטיבן התקררה במעלה אחת.
     
    "תפסת את הרוצח ההוא."
     
    "אה, כן," אמר סטרייק, תפס במזלג בידו השמאלית ונעץ אותו במוּס הסלמון. רק אחרי שבלע את המנה בשלמותה והבחין שג'ני צוחקת הוא קלט שהיה צריך לנהוג בה ביתר כבוד. "סליחה," הוא המהם. "נורא רעב."
     
    סטיבן בחן אותו עכשיו בהבהוב של אישור.
     
    "אין בזה כלום, אה?" הוא אמר והביט מטה אל המוּס שלו. "הכל אוויר."
     
    "קורמורן," אמרה ג'ני, "איכפת לך רק לנופף לג'ונתן? האח הקטן של רובין - שם."
     
    סטרייק הביט בכיוון שהורתה אליו. נער דק גזרה בצבעי שיער, עור ועיניים כמו אלה של רובין נופף בהתלהבות מהשולחן הסמוך. סטרייק החווה קצרות ברכת שלום מבוישת.
     
    "אז אתה רוצה אותה בחזרה, אה?" זרק לו סטיבן.
     
    "כן," אמר סטרייק. "אמת."
     
    הוא ציפה לתגובה רגוזה, אבל במקום זאת פלט סטיבן אנחה ארוכה.
     
    "כנראה אני צריך לשמוח. בחיים שלי לא ראיתי אותה מאושרת כמו בתקופה שהיא עבדה אצלך. כשהיינו ילדים הייתי צוחק עליה כשהיא אמרה שהיא רוצה להיות שוטרת," הוא הוסיף. "חבל שעשיתי את זה," הוא אמר, קיבל כוס בירה טרייה מהמלצר והצליח לגמוע כמות מרשימה לפני שהמשיך. "התנהגנו אליה כמו מטומטמים, אם חושבים על זה, ואז היא... טוב, היום היא כבר יודעת להגן על עצמה קצת יותר."
     
    המבט של סטיבן נדד אל שולחן הכבוד, וסטרייק, שישב בגבו לשם, ניצל את ההזדמנות והביט גם הוא בגניבה אל רובין. היא ישבה בשתיקה, לא אוכלת ולא מסתכלת על מתיו.
     
    "לא עכשיו, חבר," הוא שמע את סטיבן אומר, ופנה וראה את שכנו שולח זרוע ארוכה ועבה ומציב מחסום בין סטרייק לבין אחד החברים של מרטין, שעמד לידם וכבר רכן לשאול את סטרייק שאלה. החבר נסוג, נכלם.
     
    "לחיים," אמר סטרייק וגמר את הכוס שקיבל מג'ני.
     
    "תתחיל להתרגל לזה," אמר סטיבן, וחיסל את המוּס שלו בבת אחת. "תפסת את המרטש משָקְלוול. אתה הולך להיות מפורסם, חבר."
     
     
     
    אנשים מספרים שדברים נקלטים רק במעומעם בעקבות הלם, אבל אצל רובין זה לא היה ככה. פרטי האולם שסביבה בלטו לעיניה יותר מדי, כל אחד ואחד מהם: ריבועי האור המבריקים שחדרו מבעד לחלונות המכוסים בווילונות, בוהק האֶמַייל של שמי התכלת מעבר לשמשות, מפות השולחן הוורדרדות שהוסתרו במרפקים ובכוסות פזורות, הלחיים הסומקות בהדרגה של האורחים הזוללים ולוגמים, הצדודית האריסטוקרטית של דודה סו שלא התרככה גם למשמע הפטפוט של שכניה, הכובע הצהוב המטופש של ג'ני שרטט כשהתלוצצה עם סטרייק. היא ראתה את סטרייק. העיניים שלה חזרו אל הגב שלו לעיתים תכופות כל כך עד שהיתה יכולה לרשום בדיוק מושלם את הקמטים בז'קט החליפה שלו, את התלתלים הכהים הצפופים באחורי הראש, את הבדלי העובי בין האוזניים בעקבות פצע הדקירה באוזן השמאלית.
     
    לא, ההלם שגרם לה מה שגילתה בשוּרת מקבלי הפנים לא עמעם את הסובב אותה. במקום זאת, הוא השפיע עמוקות על תחושת הקול והזמן שלה. בשלב מסוים היא ידעה שמתיו דוחק בה לאכול, אבל זה לא נקלט אצלה אלא אחרי שהצלחת פונתה בידי מלצר חרד, מפני שכל דבר שנאמר לה היה צריך לחלחל מבעד לקירות העבים שסגרו עליה בעקבות ההודאה הבוגדנית של מתיו. ובתוך התא הבלתי נראה שהפריד אותה לחלוטין מכל שאר האנשים באולם, האדרנלין געש בה, דחק בה שוב ושוב לקום ולצאת משם.
     
    אם סטרייק לא היה מגיע היום, ייתכן שלעולם לא היתה יודעת שהוא רוצה להחזיר אותה לעבודה, ושהיו יכולים להיחסך ממנה כל הבושה, הכעס, ההשפלה, הכאב שייסרו אותה מאז הערב הנורא ההוא שבו פיטר אותה. מתיו ביקש לשלול ממנה את הדבר שהיה יכול להציל אותה, הדבר שבגללו היא בכתה בשעות הקטנות של הלילה כשכולם כבר ישנו: שיקום הכבוד העצמי שלה, החֲזרה לעבודה שהיא הכל בשבילה, החברוּת שהיא לא ידעה עד כמה היא יקרה לה עד שנלקחה ממנה בכוח. מתיו שיקר והמשיך לשקר. הוא חייך וצחק, בעוד היא סוחבת את עצמה בכוח בימים שלפני החתונה ומנסה להעמיד פנים שהיא מאושרת מכך שאיבדה חיים שאהבה. היא הצליחה לשטות בו? הוא האמין שהיא באמת שמחה שנגמרו החיים שלה עם סטרייק? אם כן, היא התחתנה עם גבר שבכלל לא מכיר אותה, ואם לא...
     
    מנת מאפה הבשר פונתה מהשולחן ורובין נאלצה לזייף חיוך למלצר המודאג, שהפעם שאל אם יוכל להביא לה משהו אחר, שכן זוהי המנה השלישית שהיא לא נגעה בה.
     
    "אני מניחה שאין לך אקדח טעון?" שאלה אותו רובין.
     
    המלצר, שהלך שולל אחרי הנימה הרצינית שלה, חייך, ואז נראה נבוך.
     
    "לא משנה," היא אמרה. "לא חשוב."
     
    "בחייך, רובין," אמר מתיו, והיא ידעה, ברטט של זעם ועונג, שהוא נלחץ, מפוחד ממה שהיא עלולה לעשות, מפוחד מהדבר הבא שיִקרה.
     
    הקפה הגיע בקנקני כסף חלקים ונוצצים. רובין צפתה במלצרים המוזגים, ראתה את מגשי הפֶּטיפוּר הקטנים מונחים על השולחנות. היא ראתה את שרה שֶדלוֹק בשמלת טורקיז הדוקה בלי שרוולים, חוצה את האולם וממהרת לשירותים לפני שמתחילים הנאומים, צפתה בקייטי ההריונית הולכת אחריה בנעליים שטוחות, תפוחה ועייפה, והבטן האדירה שלה לפניה, ושוב, העיניים של רובין חזרו אל הגב של סטרייק. הוא זלל פֶּטיפוּר ודיבר עם סטיבן. היא שמחה שהושיבה אותו ליד סטיבן. תמיד חשבה שהם יסתדרו טוב זה עם זה.
     
    ואז נשמעה הקריאה לשקט, ובעקבותיה הרשרושים, התנועות העצבניות וקולות הגרירה ההמונית של כיסאות כאשר כל אלה שישבו בגבם אל שולחן הכבוד הסתובבו כדי לצפות בדוברים. המבט של רובין פגש במבט של סטרייק. היא לא הצליחה לפענח את הבעת הפנים שלו. הוא לא הסיר את המבט ממנה עד שאבא שלה נעמד, היטיב את המשקפיים שלו והתחיל לדבר.
     
     
     
    סטרייק השתוקק לשכב, ואם זה לא אפשרי, לפחות לחזור למכונית עם שַנקר, שם יוכל לפחות להטות אחורנית את המושב. בארבעים ושמונה השעות האחרונות הוא נמנם בקושי שעתיים, והתערובת של משככי כאבים חזקים וארבע כוסות בירה עד כה, עשתה אותו ישנוני ורדום כל כך שהוא ניקר שוב ושוב כשראשו נתמך בידו והתעורר בבהלה בכל פעם שהרקה החליקה מעצמות פרקי האצבעות.
     
    הוא אף פעם לא שאל את רובין מה ההורים שלה עושים למחייתם. אם מייקל אלקוט רמז למקצוע שלו בשלב כלשהו בנאום, סטרייק החמיץ את זה. הוא היה גבר מתון ומעודן למראה, כמעט פרופסורי, עם משקפיים במסגרת קרן. כל הילדים קיבלו את הגובה שלו, אבל רק מרטין ירש את השיער הכהה ואת העיניים בגון האגוז.
     
    הנאום נכתב, או שאולי נכתב מחדש, כשרובין כבר היתה בלי עבודה. מייקל התעכב באהבה והערכה ניכרות על מעלותיה האישיות של רובין, עד כמה היא נבונה, ורבת תושיה, ונדיבה וטובת לב. היה עליו לעצור ולכחכח בגרון כשהתחיל לומר עד כמה הוא גאה בבתו היחידה, אבל היה חלל ריק במקום שבו היו אמורים להיות ההישגים שלה, אף מילה בנוגע לְמה שעשתה או עברה. כמובן, על כמה מהדברים שעברו על רובין אי אפשר היה לדבר באולם הזה דמוי תיבת הלחות הענקית, באוזני האורחים עם הפרח בדש הבגד והאורחות עטויות הנוצות, אבל העובדה שהיא עברה בשלום את הדברים האלה היתה בעיני סטרייק ההוכחה העילאית למעלות האלה, וכל כמה שהיה מטושטש מחוסר שינה נראה לו שיש להכיר בהם.
     
    נראה שאף אחד אחר לא חושב כך. הוא הבחין אפילו בתחושת הקלה קלושה בקהל כשמייקל סיים את דבריו בלי לרמוז לסכינים או לצלקות, למסכות גורילה או לכובעי גרב.
     
    הגיע הזמן לנאוּם החתן. מתיו קם על רגליו לקול מחיאות כפיים נלהבות, אבל הידיים של רובין נשארו בחיקה והיא נעצה מבט בחלון מולה, בשמש התלויה נמוך בשמים בלי ענן ומטילה צללים ארוכים וכהים על המדשאה.
     
    איפשהו באולם זמזמה דבורה. סטרייק, שחשש לפגוע בכבודו של מתיו הרבה פחות מכפי שחשש להעליב את מייקל, הסתדר מחדש בכיסא, שילב את זרועותיו ועצם עיניים. רגע או שניים הוא הקשיב למתיו, שסיפר שהוא ורובין מכירים זה את זה מאז שהיו ילדים, אבל רק בתיכון הוא שם לב איזו בחורה יפה היא הילדה הקטנה שפעם הביסה אותו בתחרות ריצה עם ביצה בכף...
     
    "קורמורן!"
     
    הוא ניעור בבת אחת בבהלה, ועל פי הכתם הרטוב על החזה שלו הוא ידע שרִייר. הוא הפנה מבט מטושטש אל סטיבן, שתקע בו מרפק.
     
    "נחרת," מלמל סטיבן.
     
    לפני שהספיק להשיב, היושבים באולם פרצו שוב במחיאות כפיים. מתיו התיישב בלי חיוך.
     
    זה בטח ייגמר בקרוב... אבל לא, השושבין של מתיו התרומם וקם על רגליו. עכשיו כשהיה ער שוב, קלט סטרייק עד כמה מלאה השלפוחית שלו. הוא קיווה מכל הלב שהטיפוס הזה ידבר מהר.
     
    "מאט ואני נפגשנו בפעם הראשונה במגרש הרוגבי," הוא אמר, ואחד השולחנות שביַרכתי האולם פרץ בתשואות שיכורים.
     
     
     
    "למעלה," אמרה רובין. "עכשיו."
     
    אלה היו המילים הראשונות שהיא אמרה לבעלה מאז שהתיישבו לשולחן הכבוד. מחיאות הכפיים לנאום של השושבין שככו רק בקושי. סטרייק כבר עמד, אבל ברור היה לה שהוא רק הולך לשירותים מכיוון שראתה אותו עוצר מלצר ומבקש הנחיות. בכל מקרה, היא ידעה עכשיו שהוא רוצה להחזיר אותה לעבודה, והיתה משוכנעת שהוא יישאר עד שישמע שהיא מסכימה. היא הבינה את זה במבטים שהחליפו בזמן המנות הראשונות.
     
    "הלהקה תיכנס בעוד חצי שעה," אמר מתיו. "אנחנו אמורים -"
     
    אבל רובין הלכה משם לעבר הדלת, ולקחה איתה את תא הבידוד הבלתי נראה שאיפשר לה לשמור על קור רוח ולא להזיל דמעות בזמן הנאום של אבא שלה, בזמן הדיבורים העצבניים של מתיו, בזמן האנקדוטות הישנות והמוכרות לעייפה ממועדון הרוגבי שהשושבין העלה גירה. היה לה הרושם המעורפל שאמא שלה מנסה לעצור אותה בזמן שהתקדמה במאמץ בין האורחים, אבל היא לא שמה לב. היא ישבה במקומה בצייתנות במשך הארוחה והנאומים, היקום חייב לה הפוגה של פרטיות וחופש.
     
    היא טיפסה בקצב במדרגות, מגביהה את שולי השמלה כדי שלא תסתבך בנעליים הזולות, המשיכה במסדרון מפואר מחופה בשטיח, לא יודעת בוודאות לאן היא הולכת, והצעדים הממהרים של מתיו מאחוריה.
     
    "סליחה," היא אמרה לנער לבוש בווסט שגלגל סל כביסה מתוך ארון, "איפה סוויטת הכלולות?"
     
    הוא הביט ממנה אל מתיו וחייך חיוך מדושן, ממש כך.
     
    "אל תהיה אידיוט," אמרה רובין בצינה.
     
    "רובין!" אמר מתיו בעוד הנער מסמיק.
     
    "בכיוון הזה," אמר הנער בקול ניחר והצביע.
     
    רובין המשיכה לצעוד. היא ידעה שהמפתח אצל מתיו. בלילה שעבר הוא ישן במלון עם השושבין שלו, אם כי לא בסוויטת הכלולות.
     
    כשמתיו פתח את הדלת היא נכנסה במהירות, הבחינה בעלי הוורדים על המיטה, בשמפניה העומדת במצנן, במעטפה הגדולה שעליה נרשם "מר וגברת קנליף". בתחושת הקלה היא ראתה את התיק הגדול שהתכוונה לקחת לירח הדבש המסתורי שלהם. היא פתחה את הרוכסן, תחבה פנימה את היד הבריאה ומצאה את כפפת השרוול שהסירה לצורך הצילומים. אחרי שהלבישה אותה בחזרה על אמת היד הכואבת, עם הפצע שהתרפא רק בקושי, היא משכה בחוזקה מהאצבע את טבעת הנישואים החדשה והטיחה אותה בחוזקה בשידה שלצד המיטה, ליד דלי השמפניה.
     
    "מה את עושה?" שאל מתיו, ונשמע גם מפוחד וגם תוקפני. "מה - את רוצה לבטל הכל? את לא רוצה שנהיה נשואים?"
     
    רובין נעצה בו מבט. היא ציפתה לתחושה של שיחרור ברגע שיהיו לבדם והיא תוכל לדבר בחופשיות, אבל המפלצתיות של מעשיו שמה לצחוק את הניסיונות שלה לבטא את זה. היא קראה את הפחד שלו מפני שתיקתה בעיניו המקפצות במהירות, בכתפיים הזוויתיות. בין שהיה מודע לזה ובין שלא, הוא התמקם בדיוק בינה ובין הדלת.
     
    "בסדר," הוא אמר והרים את הקול, "אני יודע שהייתי צריך -"
     
    "אתה ידעת מה המשמעות של העבודה הזאת בשבילי. ידעת."
     
    "לא רציתי שתחזרי לשם, בסדר?" צעק מתיו. "תקפו אותך ודקרו אותך, רובין!"
     
    "זאת היתה אשמתי!"
     
    "הוא פיטר אותך, לעזאזל!"
     
    "כי עשיתי משהו שהוא אמר לי לא לעשות -"
     
    "ידעתי שתגני עליו!" שאג מתיו ואיבד כל שליטה. "ידעתי שאם תדברי איתו אז תרוצי אליו בחזרה כמו איזה כלבלב שעשועים דפוק!"
     
    "אתה לא מקבל את ההחלטות האלה בשבילי!" היא צרחה. "לאף אחד אין זכות לצנזר את השיחות שלי ולמחוק את ההודעות שלי, מתיו!"
     
    האיפוק והעמדת הפנים היו כלא היו. הם שמעו זה את זה רק במקרה, בהפסקות נשימה קצרות, בעוד שניהם צורחים את הכעס המר ואת הכאב שלהם ברחבי החדר כמו חניתות בוערות שנשרפות לאפר לפני שהן מגיעות למטרתן. רובין נופפה בפראות בידיים, ואז צרחה בכאב כשזרועה מחתה נמרצות, ומתיו הצביע בזעם צדקני על הצלקת שתיוותר לנצח בגלל ההתעקשות המטופשת וחסרת האחריות לעבוד עם סטרייק. הם לא השיגו דבר, לא סלחו על דבר, לא התנצלו על דבר: הטענות שהשחיתו את שנים־עשר החודשים הקודמים הובילו כולן לדליקה הזאת, כמו התלקחויות קצרות בגבול המתריעות על מלחמה. מעבר לחלון, אחר הצהריים התמוסס במהירות והיה לערב. הראש של רובין פעם בכאב, בטנה התהפכה, תחושת מחנק איימה להכריע אותה.
     
    "לא יכולת לסבול את זה שאני עובדת בשעות כאלה - בכלל לא עניין אותך שבפעם הראשונה בחיים שלי אני מאושרת בעבודה שלי, אז שיקרת! ידעת כמה זה חשוב לי, ושיקרת! איך יכולת למחוק את רשימת השיחות שלי, איך יכולת למחוק לי את התא הקולי -?"
     
    היא התיישבה בפתאומיות בכורסה עמוקה עם גדילים בשוליה, ראשה בידיה, מסוחררת מעוצמת הכעס וההלם שלה על קיבה ריקה.
     
    אי־שם, הרחק בדומייה המחופה בשטיחים של מסדרונות המלון, נסגרה דלת, אישה צחקקה.
     
    "רובין," אמר מתיו בגרון ניחר.
     
    היא שמעה אותו מתקרב אליה אבל מתחה יד, להרחיק אותו.
     
    "אל תיגע בי."
     
    "רובין, לא הייתי צריך לעשות את זה, אני יודע. לא רציתי שתיפגעי עוד פעם."
     
    היא בקושי שמעה אותו. היא כעסה לא רק על מתיו אלא גם על סטרייק. הוא היה צריך להתקשר שוב. הוא היה צריך לנסות ולהמשיך לנסות. אם הוא היה עושה את זה, יכול להיות שלא הייתי פה עכשיו.
     
    המחשבה הפחידה אותה.
     
    הייתי מתחתנת עם מתיו אם הייתי יודעת שסטרייק רוצה שאני אחזור?
     
    היא שמעה את רשרוש הז'קט של מתיו וניחשה שהוא מסתכל בשעון. האורחים המחכים למטה אולי יחשבו שהם נעלמו כדי לממש את נישואיהם. היא תיארה לעצמה את ג'פרי מתבדח בגסות על היעדרם. הלהקה בטח שם כבר שעה. היא נזכרה שוב כמה כל זה עולה להורים שלה. היא נזכרה שוב שהם כבר איבדו מקדמות ששילמו על החתונה שנדחתה.
     
    "בסדר," היא אמרה בקול חסר גוון. "בוא נרד בחזרה למטה ונרקוד."
     
    היא קמה, ובתנועה מוכנית החליקה את השמלה. מתיו נראה חושד.
     
    "את בטוחה?"
     
    "אנחנו צריכים איכשהו לעבור את היום הזה," היא אמרה. "אנשים באו מרחוק. אמא ואבא שילמו הרבה כסף."
     
    היא הגביהה שוב את שולי השמלה ופנתה אל דלת הסוויטה.
     
    "רובין!"
     
    היא הסתובבה, ציפתה שהוא יגיד "אני אוהב אותך", ציפתה שיחייך, שיפציר, שיתחנן לפיוס אמיתי יותר.
     
    "כדאי שתענדי את זה," הוא אמר והושיט את טבעת הנישואים שהסירה, והבעת הפנים שלו קרה כשלה.
     
     
     
    בהתחשב בעובדה שהתכוון להישאר עד שידבר שוב עם רובין, לא הצליח סטרייק לחשוב על נתיב פעולה טוב יותר מאשר להמשיך לשתות. הוא השתחרר מחסותם החפֵצה של סטיבן וג'ני, שכן הרגיש שהם צריכים להיות חופשיים ליהנות מחברת חברים ובני משפחה, ונעזר בשיטות השגורות שבהן נהג לדחות סקרנות של זרים: הממדים המאיימים שלו והארשת החמוצה הרגילה. הוא נחבא כמה זמן בקצה דלפק הבר, לגם בירה לבד, ואז שׂם את פעמיו למרפסת ועמד בנפרד משאר המעשנים, התבונן בשלל הגוונים של שמי הערב ונשם את הניחוח המתוק של כרי דשא תחת הרקיע האדמדם. אפילו מרטין והחברים שלו, שתויים לחלוטין ומעשנים במעגל כמו בני נוער, לא הצליחו לגייס מספיק אומץ לנדנד לו.
     
    כעבור כמה זמן קובצו האורחים במיומנות והובלו כאיש אחד בחזרה אל האולם המחופה עץ, שהוסב בהיעדרם לאולם ריקודים. חצי מהשולחנות נלקחו החוצה, האחרים הוזזו לצדדים. להקה עמדה בהיכון מאחורי מגברים, אבל הכלה והחתן עדיין לא היו שם. גבר מיוזע, עגלגל וסמוק פנים - סטרייק הבין שהוא אבא של מתיו - כבר הפריח כמה בדיחות על כל מה שהם בטח מעוללים, ואז לפתע פנתה אל סטרייק אישה בשמלת טורקיז הדוקה ובקישוט ראש נוצתי שדגדג לו את האף כשחסמה את דרכו, והתקרבה ללחוץ את ידו.
     
    "אתה קורמורן סטרייק, נכון?" היא אמרה. "איזה כבוד! שרה שדלוק."
     
    סטרייק ידע הכל על שרה שדלוק. היא שכבה עם מתיו כשהם היו באוניברסיטה, בזמן שכבר היה במערכת יחסים מרחוק עם רובין. שוב החווה סטרייק אל התחבושת כדי להראות מדוע הוא לא יכול ללחוץ לה את היד.
     
    "אה, מסכן שלי!"
     
    גבר שתוי ומקריח, שהיה קרוב לוודאי צעיר מכפי שנראה, הופיע והתנשא באיום מאחורי שרה.
     
    "טום טֶרְווי," הוא אמר, ולטש בסטרייק מבט לא ממוקד. "עבודה טובה. כל הכבוד, חבר. עבודה טובה."
     
    "כבר שנים אנחנו רוצים לפגוש אותך," אמרה שרה. "אנחנו חברים ותיקים של מתיו ורובין."
     
    "המרטש משָק - משָקְלוול," אמר טום תוך שיהוק קל. "עבודה טובה."
     
    "תראה אותך, מסכן שלי," אמרה שוב שרה ונגעה בשריר הקיבורת של סטרייק תוך שהיא מחייכת למעלה אל הפנים החבולות שלו. "לא הוא עשה לך את זה, נכון?"
     
    "כולם רוצים לדעת," אמר טום ועטה חיוך מטושטש. "בקושי מצליחים להתאפק. היית צריך אתה לנאום במקום הנרי."
     
    "חה חה," אמרה שרה. "זה בטח הדבר האחרון שהיית רוצה לעשות. בטח באת לפה ישר אחרי שתפסת - טוב, אני לא יודעת - באת ישר?"
     
    "סליחה," אמר סטרייק בפנים חתומות, "המשטרה ביקשה ממני לא לדבר על זה."
     
    "גבירותי ורבותי," אמר מנחה הטקס המוטרד, שנתפס לא מוכן עם כניסתם המוצנעת של מתיו ורובין לאולם, "קבלו בבקשה את מר וגברת קנליף!"
     
    הזוג הטרי התחיל לנוע בפנים חתומות אל אמצע רחבת הריקודים, וכולם חוץ מסטרייק התחילו למחוא כפיים. הזמר המוביל של הלהקה לקח את המיקרופון מהמנחה.
     
    "זה שיר מהעבר שלהם, שיש לו הרבה משמעות בשביל מתיו ורובין," הכריז הזמר, בעוד מתיו מחליק יד מסביב למותניים של רובין ואוחז בידה.
     
    צלם החתונות שהגיח בינות לצללים והתחיל לתקתק שוב, קימט את המצח בזעף קל למראה ההופעה המחודשת של שרוול הגומי המכוער על זרועה של הכלה.
     
    נשמעו התיבות האקוּסטיוֹת הראשונות של "Wherever You Will Go" של דֵה קוֹלינג. רובין ומתיו התחילו להסתובב במקום, פניהם מופנות הלאה זה מזה.
     
     
     
    So lately, been wondering,
     
    Who will be there to take my place
     
    When I'm gone, you'll need love
     
    To light the shadows on your face...2
     
     
     
    בחירה מוזרה בתור "השיר הראשון", חשב סטרייק... אבל בעודו מסתכל, ראה את מתיו מתקרב עוד יותר לרובין, ראה את היד שלו מתהדקת על מותניה הצרים ואת פניו יפות התואר רוכנות ולוחשות לה משהו באוזן.
     
    טלטול פתאומי באזור הסרעפת פילח את הענן המעופש של תשישות, הקלה ואלכוהול שריפד את סטרייק לאורך כל היום מפני המציאוּת של משמעות החתונה הזאת. עכשיו, כשצפה בזוג הטרי חג ברחבת הריקודים, רובין בשמלה לבנה ארוכה ועטרת של ורדים בשערה, מתיו בחליפה כהה ופניו קרובות ללחי הכלה, נאלץ סטרייק להכיר בכך שזמן רב מאוד קיווה בכל מאודו שרובין לא תתחתן. הוא רצה שהיא תהיה חופשייה, חופשייה להיות איתו יחד. חופשייה, כדי שאם ישתנו הנסיבות... כדי שהאפשרות תהיה שם... חופשייה, כדי שיום אחד אולי יוכלו לגלות מה עוד הם יכולים להיות זה לזה.
     
    טוב, לעזאזל.
     
    אם היא רוצה לדבר, היא תצטרך להתקשר אליו. הוא הניח את הכוס הריקה על אדן החלון והסתובב ופילס את דרכו בין שאר האורחים, והם תיכף פינו לו מקום לעבור, כה אפלה היתה ההבעה על הפנים שלו.
     
     
     
    רובין הסתובבה ושלחה מבט בחלל האוויר, וראתה את סטרייק יוצא. הדלת נפתחה. הוא הלך.
     
    "תן לי ללכת."
     
    "מה?"
     
    היא השתחררה מאחיזתו של מתיו, הגביהה פעם נוספת את שולי השמלה כדי לנוע בחופשיות, ואז ספק הלכה ספק רצה מרחבת הריקודים, וכמעט התנגשה באבא שלה ובדודה סו שרקדו ואלס רגוע בסמוך. מתיו נשאר עומד לבדו באמצע האולם, בעוד רובין נאבקת לעבור בין הצופים מן הצד ההמומים לעבר הדלת שזה עתה נטרקה.
     
    "קורמורן!"
     
    הוא כבר היה בחצי הדרך למטה במדרגות, אבל פנה לאחור כששמע את שמו. מצאו חן בעיניו גלי השיער הארוך הפזור שלה מתחת לנזר של ורדי יורקשייר.
     
    "מזל טוב."
     
    היא ירדה עוד כמה מדרגות, נלחמת בגוש שבגרונה.
     
    "אתה באמת רוצה שאני אחזור לעבודה?"
     
    הוא אילץ את עצמו לחייך.
     
    "אני לא יודע כמה שעות נסעתי הנה עם שנקר, במכונית שיש לי חשד עז שהיא גנובה. ברור שאני רוצה שתחזרי."
     
    היא צחקה, גם אם דמעות עלו בעיניה.
     
    "שנקר פה? היית צריך להגיד לו שייכנס!"
     
    "שנקר? לכאן? הוא היה עובר על הכיסים של כולם, ואז ממשיך לקוּפּה שבקבלה."
     
    היא צחקה עוד קצת, אבל דמעות זלגו מעיניה העולות על גדותיהן וקיפצו במורד הלחיים.
     
    "איפה אתה מתכוון לישון?"
     
    "במכונית, בזמן ששנקר יסיע אותי הביתה. תעלה לי הון הנסיעה איתו. לא חשוב," הוא הוסיף בצרידות כשהיא פתחה את הפה. "זה שווה את זה אם תחזרי. יותר משווה את זה."
     
    "הפעם אני רוצה חוזה," אמרה רובין, והחומרה בקולה הסוותה את ההבעה בעיניה. "כמו שצריך."
     
    "קיבלת."
     
    "אז בסדר. טוב, נתראה..."
     
    מתי הם יתראו? היא אמורה להיות שבועיים בירח דבש.
     
    "תודיעי לי."
     
    הוא פנה והתחיל לרדת שוב במדרגות.
     
    "קורמורן!"
     
    "מה?"
     
    היא הלכה לעברו עד שעמדה במדרגה שמעליו. העיניים שלהם היו עכשיו באותו הגובה.
     
    "אני רוצה לשמוע בדיוק איך תפסת אותו וכל זה."
     
    הוא חייך.
     
    "זה לא יברח. בכל מקרה, לא הייתי מצליח לעשות את זה בלעדייך."
     
    אף אחד מהם לא ידע מי עשה את הצעד הראשון, או שמא עשו אותו בו זמנית. הם חיבקו בחוזקה זה את זה עוד לפני שידעו מה קורה, הסנטר של רובין על הכתף של סטרייק, הפנים שלו בשערה. הוא הדיף ריחות של זיעה, של בירה ושל כוהל רפואי, והיא ריח ורדים ובושם עדין שחסר לו מאז שנעדרה מהמשרד. תחושת הנגיעה בה היתה גם חדשה וגם מוכרת, כאילו כבר חיבק אותה מזמן, כאילו במשך שנים זה חסר לו בלי שידע. מעבר לדלת הסגורה למעלה, הלהקה המשיכה לנגן:
     
     
     
    I'll go wherever you will go
     
    If I could make you mine...3
     
     
     
    הם הרפו זה מזה באותה פתאומיות שבה אחזו זה בזה. דמעות זלגו על הפנים של רובין. ברגע של טירוף השתוקק סטרייק להגיד, "בואי איתי," אבל יש מילים שלעולם אי אפשר לחזור מהן או לשכוח אותן, ואלה, הוא ידע, הן מהסוג הזה.
     
    "תודיעי לי," הוא חזר. הוא ניסה לחייך, אבל הפנים שלו כאבו. בנפנוף יד חבושה הוא המשיך לרדת במדרגות בלי להסתכל אחורה.
     
    היא צפתה בו כשהלך, מוחה בקדחתנות את הדמעות החמות מפניה. אם הוא היה אומר "בואי איתי", היא ידעה שהיתה הולכת: אבל מה אז? רובין בלעה רוק, מחתה את האף בגב היד והסתובבה, הרימה את שולי השמלה וטיפסה לאיטה בחזרה למעלה אל בעלה.

    רוברט גלבריית הוא שם העט בו השתמשה הסופרת ג'יי קיי רולינג כשהוציאה את ספרה: "קריאת הקוקייה". העובדה שרולינג היא מחברת הספר התגלתה על ידי הסאנדיי טיימס ב-14 ביולי 2013 לאחר שחקר כיצד ספרו הראשון של המחבר רוברט גלבריית' יכול להיות "רומן ביכורים מובטח כזה" ו-"בעל רקע בתעשיית האבטחה האזרחית והצבאית". לאחר שנחשפה כמחברת, אמרה רולינג שהיא הייתה רוצה להישאר בעילום שם לזמן ארוך יותר וקבעה כי, "להיות רוברט גלבריית' הייתה חוויה כזאת משחררת... זה כבר נפלא לפרסם בלי ה-'הייפ' ולראות ביקורת על הספר תחת שם אחר זו הנאה צרופה".

    עוד על הספר

    נושאים

    לבן קטלני רוברט גלבריית
    פתח דבר
     
     
    אושר, רבּקה יקרה, אושר הוא קודם כל ולפני הכל הרגש השקט, השמח והבטוח של החפות.
    הנריק איבסן, רוֹסמרסהוֹלם1
     
     
     
    לוּ רק היו הברבורים שוחים זה לצד זה באגם הירוק הכהה, התמונה הזאת בהחלט היתה יכולה להיות גולת הכותרת בהישגיו המקצועיים של צלם החתונות.
     
    הוא לא שׂשׂ לשנות את בחירת המיקום של הזוג, מכיוון שבאור הרך תחת חופת העצים נראתה הכלה, עם תלתלי הזהב האדמוניים הפזורים, כמו מלאך בסגנון הציורים הפְּרֵה־רפאליטיים, ועצמות הלחיים המסותתות של בעלה הודגשו. הוא לא הצליח להיזכר מתי הזמינו אותו לאחרונה לצלם זוג יפה כל כך. עם הזוג הטרי מר ומרת מתיוּ קַנְליף לא היה צורך בתחבולות זהירות, לא היה צורך להפנות את הגברת בזווית שתסתיר את קפלי השומן שבגב (אם כבר, היא היתה טיפה רזה מדי, אבל זה יצטלם טוב), גם לא צורך להציע לחתן "לנסות אחת בפה סגור", כי השיניים של מר קנליף היו ישרות ולבנות. הדבר היחיד שנדרש היה להצניע, ואפשר יהיה לרטש אותו בתמונות הסופיות, הוא הצלקת המכוערת שלאורך אמת היד של הכלה: סגולה וכחולה, עם סימני ניקוב של תפרים שעדיין נראו לעין.
     
    באותו בוקר, כשהגיע הצלם לבית הוריה, היא היתה חבושה במין כפפת שרוול מכותנה ומגומי. הוא די נבהל כשהסירה אותה לצילומים. הוא אפילו שאל את עצמו אם ביצעה ניסיון התאבדות כושל לפני החתונה. אחרי עשרים שנה במקצוע, הוא כבר ראה הכל.
     
    "תקפו אותי," אמרה גברת קנליף - או רוֹבּין אֵלָקוֹט, כפי שנקראה שעתיים לפני כן. הצלם היה אדם בעל קיבה רגישה. הוא הדף מעליו את תמונת הפלדה המשספת את הבשר הרך והחיוור הזה. עכשיו, תודה לאל, הוסתר הסימן המכוער בצֵל שהטיל זר ורדים בצבע שמנת שאחזה גברת קנליף.
     
    הברבורים, הברבורים הארורים. אם שניהם היו מסתלקים מהרקע זה לא היה משנה, אבל אחד מהם צלל שוב ושוב, והפירמידה הפלומתית של אחוריו בלטה מאמצע האגם כמו קרחון של נוצות, בעוד פיתוליו פורעים את פני המים. ההסרה הדיגיטלית שלהם תהיה מורכבת הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו מר קנליף הצעיר, שכבר הציע את הפיתרון הזה. הברבור השני, בינתיים, המשיך לארוב ליד שפת האגם: מעודן, שָלֵו, ונחוש בדעתו להישאר מחוץ לתמונה.
     
    "זהו?" שאלה הכלה, ואפשר היה לחוש את קוצר הרוח שלה.
     
    "את נראית נהדר, יפהפייה," אמר אבי החתן, ג'פרי, מאחורי הצלם. הוא כבר נשמע קצת שתוי. ההורים של בני הזוג, ועימם השושבין והשושבינות, עמדו כולם בצֵל עצים סמוכים וצפו בהם. היה עליהם למנוע מהשושבינה הקטנה ביותר, פעוטה, לזרוק חלוקי אבנים לאגם, ועכשיו היא עמדה וייבבה לאמה, שדיברה אליה בלחישה בלתי פוסקת, מעצבנת.
     
    "זהו?" שאלה שוב רובין, מתעלמת מאבא של בעלה.
     
    "כמעט," שיקר הצלם. "תפני כלפיו עוד קצת, בבקשה, רובין. זהו. חיוך גדול ויפה. חיוך גדול, עכשיו!"
     
    בין בני הזוג הורגשה מתיחות שאי אפשר היה לייחס אותה במלואה לקושי בצילום התמונה. לצלם לא היה איכפת. הוא לא יועץ נישואים. הוא כבר עמד מול זוגות שהתחילו לצרוח זה על זה בזמן שהוא קרא את מד האור שלו. כלה אחת יצאה בזעם ממסיבת החתונה שלה. הוא עדיין שמר, כדי לשעשע את החברים שלו, את התמונה המטושטשת מ-1998 שבה נראה החתן נוגח בראשו של השושבין שלו.
     
    כל כמה שהם נראו טוב, לא היו לו אשליות ביחס לסיכויים של הזוג קנליף. הצלקת הארוכה בזרועה של הכלה דחתה אותו כבר מהרגע הראשון. כל העניין נראה לו מבשר רעות וסר טעם.
     
    "בוא נגמור עם זה," אמר פתאום החתן והרפה מרובין. "צילמנו מספיק, לא?"
     
    "עוד רגע, עוד רגע, השני בדיוק בא עכשיו!" אמר הצלם ברוגז.
     
    ברגע שמתיו הרפה מרובין, הברבור שליד שפת האגם המרוחקת התחיל לדווש את דרכו במים הירוקים הכהים לעבר חברו.
     
    "עושה רושם שהחולירות עושים את זה בכוונה, אה, לינדה?" אמר ג'פרי בגיחוך מדושן לאמה של הכלה. "יצורים מחורבנים."
     
    "מה זה משנה," אמרה רובין והרימה את שולי השמלה הארוכה מעל לנעליה שעקביהן היו מעט נמוכים. "אני בטוחה שיצא משהו."
     
    היא פסעה בצעדים רחבים החוצה מסבך העצים אל אור השמש היוקדת, והלאה על המדשאה לעבר הטירה מהמאה השבע־עשרה, שם כבר שוטטו רוב המוזמנים, שותים שמפניה ומתפעלים ממראה הגנים המקיפים את המלון.
     
    "אני חושבת שכואבת לה היד," אמרה אם הכלה לאבי החתן.
     
    שטויות במיץ, חשב הצלם במידה של עונג צונן. הם רבו במכונית.
     
    בני הזוג נראו מאושרים למדי תחת מטר הקונפטי שליווה את צאתם מהכנסייה, אבל כשהגיעו לאחוזה ובה בית המלון כבר עטו הבעות נוקשות כשל אנשים שכובשים רק בקושי את זעמם.
     
    "היא תהיה בסדר. היא פשוט צריכה לשתות משהו," אמר ג'פרי בנינוחות. "גש תהיה איתה, מאט."
     
    מתיו כבר פנה בעקבות הכלה שלו, והשיג אותה בקלות בעוד היא מפלסת דרך במדשאה בעקבים הדקים. יתר החבורה פנתה אחריהם, שמלות השיפון הירוקות של השושבינות נישאות בגלים קלים ברוח החמה.
     
     
     
    "רובין, אנחנו צריכים לדבר."
     
    "קדימה, תתחיל."
     
    "את לא יכולה לחכות רגע?"
     
    "אם אני אחכה תהיה לנו כל המשפחה על הראש."
     
    מתיו העיף מבט לאחור. היא צדקה.
     
    "רובין -"
     
    "אל תיגע לי ביד!"
     
    הפצע פעם בחוֹם. רובין רצתה למצוא את התיק הגדול שלה ובו שרוול ההגנה הקשיח העשוי גומי, אבל התיק בטח היה איפשהו מחוץ להישג יד, בסוויטת הכלולות, ולכי תדעי איפה היא.
     
    עכשיו אפשר היה לראות יותר בבירור את המוזמנים הרבים שעמדו בצֵל המלון. קל היה לזהות את הנשים הודות לכובעים שלראשיהן. דודה של מתיו, סוּ, חבשה כובע רחב כמו גלגל של עגלה בכחול ירקרק זרחני, וגיסתה של רובין, ג'ני, חבשה יצירה מבהילה של נוצות צהובות. האורחים הזכרים היטשטשו לכדי אחידות בחליפות הכהות שלהם. מהמרחק הזה בשום אופן אי אפשר היה לראות אם קורמורן סטרייק נמצא ביניהם.
     
    "את מוכנה פשוט לעצור רגע?" אמר מתיו, כי הם כבר הקדימו בהרבה את המשפחה, שהתאימה את צעדיה לקצב של אחייניתו הפעוטה.
     
    רובין עצרה.
     
    "הייתי המום כשראיתי אותו, זה הכל," אמר מתיו בזהירות.
     
    "נראה לך שציפיתי שהוא יתפרץ פנימה באמצע הטקס ויפיל את הפרחים?" שאלה רובין.
     
    מתיו היה יכול לשאת את התגובה הזאת אלמלא החיוך שניסתה לכבוש. הוא לא שכח את השמחה שהתפשטה על פניה כאשר הבוס שלה לשעבר הופיע פתאום בטקס החתונה שלהם. הוא תהה אם אי־פעם יוכל לסלוח על זה שהיא ענתה באמירת הן לשאלה הטקסית של הכומר כשעיניה נעוצות בדמותו המגודלת, המכוערת, המבולגנת של קורמורן סטרייק במקום בבעלה החדש. כל הנוכחים בכנסייה בטח ראו איך אורו פניה כשראתה אותו.
     
    המשפחות שלהם הלכו והתקרבו אליהם שוב. מתיו אחז בעדינות במעלה זרועה של רובין, אצבעותיו סנטימטרים ספורים מעל לפצע הדקירה, והוליך אותה הלאה. היא נענתה ברצון, אבל הוא חשד שהסיבה לכך היא התקווה שהיא הולכת ומתקרבת לסטרייק.
     
    "אמרתי במכונית, אם את רוצה לחזור לעבוד אצלו -"
     
    "- אז אני 'חתיכת מטומטמת'," אמרה רובין.
     
    עכשיו כבר ניתן היה להבדיל בין הגברים המכונסים ברחבה, אבל רובין לא ראתה את סטרייק בשום מקום. הוא גבר גדול. היא היתה אמורה להבחין בו אפילו בין האחים והדודים שלה, שהיו כולם גבוהים ממטר שמונים. מצב הרוח שלה, שנסק למראהו של סטרייק, צנח ארצה כמו גוזל רטוב מגשם. הוא בטח הסתלק אחרי הטקס ולא עלה על המיניבוס למלון. ההופעה הקצרה שלו היתה מחווה של רצון טוב, אבל לא יותר. הוא לא בא לגייס אותה מחדש לעבודה אלא רק לאחל לה כל טוּב בחייה החדשים.
     
    "תראי," אמר מתיו בנימה חמימה יותר. היא ידעה שגם הוא סרק את הקהל, גילה שסטרייק לא נמצא שם והסיק אותה מסקנה. "בסך הכל ניסיתי להגיד במכונית שאַת זאת שתחליטי מה את רוצה לעשות, רובין. אם הוא היה רוצה - אם הוא רוצה אותך בחזרה - פשוט הייתי מודאג, לכל הרוחות. העבודה אצלו, בסופו של דבר, היתה די מסוכנת, נכון?"
     
    "כן," אמרה רובין, ופצע הדקירה שלה פעם. "זה היה מסוכן."
     
    היא פנתה לאחור לעבר הוריה ושאר בני המשפחה וחיכתה שידביקו אותם. הריח המתוק והמדגדג של דשא חם מילא את נחיריה, בעוד השמש קופחת על כתפיה החשופות.
     
    "רוצָה ללכת אל דודה רובין?" שאלה אחות של מתיו.
     
    גְרֵייס הפעוטה לפתה בצייתנות את הזרוע הפגועה של רובין והתנדנדה עליה, סוחטת יללת כאב.
     
    "אוי, סליחה, רובין - גרייסי, תעזבי אותה -"
     
    "שמפניה!" צעק ג'פרי. הוא כרך זרוע סביב הכתפיים של רובין והטה אותה לעבר הקהל המצפה.
     
     
     
    שירותי הגברים, כפי שציפה סטרייק מן המלון הכפרי היוקרתי הזה, היו נטולי ריחות וללא רבב. הוא הצטער שלא היה ביכולתו לקחת כוס בירה אל תא השירותים השקט והקריר, אבל זה רק היה מגביר את הרושם שהוא איזה אלכוהוליסט מפוקפק שהשתחרר בערבות מהכלא כדי להגיע לחתונה. העובדים במקום התייחסו לדבריו בספקנות גלויה כמעט כשהבטיח להם שהוא חלק ממסיבת החתונה של קנליף־אלקוט.
     
    גם בימים כתקנם היה סטרייק עלול בהחלט להפחיד, בהתחשב בהיותו גדל מידות, שחרחר, בעל מראה רגזני מטבעו וחזות כללית כשל מתאגרף. היום אפשר היה לחשוב שהגיע היישר מהזירה. האף שלו היה שבור, סגול ותפוח כפליים מגודלו הרגיל, שתי העיניים היו חבולות ונפוחות, ואוזן אחת היתה דלוקה ודביקה עם תפרים שחורים טריים. פצע הדקירה בכף היד לפחות הוסווה בתחבושות, אם כי החליפה הכי טובה שלו היתה מקומטת ומוכתמת מיין שנשפך עליה בפעם האחרונה שלבש אותה. הדבר הכי טוב שאפשר היה להגיד על ההופעה החיצונית שלו הוא שהצליח למצוא נעליים תואמות לפני שיצא בדרכו ליורקשייר.
     
    הוא פיהק, עצם את עיניו הדואבות ולרגע השעין את הראש על קיר המחיצה הקר. הוא היה עייף כל כך שהיה בקלות מסוגל להירדם כאן, בישיבה על האסלה. אבל הוא היה צריך למצוא את רובין ולבקש ממנה - להתחנן בפניה אם צריך - לסלוח לו על שפיטר אותה ולחזור לעבודה. הוא חשב שקרא שמחה בפנים שלה כשמבטיהם נפגשו בכנסייה. אין ספק שחייכה אליו במאור פנים כשעברה על פניו שלובת זרוע עם מתיו בדרך החוצה, ועל כן הוא מיהר בחזרה דרך בית הקברות וביקש מהחבר שלו, שַנקֶר, שישן עכשיו בחניה במרצדס שלקח בהשאלה לנסיעה, לעקוב אחרי המיניבוס אל מסיבת החתונה.
     
    לסטרייק לא היה שום חשק להישאר לארוחה ולנאומים: הוא לא אישר את הגעתו בתשובה להזמנה שקיבל לפני שפיטר את רובין. הדבר היחיד שרצה הוא לדבר איתה כמה דקות, אבל עד עכשיו התברר שמדובר במשימה בלתי אפשרית. הוא כבר שכח איך מתנהלות חתונות. כשחיפש את רובין ברחבה הצפופה הוא גילה באי־נוחות שמאוֹת זוגות עיניים סקרניות מתמקדות בו. הוא דחה הצעה של מלצר לכוס שמפניה, משקה שהוא לא אהב, ונסוג אל הבר כדי לחפש כוס בירה. בחור בעל שיער כהה, דומה משהו לרובין בפיו ובמצחו, בא בעקבותיו, בעוד צחקוקים של צעירים אחרים נשרכים אחריו, ועל פני כולם הבעות דומות של התרגשות שהוסתרה רק בקושי.
     
    "אתה סטרייק, מה?" שאל הבחור.
     
    הבלש הסכים איתו.
     
    "מרטין אלקוט," אמר הבחור. "אח של רובין."
     
    "מה שלומך?" אמר סטרייק והרים את היד החבושה כדי להראות שהוא לא יכול ללחוץ יד בלי כאבים. "אתה יודע איפה היא?"
     
    "מצטלמת," אמר מרטין. הוא הורה על האייפון שהחזיק ביד השנייה. "אתה בחדשות. תפסת את המרטש משָקְלוול."
     
    "אה," אמר סטרייק. "כן."
     
    למרות פצעי הדקירה הטריים בכף היד ובאוזן, הוא הרגיש כאילו המאורעות האלימים שאירעו שתים־עשרה שעות לפני כן קרו לפני הרבה מאוד זמן. הניגוד בין המסתור המטונף שדחק אליו את הרוצח לבין מלון הארבעה כוכבים הזה היה תהומי כל כך, עד שנדמה היה שמדובר במציאויות נפרדות.
     
    אישה בכובעון טורקיז מהודר שרעד על שערה הבלונדיני־לבן הגיעה עכשיו אל הבר. גם היא החזיקה טלפון, ועיניה נעו במהירות מעלה ומטה, מודדות את סטרייק החי אל מול מה שהיה בלי ספק התמונה שלו במסך שלה.
     
    "סליחה, אני צריך להשתין," אמר סטרייק למרטין ונסוג אט־אט לפני שעוד מישהו יספיק לגשת אליו. אחרי שעלה בידו לשכנע את צוות העובדים החשדני לתת לו לעבור, הוא מצא מקלט בשירותים.
     
    הוא פיהק שוב והציץ בשעון. רובין כבר בטח גמרה להצטלם. סטרייק קם בעווית של כאב, כי ההשפעה של משככי הכאבים שנתנו לו בבית החולים התפוגגה מזמן, פתח את הדלת ויצא חזרה אל בין הזרים שבהו בו בפיות פעורים.
     
     
     
    רביעיית מיתרים הוצבה בקצה אולם האוכל הריק. הם התחילו לנגן, בעוד בני המשפחה של הזוג מסתדרים בשורה כדי לקבל את פניהם של המוזמנים באופן אישי. רובין הניחה שבטח הסכימה לכך בשלב כלשהו תוך כדי ההכנות לחתונה. היא התנערה מהאחריות לפרטים ארגוניים רבים כל כך עד שכל הזמן חיכו לה הפתעות קטנות שכאלה. היא שכחה, לדוגמה, שהם הסכימו להצטלם במלון ולא בכנסייה. אלמלא מיהרו משם בדיימלר מייד אחרי הטקס, יכול להיות שהיתה לה הזדמנות לדבר עם סטרייק ולבקש ממנו - להתחנן בפניו אם צריך - לקבל אותה בחזרה. אבל הוא הלך בלי שדיבר איתה, ועכשיו תהתה אם יהיה לה אומץ, או אם תמחל מספיק על כבודה, להתקשר אליו אחרי כל זה ולהפציר בו להשאיר אותה בעבודה.
     
    האולם נראה חשוך אחרי הבוהַק בגנים שטופי השמש. הוא היה מחופה בעץ, עם וילונות בְּרוֹקַד וציורי שמן במסגרות מוזהבות. באוויר עמד ניחוח כבד שהעלו סידורי הפרחים, וכוסות וכלי כסף התנוצצו על מפות שולחן צחורות כשלג. צלילי רביעיית המיתרים, שנשמעו חזקים בתיבת העץ המהדהדת של אולם האוכל, נבלעו עד מהרה בקולות המוזמנים המטפסים על המדרגות בחוץ, מתקהלים לפני הכניסה לאולם, מדברים וצוחקים, אחרי שהתכבדו בשמפניה ובבירה.
     
    "קדימה, מתחילים!" שאג ג'פרי, שנראה כי נהנה מאירועי היום יותר מכל אחד אחר. "תכניסו אותם!"
     
    רובין היתה בספק אם ג'פרי היה מסוגל לבטא במלואה את ההתרגשות הנמרצת שלו אילו אמא של מתיו היתה בחיים. גברת קנליף המנוחה שפעה צידודי מבטים צוננים ודחיקות מרפקים, ובלמה דרך קבע כל סימן לרגש נטול רסן. אחותה של גברת קנליף, סו, היתה אחת הראשונות בשוּרת מקבלי הפנים, והדיפה משב של כפור מעודן, שכן רצתה לשבת בשולחן הכבוד ונתקלה בסירוב.
     
    "מה שלומך, רובין?" היא שאלה וניקרה באוויר ליד האוזן של רובין. רובין, שהרגישה אומללה, מאוכזבת ואשמה כיוון שלא היתה מאושרת, פתאום קלטה עד כמה האישה הזאת, דודה של בעלה, לא מחבבת אותה. "שמלה מקסימה," אמרה דודה סו, אבל עיניה כבר נחו על מתיו יפה התואר.
     
    "הלוואי שאמא שלך -" היא פתחה, ואז, בנשימה חנוקה, טמנה את פניה במטפחת שכבר היתה מוכנה בידה.
     
    עוד חברים וקרובים התקדמו באיטיות פנימה, מחייכים חיוכים רחבים, מנשקים, לוחצים ידיים. ג'פרי כל הזמן עיכב את התור, העניק חיבוקים דוביים לכל מי שלא התנגד באופן פעיל.
     
    "אז הוא בא בסוף," אמרה הבת דודה האהובה על רובין, קייטי. היא היתה משמשת בתפקיד שושבינה אלמלא היתה בהיריון מתקדם. היום היה תאריך הלידה המשוער שלה. רובין התפלאה שהיא עוד מסוגלת ללכת. הבטן שלה היתה קשה כמו אבטיח כשרכנה כלפיה לנשיקה.
     
    "מי בא?" שאלה רובין כשקייטי התקדמה כדי לחבק את מתיו.
     
    "הבוס שלך. סטרייק. מרטין בדיוק התחיל לנאום לו למטה ב -"
     
    "אם אני לא טועה, את יושבת שם, קייטי," אמר מתיו והצביע לעבר שולחן באמצע האולם. "את בטח כבר לא יכולה לעמוד על הרגליים, קשֶה עם החום הזה, אני מניח?"
     
    רובין הבחינה רק בקושי בעוד כמה מוזמנים שעברו לאורך השורה. היא השיבה באקראי לאיחולים שלהם, ועיניה נמשכו בלי הרף אל הפתח שמבעד לו נכנסו כולם בזה אחר זה. קייטי באמת אמרה שסטרייק נמצא כאן במלון, למרות הכל? הוא בא אחריה מהכנסייה? הוא עומד להופיע? איפה הוא מתחבא? היא חיפשה בכל מקום - ברחבה, באולם הכניסה, בבר. תקווה גאתה בה, ואז נסוגה שוב. אולי מרטין, שמפורסם בחוסר הרגישות שלו, הבריח אותו? ואז היא הזכירה לעצמה שסטרייק הוא לא בדיוק עלה נידף, והתקווה שוב התחילה לבעבע, ובעוד כל ישותה נתונה בתנודות שכאלה בין ציפייה לאימה, היא לא היתה מסוגלת להעמיד פנים שהיא חווה את הרגשות השגרתיים יותר של יום החתונה, והיא ידעה שמתיו חש בהיעדרם ומתרעם על כך.
     
    "מרטין!" אמרה רובין בחדווה כשהופיע אחיה הקטן, מתודלק בשלוש כוסות בירה יותר מדי, מלוּוה בחבריו.
     
    "אני מניח שכבר ידעת?" אמר מרטין, שהניח שזה מובן מאליו. הוא החזיק את הנייד שלו ביד. בלילה שעבר הוא ישן אצל חבר כדי שאפשר יהיה לארח קרובים מהדרום בחדר שלו.
     
    "ידעתי מה?"
     
    "שהוא תפס את המרטש אתמול בלילה."
     
    מרטין הרים את המסך והראה לה את הידיעה. נשימתה נעתקה בתדהמה למראה זהותו של המרטש. פצע הדקירה שספגה מהסכין של האיש הזה פָּעם באמת היד שלה.
     
    "הוא עוד כאן?" שאלה רובין, מתנערת כליל מהעמדת הפנים. "סטרייק? הוא אמר שהוא נשאר, מרט?"
     
    "תעשו לי טובה," רטן מתיו.
     
    "סליחה," אמר מרטין, שקלט את הכעס של מתיו. "אני מעכב את התור."
     
    הוא התרחק בעצלתיים. רובין פנתה והביטה במתיו וראתה, כמו ברישום חוֹם, את האשמה זוהרת מבעד לו.
     
    "אתה ידעת," היא אמרה, ובהיסח הדעת לחצה את ידה של דודה רבתא שרכנה כלפיה בציפייה לנשיקה.
     
    "ידעתי מה?" הוא סינן.
     
    "שסטרייק תפס -"
     
    אבל חברו הוותיק של מתיו ללימודים באוניברסיטה ולעבודה, טום, והארוסה שלו, שרה, תבעו עכשיו את תשומת ליבה. היא שמעה רק בקושי מילה מדבריו של טום, כי עיניה פנו כל הזמן אל הדלת בתקווה לראות את סטרייק.
     
    "אתה ידעת," חזרה רובין ברגע שטום ושרה התרחקו. ואז היתה עוד הפסקה. ג'פרי פגש בן דוד מקנדה. "תגיד את האמת."
     
    "שמעתי את הסוף של הדיווח על זה בחדשות בבוקר," רטן מתיו. הבעת הפנים שלו התקשתה כשהביט מעל לראשה של רובין לעבר הפתח. "טוב, הנה הוא. קיבלת מה שרצית."
     
    רובין הסתובבה. סטרייק נכנס זה עתה לאולם בכתפיים שפופות, עין אחת אפורה וסגולה מעל לזיפי הזקן העבותים, אוזן אחת נפוחה ותפורה. הוא הרים יד חבושה כשנפגשו מבטיהם וניסה לשגר חיוך מתחטא, שהסתיים בעווית של כאב.
     
    "רובין," אמר מתיו. "תקשיבי, אני צריך -"
     
    "עוד רגע," היא אמרה בעליצות שבלטה בהיעדרה כל היום.
     
    "לפני שאת מדברת איתו, אני צריך להגיד -"
     
    "מאט, בבקשה, זה לא יכול לחכות?"
     
    אף אחד מבני המשפחה לא רצה לעכב את סטרייק, שבגלל הפציעה שלו לא יכול היה ללחוץ ידיים. הוא החזיק את היד החבושה לפניו ופילס את דרכו במצודד לאורך השורה. ג'פרי תקע בו מבט רושף, ואפילו אמא של רובין, שחיבבה אותו במפגש הקודם היחיד ביניהם, לא היתה מסוגלת לגייס חיוך כשבירך אותה בשמה. נראה שכל אחד ואחד מהמוזמנים שבאולם מסתכל עליהם.
     
    "לא היית צריך להיות כל כך דרמטי," אמרה רובין וחייכה מעלה אל הפנים הנפוחות שלו כשסוף־סוף עמד מולה. הוא חייך בחזרה, מאוזן לאוזן, עם כל הכאב הכרוך בכך: בסופו של דבר, הנסיעה של שלוש מאות הקילומטרים שיצא אליה בחיפזון כזה היתה שווה את המאמץ רק בשביל לראות אותה מחייכת אליו ככה. "להתפרץ לכנסייה ככה. יכולת פשוט להתקשר."
     
    "כן, סליחה שהפלתי את הפרחים," אמר סטרייק, וכלל בהתנצלות שלו גם את מתיו הקודר והזועף. "דווקא התקשרתי, אבל -"
     
    "הייתי בלי הטלפון בבוקר," אמרה רובין, מודעת לכך שהיא מעכבת את התור אבל כבר לא היה לה איכפת. "תעקפי אותנו," היא אמרה בעליזות לבוסית של מתיו, אישה גבוהה אדומת שיער.
     
    "לא, התקשרתי - לפני יומיים זה היה?" אמר סטרייק.
     
    "מה?" אמרה רובין, בעוד מתיו מנהל שיחה מסורבלת עם גֶ'מַיימָה.
     
    "כמה פעמים," אמר סטרייק. "השארתי הודעה."
     
    "לא היו לי שום שיחות," אמרה רובין, "או הודעות."
     
    צלילי הפטפוט הקשקוש והקרקוש של מאות המוזמנים והנגינה של רביעיית המיתרים כמו הוחרשו לפתע, כאילו היא נמחצת תחת בועה עבה של הלם.
     
    "מתי - מה אתה - לפני יומיים?"
     
    מאז שהגיעה לבית של ההורים שלה היתה עסוקה בלי הפסקה במטלות חתונה מייגעות, ובכל זאת הצליחה לבדוק שוב ושוב בגניבה את הטלפון בתקווה שסטרייק יתקשר או ישלח הודעה. באחת בלילה היא בדקה את כל היסטוריית השיחות שלה לבדה במיטה בתקווה נכזבת למצוא שיחה מפוספסת, אבל גילתה שכל השיחות נמחקו. כיוון שישנה רק בקושי בשבועיים שלפני כן, היא הסיקה ששגתה מרוב תשישות, לחצה על המקש הלא נכון, ומחקה אותן בטעות...
     
    "אני לא רוצה להישאר," מלמל סטרייק. "רציתי רק להגיד שאני מצטער, ולבקש ממך לחזור -"
     
    "אתה חייב להישאר," היא אמרה, ושלחה יד ותפסה בזרועו כאילו הוא עלול להימלט.
     
    הלב שלה הלם במהירות כזאת שהיא חשה שאין לה אוויר. היא ידעה שהחווירה כשנדמה היה שהחדר ההומה מתנדנד סביבה.
     
    "בבקשה, תישאר," היא אמרה, עדיין מחזיקה בחוזקה בידו, מתעלמת ממתיו שהצטמרר לידה. "אני צריכה - אני רוצה לדבר איתך. אמא?" היא קראה.
     
    לינדה פסעה צעד קדימה מהשורה. נראה שחיכתה לזימון, והיא לא נראתה מאושרת.
     
    "תוכלי בבקשה לצרף את קורמורן לאחד השולחנות?" אמרה רובין. "אולי תושיבי אותו עם סטיבן וג'ני?"
     
    לינדה הובילה את סטרייק הלאה משם בפנים חתומות. נותרו עוד כמה מוזמנים אחרונים שחיכו להביע את איחוליהם. רובין שוב לא הצליחה לגייס חיוכים ומילות נימוסים.
     
    "למה לא קיבלתי את השיחות מקורמורן?" היא שאלה את מתיו בזמן שגבר קשיש דשדש לעבר השולחנות בלי שאף אחד קידם את פניו או בירך אותו לשלום.
     
    "אני ניסיתי להגיד לך -"
     
    "למה לא קיבלתי את השיחות, מתיו?"
     
    "רובין, נוכל לדבר על זה אחר כך?"
     
    האמת נחתה עליה בפתאומיות כזאת שהיא נאלצה לנשום נשימה עמוקה.
     
    "אתה מחקת את היסטוריית השיחות שלי," היא אמרה, והמחשבות שלה זינקו במהירות מהיקש להיקש. "שאלת אותי מה הסיסמה בטלפון שלי כשחזרתי מהשירותים בתחנת הדלק." שני המוזמנים האחרונים העיפו מבט בהבעותיהם של החתן והכלה, ומיהרו וחלפו הלאה בלי לדרוש שיקבלו את פניהם. "לקחת לי את הטלפון. אמרת שזה קשור לירח דבש. הקשבת להודעה שלו?"
     
    "כן," אמר מתיו. "מחקתי אותה."
     
    הדממה שכמו מחצה אותה, היתה עכשיו שריקה חדה וצורמת. היא חשה סחרחורת. היא עמדה שם בשמלת תחרה לבנה וגדולה שהיא לא אהבה, השמלה ששינתה אחרי שהחתונה נדחתה פעם אחת, מרותקת למקומה מכורח המחויבויות של הטקס. בשולי שדה הראייה שלה התנועעו מאה פרצופים מטושטשים. האורחים היו רעבים ומלאי ציפייה.
     
    עיניה מצאו את סטרייק, שעמד בגבו אליה, חיכה לצד לינדה בזמן שסידרו עוד מקום בשולחן של אחיה הגדול, סטיבן. רובין דמיינה את עצמה פוסעת אליו במהירות ואומרת: "בוא נסתלק מכאן". מה הוא היה אומר אם היא היתה עושה את זה?
     
    ההורים שלה הוציאו אלפי פאונדים על היום הזה. האולם העמוס חיכה שהכלה והחתן יתפסו את מקומותיהם בשולחן הכבוד. רובין, חיוורת יותר משמלת החתונה שלה, הלכה בעקבות בעלה הטרי אל המושבים שלהם בעוד האולם כולו פורץ במחיאות כפיים.
     
     
     
    המלצר הקפדן נראה נחוש בדעתו להאריך את אי־הנוחות של סטרייק. לא היתה לו ברירה אלא לעמוד לעיני כל ולחכות עד שהוא יערוך עוד מקום בשבילו. לינדה, שהיתה נמוכה מהבלש בקרוב לשלושים סנטימטרים, נותרה לצד סטרייק, בעוד הבחור מתקן בדייקנות את תנוחת מזלג הקינוח ומסובב את הצלחת כך שהדוגמה תפנה במקביל לאלה של שכנותיה. המעט שהצליח סטרייק לראות מהפנים של לינדה מתחת לכובע הכסוף נראה כועס.
     
    "תודה רבה לך," הוא אמר כשהמלצר פינה סוף כל סוף את השטח, אבל כשאחז בגב הכיסא שלו הניחה לינדה יד קלה על שרוולו. המגע העדין שלה היה עשוי בה במידה להיות אזיק ברזל, ולוּוָה בהילה של אימהוּת נזעמת והכנסת אורחים פגועה. היא דמתה מאוד לבת שלה. גם השיער הדוהה של לינדה היה זהוב אדמוני, והכובע הכסוף שלראשה הדגיש את הכחול האפור והצלול של עיניה.
     
    "למה אתה פה?" היא שאלה מבעד לשיניים חשוקות, בעוד מלצרים מתרוצצים סביבם ומגישים מנות ראשונות. הגעת האוכל לפחות הסיחה את דעתם של אורחים אחרים. אנשים פצחו בשיחות כאשר תשומת הלב הוסטה אל הארוחה המיוחלת.
     
    "כדי לבקש מרובין לחזור לעבוד איתי."
     
    "אתה פיטרת אותה. זה שבר לה את הלב."
     
    הוא היה יכול לענות הרבה דברים על זה, אבל בחר לא להגיד אותם מתוך כבוד לרגשות שוודאי התעוררו בלינדה כשראתה את החתך באורך עשרים הסנטימטר בזרוע של בתה.
     
    "היא הותקפה שלוש פעמים בזמן שעבדה אצלך," אמרה לינדה, והפנים שלה סמקו. "שלוש פעמים."
     
    סטרייק היה יכול לומר ללינדה במלוא הכנות שהוא מקבל אחריות רק על התקיפה הראשונה. התקיפה השנייה אירעה אחרי שרובין התעלמה מהוראות מפורשות שלו, ובתקיפה השלישית לא רק שהיא לא צייתה לו אלא גם סיכנה חקירת רצח ואת כל העסק שלו.
     
    "היא לא ישנה. שמעתי אותה בלילה..."
     
    העיניים של לינדה ברקו יתר על המידה. היא הרפתה ממנו, אבל לחשה, "אין לך בת. אתה לא יכול להבין מה עובר עלינו."
     
    לפני שהספיק סטרייק לגייס את כוחותיו הנפשיים, היא פנתה בהחלטיות אל שולחן הכבוד. הוא צד את המבט של רובין מעל לצלחת המנה הראשונה, שנשארה כמות שהיא. היא עטתה הבעה מיוסרת, כאילו פוחדת שהוא ילך משם. הוא זקר קלות את הגבות, ואז צנח, סוף־סוף, לכיסא שלו.
     
    צורה גדולה משמאלו נעה באיום. סטרייק פנה וראה עוד עיניים כמו של רובין, קבועות מעל ללסת לוחמנית ומעליהן גבות סמורות.
     
    "אתה בטח סטיבן," אמר סטרייק.
     
    אחיה הגדול של רובין פלט נהמה עמומה והמשיך לנעוץ בו מבט זועם. שניהם היו גברים גדולי גוף; דחוסים זה לצד זה המרפק של סטיבן שפשף את המרפק של סטרייק כששלח יד אל כוס הבירה שלו. שאר השולחן תקע מבטים בסטרייק. הוא הרים את ידו הימנית במעין מחוות ברכה חסרת התלהבות, נזכר שהיא חבושה רק כשראה אותה, והרגיש שהוא מושך אליו תשומת לב רבה עוד יותר.
     
    "הַיי, אני ג'ני, אשתו של סטיבן," אמרה אישה רחבת כתפיים וחומת שיער שישבה מצידו האחר של סטיבן. "נראה שלא היתה מזיקה לך אחת מאלה."
     
    היא העבירה כוס בירה שאף אחד לא נגע בה מעל לצלחת של סטיבן. סטרייק היה אסיר תודה עד כדי כך שהיה מסוגל לנשק אותה. מתוך כבוד למורת הרוח של סטיבן הוא הגביל את עצמו ל"תודה" מעומק הלב וגמע חצי כוס בלגימה אחת. בזווית העין הוא ראה את ג'ני ממלמלת משהו באוזן של סטיבן. סטיבן הביט בסטרייק כשהניח את הכוס, ואז כחכח בגרונו ואמר בקול צרוד וזועף:
     
    "אני מניח שמגיע לך כל הכבוד."
     
    "למה?" שאל סטרייק בהבעה חתומה.
     
    ההבעה הרתחנית על פניו של סטיבן התקררה במעלה אחת.
     
    "תפסת את הרוצח ההוא."
     
    "אה, כן," אמר סטרייק, תפס במזלג בידו השמאלית ונעץ אותו במוּס הסלמון. רק אחרי שבלע את המנה בשלמותה והבחין שג'ני צוחקת הוא קלט שהיה צריך לנהוג בה ביתר כבוד. "סליחה," הוא המהם. "נורא רעב."
     
    סטיבן בחן אותו עכשיו בהבהוב של אישור.
     
    "אין בזה כלום, אה?" הוא אמר והביט מטה אל המוּס שלו. "הכל אוויר."
     
    "קורמורן," אמרה ג'ני, "איכפת לך רק לנופף לג'ונתן? האח הקטן של רובין - שם."
     
    סטרייק הביט בכיוון שהורתה אליו. נער דק גזרה בצבעי שיער, עור ועיניים כמו אלה של רובין נופף בהתלהבות מהשולחן הסמוך. סטרייק החווה קצרות ברכת שלום מבוישת.
     
    "אז אתה רוצה אותה בחזרה, אה?" זרק לו סטיבן.
     
    "כן," אמר סטרייק. "אמת."
     
    הוא ציפה לתגובה רגוזה, אבל במקום זאת פלט סטיבן אנחה ארוכה.
     
    "כנראה אני צריך לשמוח. בחיים שלי לא ראיתי אותה מאושרת כמו בתקופה שהיא עבדה אצלך. כשהיינו ילדים הייתי צוחק עליה כשהיא אמרה שהיא רוצה להיות שוטרת," הוא הוסיף. "חבל שעשיתי את זה," הוא אמר, קיבל כוס בירה טרייה מהמלצר והצליח לגמוע כמות מרשימה לפני שהמשיך. "התנהגנו אליה כמו מטומטמים, אם חושבים על זה, ואז היא... טוב, היום היא כבר יודעת להגן על עצמה קצת יותר."
     
    המבט של סטיבן נדד אל שולחן הכבוד, וסטרייק, שישב בגבו לשם, ניצל את ההזדמנות והביט גם הוא בגניבה אל רובין. היא ישבה בשתיקה, לא אוכלת ולא מסתכלת על מתיו.
     
    "לא עכשיו, חבר," הוא שמע את סטיבן אומר, ופנה וראה את שכנו שולח זרוע ארוכה ועבה ומציב מחסום בין סטרייק לבין אחד החברים של מרטין, שעמד לידם וכבר רכן לשאול את סטרייק שאלה. החבר נסוג, נכלם.
     
    "לחיים," אמר סטרייק וגמר את הכוס שקיבל מג'ני.
     
    "תתחיל להתרגל לזה," אמר סטיבן, וחיסל את המוּס שלו בבת אחת. "תפסת את המרטש משָקְלוול. אתה הולך להיות מפורסם, חבר."
     
     
     
    אנשים מספרים שדברים נקלטים רק במעומעם בעקבות הלם, אבל אצל רובין זה לא היה ככה. פרטי האולם שסביבה בלטו לעיניה יותר מדי, כל אחד ואחד מהם: ריבועי האור המבריקים שחדרו מבעד לחלונות המכוסים בווילונות, בוהק האֶמַייל של שמי התכלת מעבר לשמשות, מפות השולחן הוורדרדות שהוסתרו במרפקים ובכוסות פזורות, הלחיים הסומקות בהדרגה של האורחים הזוללים ולוגמים, הצדודית האריסטוקרטית של דודה סו שלא התרככה גם למשמע הפטפוט של שכניה, הכובע הצהוב המטופש של ג'ני שרטט כשהתלוצצה עם סטרייק. היא ראתה את סטרייק. העיניים שלה חזרו אל הגב שלו לעיתים תכופות כל כך עד שהיתה יכולה לרשום בדיוק מושלם את הקמטים בז'קט החליפה שלו, את התלתלים הכהים הצפופים באחורי הראש, את הבדלי העובי בין האוזניים בעקבות פצע הדקירה באוזן השמאלית.
     
    לא, ההלם שגרם לה מה שגילתה בשוּרת מקבלי הפנים לא עמעם את הסובב אותה. במקום זאת, הוא השפיע עמוקות על תחושת הקול והזמן שלה. בשלב מסוים היא ידעה שמתיו דוחק בה לאכול, אבל זה לא נקלט אצלה אלא אחרי שהצלחת פונתה בידי מלצר חרד, מפני שכל דבר שנאמר לה היה צריך לחלחל מבעד לקירות העבים שסגרו עליה בעקבות ההודאה הבוגדנית של מתיו. ובתוך התא הבלתי נראה שהפריד אותה לחלוטין מכל שאר האנשים באולם, האדרנלין געש בה, דחק בה שוב ושוב לקום ולצאת משם.
     
    אם סטרייק לא היה מגיע היום, ייתכן שלעולם לא היתה יודעת שהוא רוצה להחזיר אותה לעבודה, ושהיו יכולים להיחסך ממנה כל הבושה, הכעס, ההשפלה, הכאב שייסרו אותה מאז הערב הנורא ההוא שבו פיטר אותה. מתיו ביקש לשלול ממנה את הדבר שהיה יכול להציל אותה, הדבר שבגללו היא בכתה בשעות הקטנות של הלילה כשכולם כבר ישנו: שיקום הכבוד העצמי שלה, החֲזרה לעבודה שהיא הכל בשבילה, החברוּת שהיא לא ידעה עד כמה היא יקרה לה עד שנלקחה ממנה בכוח. מתיו שיקר והמשיך לשקר. הוא חייך וצחק, בעוד היא סוחבת את עצמה בכוח בימים שלפני החתונה ומנסה להעמיד פנים שהיא מאושרת מכך שאיבדה חיים שאהבה. היא הצליחה לשטות בו? הוא האמין שהיא באמת שמחה שנגמרו החיים שלה עם סטרייק? אם כן, היא התחתנה עם גבר שבכלל לא מכיר אותה, ואם לא...
     
    מנת מאפה הבשר פונתה מהשולחן ורובין נאלצה לזייף חיוך למלצר המודאג, שהפעם שאל אם יוכל להביא לה משהו אחר, שכן זוהי המנה השלישית שהיא לא נגעה בה.
     
    "אני מניחה שאין לך אקדח טעון?" שאלה אותו רובין.
     
    המלצר, שהלך שולל אחרי הנימה הרצינית שלה, חייך, ואז נראה נבוך.
     
    "לא משנה," היא אמרה. "לא חשוב."
     
    "בחייך, רובין," אמר מתיו, והיא ידעה, ברטט של זעם ועונג, שהוא נלחץ, מפוחד ממה שהיא עלולה לעשות, מפוחד מהדבר הבא שיִקרה.
     
    הקפה הגיע בקנקני כסף חלקים ונוצצים. רובין צפתה במלצרים המוזגים, ראתה את מגשי הפֶּטיפוּר הקטנים מונחים על השולחנות. היא ראתה את שרה שֶדלוֹק בשמלת טורקיז הדוקה בלי שרוולים, חוצה את האולם וממהרת לשירותים לפני שמתחילים הנאומים, צפתה בקייטי ההריונית הולכת אחריה בנעליים שטוחות, תפוחה ועייפה, והבטן האדירה שלה לפניה, ושוב, העיניים של רובין חזרו אל הגב של סטרייק. הוא זלל פֶּטיפוּר ודיבר עם סטיבן. היא שמחה שהושיבה אותו ליד סטיבן. תמיד חשבה שהם יסתדרו טוב זה עם זה.
     
    ואז נשמעה הקריאה לשקט, ובעקבותיה הרשרושים, התנועות העצבניות וקולות הגרירה ההמונית של כיסאות כאשר כל אלה שישבו בגבם אל שולחן הכבוד הסתובבו כדי לצפות בדוברים. המבט של רובין פגש במבט של סטרייק. היא לא הצליחה לפענח את הבעת הפנים שלו. הוא לא הסיר את המבט ממנה עד שאבא שלה נעמד, היטיב את המשקפיים שלו והתחיל לדבר.
     
     
     
    סטרייק השתוקק לשכב, ואם זה לא אפשרי, לפחות לחזור למכונית עם שַנקר, שם יוכל לפחות להטות אחורנית את המושב. בארבעים ושמונה השעות האחרונות הוא נמנם בקושי שעתיים, והתערובת של משככי כאבים חזקים וארבע כוסות בירה עד כה, עשתה אותו ישנוני ורדום כל כך שהוא ניקר שוב ושוב כשראשו נתמך בידו והתעורר בבהלה בכל פעם שהרקה החליקה מעצמות פרקי האצבעות.
     
    הוא אף פעם לא שאל את רובין מה ההורים שלה עושים למחייתם. אם מייקל אלקוט רמז למקצוע שלו בשלב כלשהו בנאום, סטרייק החמיץ את זה. הוא היה גבר מתון ומעודן למראה, כמעט פרופסורי, עם משקפיים במסגרת קרן. כל הילדים קיבלו את הגובה שלו, אבל רק מרטין ירש את השיער הכהה ואת העיניים בגון האגוז.
     
    הנאום נכתב, או שאולי נכתב מחדש, כשרובין כבר היתה בלי עבודה. מייקל התעכב באהבה והערכה ניכרות על מעלותיה האישיות של רובין, עד כמה היא נבונה, ורבת תושיה, ונדיבה וטובת לב. היה עליו לעצור ולכחכח בגרון כשהתחיל לומר עד כמה הוא גאה בבתו היחידה, אבל היה חלל ריק במקום שבו היו אמורים להיות ההישגים שלה, אף מילה בנוגע לְמה שעשתה או עברה. כמובן, על כמה מהדברים שעברו על רובין אי אפשר היה לדבר באולם הזה דמוי תיבת הלחות הענקית, באוזני האורחים עם הפרח בדש הבגד והאורחות עטויות הנוצות, אבל העובדה שהיא עברה בשלום את הדברים האלה היתה בעיני סטרייק ההוכחה העילאית למעלות האלה, וכל כמה שהיה מטושטש מחוסר שינה נראה לו שיש להכיר בהם.
     
    נראה שאף אחד אחר לא חושב כך. הוא הבחין אפילו בתחושת הקלה קלושה בקהל כשמייקל סיים את דבריו בלי לרמוז לסכינים או לצלקות, למסכות גורילה או לכובעי גרב.
     
    הגיע הזמן לנאוּם החתן. מתיו קם על רגליו לקול מחיאות כפיים נלהבות, אבל הידיים של רובין נשארו בחיקה והיא נעצה מבט בחלון מולה, בשמש התלויה נמוך בשמים בלי ענן ומטילה צללים ארוכים וכהים על המדשאה.
     
    איפשהו באולם זמזמה דבורה. סטרייק, שחשש לפגוע בכבודו של מתיו הרבה פחות מכפי שחשש להעליב את מייקל, הסתדר מחדש בכיסא, שילב את זרועותיו ועצם עיניים. רגע או שניים הוא הקשיב למתיו, שסיפר שהוא ורובין מכירים זה את זה מאז שהיו ילדים, אבל רק בתיכון הוא שם לב איזו בחורה יפה היא הילדה הקטנה שפעם הביסה אותו בתחרות ריצה עם ביצה בכף...
     
    "קורמורן!"
     
    הוא ניעור בבת אחת בבהלה, ועל פי הכתם הרטוב על החזה שלו הוא ידע שרִייר. הוא הפנה מבט מטושטש אל סטיבן, שתקע בו מרפק.
     
    "נחרת," מלמל סטיבן.
     
    לפני שהספיק להשיב, היושבים באולם פרצו שוב במחיאות כפיים. מתיו התיישב בלי חיוך.
     
    זה בטח ייגמר בקרוב... אבל לא, השושבין של מתיו התרומם וקם על רגליו. עכשיו כשהיה ער שוב, קלט סטרייק עד כמה מלאה השלפוחית שלו. הוא קיווה מכל הלב שהטיפוס הזה ידבר מהר.
     
    "מאט ואני נפגשנו בפעם הראשונה במגרש הרוגבי," הוא אמר, ואחד השולחנות שביַרכתי האולם פרץ בתשואות שיכורים.
     
     
     
    "למעלה," אמרה רובין. "עכשיו."
     
    אלה היו המילים הראשונות שהיא אמרה לבעלה מאז שהתיישבו לשולחן הכבוד. מחיאות הכפיים לנאום של השושבין שככו רק בקושי. סטרייק כבר עמד, אבל ברור היה לה שהוא רק הולך לשירותים מכיוון שראתה אותו עוצר מלצר ומבקש הנחיות. בכל מקרה, היא ידעה עכשיו שהוא רוצה להחזיר אותה לעבודה, והיתה משוכנעת שהוא יישאר עד שישמע שהיא מסכימה. היא הבינה את זה במבטים שהחליפו בזמן המנות הראשונות.
     
    "הלהקה תיכנס בעוד חצי שעה," אמר מתיו. "אנחנו אמורים -"
     
    אבל רובין הלכה משם לעבר הדלת, ולקחה איתה את תא הבידוד הבלתי נראה שאיפשר לה לשמור על קור רוח ולא להזיל דמעות בזמן הנאום של אבא שלה, בזמן הדיבורים העצבניים של מתיו, בזמן האנקדוטות הישנות והמוכרות לעייפה ממועדון הרוגבי שהשושבין העלה גירה. היה לה הרושם המעורפל שאמא שלה מנסה לעצור אותה בזמן שהתקדמה במאמץ בין האורחים, אבל היא לא שמה לב. היא ישבה במקומה בצייתנות במשך הארוחה והנאומים, היקום חייב לה הפוגה של פרטיות וחופש.
     
    היא טיפסה בקצב במדרגות, מגביהה את שולי השמלה כדי שלא תסתבך בנעליים הזולות, המשיכה במסדרון מפואר מחופה בשטיח, לא יודעת בוודאות לאן היא הולכת, והצעדים הממהרים של מתיו מאחוריה.
     
    "סליחה," היא אמרה לנער לבוש בווסט שגלגל סל כביסה מתוך ארון, "איפה סוויטת הכלולות?"
     
    הוא הביט ממנה אל מתיו וחייך חיוך מדושן, ממש כך.
     
    "אל תהיה אידיוט," אמרה רובין בצינה.
     
    "רובין!" אמר מתיו בעוד הנער מסמיק.
     
    "בכיוון הזה," אמר הנער בקול ניחר והצביע.
     
    רובין המשיכה לצעוד. היא ידעה שהמפתח אצל מתיו. בלילה שעבר הוא ישן במלון עם השושבין שלו, אם כי לא בסוויטת הכלולות.
     
    כשמתיו פתח את הדלת היא נכנסה במהירות, הבחינה בעלי הוורדים על המיטה, בשמפניה העומדת במצנן, במעטפה הגדולה שעליה נרשם "מר וגברת קנליף". בתחושת הקלה היא ראתה את התיק הגדול שהתכוונה לקחת לירח הדבש המסתורי שלהם. היא פתחה את הרוכסן, תחבה פנימה את היד הבריאה ומצאה את כפפת השרוול שהסירה לצורך הצילומים. אחרי שהלבישה אותה בחזרה על אמת היד הכואבת, עם הפצע שהתרפא רק בקושי, היא משכה בחוזקה מהאצבע את טבעת הנישואים החדשה והטיחה אותה בחוזקה בשידה שלצד המיטה, ליד דלי השמפניה.
     
    "מה את עושה?" שאל מתיו, ונשמע גם מפוחד וגם תוקפני. "מה - את רוצה לבטל הכל? את לא רוצה שנהיה נשואים?"
     
    רובין נעצה בו מבט. היא ציפתה לתחושה של שיחרור ברגע שיהיו לבדם והיא תוכל לדבר בחופשיות, אבל המפלצתיות של מעשיו שמה לצחוק את הניסיונות שלה לבטא את זה. היא קראה את הפחד שלו מפני שתיקתה בעיניו המקפצות במהירות, בכתפיים הזוויתיות. בין שהיה מודע לזה ובין שלא, הוא התמקם בדיוק בינה ובין הדלת.
     
    "בסדר," הוא אמר והרים את הקול, "אני יודע שהייתי צריך -"
     
    "אתה ידעת מה המשמעות של העבודה הזאת בשבילי. ידעת."
     
    "לא רציתי שתחזרי לשם, בסדר?" צעק מתיו. "תקפו אותך ודקרו אותך, רובין!"
     
    "זאת היתה אשמתי!"
     
    "הוא פיטר אותך, לעזאזל!"
     
    "כי עשיתי משהו שהוא אמר לי לא לעשות -"
     
    "ידעתי שתגני עליו!" שאג מתיו ואיבד כל שליטה. "ידעתי שאם תדברי איתו אז תרוצי אליו בחזרה כמו איזה כלבלב שעשועים דפוק!"
     
    "אתה לא מקבל את ההחלטות האלה בשבילי!" היא צרחה. "לאף אחד אין זכות לצנזר את השיחות שלי ולמחוק את ההודעות שלי, מתיו!"
     
    האיפוק והעמדת הפנים היו כלא היו. הם שמעו זה את זה רק במקרה, בהפסקות נשימה קצרות, בעוד שניהם צורחים את הכעס המר ואת הכאב שלהם ברחבי החדר כמו חניתות בוערות שנשרפות לאפר לפני שהן מגיעות למטרתן. רובין נופפה בפראות בידיים, ואז צרחה בכאב כשזרועה מחתה נמרצות, ומתיו הצביע בזעם צדקני על הצלקת שתיוותר לנצח בגלל ההתעקשות המטופשת וחסרת האחריות לעבוד עם סטרייק. הם לא השיגו דבר, לא סלחו על דבר, לא התנצלו על דבר: הטענות שהשחיתו את שנים־עשר החודשים הקודמים הובילו כולן לדליקה הזאת, כמו התלקחויות קצרות בגבול המתריעות על מלחמה. מעבר לחלון, אחר הצהריים התמוסס במהירות והיה לערב. הראש של רובין פעם בכאב, בטנה התהפכה, תחושת מחנק איימה להכריע אותה.
     
    "לא יכולת לסבול את זה שאני עובדת בשעות כאלה - בכלל לא עניין אותך שבפעם הראשונה בחיים שלי אני מאושרת בעבודה שלי, אז שיקרת! ידעת כמה זה חשוב לי, ושיקרת! איך יכולת למחוק את רשימת השיחות שלי, איך יכולת למחוק לי את התא הקולי -?"
     
    היא התיישבה בפתאומיות בכורסה עמוקה עם גדילים בשוליה, ראשה בידיה, מסוחררת מעוצמת הכעס וההלם שלה על קיבה ריקה.
     
    אי־שם, הרחק בדומייה המחופה בשטיחים של מסדרונות המלון, נסגרה דלת, אישה צחקקה.
     
    "רובין," אמר מתיו בגרון ניחר.
     
    היא שמעה אותו מתקרב אליה אבל מתחה יד, להרחיק אותו.
     
    "אל תיגע בי."
     
    "רובין, לא הייתי צריך לעשות את זה, אני יודע. לא רציתי שתיפגעי עוד פעם."
     
    היא בקושי שמעה אותו. היא כעסה לא רק על מתיו אלא גם על סטרייק. הוא היה צריך להתקשר שוב. הוא היה צריך לנסות ולהמשיך לנסות. אם הוא היה עושה את זה, יכול להיות שלא הייתי פה עכשיו.
     
    המחשבה הפחידה אותה.
     
    הייתי מתחתנת עם מתיו אם הייתי יודעת שסטרייק רוצה שאני אחזור?
     
    היא שמעה את רשרוש הז'קט של מתיו וניחשה שהוא מסתכל בשעון. האורחים המחכים למטה אולי יחשבו שהם נעלמו כדי לממש את נישואיהם. היא תיארה לעצמה את ג'פרי מתבדח בגסות על היעדרם. הלהקה בטח שם כבר שעה. היא נזכרה שוב כמה כל זה עולה להורים שלה. היא נזכרה שוב שהם כבר איבדו מקדמות ששילמו על החתונה שנדחתה.
     
    "בסדר," היא אמרה בקול חסר גוון. "בוא נרד בחזרה למטה ונרקוד."
     
    היא קמה, ובתנועה מוכנית החליקה את השמלה. מתיו נראה חושד.
     
    "את בטוחה?"
     
    "אנחנו צריכים איכשהו לעבור את היום הזה," היא אמרה. "אנשים באו מרחוק. אמא ואבא שילמו הרבה כסף."
     
    היא הגביהה שוב את שולי השמלה ופנתה אל דלת הסוויטה.
     
    "רובין!"
     
    היא הסתובבה, ציפתה שהוא יגיד "אני אוהב אותך", ציפתה שיחייך, שיפציר, שיתחנן לפיוס אמיתי יותר.
     
    "כדאי שתענדי את זה," הוא אמר והושיט את טבעת הנישואים שהסירה, והבעת הפנים שלו קרה כשלה.
     
     
     
    בהתחשב בעובדה שהתכוון להישאר עד שידבר שוב עם רובין, לא הצליח סטרייק לחשוב על נתיב פעולה טוב יותר מאשר להמשיך לשתות. הוא השתחרר מחסותם החפֵצה של סטיבן וג'ני, שכן הרגיש שהם צריכים להיות חופשיים ליהנות מחברת חברים ובני משפחה, ונעזר בשיטות השגורות שבהן נהג לדחות סקרנות של זרים: הממדים המאיימים שלו והארשת החמוצה הרגילה. הוא נחבא כמה זמן בקצה דלפק הבר, לגם בירה לבד, ואז שׂם את פעמיו למרפסת ועמד בנפרד משאר המעשנים, התבונן בשלל הגוונים של שמי הערב ונשם את הניחוח המתוק של כרי דשא תחת הרקיע האדמדם. אפילו מרטין והחברים שלו, שתויים לחלוטין ומעשנים במעגל כמו בני נוער, לא הצליחו לגייס מספיק אומץ לנדנד לו.
     
    כעבור כמה זמן קובצו האורחים במיומנות והובלו כאיש אחד בחזרה אל האולם המחופה עץ, שהוסב בהיעדרם לאולם ריקודים. חצי מהשולחנות נלקחו החוצה, האחרים הוזזו לצדדים. להקה עמדה בהיכון מאחורי מגברים, אבל הכלה והחתן עדיין לא היו שם. גבר מיוזע, עגלגל וסמוק פנים - סטרייק הבין שהוא אבא של מתיו - כבר הפריח כמה בדיחות על כל מה שהם בטח מעוללים, ואז לפתע פנתה אל סטרייק אישה בשמלת טורקיז הדוקה ובקישוט ראש נוצתי שדגדג לו את האף כשחסמה את דרכו, והתקרבה ללחוץ את ידו.
     
    "אתה קורמורן סטרייק, נכון?" היא אמרה. "איזה כבוד! שרה שדלוק."
     
    סטרייק ידע הכל על שרה שדלוק. היא שכבה עם מתיו כשהם היו באוניברסיטה, בזמן שכבר היה במערכת יחסים מרחוק עם רובין. שוב החווה סטרייק אל התחבושת כדי להראות מדוע הוא לא יכול ללחוץ לה את היד.
     
    "אה, מסכן שלי!"
     
    גבר שתוי ומקריח, שהיה קרוב לוודאי צעיר מכפי שנראה, הופיע והתנשא באיום מאחורי שרה.
     
    "טום טֶרְווי," הוא אמר, ולטש בסטרייק מבט לא ממוקד. "עבודה טובה. כל הכבוד, חבר. עבודה טובה."
     
    "כבר שנים אנחנו רוצים לפגוש אותך," אמרה שרה. "אנחנו חברים ותיקים של מתיו ורובין."
     
    "המרטש משָק - משָקְלוול," אמר טום תוך שיהוק קל. "עבודה טובה."
     
    "תראה אותך, מסכן שלי," אמרה שוב שרה ונגעה בשריר הקיבורת של סטרייק תוך שהיא מחייכת למעלה אל הפנים החבולות שלו. "לא הוא עשה לך את זה, נכון?"
     
    "כולם רוצים לדעת," אמר טום ועטה חיוך מטושטש. "בקושי מצליחים להתאפק. היית צריך אתה לנאום במקום הנרי."
     
    "חה חה," אמרה שרה. "זה בטח הדבר האחרון שהיית רוצה לעשות. בטח באת לפה ישר אחרי שתפסת - טוב, אני לא יודעת - באת ישר?"
     
    "סליחה," אמר סטרייק בפנים חתומות, "המשטרה ביקשה ממני לא לדבר על זה."
     
    "גבירותי ורבותי," אמר מנחה הטקס המוטרד, שנתפס לא מוכן עם כניסתם המוצנעת של מתיו ורובין לאולם, "קבלו בבקשה את מר וגברת קנליף!"
     
    הזוג הטרי התחיל לנוע בפנים חתומות אל אמצע רחבת הריקודים, וכולם חוץ מסטרייק התחילו למחוא כפיים. הזמר המוביל של הלהקה לקח את המיקרופון מהמנחה.
     
    "זה שיר מהעבר שלהם, שיש לו הרבה משמעות בשביל מתיו ורובין," הכריז הזמר, בעוד מתיו מחליק יד מסביב למותניים של רובין ואוחז בידה.
     
    צלם החתונות שהגיח בינות לצללים והתחיל לתקתק שוב, קימט את המצח בזעף קל למראה ההופעה המחודשת של שרוול הגומי המכוער על זרועה של הכלה.
     
    נשמעו התיבות האקוּסטיוֹת הראשונות של "Wherever You Will Go" של דֵה קוֹלינג. רובין ומתיו התחילו להסתובב במקום, פניהם מופנות הלאה זה מזה.
     
     
     
    So lately, been wondering,
     
    Who will be there to take my place
     
    When I'm gone, you'll need love
     
    To light the shadows on your face...2
     
     
     
    בחירה מוזרה בתור "השיר הראשון", חשב סטרייק... אבל בעודו מסתכל, ראה את מתיו מתקרב עוד יותר לרובין, ראה את היד שלו מתהדקת על מותניה הצרים ואת פניו יפות התואר רוכנות ולוחשות לה משהו באוזן.
     
    טלטול פתאומי באזור הסרעפת פילח את הענן המעופש של תשישות, הקלה ואלכוהול שריפד את סטרייק לאורך כל היום מפני המציאוּת של משמעות החתונה הזאת. עכשיו, כשצפה בזוג הטרי חג ברחבת הריקודים, רובין בשמלה לבנה ארוכה ועטרת של ורדים בשערה, מתיו בחליפה כהה ופניו קרובות ללחי הכלה, נאלץ סטרייק להכיר בכך שזמן רב מאוד קיווה בכל מאודו שרובין לא תתחתן. הוא רצה שהיא תהיה חופשייה, חופשייה להיות איתו יחד. חופשייה, כדי שאם ישתנו הנסיבות... כדי שהאפשרות תהיה שם... חופשייה, כדי שיום אחד אולי יוכלו לגלות מה עוד הם יכולים להיות זה לזה.
     
    טוב, לעזאזל.
     
    אם היא רוצה לדבר, היא תצטרך להתקשר אליו. הוא הניח את הכוס הריקה על אדן החלון והסתובב ופילס את דרכו בין שאר האורחים, והם תיכף פינו לו מקום לעבור, כה אפלה היתה ההבעה על הפנים שלו.
     
     
     
    רובין הסתובבה ושלחה מבט בחלל האוויר, וראתה את סטרייק יוצא. הדלת נפתחה. הוא הלך.
     
    "תן לי ללכת."
     
    "מה?"
     
    היא השתחררה מאחיזתו של מתיו, הגביהה פעם נוספת את שולי השמלה כדי לנוע בחופשיות, ואז ספק הלכה ספק רצה מרחבת הריקודים, וכמעט התנגשה באבא שלה ובדודה סו שרקדו ואלס רגוע בסמוך. מתיו נשאר עומד לבדו באמצע האולם, בעוד רובין נאבקת לעבור בין הצופים מן הצד ההמומים לעבר הדלת שזה עתה נטרקה.
     
    "קורמורן!"
     
    הוא כבר היה בחצי הדרך למטה במדרגות, אבל פנה לאחור כששמע את שמו. מצאו חן בעיניו גלי השיער הארוך הפזור שלה מתחת לנזר של ורדי יורקשייר.
     
    "מזל טוב."
     
    היא ירדה עוד כמה מדרגות, נלחמת בגוש שבגרונה.
     
    "אתה באמת רוצה שאני אחזור לעבודה?"
     
    הוא אילץ את עצמו לחייך.
     
    "אני לא יודע כמה שעות נסעתי הנה עם שנקר, במכונית שיש לי חשד עז שהיא גנובה. ברור שאני רוצה שתחזרי."
     
    היא צחקה, גם אם דמעות עלו בעיניה.
     
    "שנקר פה? היית צריך להגיד לו שייכנס!"
     
    "שנקר? לכאן? הוא היה עובר על הכיסים של כולם, ואז ממשיך לקוּפּה שבקבלה."
     
    היא צחקה עוד קצת, אבל דמעות זלגו מעיניה העולות על גדותיהן וקיפצו במורד הלחיים.
     
    "איפה אתה מתכוון לישון?"
     
    "במכונית, בזמן ששנקר יסיע אותי הביתה. תעלה לי הון הנסיעה איתו. לא חשוב," הוא הוסיף בצרידות כשהיא פתחה את הפה. "זה שווה את זה אם תחזרי. יותר משווה את זה."
     
    "הפעם אני רוצה חוזה," אמרה רובין, והחומרה בקולה הסוותה את ההבעה בעיניה. "כמו שצריך."
     
    "קיבלת."
     
    "אז בסדר. טוב, נתראה..."
     
    מתי הם יתראו? היא אמורה להיות שבועיים בירח דבש.
     
    "תודיעי לי."
     
    הוא פנה והתחיל לרדת שוב במדרגות.
     
    "קורמורן!"
     
    "מה?"
     
    היא הלכה לעברו עד שעמדה במדרגה שמעליו. העיניים שלהם היו עכשיו באותו הגובה.
     
    "אני רוצה לשמוע בדיוק איך תפסת אותו וכל זה."
     
    הוא חייך.
     
    "זה לא יברח. בכל מקרה, לא הייתי מצליח לעשות את זה בלעדייך."
     
    אף אחד מהם לא ידע מי עשה את הצעד הראשון, או שמא עשו אותו בו זמנית. הם חיבקו בחוזקה זה את זה עוד לפני שידעו מה קורה, הסנטר של רובין על הכתף של סטרייק, הפנים שלו בשערה. הוא הדיף ריחות של זיעה, של בירה ושל כוהל רפואי, והיא ריח ורדים ובושם עדין שחסר לו מאז שנעדרה מהמשרד. תחושת הנגיעה בה היתה גם חדשה וגם מוכרת, כאילו כבר חיבק אותה מזמן, כאילו במשך שנים זה חסר לו בלי שידע. מעבר לדלת הסגורה למעלה, הלהקה המשיכה לנגן:
     
     
     
    I'll go wherever you will go
     
    If I could make you mine...3
     
     
     
    הם הרפו זה מזה באותה פתאומיות שבה אחזו זה בזה. דמעות זלגו על הפנים של רובין. ברגע של טירוף השתוקק סטרייק להגיד, "בואי איתי," אבל יש מילים שלעולם אי אפשר לחזור מהן או לשכוח אותן, ואלה, הוא ידע, הן מהסוג הזה.
     
    "תודיעי לי," הוא חזר. הוא ניסה לחייך, אבל הפנים שלו כאבו. בנפנוף יד חבושה הוא המשיך לרדת במדרגות בלי להסתכל אחורה.
     
    היא צפתה בו כשהלך, מוחה בקדחתנות את הדמעות החמות מפניה. אם הוא היה אומר "בואי איתי", היא ידעה שהיתה הולכת: אבל מה אז? רובין בלעה רוק, מחתה את האף בגב היד והסתובבה, הרימה את שולי השמלה וטיפסה לאיטה בחזרה למעלה אל בעלה.